מזרח חדש: הלוקיישן מיוחד, האווירה מעולה, אבל מה יהיה עם הכריכים?

מעבר לנהרות איילון, צפונית להרי התקווה וידי אליהו, דרומית לנחלתו של יצחק, שוכן אזור קצת נשכח בעיר העברית הראשונה. הוא ממוקם מזרחית לשטח הידוע בתור ביצרון, ונקרא שכונת רמת ישראל. אלו האזורים הנסתרים באמת של תל אביב, שטחים שכאילו משמרים אזור זמן נפרד, סביבה משפחתית שנראית ומרגישה שונה מכל אזור בעיר. הם שופעים בבתים פרטיים, סמטאות נעימות וצמחייה רבה. במרחק חצי שעה של הליכה ממרכז העיר, או רבע שעה ברכב בלי פקקים, ואתם בעולם אחר.

תראו איך הוא מרוצה. אווירה של רמת ישראל, קפה השובך. צילום: יח"צ

האזור הזה, עם כל יתרונותיו, גם מנותק יחסית מהסצינה הקולינרית הלוהטת של המרכז. מספיק מבט קצר במפה של וולט (אחד מהמקומות הכי אהובים עלי לטיול) כדי לראות שלמרות שביצרון התמלאה לאחרונה בכמה וכמה אופציות למזון – בעיקר בזכות המגדלים שצמחו שם – רמת ישראל מחזיקה רק בפינת אוכל אחת, וגם היא די חדשה. לפני כמעט שנה דיווחנו לכם על "השובך", שנפתחה על חורבות מסעדה מיתולוגית (וגם משתמשת בשמה) שפעלה ברחוב דם המכבים. נו, זה המקום הזה עם הסנדוויץ' של השרוף. אבל בעוד "השובך" מכסה את אגף הכריכים ליד הקפה, לאחרונה נפתחה לצידה "קבנה", שמכוונת יותר לאגף כריכי הבשר וקוקטיילים.

המשותף ביניהם הוא השף שחר לוי, פיינליסט מאסטרשף שגם הספיק לפתוח את ולהתנתק מ-Fed And Bev, ועכשיו מחזיק בשובך (יחד עם חיים צינוביץ, מאמנת הכושר אירה דולפין ובן זוגה, איש חיי הלילה אורן דולפין). "קבנה", אם כך, היא הבייבי שלו, ונפתחה באותו המתחם של השובך. החיה הדו-ראשית הזו מרגישה קצת זרה לאזור, ממוקמת לצד הבתים הפרטיים, עם נוף לכביש והעצים ואווירה של שקט שלא מכירים באזורים שממערב לאיילון. זה מאפשר להם להיות מעיין נווה מדבר בשכונה הנעימה, מקום מפגש שכונתי ופינה ממש סימפטית להתיישב בה בחוסר מעש.

לטיני? הוואי? זה בכלל רמת ישראלי. קבנה. צילום: מתן שרון

הקבנה מעוצבת כסוג של בקטת טיקי, כולל מוטיב של עצי דקל וצבעים חמים וירוקים-חומים, למרות שלוי עצמו תיאר אותו בתור "בית לטיני", והמישמש הזה מתבטא גם בתפריט, שמורכב בעיקרו מ-6 סנדוויצ'ים שונים שקרויים (ברובם) על בסיס מקומות ברחבי העולם, לא בהכרח מאמריקה הלטינית, או מביתם של הטיקי, הוואי. ניחא, אני פה כדי לאכול מכל העולם, לכן הזמנתי כריך טוקיו סיאול (אסאדו מפורק ברוטב קוריאני, קימצ'י כרוב, איולי וואסבי, לים, כוסברה ושלוט מטוגן, 48 ש"ח), כריך ניו-יורק (טוסט קסטן, קורנביף ניו יורק, איולי פלפלת ותבשיל כרוב כבוש, 45 ש"ח) והכנתי את עצמי לטיול מסביב לעולם, יציאה משער רמת ישראל.

האווירה בקבנה, אם כך, היא הכח הגדול ביותר שלה. היה די ריק בשעות אחה"צ, והתיישבתי בשולחן בחוץ (הבפנים היה קצת מבולגן במגוון קלסרים ומסמכי העסק, אבל באמת שאין סיבה לא לשבת בחוץ ביום נעים כזה) והזמנתי מהבחור היחיד שעבד שם את האוכל העולמי. הוא היה נחמד ואדיב באופן מופגן, ולמרות שדילג בין הקבנה לשובך (מה הוא עשה שם? הביא משם חומרים? ביקש מתכון? בדק אם השרוף שם?), הוא היה זריז באופן מפתיע, ותוך דקות כל כך מהירות עד שלא הספקתי לספור, הכריך הראשון כבר ישב מולי, לוהט על מגש מוארך לצד תוספת חמה.

זה כל התוספת? קבנה. צילום: מתן שרון

אבל עם האוכל התחילה להתגנב תחושה קצת שונה מהפסטורליות המתוקה של קבנה. בשלב הזה היא עוד לא אכזבה, אלא רק חשש. לצד הכריך נחת תוספת שהזמנתי, "תפו"א מדורה", שעלתה 16 ש"ח, והביאה לי תפוח אדמה בודד, חצוי, עם קצת רוטב ירקרק עליו שמאוחר יותר אגלה שמתיימר להיות צ'ימיצ'ורי. הוא לא. זה לכל היותר רוטב פסטו משוכלל. גם התפו"א עצמו היה בינוני במקרה הטוב, ולמרות הגודל הלא מרשים (בטח ביחס למחיר), לא סיימתי אותו.

את כריך הטוקיו סיאול דווקא יותר אהבתי, אבל קשה לומר שלא היו בו פגמים. הבשר היה טעים אבל לא מרשים יותר מדי, הרוטב הקוריאני היה מתקתק לטעמי, אבל אין לי ספק שיש מי שלא יחבב אותו, והקימצ'י כרוב לא ממש היה קימצ'י, ומאוחר יותר יחזור פחות או יותר באותה גרסה בתור ה"תבשיל כרוב כבוש" של כריך הניו יורק. זה היה מספק, גם אם לא ממש גדול, והלחמניה הרכה היתה מעולה, אבל לא מדובר במשהו שגורם לי להרגיש כמו קפיצה לטוקיו, או סיאול, ולא כריך זכיר במיוחד, וחבל – כי החשיבה על בניית הכריך נכונה, ועם קצת יותר השקעה בחומרי הגלם היה פה משהו הרבה יותר מוצלח.

טעים, אבל אתם יכולים יותר. כריך ניו יורק, קבנה. צילום: מתן שרון

כריך הניו יורק ניכן במאפיינים דומים – חשיבה נכונה, חומרי גלם בינוניים. הקורנביף היה טעים אך דל, ורוטב הפלפלת, בדומה לתבשיל הכרוב, היה מרוויח מטיפה יותר עקצוץ חריפות וקיק בטעם. אל תפחדו להשתמש בסרירצ'ה יותר. תחושה מוזרה של פספוס ריחפה באוויר, אז החלטתי לתת עוד צ'אנס והזמנתי את הכריך אנטריקוט, שכנראה לא מצאו עיר עולמית להצמיד אותו לה. למה לא בואנוס איירס? כנראה כי זה לא ממש מרגיש ארגנטינאי, אבל זה לא עצר אותם בכריכים הקודמים. הוא דווקא היה הטעים מהשלושה, ולמרות שהבשר גם הפעם לא היה מהפרה הכי איכותית, בהחלט קלע בטעם עדין, אבל גם בו היו פספוסים קלים – למשל הבחירה להגיש פרוסות עגבניה עבות, ולהתקמצן על הבצל המוחמץ, קצת פגמו בחוויה הכוללת. סלט עגבנית חריף היה דוחף אותו קדימה בכמה רמות

לקבנה יש פוטנציאל ברור, ולא רק בזכות המיקום, האווירה והשירות הנעים. הכריכים שמוגשים שם מעידים על רצון להביא משהו לכל הפחות מעניין למזרח העיר, ועם קצת יותר השקעה בחומרי הגלם ובמחשבה על בניית הכריכים וסגנונם, והם יכולים להשתדרג, להשתפר ולהפוך לאופציה מוצלחת לארוחה זריזה במזרח העיר, למרות שלמה תרצו להזדרז באזור נינוח שכזה? אבל לפחות כרגע, אין ממש ערך בלעשות את הטיול הקצר מעבר לאיילון. חמוד פה, באמת, אבל האוכל חייב לקפוץ ברמה ולהתקרב לסטנדרט של מרכז העיר כדי שבאמת יהיה שווה לקפוץ לביקור באזור הנשכח של תל אביב.

"קבנה", דם המכבים 26, א' – ה' 12:00-00:00, ו' 12:00-16:00