לצעוד כדי להזכיר להם מי בעלי הבית. לא יבריחו אותנו מפה
"כל מי שתומך בשוויון זכויות לכל אדם באשר הוא, חייב לקחת בחזרה את השליטה על המרחב הציבורי. לייצר מציאות אחרת מתוך השטח, ולתת לנו תוקף להתקיים, לאהוב, להיות מוגנים ושווי ערך" // רוני ידוב לא חששה שההפיכה המשטרית תפגע בה כלהט"בית. ואז הגיעה האלימות // טור דעה
באחת ההפגנות הראשונות נגד ההפיכה המשטרית שאלה אותי חברה – תגידי, את מפחדת להיות לסבית בישראל עכשיו? גיחכתי. עכשיו? מה כבר כל כך שונה עכשיו ממה שהיה פה לפני? דעת הציבור אמנם יחסית אוהדת כלפי הקהילה הלהט"בית, לפחות בציבור שסובב אותי, אבל שוויון זכויות אין לנו פה, החקיקה לא בעדנו, ולולא בג"ץ שמסייע במקרים פרטניים – גם משפחה לא היה לי סיכוי להקים כאן. אז עניתי לה שלא. אני לא מפחדת יותר ממה שפחדתי בעבר. בסך הכל אני מרגישה בנוח להיות מי שאני במרחב הציבורי. הרי המצב לא ידרדר יותר מזה. לאן עוד אפשר לרדת?
>> ביום שישי: מצעד הלסביסיות הראשון מגיע לתל אביב
>> כולנו להט"ב: סופ"ש הגאווה הגדול בהיסטוריה יוצא לדרך
ואז זה השתנה. זה לא שלא ידעתי שיש מקרי אלימות כלפי הקהילה כדבר שבשגרה, אבל מעולם לא חוויתי אותם בתל אביב. לאחרונה התחילו להתפרסם בתקשורת בזה אחר זה מקרים "בתוך הבית", פה, במעוז החילוניות והנאורות. פתאום נתקלתי בהם גם בעצמי, כשחוויתי להט"בופוביה שלוש פעמים ביום אחד. את השתיים הראשונות חוויתי בהפגנה בירושלים, מצעירים עם חולצות לה-פמיליה, ובכנות – לא נפלתי. גדלתי בירושלים, זה לא זר לי, וממילא שם הכל יותר נפיץ.
בשנה החולפת חלה עלייה של פי 5 בדיווחים על פגיעות להט"בופוביות במרחב הציבורי, ועלייה של 11 אחוזים במספר הדיווחים על פגיעות להט"בופוביות בכלל – ואלו רק המקרים המדווחים
אבל בערב, בהפגנה בקפלן, עברה לידי אישה עמוסה בכוונות טובות שייעצה לי להוריד את דגל הגאווה שהיה עליי, כי בדיוק תלשו אחד כזה מבחור שהיה לידה. הזדעזעתי מעצם המחשבה אבל גם אמרתי לעצמי שאם מישהו רק ינסה, הוא יחטוף. מי יכול עליי? ועוד כאן? הם המיעוט, לא אני. אבל בדרך הביתה אני הייתי המיעוט, כשחבורה שחלפה על פניי לא הייתה יכולה להתעלם מהדגל שלי והחלה לזרוק לעברי הערות מאיימות. בלי להתבלבל, בלי להסס. הם בבית שלי, אבל כפי שאיתמר בן גביר דאג לפמפם לתומכיו – תזכירו להם מי בעלי הבית! אז הנה, הם מזכירים.
ההידרדרות המהירה הזאת מייאשת ומפחידה. האגודה למען הלהט"ב יצאה בקמפיין שקורא לכל מי שחווה להט"בופוביה במסגרת המחאות, או בכלל, לדווח בכדי לשקף לציבור את המציאות המדאיגה כפי שהיא. לפי דו"ח הלהט"בופוביה שמפיקה האגודה, בשנה החולפת חלה עלייה של פי 5 בדיווחים על פגיעות להט"בופוביות שהתרחשו במרחב הציבורי, ועלייה של 11 אחוזים במספר הדיווחים על פגיעות להט"בופוביות בכלל – ואלו כאמור רק המקרים המדווחים.
השבוע חברת ילדות שלי התחתנה עם זוגתה. במעמד החופה הן פנו לאורחיהן במסר חשוב, מובן מאליו בו זמנית גם כל כך לא. "הטקס הזה חסר משמעות אם הוא קורה בחלל ריק", אמרו. "בעצם נוכחותכם כאן, אתם נותנים תוקף לכל המילים שיאמרו פה, אתם עדים וערבים לתא המשפחתי שבחרנו להקים". אין אמת פשוטה ונכונה יותר מזו – במציאות שבה אנו נמצאים, כשהממשלה היא לא זאת שתדאג לאינטרסים שלנו ולזכויות הבסיסיות שמגיעות לנו, החברה שסביבנו היא בעלת הכוח לייצר לנו מציאות אחרת, טובה יותר.
האחריות שלנו הלהט"בים – אך גם של כל מי שרואה עצמו כתומך בשוויון זכויות לכל אדם באשר הוא – היא לקחת חזרה את השליטה על המרחב הציבורי מאותן דמויות פוליטיות אלימות המסיתות את תומכיהן לדרך של שנאה. לייצר מציאות אחרת מתוך השטח, ולתת לנו תוקף להתקיים, לאהוב, להיות מוגנים ושווי ערך. לא יבריחו אותנו מפה. ולכן נצעד. בירושלים, בתל אביב ובכל מקום. נצעד, ונזכיר להם מי בעלי הבית.
>> רוני ידוב היא סטודנטית שנה ב' במסלול לתקשורת ומדיה, בית הספר לממשל וחברה, האקדמית תל אביב-יפו