מורעל, ג'ובניק וליצן נכנסים למדבר: "מקוללים" הוא סרט אימה מסוג אחר

שלושה חיילים שמתברברים במדבר, רוחות העבר של הבדואים שנעלמו מהאזור בנכבה ויצר הישרדות הופכים את "מקוללים" לסרט אימה לא צפוי. רגע לפני פסטיבל אוטופיה - ריאיון עם הבמאי יבגני רומן

מתוך "מקוללים"
מתוך "מקוללים"
28 בנובמבר 2018

ביום הקולנוע הישראלי שהתקיים בחודש שעבר הצטרף הבמאי יבגני רומן להקרנה מסחרית של סרטו החדש, "מקוללים". "ישבו לידי שתי נשים די מבוגרות שלא נראו בכלל כמו קהל היעד של הסרט", הוא מספר. "הן אמרו זו לזו: 'טוב, זה עשרה שקלים לכרטיס. אם לא טוב אז יוצאות'. הייתי בטוח שהן ייצאו כבר בהתחלה, אבל הן לא יצאו. הן ישבו, התלחששו תוך כדי – 'מה זה? זה מפחיד'. פתאום באמצע הסרט אחת אומרת לשנייה: 'תקשיבי, זה סרט ממש טוב, עשית בחירה טובה'. עכשיו כשהסרט יוצא מכוונים אותו לקהל של חיילים וצעירים שאוהבים סרטי אימה, אבל אתה אף פעם לא יודע מי באמת הקהל שלך".

"מקוללים" (שיוקרן גם בפסטיבל אוטופיה בשבוע הבא) הוא מותחן אימה שמלווה שלושה חיילים – שני לוחמי גבעתי (דניאל גד ונמרוד הוכנברג) וצלם צבאי (עמית רהב) – בניווט שיוצא משליטה. השלושה מסיירים באזור שתושביו הבדואים עזבו במלחמת העצמאות, ספק מרצונם וספק כי גורשו משם על ידי חיילים ישראלים. אך הנוכחות שלהם, או של משהו אחר, עדיין מורגשת באזור. כלב וילד מסתובבים שם ללא השגחה, במערה קטנה מתגלים ציורי קיר מלחיצים, והחיילים עצמם לא מוצאים את דרכם החוצה ובייאושם מתחילים לפנות זה נגד זה.

מתוך "מקוללים"
מתוך "מקוללים"

עוד כתבות מעניינות:
10 הסרטים הטובים ביותר שהכניסו לממסד אצבע לעין
האם הקולנוע הישראלי בדרך לעוד תקופת משבר?
זו כת? זו אורגיית קולנוענים? זה נאמן? 

כצופה רומן הוא דווקא לא מעריץ גדול של ז'אנר האימה, אבל מעיד שהז'אנר תמיד משך וסיקרן אותו, גם כיוצר. כשהוא מתבקש לציין סרטי אימה שאהב, הוא מונה את "הניצוץ" הקלאסי של קובריק לצד "המכשפה" ו"It Follows" מהשנים האחרונות. "אימה שהיא בידור טהור לא כל כך מעניין אותי, גם לא אלימות מאוד גרפית. מעניינים אותי דברים שהם לא חד משמעיים, שאתה לא יודע אם הם קורים באמת או בתוך הדמויות". את כל אלה הוא מצא בתסריט שכתבו יואב שוטן־גושן, איילת גונדר־גושן ועירד רובינשטיין: "אהבתי את העובדה שמדובר בסרט מאוד ישראלי שנטוע עמוק בתוך האדמה הזאת וההיסטוריה שלה. שלוש הדמויות הראשיות משרטטות יחד ישראליות מאוד מסוימת – הקצין המורעל, הג'ובניק והליצן, החייל השטותניק הזה שתמיד חייב לעשות דאחקה מטומטמת על הכל. כולנו מכירים מישהו כזה בצורה כזאת או אחרת. ודווקא הדמויות האלה מוצאות את עצמם בתוך סיטואציה של אימה ומתח – זה מה שהכי חיבר אותי לסיפור".

אין בסרט איזה רוצח סדרתי או מפלצת – כל דמות הופכת בתורה לגורם המאיים.
"ראיתי את זה יותר כהישרדות ופחות עניין של טובים שהופכים לרעים. אנשים מתהפכים מהר כשהם מרגישים שהם תחת איום. בישראל זה משהו שקיים בצורה קיצונית, הדוגמה הכי בולטת היא המקרה בבאר שבע שבו אזרחים תקפו והרגו אריתראי. אנשים שלפני חמש דקות יצאו מהעבודה, קנו כרטיס אוטובוס והתכוננו לחזור הביתה למשפחה. הדמויות בסרט לא מפחדות מסתם רוחות רפאים אלא ממשהו אחר – האיום של המדבר, של הערביות, המזרחיות, זה משהו שמאוד נוכח. זה משהו שטבוע בהם מתוקף זה שהם חיים פה בלי קשר לעמדה הפוליטית שלהם".

הסרט פוליטי בעיניך?
"אי אפשר לעשות סרט על חיילים שהוא לא פוליטי, אבל לא רציתי שיהיה פוליטי במופגן. גם מי שלא רוצה להתעמק יכול לחוות אותו כמותחן או סרט אימה. אני לא מאמין במניפיסטים".
החיילים המנווטים הם לא היחידים שהמדבר עשה להם חיים קשים – הצילומים באזור ניצנה היו קשוחים במיוחד ודרשו מהצוות והשחקנים להתמודד עם קור וחושך. "דברים השתבשו כל הזמן, מצלמות נשברו, מישהו היה צריך לנסוע לתל אביב שעתיים וחצי כדי להחליף ציוד, כל מיני דברים כאלה. זה תמיד קרה בצילומי לילה, כמובן, רצוי גם במקום שאין בו קליטה סלולרית. אני זוכר את המפיק בפועל רץ על הגבעות עם הטלפון באוויר".

איך מצלמים מדבר בלילה?
"ידענו שאנחנו נוסעים למדבר, ידענו שאין לנו כסף כי ההפקה התחילה עצמאית לגמרי, וידענו שבלילה חשוך שם לגמרי חוץ מירח מלא. הצלם רם שוויקי עשה טסטים לכל מיני מצלמות ומצא מצלמה שהיא חצי מקצוענית, שהיא בכלל מצלמת סטילס עם רגישות נורא גבוהה. אפשר לצלם בה עם אור ירח ותראה בערך כמו שהעין שלך רואה.

"היא גרמה ללילה להיראות באמת חשוך, לא חושך הוליוודי כזה שאנשים מדליקים פנס ופתאום רואים הכל. ביום המדבר הוא מדבר. אין הרבה מה לעשות איתו, רק לבחור לוקיישן וזוויות. ניסינו לשמור שהפריים יהיה אדמה, בלי הרבה שמים יפים בפריים, כל הזמן שיהיה הצהוב הזה, האבנים האלה, החול הזה, הגבעות האלה. תחושה לא ברורה לגמרי של מרחב. ליצור תחושה קלסטרופובית דווקא במקום הזה שהוא נורא פתוח וגדול".

סרטו הבא, שכבר צולם ונמצא בשלבי עריכה, שונה לחלוטין מ"מקוללים". הוא יספר על זוג מבוגר מברית המועצות שעולה לישראל בשנת 1990. במולדתם השניים עבדו וזכו להצלחה כמדבבים, אך ישראל לא באמת זקוקה להם או לכשרונם הספציפי והם צריכים לשקול מחדש את חייהם ועתידם. רומן מגדיר את הסרט, שכתב יחד עם זיו ברקוביץ, כטרגי-קומי. "אני פחות בעניין של לעשות שוב ושוב את אותו סרט", הוא מסביר את ההבדלים בין סרטיו. "זה אולי פחות נכון מבחינה תדמיתית, אבל אני נמשך לעולמות שונים ומגוונים".

בתחילת הדרך עסקת בסיפורים של עולים ותרבות רוסית, למשל בסרט הביכורים שלך "איגור ומסע העגורים". חששת שיתקעו אותך בטייפקאסט?

"אני חושב שאני עדיין בטייפקאסט הזה. לא משנה מה אני אעשה, ככה זה בארץ, מסווגים אותך. אם אתה חרדי אתה צריך לעשות סרטים על חרדים. אם את אישה אז סיפורים נשיים. זה בא ממקום ברור – הקולנוע הישראלי הצליח על הקרקע הזאת של סרטים נורא אישיים, אבל זה הפך לסוג של הגזמה. יש איזה בלבול בין אוטוביוגרפי ואישי, כי סרט אישי לא חייב להתבסס על החוויות שעברת. גם 'מקוללים' הוא אישי מבחינתי, אני לא יודע איך שורדים פרויקט לאורך שנים בלי שהוא ירגיש אישי. כשהחיבור הוא מאולץ ואין שום דבר אמיתי הסרט פשוט לא קורה".

← "מקוללים", החל מ-29.11 בבתי הקולנוע

← פסטיבל אוטופיה, סינמטק, הארבעה 5 תל אביב; יפו העתיקה ומוקדים נוספים, שני עד שבת (3.12-8.12), מחירים משתנים