תל אביב לא יכולה להתנער מפרשת הניצול המיני במועדון הטאבו

לפני כמה חודשים התחלנו לקבל, במטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, הודעות מאנשים שונים שגרמו לנו להרים גבה. בהתחלה סיפרו על מועדון קינק ובדסמ (BDSM) ולא היו אינדיקציות שיש כל קשר לזנות או אלימות מינית. למה שיהיו? כל עוד מדובר בפעילות שנעשית בהסכמה בין מבוגרים, לא צריכה להיות בעיה – אלטרנטיבית ככל שתהיה. מהר מאוד הבנו שמתרחש שם משהו אחר – משהו שקשה לשים עליו את האצבע. אחרי שפנינו לחן ליברמן, כתבת "עובדה", הבנו את גודל הפשעים. 

בתחקיר ששודר אתמול, נחשפה תופעה מכוערת שמתרחשת כבר כמעט עשור בעיר ופגעה אנושות בנשים צעירות רבות; ניסן גבני, הבעלים של מועדון הקינק ה"טאבו" מוביל מעין קהילה מאחורי הקלעים, בה בעזרת הכריזמה והכוח שצבר עם השנים, מפתה (לכאורה) צעירות להצטרף לחבורה העליזה הזו בה ההתעסקות העיקרית היא מין – ולא תמיד בהסכמה.

מתוך תחקיר "עובדה" (צילום מסך: קשת 12)

התחקיר חשף כי נוצרה נורמה במסגרתה צוות העובדים במועדון הטאבו חיים יחד בסוג של מגורי עובדים לא שגרתיים, אותם הם מכנים בינם לבין עצמם "המכללה", ובעזרת מסרים של "קבלה, אור ואהבה" מלבישים על סיטואציה מכוערת כסות של אווירה קלילה, שחרור מיני, ו"אהבה חופשית". בפועל, הצעירות שהגיעו לשם באות מרקעים לא פשוטים, ואת מה שלא קיבלו במקומות אחרים, סיפקו גבני וחבריו.

"שמעתי על המכללה מחברה שלי שלמדה איתי בתיכון", מספרת אחת המרואיינות בתחקיר. "היא גרה שם, בעצם לא היה לה איפה להיות, היא הגיעה ממשפחה לא מאוד קלה. אבא אלים, אמא לא בתמונה. אני חושבת שהיא הייתה שם נטו בשביל לשרוד. היא גם עשתה הכל כדי לשרוד שם. לזכות במקום שלה, זה אומר להביא בנות, לשדל אותן לשכב עם הגברים שם, כדי שיאהבו אותה. כדי לזכות במקום שלה". 

התחקיר מוסגר, שלא בצדק, כ"סערה בסצנת חיי הלילה בתל אביב". על דפי המגזין הזה ביקרו את המהלך בחריפות כשכתבו ש"בחיי הלילה של תל אביב הרבה אנשים עובדים קשה כדי לייצר תרבות מועדונים ברמה בינלאומית גבוהה וסביבה בטוחה לכל המבלים". אבל סביבה בטוחה למבלים, וסביבה בטוחה בכלל, נוצרת רק כאשר היא בראש מעייניהם של כולם וכולן – מבעלי המועדונים הכי גדולים, דרך הדיג׳ייז, היחצנים, הברמנים ועד המבלים עצמם.

עשו הכל כדי לשרוד שם ולזכות במקום שלהן. מתוך תחקיר "עובדה" (צילום מסך: קשת 12)

נראה שמה שבער לסצנת חיי הלילה התל אביבית ב-48 השעות של חוסר הוודאות שיצר הפרומו – זה להתנקות מאשמה ולהתנער מאחריות. אבל זה בלתי אפשרי, כי האחריות היא על כל אחד ואחת מאיתנו. העובדה שלאחר שעיריית תל אביב הכריזה בשנת 2020 כי לא יינתנו יותר היתרים למועדוני חשפנות בשטחה ואף על פי כן בימים אלה פועלים בתל אביב שלושה מועדוני חשפנות ללא רישיון עסק (שניים מהם חדשים, נגד שניהם טרם התבצעה כל פעולת אכיפה) –  ככל הנראה לא מזיזה לסצנת חיי הלילה של תל אביב.

מתוך הפנמה שמדובר לא ב"בילוי" אלא בפרקטיקת ניצול נשים, העירייה הבטיחה מהלך שדה-פקטו יהפוך את העיר למקום בטוח יותר, אבל נראה שהאדישות חוגגת. או שמא זה יותר מרק אדישות? אולי רבים באמת קונים את זה שמדובר בסך הכל ב"ריקודים אירוטיים על הבמה" ותו לא? גם המיתוס הזה נופץ על דפי מגזין זה, אבל לצערנו הדרך עוד ארוכה. 

העיר הזו מלאה בבתי בושת לעיני כל – בין אם הם נתפסים ככאלו ובין אם מתחבאים מאחורי עטיפה נוצצת בשם "מועדוני חשפנות". והגברים שפוקדים את המקומות האלו? גם הם בליינים שיוצאים למקומות שכולנו מבלים בהם. לפעמים אפילו רגע לפני או אחרי שקנו אישה בכספם הטוב (שחציו ככל הנראה הלך לסרסור). בואו נודה באמת – מדובר באנסים. עשרות ולעיתים מאות בלילה, בעיר אחת בלבד. והם מסתובבים בינינו. אז עכשיו שבמסגרת האכיפה המזערית של החוק לאיסור צריכת זנות מחלקים להם פה ושם קנסות, הציבור חושב שהוא פטור מלהסתכל לפשע שנקרא תעשיית המין בעיניים. 

מה שבער לסצנת חיי הלילה זה להתנקות מאחריות. מתוך תחקיר "עובדה" (צילום מסך: קשת 12)

לשמור על מרחב בטוח לבליינים, ולבני אדם בכלל, זה התפקיד של כולנו. כל עוד לא נוקיע באופן אקטיבי את הרעיון של קניית אקטים מיניים בכסף, תופעות כאלו ימשיכו לחגוג. הרי זה הכל על אותו רצף של אלימות מינית; בבר הזה מישהו שולח ידיים, במועדון חשפנות הזה מתייחסים לנשים כצעצוע וכולם עוצמים עיניים, ומאחורי הקלעים של מועדון קינק ופטיש אונסים נערות שאין להן איפה לישון אז הן נשארות שם. הכל קשור. הדרך היחידה לטפל בתופעה, היא להתמודד איתה ישירות – בטח לא להתנער ממנה.

צריך לדבר עליה, לתת שמות לתופעות ולא להשאיר אותן אמורפיות. לתמוך באופן אקטיבי במיגור שלהן, ולא לשתוק כשרואים משהו לא תקין. מדהים איך שרגעים לאחר עליית הפרומו לאוויר, כבר היו בטיקטוק עשרות תגובות המבשרות בביטחון שידוע לכל במי מדובר ונקבו בשמו. בכל אותן תגובות הופיע דפוס חוזר: נונשלנטיות של מי שיודעים משהו כבר תקופה ארוכה ובעצם לא חידשו להם פה כלום.

עשרות נשים נפגעות ומרואיינת אחת אמיצה. מתוך תחקיר "עובדה" (צילום מסך: קשת 12)

הציבור צריך לשאול את עצמו איך זה שבמשך שנים כל כך הרבה אנשים ידעו על המתרחש באותו "בית משותף", ואף אחד לא טרח לפתוח את הפה. מרחב בטוח באמת הוא כזה שבו לא שותקים, ולא מבליגים. מרחב בטוח באמת הוא כזה שבו ניגשים לגורם המסכן את הסביבה, ואומרים לו "אדוני, אתה לא יכול לבלות במועדון הזה יותר" ומוציאים אותו מחוץ לדלת. זו הדרך היחידה להירפא מהאלימות המינית הנפוצה כל כך סביבנו ובתוכנו. 

>> יהב ארז היא דוברת במטה למאבק בסחר בנשים ובזנות
>> הבהרה חשובה: השם "המכללה" איננו קשור בשום אופן לעמותת המכללה (Her Academy) – בית ספר חברתי למען נשים נפגעות זנות ואלימות החוזרות למעגל העבודה.