נשברנו. בכינו. חזרנו להתנגד. אבל מאיפה נשאב את כוחות הנפש?

ביטול עילת הסבירות בכנסת ביום שני האחרון היה נקודת שיא של חושך אותו הביאה עלינו הממשלה האיומה הזו. אחרי חודשים ארוכים של מחאה, והרע ביותר עוד אפילו לא לפנינו – צריך עכשיו לשאול את עצמנו – מאיפה אנחנו שואבות עוד כוחות נפשיים?

ביום שני האחרון, בשמש הלוהטת של צהרי סוף יולי, עמדו עשרות אלפי אנשים הלומי צער בירושלים, מחוץ למשכן הכנסת ועם הפנים בתוך מסכי הטלפון. על המרקע – ערוצי החדשות משדרים איך אחד אחרי השני, 64 חברי הקואליציה מצביעים "בעד" ביטול עילת הסבירות. כשיו"ר הכנסת אמיר אוחנה הכריז: "64 בעד, אין מתנגדים, אין נמנעים, אני קובע כי הצעת חוק יסוד השפיטה, תיקון מספר 4 עברה בקריאה השלישית ונכנסה לספר החוקים", ראיתי את ההמונים בוכים. שורות על שורות של גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, מכל הקשת האתנית, הגיאוגרפית והפוליטית, נשברים. רואים מול העיניים שלהם את הדמוקרטיה הישראלית צוללת מהצוק הישר לכיוון דיקטטורה.

הלכתי ברחובות ירושלים, הסתכלתי על האנשים וחשתי באופן פיזי את הרוח יוצאת מהמפרשים. אנשים שמוחים 28 שבועות ברצף, נלחמים על נשמת אפה של הדמוקרטיה הישראלית, רואים את חברי ממשלת הזדון מחלקים אחד לשני כיפים ומצטלמים לסלפי, שמחים לאיד על הפסד המחנה הדמוקרטי, על פגיעה קשה ברצונם של יותר מחצי מעם ישראל, שמחים שלא זזו סנטימטר, שלא התפשרו על כלום, גם לא בשביל שלום העם, שלום צבא העם, שלום הביטחון הכלכלי. רמסו הכל בשביל עצמם.

היו מי שהגיבו בזעם, יצאו לרחובות, התעמתו עם שוטרים, חסמו את איילון, חטפו מכת"זית מבואשת. היו גם מי שקיפלו את הדגל וחזרו הביתה, היו מי שאמרו "נגמרה המדינה, עשינו את שלנו". היו מי מאיתנו, אפילו אני לרגע אחד, שחשבנו "הגיע הזמן לעזוב", שייקחו את הדיקטטורה שלהם ויעלו באש, אנחנו עוברים לחו"ל.

התחושות השבוע היו קשות, ומותר לנו לחוש אותן. מותר לנו לחוש את אובדן העשתונות של הממשלה חסרת הרסן הזו.  אתמול בערב התחיל צום תשעה באב, סיום סמלי לשבוע סמלי בו התחילו הלכה למעשה להרים את הכף המפורסמת של טרקטור ה-D9, לא על בג"ץ או על מערכת המשפט, אלא ממש על הבית השלישי כולו. אז השבוע מותר לנו להיות מבואסות ומבואסים, להשתבלל במיטה עם הראש מתחת לכרית, ולכעוס. לכעוס שלא הקשיבו לנו, לכעוס על הממשלה שיש לנו, ובעיקר לכעוס שאנחנו עדיין צריכים להמשיך ולמחות.

אבל כפי שחוזר הניגון ואומר – ייאוש זו לא תכנית עבודה. וגם כעס לא. אז מאיפה אנחנו שואבות ושואבים את הכוחות הנפשיים להמשיך? לי יש הצעה. תסתכלו על ילדים קטנים, גם כאלו שקשורים אליכם, וגם שלא. ילדים כאלו שעוד תמימים מספיק לא לדעת מה זה הפרדת רשויות, או ביבי, או יועמ"שית. תראו אותם משחקים, שמחים, ללא חרדות קיומיות. בשביל השקט הנפשי של הילדים האלה ובשביל העתיד שלהם – תמשיכו למחות. אבל זה קל.

תסתכלו על סבא וסבתא שלכם, שהגיעו למדינה הזו, נלחמו בשיניים כדי שתעמוד על שתי רגליים מול עשרות אויבים. תראו איך הם מבכים על המצב, חושבים שבזבזו את חייהם במאבק על המקום הזה. תצאו למחות גם בשבילם, שלא ירגישו שכל מה שעשו ירד לטמיון.

לסיום, תפתחו ספר היסטוריה, תקראו שוב על האנשים שהתעלמו מקריסת דמוקרטיות לאורך העשורים בגרמניה, באיראן, בהונגריה בפולין. תזכרו איך כילדים שאלנו את עצמנו "איך היו מי שלא התנגדו?", תזכרו איך התרגשנו לראות את האנשים האלו שכן התנגדו והיו בצד הנכון של ההיסטוריה. אחרי זה, תזכירו לעצמכם/ן, שהפעם, בהיסטוריה הקטנה של העם הקטן שלנו, אנחנו אלו שנמצאים בצד הנכון. אנחנו אלה שלא עומדים מנגד, לא נותנים לדיקטטורה לעבור, ויוצאים כל שבוע לרחובות. אז תצאו. ותמחו. כי באמת, באמת באמת, שאין לנו ארץ אחרת.