שמאל טוק: שליין ויתר על הסאטירה ונשאר לשכנע את המשוכנעים

בניגוד לנהוג ברשתות החברתיות, להלן דעה פופולרית: לדבר רק לאנשים שמסכימים איתך זה כיף. כולנו קצת השתבללנו בשנים האחרונות, בטח סביב המלחמה, וגם הרשתות החברתיות מעודדים אותנו להישאר בתיבת התהודה שלנו – היכן שחם, נעים, ואתה לא נתקל ביותר מדי אנשים עם דעות שמעצבנות אותך. בחוץ גם ככה מעצבנים אותנו מספיק. אבל מה שנוח ונכון לאנשים בפיד האישי שלהם, הופך להיות קצת בעייתי כשמדובר בתכנית סאטירה.

>>

ליאור שליין, במקור, יצג דבר מה ההפך מזה. בתקופת תכנית ההתנתקות של אריאל שרון, שליין הפליא בביקורת הימנית שלו כלפי השלטון – וכלפי שרון עצמו – ב"משחק מכור" ז"ל, יחד עם עינב גלילי וגורי אלפי. באחד הקטעים מהתכנית, הוא אפילו דקלם: "כן, העולם אוהב אותך אריק, אבל אתה יכול למחוק את החיוך / בינינו, זאת אותה האהבה שרואים בתל ברוך". וזה היה מצוין – ככה עושים סאטירה. גורמים לצופים, רובם ככל הנראה תמכו בהתנתקות ההיא, לזוז באי נוחות על הכורסא. מבקרים את מי שצריך, ומעל הכל את החזקים.

במשך שנים, שליין סירב להגיד עבור מי הוא מצביע בדיוק מהסיבה הזאת. הוא רצה, והיה צריך להיות, האלטרנטיבה. זה שלא מפחד להביע ביקורת כלפי אף אחד – ומי שלא עושה חשבון לאף אחד. זה מה ששליין ייצג לאורך השנים בכל התכניות שבהן השתתף והוביל – מ"משחק מכור", דרך תכנית הלילה ו"עד הבחירות זה יעבור", וכלה ב"מצב/גב האומה". לשליין היו ערכים מאוד ברורים (בראשם אתאיזם וחופש מדת), אבל היה ברור גם שהוא "שחקן חופשי" – כזה שיכול להיכנס בימין, אבל גם להישיר מבט בלבן של העיניים לטעויות של השמאל והטעויות שלו. המונולוג שלו על ארגון "שוברים שתיקה" היה דוגמא מצוינת לכך.

אבל כל זה השתנה לאחרונה. שליין, שתמיד היה איש חכם, הבין שהוא כבר לא מדבר לכולם – והחליט לקחת את זה לקיצוניות. כי בתכנית הנוכית שלו, "צוות שליין" שמשודרת ב"רלוונט", שליין הרבה פחות דו משמעי, והרבה יותר משחק בצד מאוד ספציפי של המגרש. המונולוגים שלו, שפעם ידעו להיות שנונים וחדים, כבר הפסיקו עם היומרה להצחיק – עכשיו, זו רק האידיאולוגיה. מדובר בטקסטים שלא נועדו לאתגר את השיח הקיים, אלא לרכב עליו – לומר, בדיוק, את מה שהקהל שלו רוצה לשמוע, אחד לאחד, בלי לזוז סנטימטר ימינה או שמאלה (ובעיקר ימינה).

ובמובן הזה, ייתכן שבאמת "המדיום הוא המסר" – העובדה ששליין כבר לא משדר בערוץ ברודקאסט שמשדר לכולם (ערוץ 2 או ערוץ 10/13 – הערוצים שבהם עבד עד היום), ועבר לרשת כמו "רלוונט" – שמכוונת מלכתחילה לפרופיל מאוד מסוים של קהל שבמקרה או לא, חופף באופן מושלם את קהל המפגינים בקפלן – היא זו שמכתיבה באיזשהו מקום את האמירה שלו. שליין מבין בדיוק למי הוא משדר, הוא מבין שמול המסך שלו כנראה שכבר לא נמצאים אנשי ימין, ואפילו לא המתלבטים, אלא משוכנעים – ונותן להם בדיוק את הסחורה שהם מצפים לשמוע.

ומעבר לבעיה שיש לי עם השיח, ועם התפקיד ששליין אמור לגלם – מעל הכל הבעיה האמתית היא ש"צוות שליין" פשוט לא מצחיקה. את הפאנצ'ים אפשר לראות מקילומטרים, האמירה כבר לא מחפשת לחדש או להפתיע, גם המונולוגים וגם קטעי ה"פרשנות", שלכאורה אמורים להיות יותר קומיים, מתכנסים בסופו של דבר לאותו המקום – המקום שבו שליין צודק. ויהודה עמיחי ז"ל כבר סיפר לנו מה קורה במקום שבו אנחנו צודקים.

גם הפורמט של "צוות שליין" מרגיש, מה לעשות, די תקוע. הפורמט שג'ון סטיוארט הפך לאמנות בימי הזוהר של "הדיילי שואו" – כתבי שטח שמציגים את המצב בצורה הומוריסטית, ראיונות עם אנשים בעלי שם, וכמובן המונולוגים – בנוי על היכולת של סטיוארט לתקשר עם הקהל, ועל העיקרון הפשוט שאומר שקודם כל הוא חייב להיות קומיקאי טוב, ורק אח"כ אדם בעל דעה.

שליין, לעומת זאת, זנח את המשבצת המסורתית כפרשן/ליצן ביציע ועבר להיות שחקן פעיל במגרש. במונולוגים שלו ברור מי האיש הרע בסיפור – הממשלה, נתניהו, ערוץ 14 – והם אכן ראויים לביקורת ולבוז. אבל האם רק הם ראויים לבוז הזה? האם בצד השני אין גורמים ששווה לבקר? האם מתקפה חוזרת ונשנית משרת בשלב הזה מישהו חוץ מאת שליין עצמו? מה שפעם היה לחם החוק של שליין – היכולת להביא זווית אחרת למציאות, נעלם כשהוא בחר לנקוט צד ברור.

וזה מבאס, דווקא כי אני מסכים עם המסר הבסיסי של שליין. ברמת העמדות, אני והוא נמצאים פחות או יותר באותה המשבצת. אבל את שליין אהבתי בעיקר בגלל שהוא לא היה צפוי. הוא האמין בדברים מסוימים, וייצג אותם נאמנה (וברהיטות), אבל תמיד ידע שאין אמת אחת. הוא היה נביא הספק, האדם שלא משוכנע עד הסוף, זה שמפקפק כל הזמן באמיתות הגדולות. אבל אז הגיעו השנתיים האחרונות, ושינו את זה. דווקא בתקופה שבה לאנשים נורמלים יש ספק, שרק הולך וגדל – לגבי הכל, שליין משוכנע מאי פעם. צודק מאי פעם. וזה המקום שבו כבר לא עושים סאטירה, אלא הטפה. הנפש שלנו עייפה מלשמוע אנשים צודקים. היא לא צריכה עוד צודק אחד, שגם לא מצליח להצחיק.

אפשר לבקר עד מחר את המיינסטרימיות של "ארץ נהדרת" – אבל "ארץ" מבינה את תפקידה, ובעיקר מבינה שהיא חייבת לדבר לכולם, ולהשיג את הקשב של מקסימום אנשים. כי כשאתה עומד על המשבצת הזאת, והקהל הרחב (כולל אלה שלא מסכימים איתך) מקשיב – אז הרבה יותר אפקטיבי להכניס את הסכינים הקטנות של הסאטירה. הקול של "ארץ נהדרת" נשמע הרבה יותר ברור כשהוא מהדהד לאנשים בעלי השקפות שונות.

כי במקום שבו אנחנו צודקים, לא יצמחו פרחים באביב. וגם לא סאטירה יותר מדי טובה. וכמי שבאמת ובתמים אהב ואוהב את ליאור שליין, ועוקב אחריו מאז שאני טינאייג'ר, זה מבאס אותי שהצדק גבר על הרצון לרענן ולהשתנות. שליין חי בפיד של עצמו – את הגורמים האחרים והביקורתיים הוא כבר מזמן סינן החוצה, לצופי ערוץ 14 הוא מבין שהוא כבר לא יגיע. יתרה מכך – אם פעם שליין עוד היה מצליח להרגיז מישהו בימין או אצל הדתיים, היום הם פשוט לא צופים. גם להם יש כבר בועה תקשורתית משלהם. נותר רק לקוות שמשהו בסאטיריקן המעולה ליאור שליין, שגדלתי על התכניות שלו, נשאר חי. אחרת, אנחנו בצרות.
"צוות שליין", מדי יום חו"ל ברלוונט