השינוי נגמר בתוכי: 25 שנות צו פיוס נגמרו עם עוד כדור בגב

1. הקואליציה מתפרקת? אולי. אבל יחד איתה ועוד לפניה מתפרק עכשיו החלום על "ממשלת שינוי". מה אמור היה להשתנות? בעיקר הרעיון של ימין ושמאל שפועלים יחדיו כדי לחלץ את המדינה מבוץ השחיתות, מדמנת הקיפאון והג'יפה של הניהול החובבני המופקר בממשלות נתניהו. בקטנה. רק לשנות את השנאה, את הקיטוב, את ההסתה ואת המסלול הברור אל עבר התפוררות החברה הישראלית. שינוי קטנטן כזה. רק להציל את המדינה משקיעה אל פחד ותיעוב בין שבטים שלא נותר ביניהם שום מכנה משותף. שינוי זערורי, בקושי מורגש. ובכן, מתברר שקצת קשה ואולי גם מאוחר לשנות את כל זה. נטישתה של ח"כ עידית סילמן את הקואליציה היא אולי הקש שישבור את הממשלה הזאת, אבל אם לא היא היה בוודאי נמצא קש אחר.

2. מי היא בכלל עידית סילמן? כלום ושום דבר. לא הייתה כלום ולא תהיה כלום. צלופח פוליטי שהחליף שש מפלגות בשלוש שנים. בימיה הראשונים של הקואליציה היא חובקה בידי המרכז והשמאל, כשהותקפה קשות מימין נעמדו שמאלנים לגונן עליה כחומה בצורה, אבל למרות כל הפנטזיות היפות על ברית מחודשת בין הציונות הדתית ובין המרכז הישרא-סחי צריך להביט למציאות בעיניים ולהבין שהסילמניות, השיקלים והאורבכים של נפתלי בנט הרבה יותר קרובים בעמדותיהם לאיתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' מאשר לעמדות הימין המתונות של יאיר לפיד ובני גנץ. לא הייתה בכוונתם לשנות שום דבר בשום שלב. לאורך חייה הקצרים של הממשלה הם כפו בכל הזדמנות מדיניות ימין על שותפיהם משמאל תחת איומי פירוק הקואליציה. 25 שנות צו פיוס שהגיעו לשיאן עם הכתרתו של נפתלי בנט לראשות הממשלה בקולותיהן של העבודה ומרצ, נגמרו הבוקר עם עוד כדור בגב.

3. זהו רגע שבו כדאי להתעורר בו מהנמנום שפקד את המחנה ההומניסטי ולהבין שהציונות הדתית המתונה איננה עוד, ונותרו ממנה רק 50 גוונים של כהניזם בדרך למדינת הלכה. זה לא מקרי שעריקתה של סילמן מתרחשת בדיוק בשבוע שבו עדותו של עד המדינה העבריין שלמה פילבר קוברת סופית את סיכוייו של נתניהו לצאת מהתיקים התלויים נגדו ללא הרשעה כבדה. התיעוב הפונדמנטליסטי לחילוניות ול"שמאלנות" מדומינת – שהוא בעצם שנאה לישראליות עצמה והמקום האוניברסלי שהיא מבקשת לייצר לעצמה – תמיד ינצח כל סלידה עקרונית משחיתות, נהנתנות וביביזם. הם יודעים, החרד"לים והסילמניות, שנתניהו יגיש להם את מדינת ההלכה על מגש של מרמה והפרת אמונים. המרכז החילוני רק יפריע להם בדרך הארוכה שממנה עם הנצח כידוע לא מפחד.

4. פרשנים רבים מיהרו לטעון שהחמץ היה רק תירוץ ושהתוכנית התבשלה זמן רב, וזה כנראה נכון, אבל המלמולים של סילמן על "ערכים יהודיים" ו"מדיניות ימין" לא היו מקריים. החמץ בבתי החולים הוא אמנם תירוץ אבל הוא מסמל את סלע המחלוקת, מסמן חזרה אל מסלול ההתנגשות בין יהודה וישראל ובין ה"יהודית" ל"דמוקרטית", ואת חיסולו של הכביש העוקף שניסו לסלול בנט ולפיד. כלומר, החמץ הוא תירוץ טוב מאוד כי הוא מדייק את התהום הפעורה בין חלק מהשותפים בקואליציה הזאת. בשאריותיו האחרונות של השמאל היו מי שבאמת האמינו שהסילמניות יעדיפו אותם על הביביסטים והכהניסטים ויאפשרו ליאיר לפיד לכהן כראש ממשלה, ועל נאיביות כזאת אפשר לומר רק חחחחחחחח עגמומי של חוכמת בדיעבד. אולי היה שווה לנסות ולו כדי ללמוד איזה לקח.

5. תחושת האבל במחנה ההומניסטי מוצדקת, גם כי הפקת לקחים היא לא בהכרח הצד החזק של המפלגות שמייצגות אותו, וגם כי את המחיר הכבד על עריקתה של סילמן ישלמו באופון אירוני דווקא מפלגות השמאל ולצדן הרעיון של ימין ממלכתי שבנט וגדעון סער ניסו להמציא מחדש, אלה וגם אלה עשויים להימחק לחלוטין בקלפי. בפוליטיקה משלמים על טעויות נאיביות כאלה מחיר כבד. בחירות קרובות יובילו כמעט בכל תרחיש לממשלת ימין קיצונית עם נתניהו או בלעדיו. אין מה להתאבל. תל אביב, שחזרה לבלות ולעוף על החיים עם הסרת האיום הביביסטי על הדמוקרטיה, תצטרך להתעורר, לחזור למאבק הפוליטי ולהבין שזה לא רק ביבי. לא באמת חשבתם שזה יהיה כזה קל.

6. מי שלא הבין עד עכשיו שהקרב על דמותה העתידית של המדינה הוא בין משיחיים לחופשיים, בין פונדמנטליסטים לדמוקרטים, בין תומכי שחיתות ואוכלי שוחד לבין ממלכתיים – יקבל אולי עוד הזדמנות אחת. מי שימשיך לנסות ולהתפייס עם סוכני השקר ומקדשי האדמה – כדאי שישמור על הגב שלו.