מי הזיז את הבינה שלי: היום שבו ה-AI ישמיד את תל אביב

"אינטליגנציה מלאכותית" היא מילת הבאזז הגדולה של הרגע בכל שדות התרבות והיצירה. AI. אייאיי. הביצועים המרהיבים של מכונות למידה כמו GPT3 וסטייבל דיפיוז'ן מציפים את הרשתות החברתיות ומעוררים שילוב של פליאה, התרגשות, פאניקה, פחד וזעם: כל מה שצריך זה לכתוב שורת טקסט, והמחשב מנפיק יצירה של טקסט, תמונה ובקרוב גם וידיאו וסאונד. כל אחד יכול. כולנו אמנים. אף אחד לא אמן. המחשב אמן. אמא'לה.

בין נבואות אימה חוצבות להבות על מחיקתם של שדות מקצועיים שלמים ובין תחזיות אוטופיסטיות על חופשה נצחית למין האנושי ושכר אוניברסלי, הדיון הנוכחי על אינטליגנציה מלאכותית מזכיר במידה רבה את הדיון על האינטרנט בראשית ימיו המסחריים בניינטיז. סביר להניח שכמו בדיון ההוא, גם הניסיונות העכשוויים לחזות לאן כל זה הולך יתגלו בעתיד הקרוב כמגוחכים ומביכים. המהפכה גדולה מכדי שנוכל לתפוס אותה בפרספקטיבה עכשווית. אנחנו העיוורים שממששים פיל ובטוחים שהוא בעיקר חדק מתנפנף או רגל עבותה. הנקודה היא שאנחנו לא יכולים להפסיק למשש את הפיל הזה. אנחנו, המין האנושי, אובססיביים לרעיון של מכונה תבונית שנפיח בה חיים עוד הרבה לפני המחשב הראשון.

וכבר מזמן החלטנו מה הכיוון: אפוקליפסה. לימדנו את עצמנו באלפי יצירות מד"ב שהמשמעות של "אינטליגנציה מלאכותית" היא בהכרח אפוקליפטית, כי זה המודל שאנחנו מכירים. האינטליגנציה של המין האנושי איפשרה לו לדרוס כל יצור אחר בסביבתו ולהשתלט על כל הביטאט אפשרי בכדור הארץ, והמסקנה המתבקשת היא שאינטליגנציה גדולה מאיתנו תעשה את אותו הדבר לנו. זה החזון הקולקטיבי של התודעה האנושית. אם שום חייזרים לא יבואו, אז אנחנו נברא את התבונה שתחריב אותנו. קודם היא תקח לנו את העבודה, אחר כך היא תקח לנו את הזכות לבחור ולהחליט, ובסוף, הו בסוף המר, רובוטים ולייזרים ושעבוד והשמדה ואיפה שוורצנגר כשצריך אותו. והנה זה מתחיל. זה קורה.

משאלת המוות של הציוויליזציה היא עניין לטיפול פסיכיאטרי המוני, אבל לפני שאתם נמלטים אל ההרים ויורדים לבונקרים כדי להימלט מעליית המכונות כדאי אולי לבחון רגע באינטליגנציה לא-מלאכותית את הנושא, כי אם מסירים את פילטר ההיסטריה מהדיון הנוכחי על AI אפשר להבין די בקלות שאנחנו עוד רחוקים מאוד מהרגע שבו רובוטים מעופפים שמופעלים על ידי יישות דיגיטלית תבונית ישמידו את תל אביב. התיוג של תופעת מחוללי הדימויים והטקסטים לפי דרישה כ"אינטליגנציה" רחוקים לא פחות מהמציאות הטכנולוגית.

בואו נרגיע: כל מה שיש כאן בשלב זה הן תוכנות מתקדמות שמסוגלות לערוך אינטרפולציה בין נקודות דאטה שהוזנו אליהן מראש, וללמוד עם הזמן מתגובות המשתמשים איזו תוצאה ויזואלית קרובה לאיזה טקסט. הן לא באמת מייצרות דימויים חדשים, אלא רמיקסים מורכבים של דימויים קיימים בטריליוני וריאציות אפשריות. מהר מאוד מתברר שהאמנות האמיתית כאן היא אמנות הפרומפט, כלומר באמצעות איזו פקודה טקסטואלית של אינטליגנציה אנושית נוצר הדימוי או הטקסט. בסך הכל, כרגע, זהו עוד כלי בארסנל המתרחב של יוצרים וכותבים, כלי שבהחלט מעורר מחשבה ודיונים מטלטלים, ובעיקר כלי שאין ולא יכול להיות לנו מושג כיצד יתפתח בעשור הקרוב.

הדיבור הציבורי-תקשורתי על AI ילך ויתפוס נפח רחב יותר, ההיסטריה תיגבר וגם האמונה המשיחית בכוחו, אבל מה שניסינו לומר ולעשות בגיליון הסופ"ש הנוכחי של טיים אאוט זה שאפשר גם פשוט ליהנות מההתפתחות הטכנולוגית הזאת עכשיו, ללמוד אותה, להשתעשע איתה, ולהמשיך לעבוד על רובוטים שיורים לייזרים מהעיניים. זה תמיד רעיון טוב. עכשיו תמשיכו לקרוא את הכתבות הבאות, אף אינטליגנציה מלאכותית לא תעשה את זה בשבילכם:

>> ביקשנו מ-AI לצייר לנו מקומות איקוניים בתל אביב. יצא יפה ומוזר
>> בינה מלאכותית היא כלי מבריק. הבעיה היא ההורים שלה. אנחנו
>> AI על המסך מגיע בשלושה טעמים: חמוד, מפחיד וסקסי
>> ביקשנו מהמחשב להמציא פרקים לסדרות מוכרות. יצא קצת אנטישמי
>> כולם מדברים על אמנות גנרטיבית. אבל מה זה לעזאזל?