העירייה תקבע בקרוב: האם תל אביב תתרוקן מתושביה הלהט"בים?

בחירתה של עיריית תל אביב לתמוך בגלוי בקהילה הגאה בעיר הפכה במשך השנים למדיניות הכי מתוקשרת שלה: העיריה מפיקה את מצעד הגאווה השנתי מ-2007, מקיימת מרכז עירוני לקהילה הגאה מ-2008, ומייעדת תיק לענייני הקהילה הגאה במועצת העיר. העיריה מקפידה גם על צעדים סמליים, כמו הארת בניין העיריה בצבעי גאווה בחגים ומועדים של הקהילה, פרישת דגלים לקראת המצעד והצבת דגל גאווה קבוע ברוחב שלושה מטרים באחד החופים. מדד הגאווה ברשויות המקומיות של האגודה למען הלהט"ב העניק לתל אביב את המקום הראשון והיא מוכתרת כיעד להט"בי מרכזי באתרי נסיעות, עם כותרות כמו "הסיבה שתל אביב היא העיר הידידותית ביותר ללהטב"ק בעולם". גם ממשלת ישראל שמה דגש רב על המיתוג הגאה של תל אביב, בין היתר באתרים כמו telaviv-pride.com שמופעל על ידי משרד התיירות.

גם המרכז העירוני הגאה, שעל הקמתו הכריז ראש העיר רון חולדאי כבר בשנת 2004, הוקם לפי הצהרת העיריה לאורה של "התפיסה ההומאנית שבה לכל אדם בכל גיל הזכות הבסיסית למקורות תמיכה המקנים לו מרחב מוגן, נוחות, בטחון אישי, מימוש עצמי ומענה למצוקותיו בקבלת נטייתו המינית". כדי לקדם ערכים אלה, מתקצבת העיריה באמצעות המרכז פעולות תרבות ופנאי, תמיכה נפשית ויעוץ משפטי. נראה שנותר רק תחום אחד שבו העירייה נמנעה עד כה מהקצאת משאבים כדי ליצר את אותו מרחב מוגן ובטוח עבור אוכלוסיות מוחלשות בעיר, בין אם על רקע זהות מגדרית, נטייה מינית או אחר. באופן אירוני, מדובר דווקא בתחום שנמצא בשליטתה הבלעדית של העיריה: תחום הדיור.

ג'נטריפיקציה להט"בית בשכונת מלאסאנה הרב-תרבותית במדריד (צילום: שאטרסטוק)

עם כל דגלי הגאווה שמפוזרים בעיר, קל לשכוח כי קהילת הלהט"ב מופלית בדיור באופן מתמשך. למעט קבוצה קטנה עם הכנסה גבוהה מהממוצע שהתבססה בשכונות ספציפיות במרכז וצפון העיר, חברי.ות הקהילה שהכנסתם ממוצעת ומטה מוצאים את עצמם בעדיפות נמוכה בקרב בעלי דירות ככל שהביקוש עולה. הקהילה הפגיעה ביותר בהקשר זה היא הקהילה הטרנסית, אבל גם שוכרים הומואים סיסג'נדרים נתקלים לעיתים קרובות מדי בסירוב שנע בין הומופוביה גלויה לבין ניסוחים מתחמקים כגון "בעל הדירה מעדיף להשכיר לזוג". אפליה כזו היא כמעט בלתי אפשרית לאכיפה, כי קשה להוכיח שהסירוב הוא על רקע מיני או מגדרי, וממילא קשה לדמיין קשר של שכירות תחת אווירה כל כך עויינת.

מצוקת הדיור בתל אביב היא כמובן תופעה רחבה הפוגעת בקהילות רבות, אבל קשה להתעלם מהמנגנון המעגלי שמזין אותה בהקשר הלהט"בי: עליית הערך התיירותי של תל אביב – בין היתר בזכות השיווק האגרסיבי כיעד להט"בי מוביל – הופכת השכרת דירות לתקופות קצרות ובינוניות למשתלמת בהרבה מהשכרה לטווח ארוך, ומביאה להוצאתן של דירות רבות מהשוק. במקביל, שכונות עם מחירי שכירות נמוכים שאיפשרו ללהט"בים ולאחרים להתקיים בעיר הפכו למבוקשות בקרב צעירים עשירים שמחפשים ערכים של "אותנטיות" ו"קהילתיות", ומוכנים לשלם עבורם הרבה מעבר למחיר השוק. התוצאה: תושבי תל אביב מאוכלוסיות מוחלשות שונות, בין אם נולדו וגדלו בעיר או בחרו להקים בה את ביתם – עם ובלי קשר לנטייתם המינית או זהותם המגדרית – נדחקים מהעיר בגלל חוסר יכולת לשלם 5,000, 7,000 או 10,000 שקל לדירת 2-3 חדרים.

שקר הג'נטריפיקציה: "זה תהליך טבעי"

התהליך של חילופי אוכלוסיות על רקע כלכלי-חברתי שזכה לכינוי הביקורתי "ג'נטריפיקציה" נהנה בישראל מיחסי ציבור של חוק טבע בלתי נמנע, למרות שהוא רחוק מלהיות כזה. התפתחות עירונית ועליה בביקוש הן אכן חלק מתהליך נפוץ בערים רבות בעולם, אך לצידן יש תהליך טבעי ומתבקש לא פחות שבו רשויות עירוניות מגנות על התושבים מעליות מחירים קיצוניות. דווקא המצב הנוכחי בתל אביב – שבו טרנדים תיירותיים מתערבבים בשוק הדירות להשכרה – הוא פחות "טבעי" כיוון שאינו משקף עלייה אמיתית בביקוש מצד שוכרים אלא פעילות עסקית שנקלעה לשכונת מגורים. את התהליכים האלה מרסנות ערים תיירותיות בעולם במגוון דרכים, ביניהן הגבלות ומיסוי על השכרת דירות לתקופות קצרות, מנגנוני פיקוח על שכר דירה, וניהול פרוייקטים של דיור ציבורי מפוקח לטווח ארוך שמבטיח קורת גג לחלק מהתושבים ומקטין את הלחץ בשוק הפרטי עבור היתר.

אפילו בניו יורק זה עובד. דגל הגאווה וסמל Black Lives Matter בהארלם (צילום: שאטרסטוק)

לדוגמא, לפי עיריית ניו יורק, 4.4% מתושבי העיר מתגוררים בדירות דיור ציבורי, שמהוות 7.8% מכל הדירות להשכרה בעיר. שכר הדירה בהם מותאם לעד 30 אחוז מהכנסת הדייר.ת; ראש העיר של לונדון מצהיר באתר רשמי כי הוא רואה בבניית דיור ציבורי (council housing) חלק עיקרי בהתמודדות עם מצוקת הדיור ולכן השיק את תוכנית המימון "בונים דיור ציבורי ללונדונרים", לה הוקצו עד כה למעלה ממיליארד פאונד לבניית 14,900 דירות; 4 מיליארד אירו הוקצו לתוכנית דומה באירלנד תחת השם "דיור לכל" לשנת 2022 בלבד; בברלין בעלי דירות זקוקים לאישור להשכרת דירותיהם לפחות משנה, ושוכרים מוגבלים ל-90 יום בשנה בהצעת שכירות-משנה לתקופות קצרות; בפריז בעלי דירה רשאים להשכיר את דירתם הראשית עד 120 יום בשנה והשכרה של דירה שנייה לתקופה קצרה דורשת אישור מהרשויות, הסבת הדירה לנכס מסחרי והסבה של נכס אחר בבעלות הבעלים ממסחר למגורים. חוזי השכירות ארוכי הטווח במדינה גם אוסרים על בעלי דירות למנוע מדיירים להחזיק בעלי חיים או לעשן. כל אחת מהשיטות האלה ובוודאי שילוב של כולן, יכול להקל משמעותית את מצוקת הדיור בתל אביב בלי לפגוע בתושבים המבוססים או בתנופת הפיתוח של העיר. אז למה זה לא קורה?

הטעות הנפוצה: "לא תפקידה של העיריה לדאוג לדיור"

השאלה האידיאולוגית – האם רשות מוניציפלית אמורה לעסוק בדיור? – אולי מעניינת לדיון תיאורטי אבל לא רלוונטית בפועל. אם ערים מרכזיות רבות, כולל במדינות הקפיטליסטיות ביותר, מקדמות פרויקטים של דיור וחוקי עזר להגנת התושבים, כנראה שזה חלק מתפקידה של העיר המודרנית כיחידה ניהולית. במצב זה, השאלה שצריכה להישאל היא לא 'האם זה תפקידה של העיריה' אלא 'במה תל אביב שונה מערים כמו לונדון או ניו יורק?'. חובת ההוכחה היא לא על מי שדורשות.ים את הפעולות הבסיסיות האלה מהעירייה, אלא על המתנגדים.

מה שפחות ברור זה מדוע ביקורת מהסוג הזה עולה רק כשמגיעים לנושא הדיור. האם תפקיד העירייה לדאוג לאירועי תרבות? האם תפקידה לדאוג למצב הכושר הגופני של האזרחים? ואם לא, מדוע היא משקיעה בטיילות ומתקני ספורט ברחבי העיר? האם הזכות לדיור חשובה פחות מהזכות להופעות זמר או מתקני נינג'ה? האמת היא שמבין נושאים אלו ואחרים שהעירייה מקדמת ומתקצבת, דווקא הדיור נמצא בשליטתה המובהקת דרך ועדות התכנון העירוני, ופחות תלוי בגורמים חיצוניים כמו אופנות תרבותיות או ההתמדה של התל אביבים בתוכניות אימון אירוביות.

גם בעירייה מסכימים. פרויקט הדיור בר ההשגה הראשון בשכונת שפירא (צילום: באדיבות עיריית תל אביב-יפו)

ואולי הראיה הטובה יותר לכך שהשאלה אינה רלוונטית נמצאת בעצם קיומם של פרוייקטים כאלה כבר כיום: בשפירא, נווה שאנן, השוק הסיטונאי, יד אליהו ויפו הוקמו או נמצאים בהקמה בניינים שמפורסמים בגאווה על ידי העיריה ומבטיחים שכירות מפוקחת, חוזים ארוכי טווח ובמקרים מסויימים גם אפשרות לקניית הדירות.

הפרוייקטים הנדירים האלה מציעים כל אחד בין 14 ל-70 דירות, שמוקצות בהגרלה לתושבים שעמדו בקריטריונים כמו הגבלת גיל השוכרים עד 45. פרויקט אחד יועד ל"זוגות צעירים" ואחר דווקא ל"רווקים וזוגות ללא ילדים". השאלה הרלוונטית אם כך אינה האם העירייה צריכה להיות שחקן בשוק הדיור שיקדם פרויקטים של שכירות מפוקחת, אלא עבור מי היא צריכה לקדם אותם ומה צריך להיות נפח הפעילות. מן הסתם 30 או 40 דירות בשנה הן מענה חלקי ביותר, ולכן השאלה שנותרת היא מהו היעד הראוי להרחבת הפרויקטים האלה. 

שקר המקרקעין: "אין מספיק שטח" 

קל להגיד שתל אביב צפופה ופשוט אין מספיק קרקע לבניה חדשה בהיקף משמעותי, ועוד יותר קל להפריך את הטענה: כל עוד פרויקטים חדשים ממשיכים להיבנות, וכל עוד כל פרויקט טעון אישור במסדרונות העירייה, אין סיבה לא לדרוש שאחוזים דו-ספרתיים מהדירות יוקצו לדיור ציבורי או למודל אחר של שכירות מוזלת וארוכת טווח. יותר מכך, דרישה כזו צריכה לחול רטרואקטיבית גם על פרויקטים שכבר אושרו ונמצאים בשלב הקמה. אם הביקוש בתל אביב כל כך עצום שאפשר לדרוש 4,000 שקל לדירת חדר בפלורנטין, אפשר לשער בביטחון שפרויקטי בנייה בעיר יישאו רווחיים ליזמים גם בתנאים האלה.

הבל הפריפריה: "לא כולם צריכים לגור בתל אביב"

התשובות המוכרות לתלונות של שוכרים על מצוקת הדיור – אתם מפונקים, רוצים לגור איפה ש"מגניב", תפתחו קצת את הראש, בבת ים ורמת גן הרבה יותר זול וכו' – מסתירות קודם כל את זה שעליית המחירים דוחקת החוצה גם תושבים שהם ילידי העיר או חיים בה שנים רבות. באותה נשימה היא משכיחה את העובדה שגם בבת ים וברמת גן גרים אנשים, וכושר ההשתכרות של חלקם נמוך עוד יותר מזה של נדחקי תל אביב. לאן הם ילכו כשהתל אביבים יבואו? פתרון ששולח את תושבי תל אביב לדחוק החוצה את תושבי הערים הסמוכות הוא כנראה לא פתרון בר קיימא, והתשובה הבלתי נמנעת היא שיש צורך בדיור ציבורי נוסף גם בתל אביב וגם בבת ים.

דמיינו את המצעד הזה בלי תל אביבים. מצעד הגאווה 2019 (צילום: אמיר לוי\גטי אימג'ס)

מעבר לכך, התפיסה הזו מתנגשת עם אותה תפיסה אוניברסלית שהעירייה אימצה כשהעלתה על נס את הקהילה הגאה. אם לא כולם צריכים לגור בתל אביב, מי כן? ואם נמצא שללסביות וטרנס* יש כושר השתכרות הרבה יותר נמוך מהאוכלוסיה הכללית, ושהומואים עם הכנסה ממוצעת הם לא בהכרח דיירים מועדפים, מה הגישה הזו אומרת לגביהןם? גישה שקובעת שרק בעלי הכנסה גבוהה יוכלו לגור בתל אביב בהכרח תשמר את כל ההטיות הקיימות בחברה הישראלית, כולל אלה שהן על בסיס נטייה מינית או זהות מגדרית. 

במילים אחרות, הגישה הידידותית ללהט"ב והגישה הידידותית לשוק הנדל"ן לא יוכלו להתקיים יחד לאורך זמן. מרהיב ככל שיהיה, מצעד גאווה מאסיבי שכולו תיירים ואורחים יאבד את הרלוונטיות שלו ככל שתל אביב תתרוקן מתושביה הלהט"בים.

אוקיי, הבנו: אז מה אפשר לעשות?

עיריית תל אביב לא היתה חייבת לאמץ את הקהילה הגאה, אבל משבחרה בדרך זו היא לא יכולה להפנות עורף בזמן שהעיר מאבדת את תושביה, להט"בים ואחרים. לא רק כי זה לא מוסרי, אלא כי הרווח של תל אביב משיתוף הפעולה עם הקהילה – התדמית הליברלית, הארנונה המסחרית ממלונות בוטיק שמתרבים בגלל תיירות גאה, התרומות שחולדאי מקבל מחברות נדל"ן שמרוויחות מהביקוש העולה בין היתר בזכות "חיי הלילה" הלהט"ביים וה"אותנטיות" שדרום תל אביב ויפו מספקות – כל אלה שווים יותר ממתנ"ס עירוני ודגל גאווה, גדול ומרשים ככל שיהיה.

מתנ"ס עירוני זה לא מספיק. הדמיית המרכז הגאה החדשה (דימוי באדיבות אדר אופנהיים /משרד גריל אופנהיים)

במצב העניינים שנוצר, אנחנו צריכים ויכולים לדרוש יותר: ברמת הדחיפות הגבוהה ביותר, על העיריה לספק הגנה מהליכי פינוי חד צדדיים לתושבי שכונות שהפכו לאיזורי ביקוש כמו יפו, הארגזים, כפר שלם וגבעת עמל – שתושביה האחרונים ניצבים ממש בימים אלה בפני פינוי אלים. גם הקהילות שחיות בשכונות האלה הן חלק בלתי נפרד מהתרבות התוססת שמושכת מבקרים ומשקיעים, ואיתן יעלמו מהעיר הרבה מהערכים ששומרים את הביקוש בעליה מתמדת.

פינוי תושבים בגבעת עמל. צילום: אורן זיו

שנית, על העירייה לדרוש כתנאי לאישור בנייה הקצאה של לפחות 10% מסך הדירות בפרויקטים חדשים לדיור ציבורי או מודל אחר של שכירות מפוקחת וארוכת טווח. ראש העירייה רון חולדאי הצהיר לאחרונה כי החליט "לאתגר את הממשלה" האוסרת על משפחות גאות לממש את "הזכות הבסיסית להתחתן". דיור הוא זכות בסיסית יותר מנישואים, ולכן אין זה מופרך לצפות שחולדאי יאתגר גם את תפיסת הדיור של הממשלה ויאפשר ללהט"בים ואחרים את הזכות הבסיסית לגור במקום שבו נמצא מרכז חייהם.

ולסיום, על העירייה להחיל לאלתר פיקוח על שימוש בדירות מגורים כדירות נופש והסבה של בניניי מגורים למלונות. זה נכון לתושבים, נכון לאווירה האותנטית ונכון גם לתיירים, שבסופו של יום מגיעים לכאן כדי לפגוש הומואים מזרח-תיכוניים ויתאכזבו לא למצוא אותם בביקורים הבאים.