מות האינדיבידואל: "מנאייכ" כחזון הבלהות של ז'בוטינסקי

הסדרה "מנאייכ" נפתחת ונסגרת באותו מסר: בפרק הראשון והאחרון, ברק מזכיר לאיזי את המסר שהוא למד ממנו: "המערכת דבר ראשון שומרת על עצמה". בפרק הראשון, אנחנו חושבים שהמסר מתייחס למקרה מצער אך מוכר – השוטרים מגינים על חבריהם לתחנה ולעבודה שנאשמים באלימות משטרתית. בפרק האחרון, המשמעות כבר מבהילה הרבה יותר: המערכת היא כבר לא רק המשטרה או מח"ש. מדובר על המשטרה, הפרקליטות, והמערכת הפוליטית. כולם במין משולש אימים שבהם מושחתים מגינים על מושחתים ויד רוחצת יד. אל מול המערכת הדורסנית והרקובה, עומד תמיד האינדיבידואל שבעולם של "מנאייכ" נידון להפסיד.

האביר טוב הלב הוא לא היחיד שמתרסק. גם ניצב שאול כץ, בגילומו המצוין של רמי הויברגר, מתרסק בסוף באופן מפתיע. אנחנו רגילים לחשוב שדושים כמוהו ישיגו כל מה שהם רוצים

קל כמובן לראות את ההפסד של האינדיבידואל דרך איזי, הדמות הראשית. שלום אסייג הצליח לגלם דמות דון קישוטית נוגעת ללב שברור כיצד היא מנוגדת ב-180 מעלות לכל העולם שמקיף אותה. מספיק לראות שאיזי הוא היחיד בסביבתו שלא מעשן (עד הרגע בסוף שהוא נשבר) כדי לראות כמה הוא שונה ועד כמה עולם הערכים שלו הוא אחר. זה מובן מאליו לטעון שבקרב מול המערכת איזי יצא וידו על התחתונה, ואפשר להגיד שזה היה הסוף הצפוי כבר מהפרק הראשון.

"מנאייכ" (צילום מסך: כאן 11)

אבל בעולם של "מנאייכ" האביר טוב הלב הוא לא היחיד שמתרסק. גם ניצב שאול כץ, בגילומו המצוין של רמי הויברגר, מתרסק בסוף באופן מפתיע. כשהסידרה מתחילה, כץ נראה כמו האנטגוניסט הראשי, שהפוך מאיזי בכל עניין בערך. הוא יהיר, כריזמטי, מתקדם בעבודה כמו מטאור וכמובן – גם ניסה לטייח את החקירה על החתן שלו וגם ניהל בעבר רומן עם אשתו של איזי, כך שהוא גם רקוב מוסרית. איזי משורטט כמו גבר ישראלי קשוח אבל גם טוב לב וקצת לוזר, מין שילוב בלתי אפשרי בין קלינט איסטווד ליוסף הפקיד של דודו גבע. שאול כץ לעומת זאת הוא הדוש הישראלי הקלאסי ואנחנו רגילים לחשוב שדושים כמוהו ישיגו כל מה שהם רוצים, כי הדוש הישראלי תמיד מנצח גם כשזה לא פייר – תשאלו את בנצי שהפסיד למומו באסקימו לימון.

ב"מנאייכ" יש מרכיב נוסף וזו כאמור, המערכת. שאול כץ מפסיד בסוף כמו איזי, כי המערכת לא צריכה אותו ופולטת אותו החוצה. הצורך החדש של המערכת היה לטייח ולהסתיר את כל הפרשה שאיזי הצליח לחשוף. בטיוח אין לכץ שום תפקיד. ההפך – בגלל שהיו מעורבים בזה הקצינים ששונאים אותו כמו דודו עיני וברק הראל, האינטרס שלו הפוך מזה של המערכת. דודו בעצמו מצליח לטפס מהר מאוד לצמרת המפכ"לות כי הוא מצליח להתאים את האינטרס האישי שלו – לאינטרס של המערכת. הוא משתמש בקשרים המפוקפקים של ברק כדי להביא המוני מתפקדים לטובת השר לביטחון פנים וכץ נפלט החוצה. 

"מנאייכ" (צילום מסך: כאן 11)

"מנאייכ" היא חזון בלהות ז'בוטינסקינאי למהדרין. עולם שבו כל יחיד הוא לא בן מלך, אלא עבד למערכת, והמערכת – היא בחזקת עבד כי ימלוך

כך, גם שאול כץ, הדוש היהיר, הוא לפתע האדם היחיד שניצב מול מערכת אימתנית ומושחתת שלא רוצה בו יותר. אפשר להגיד שאפילו היו סימנים מקדימים לעניין. כשבתחילת העונה, כץ הגן על שוטר שסרח, הוא לא באמת עשה את זה כדי לשמור על המערכת או מתוך לויאליות למשטרה. האינטרס שלו היה אישי לגמרי – השוטר שסרח היה חתנו והוא ביקש בעיקר להגן על הבת שלו. זה לא הופך את המעשה שלו לטוב או מוצדק, אבל זה מבהיר שבעצם, הוא לא אחד שמוכן ללכת עם המערכת עד הסוף. ברגע הקריטי ביותר – האינטרס שלו היה פרטי בלבד, בעוד ברק ודודו הצליחו לגרום לאינטרס האישי שלהם להיות אחיד עם המערכת. למה? כנראה כי הם היו מוכנים לרדת הכי נמוך שיש, מתחת לאפס – שם נמצא האינטרס של המערכת הגדולה, המסואבת והמדכאת.

כשחושבים על האדם שמתרסק מול המערכת הגדולה, כדאי לשים לב גם ליוצר הסדרה, רועי עידן. עידן הוא חלק מקבוצה של אנשי תקשורת ימנים שמקדמים בשנים האחרונות את הרעיון של ה"דיפ שטעטל" – מן גרסה ישראלית לדיפ סטייט של תומכי טראמפ בארה"ב, שטוענים שהמדינה הזו לא באמת מנוהלת על ידי הפוליטיקאים שמייצגים את האינטרס של הבוחרים שלהם, אלא על ידי אוסף עצום של פקידים שעושים מה שהם רוצים, יחד עם פוליטיקאים שמשתפים איתם פעולה.

אין ספק ש"מנאייכ" משקפת היטב את תפישת העולם הזו, אבל היא גם מייצגת תפישה ימנית קלאסית יותר. היה זה זאב ז'בוטינסקי, שתבע את הרעיון הליברלי שכל יחיד הוא בן מלך, ושהיחיד קודם לאומה. חששו של ז'בו היה בין היתר מכך שכל גוף גדול וחזק עשוי להסתאב ולפגוע באנשים שהוא אמור לכאורה לפעול למענם. "מנאייכ" אם כן, היא חזון בלהות ז'בוטינסקינאי למהדרין. עולם שבו כל יחיד הוא לא בן מלך, אלא עבד למערכת, והמערכת – היא בחזקת עבד כי ימלוך.