ניו אורלינס שלי: ככה דמיינתי את פסטיבל הג'אז הזה. בואו למשתה

מקהלת הגוספל. צילום: Samuel saada
מקהלת הגוספל. צילום: Samuel saada

זיו בן, המנהל האמנותי של פסטיבל ניו אורלינס בת"א, כותב לנו על האופן שבו הכל התגבש, על שירי להקתו גזוז שינוגנו בגרסה שונה, על החיבור למוזיקה מזרחית והכי חשוב - על מקורות הג'אז בעיר הדרומית והשמחה

10 באוקטובר 2021

מי מאיתנו, שאוהב מוזיקה ובמיוחד ג'אז – לא היה רוצה לעשות פסטיבל שבו הוא ישלב את כל הפנטזיות האמנותיות שלו? הרי פסטיבל זה בדיוק המקום לשלב, לייצר חיבורים, להמציא המצאות מוזיקליות ולתת דרור לדמיון. אז זהו שעד כאן הכל כמעט נכון. רק שכשאתה (או את) חושבים על פנטזיות מוזיקליות, ועל אמנים שתביאו ותארחו מכל העולם וזה ינגן עם זה וההוא ילווה את ההיא שמעולם לא פגש – ובעצם הפגישה הראשונה תתקיים בפסטיבל שלך – אף אחד לא לקח בחשבון סגרים, וירוסים, תווים בכל מיני צבעים ועוד ועוד הגבלות ושינויים.

מיס ביהייב. צילום: מלכיאלה בן שבת
מיס ביהייב. צילום: מלכיאלה בן שבת

אז מבחינתי פסטיבל הוא כמו משתה שנמשך כמה ימים ואתה יכול לארח בו, ולבשל את מיטב התבשילים, ולשתות את המשקאות הכי טובים. כך גם במוזיקה: תן דרור למחשבות, תן חופש לדמיון – יש לנו כאן בארץ את מיטב המוחות וגם את מיטב הכוחות המוזיקליים.

העניין הוא שמוטל עליך, עלינו, להצטמצם אך ורק למוזיקה הנפלאה שהגיעה לפני רק יותר ממאה שנים משדות הכותנה ופסי הרכבת ונהר המיסיסיפי שבדרום ארה"ב. זו מוזיקה שראשיתה היא כואבת, מדממת, עצובה ובוכה. בסוף התקופה היא כבר רוקדת, בועטת, קצבית; אפילו לאחר שקוברים את המת – יוצאים במחולות.

ההמשך שלה הוא עולם הג'אז העכשווי, השחור והלבן, המשלב והמקבל, האוהב והסובלני. או הו  – כמה שיש לנו ללמוד מהג'אז! הז'אנר שבתחילה נכנע להפרדה בין גזעית ובאמצע הדרך, איפה שהוא בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה, בעט בכל המוסכמות. אמנים חברו וחיבקו ואהבו זה את זה – ללא הבדל צבע העור. הבסיס של כל זה הוא בניו אורלינס. כמו ש"יוהן סבסטיאן באך" היה למוזיקה הקלאסית, כך העיר הדרומית בשביל הג'אז. הכל התחיל שם.

אז איך מביאים את כל האושר הזה לידי ביטוי, למשך 3 ימים של "משתה מוזיקלי משכר"? אני חושב ומפנטז איך אדית פיאף הצרפתייה בעלת החום הפנימי תשתלב בסווינג אמריקאי? ובכן, רק בחיבור חד-פעמי של דבורה בנאסולי יחד עם ה"ישראדיקסי" של אברהם פלדר. ואולי נשוב למקורות, שכאשר לפני 40 שנים ניגנתי פופ סוער בלהקת "גזוז": אולי נפרע את השטר בסיור מודרך עם  שירי הלהקה שכה אהבתי – ברחובות ברבן, ורויאל סטריט שבניו אורלינס?

וגם מחווה למקומות היסטוריים חשוב להביא – אז אולם "הפרזרביישן" ואולמות ריקודים כמו ה"סבוי" ו"מועדון הכותנה" – גם להם מגיע מקום של כבוד בתכניות של ביג בנד ורקדנים. ותמיד שווה לחזור ללואי ארמסטרונג, החם, החייכן, הבדחן. אני בודק וחוקר ומבין שהוא היה מין אליעזר בן יהודה של שפת הג'אז. הוא זה שחיבר את המילים וההברות לידי משפטים מוזיקליים. אסור לוותר עליו בפסטיבל שלנו – ויהיה לו מקום של כבוד במספר קונצרטים.

ובואו נחשוב לרגע עלינו, כאן. יש לנו כבר ארבעה דורות של נגני ג'אז נפלאים. ניתן גם להם כבוד: לאהרלה קמינסקי , פיאמנטה, גוטפריד – כולם שמות מיתולוגיים; ניתן להם במה והרבה אהבה. מגיע להם. הם ה"ניו אורלינס" שלנו. הם אורחי הכבוד במשתה המוזיקלי.

וכמובן, אם מסתכלים פנימה, יש הרבה מקום לשילוב בין המזרח, והבלוז המזרחי שלנו – לבין הבלוז הניו אורלינסי. הנה – אבנר גדסי גויס למשימה יחד עם ילד הפלא של הפסנתר – גיא מינטוס המופלא!

אז בעצם הכל ערוך, הכל מוכן, השילובים, החיבורים, המציאות החדשה – שהיא בכלל לא מדומה. המשתה המוזיקלי– פסטיבל ניו אורלינס של תל אביב יוצא לדרך! בואו ליהנות איתנו.
הכותב הוא המנהל האמנותי של פסטיבל ניו אורלינס בת"א שיתקיים בתאריכים ה-14-16. לפרטים נוספים והזמנת כרטיסים