זה היה ערב קשה ומרגש. מוזר לחזור מעצרת הגאווה עם מועקה כזאת

את עירוב הרגשות והציפיות אמש, לקראת עצרת הגאווה והתקווה, ניתן היה לחוש עוד לפני רגע הכניסה לפארק צ'ארלס קלור. מצד אחד, המוני האנשים גרמו לפארק להיראות כמעט כמו באירועי גאווה מן המניין. מהצד השני, השקט היחסי שנשמע כמו ההיפך מאירוע גאווה רגיל.

>> תורידו: הקהילה הגאה לא תחגוג השנה. כי אין גאווה בלי חירות
>> ורוד מהבהב: האם הגל הלהט"בי בטלוויזיה היה רק טרנד?

ניכר היה שהקהל הרב שהגיע לא בהכרח ידע למה לצפות. היו שהגיעו בלבוש מאופק על גבול הפורמלי, היו שהגיעו בלבוש גאווה חשוף וצבעוני, היו שהגיעו עם דגלי גאווה והיו שהגיעו עם שלטי מחאה. על אף הטייטל "עצרת" שאירועי הגאווה קיבלו השנה, הליין-אפ של ההופעות כלל שמות כמו נונו ונועה קירל והיה יכול להטעות ולגרום לציפייה שבכל זאת יהיה אירוע משמח ומרים לפחות בחלקו. זה לא קרה.

עצרת הגאווה (צילום: גיא יחיאלי)

לקראת תחילת העצרת, סמל הסרט הצהוב שהוקרן על המסך הגדול סימן את הסיבה המרכזית לשמה התכנסנו. הטקס כלל נאומים של מקבלי עיטורי גאווה על עשייה בזמן המלחמה, של משפחות שכולות ומשפחות חטופים שהכבידו על הלב ונתנו לא פעם יותר תחושה של יאוש ופחות תחושה של תקווה. הנאומים גם כללו מסרים מחאתיים באופן חסר תקדים לאירוע הגאווה המרכזי, כאלה שקראו לשחרור החטופים, תקפו את הממשלה ויצאו נגד חברי כנסת שהסיתו כנגד הקהילה הגאה כמו פינדרוס (״קהילת הלהט"ב יותר מסוכנת למדינה מחמאס וחיזבאללה״). נראה היה שעומר אוחנה, בן זוגו של רס"ן במיל' שגיא גולן ז"ל, תפס את הקהל במיוחד בנאומו, כשדרש להמשיך ולהיאבק למען שיוויון מלא של הקהילה.

נועה קירל עם אחיותיה של החטופה עדן ירושלמי. עצרת הגאווה (צילום: גיא יחיאלי)

ההופעות של האמנים כללו אך ורק בלדות, והוקדשו בעיקר למשפחות חטופים, משפחות שכולות ומשפחות של לוחמות ולוחמים. מחיאות כפיים לא נשמעו כמעט בכלל והקהל היה דומם רוב הזמן. זהבה בן פילחה את הלב במיוחד כששרה את "חיים שלי". אווירת ההופעות והבחירות המוזיקליות שנקשרו בסיפורים אישיים הפכו את האירוע למעין גרסת הגאווה של "שרים בכיכר".

גרסת הגאווה של "שירים בכיכר". עצרת הגאווה 2024 (צילום: גיא יחיאלי)

בסופו של דבר, העצרת הייתה מרגשת, מכבדת וקשה. מרגיש מוזר לחזור הביתה מאירוע גאווה עם תחושת כובד ומועקה, אבל זה כנראה היה בלתי נמנע. לא היה ניתן אחרת. נתפלל כמובן שאירועי הגאווה בשנה הבאה יחזרו להיות שמחים ומרימים כבעבר. עם זאת, כדאי גם לשמר את הטון המחאתי גם לשנים הבאות, ולא להתעלם מהעובדה שיש ויהיה עוד הרבה על מה להילחם.