הטלוויזיה ניצחה: השפה של בן גביר היא השפה שבה מדברים האולפנים
הדיון סביב מערכת הבחירות בלילה הארוך הזה כבר לא התיימר להיות עיתונאי או רציני; הוא הפך לתחרות התגוששות אחת גדולה, כמו שבטלוויזיה אוהבים, באותה שיטה שהפכה את ערוץ 12 וערוץ 13 לאבא ואמא של ניצחון בן גביר. זאת לא תאונה ולא באג - זה פיצ'ר
משדר הבחירות בישראל הוא אירוע שאנחנו כבר מורגלים בו. אני רואה אותו כבר יותר מעשרים שנה, עוד לפני שהיתה לי זכות בחירה בכלל. ועם זאת, הוא אירוע ייחודי בעולם – כי בעולם הגדול, ובארצות הברית באופן ספציפי, המשדר יכול להימשך שלוש, ארבע, לפעמים גם חמש שעות – אבל בסוף יש מנצח. יש קליימקס ברור שבסופו אדם אחד מניף את זרועותיו אל על ומודיע: אני הנשיא (או המנהיג) הבא.
בישראל, לעומת זאת, זה אחרת. כן, 22:00 בלילה היא לכאורה שעת השין עם פרסום תוצאות המדגם; אבל המציאות הפוליטית, כמו תמיד, הרבה יותר מורכבת. ב-1981 חיים יבין בישר על הניצחון של שמעון פרס, רק כדי שחנוך סמית יתקן אותו כמה שעות אחר כך – וימליך דווקא את בגין; ב-2009 האולפנים סיפקו ארומה של ניצחון לציפי לבני בגלל יתרון של מנדט, אבל בסופו של תהליך הגוש ניצח – ונתניהו הפך לראש הממשלה; וב-2019, בסיבוב הראשון, נתניהו ורעייתו כבר חגגו ניצחון על הבמה – רק כדי שהכאוס הפוליטי ואביגדור ליברמן, ישליכו אותו בחזרה אל לוח השרטוטים.
במילים אחרות: למרות הערב הגדול והטקסי, עמוס הגרפים והאולפנים המיוחדים – המנצח, ברוב מוחלט של המקרים, לא מוכתר בסוף הלילה (ארוך ככל שיהיה). המנצח בבחירות בישראל הוא מי שמצטלם עם הנשיא לתמונה הקבוצתית – לפעמים שבועות ארוכים אחרי יום הבחירות עצמו. אלה חוקי הפורמט. ולמרות שמשדר הבחירות בישראל מתנקז לדקה וחצי של תשומת לב והמון שעות של אוויר חם, משהו בו בכל זאת מצליח למשוך את ההמונים.
כך היה גם אמש, כאשר ערוצי הטלוויזיה השונים (כאן 11, קשת 12, רשת 13 וגם ערוץ 14 במתכונת החדשה) הקדישו את מערכות החדשות לשידור רציף מליל הבחירות. על הנייר המנצח היה בנימין נתניהו – שחזר אחרי שנה וחצי ללשכת ראש הממשלה. אבל האמת היא שמי שניצח, תרתי משמע, על מערכת הבחירות הזו – היה איתמר בן גביר. שלושה ימים לפני ציון יום השנה לרצח רבין, אחד מאדריכלי הרצח הופך לאחד האנשים החזקים ביותר במדינת ישראל. מי שככל הנראה, יהיה שר בכיר בממשלה הבאה. לא פחות.
בסופו של דבר, בן גביר הוא התשובה הישראלית לדונלד טראמפ. בתקופה שבה הציבור הישראלי שוקע בערימות של ציניות וחוסר אמון (ברובם מוצדקים) כלפי המערכת הפוליטית, נוצר רצון ל"ג'וקר" – מישהו שישבור את הקודים הקיימים, שיתנגד ל"פוליטיקלי קורקט" (האמיתי או המדומיין), אחד שייצג את ההמונים באמת. ובדיוק כפי שפועלי הצווארון הכחול במישיגן, ששנים הצביעו למפלגה הדמוקרטית, התחברו דווקא לטראמפ כי הוא הציע לשמור על מקומות העבודה שלהם – כך גם קיבוצניקים, מי שפעם נחשבו למעוזי השמאל, התחברו לבן גביר על רקע הפשיעה החקלאית או חוסר הביטחון האישי בדרום.
בן גביר, בסך הכל, נכנס לוואקום שנוצר במערכת הפוליטית אחרי ארבע מערכות בחירות תוך שנתיים וחצי, ותחושה עמוקה של אובדן שליטה. זו כמובן לא הסיבה היחידה לעלייתו; לאירוע כזה יש יותר מאב אחד. אבל בדיוק בחור הזה הוא נכנס, בצורה החזקה ביותר; אמנם מפלגת "הציונות הדתית" זכתה (לפי המדגמים) לבין 14 ל-15 מנדטים, אבל לכולם ברור למי הקהל הרחב הצביע. רמז: לא לבצלאל סמוטריץ'.
והיה עוד אב אחד ברור לניצחון הזה של בן גביר – קוראים לו תקשורת המיינסטרים. ממש כמו במקרה דונלד טראמפ, היא שיחקה עם בן גביר את המשחק הכפול – "נשיקה סטירה", אם תרצו. מצד אחד, היא ידעה להציג אותו במלוא דמוניותו, תקפה אותו באלף דרכים והזכירה היטב כמה הוא נורא (ע"ע המונולוג של ערד ניר – שלא היה צריך לקרות). מצד שני, היא העניקה לו פלטפורמה אדירה; עוד לפני שהיה חבר כנסת, בתפקידו כעורך דין, הוא החל לאט לאט לחצות את הגבול מאותו "הזוי" שהצטלם עם הסמל של רבין לחבר של העיתונאים. למישהו שהופך יותר ויותר אהוד במסדרונות. כך הגענו למערכת בחירות שבה מי שנחשב על ידי לא מעט אנשים לדמות מסוכנת, מופיע שוב ושוב על המסך במהלך מערכת בחירות גורלית.
אין כלי תקשורת שלא ראיין אותו, אין תכנית פוליטית שלא העניקה לו במה. מדי פעם היא התעצבנה עליו, מדי פעם היא התיימרה להציג את "בן גביר החדש" – אבל בסופו של דבר, אף פרסום הוא לא פרסום שלילי. וכשאתה מופיע על המסך הישראלי כל כך הרבה פעמים, בסופו של דבר אתה גם תהפוך להצלחה בקלפי.
והשפה של בן גביר, אותה בוטות שמתפרשת כ"אותנטיות", היא השפה שבה דיברו האולפנים. הדיון סביב מערכת הבחירות בלילה הארוך הזה כבר לא התיימר להיות עיתונאי או רציני; הוא הפך לתחרות התגוששות אחת גדולה. בועז ביסמוט רב עם ליאור שליין, עופר כסיף (חד"ש-תע"ל) ואלמוג כהן (ח"כ לעתיד מ"עוצמה יהודית") מתנצחים עד כדי אלימות מילולית – וכמובן הסצנה (שמן הסתם תהפוך ויראלית, הרי הכל ויראלי) שבה ניצן הורוביץ זועם על דודי אמסלם במהלך ויכוח.
אלה לא תאונות ולא באג, אלא פיצ'ר. רשתות שעובדות במשיכת קהל והשגת רייטינג, משיגות אותו בדרך הקלה ביותר – דרך המשחק הידוע "יאללה מכות", בו אין אפילו יומרה לוויכוח ענייני או לליבון של דעות. פשוט צד אחד וצד שני, ולטס גט רדי טו ראמבל. זה השיח הפוליטי של 2022, ככה בדיוק הוא נראה. הוא כך ברשתות, הוא כך ברחובות, והוא כך גם באולפני הטלוויזיה. זה התהליך שהפך את איתמר בן גביר מנער שוליים שגנב את הלוגו של המרצדס של רבין, לאחד שינסע ברכב שרד ממשלתי בעוד כמה חודשים.