סטנדאפיסט פלסטיני-אמריקאי מלכלך עלינו? אז מזל שזה לא מצחיק

יכול להיות, ואף סביר, שאתם לא יודעים מיהו הסטנדאפיסט הפלסטיני-אמריקאי ראמי יוסף. אולי זיהיתם אותו מהסרט המצליח "מסכנים שכאלה", אולי נתקלתם בלהיט הנטפליקס "מו", אותו יצר עם הסטנדאפיסט הפלסטיני-אמריקאי מוחמד (מו) עאמר. אולי אפילו ראיתם את סדרת ה-Hulu שלו, "ראמי", ואז אתם כן יודעים מי זה. סביר יותר ששמעתם עליו לראשונה השבוע, כשגרם לסערה קטנה בביצה הישראלית במהלך אירוחו ב-SNL, שם נשא מונולוג פתיחה בו הוא מבקש לשחרר את העם הפלסטיני, וגם את החטופים. על מופע הסטנדאפ החדש שלו ב-HBO, "ראמי יוסף: עוד רגשות" כנראה שבכלל עוד לא שמעתם.

>> מדינה בסרטים: 4 יצירות קולנוע ישראליות שכדאי לראות עכשיו

מספיקה צפייה קצרה במונולוג ה-SNL כדי לגזור ממנו את נושא הספיישל החדש שלו: השקפתו של מוסלמי-אמריקאי על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הספיישל מתחיל (באופן חריג מאד) עם מופע חימום של סטיב וויי, שחקן וקומיקאי החולה בניוון שרירים ונעזר בכיסא גלגלים. למען האמת, שתי הדקות שלו הצחיקו אותי יותר מכל החמישים ושלוש דקות שבאו אחריהן. זה גם לא שראמי יוסף הרגיז אותי במיוחד עם הבדיחות שלו, זה פשוט שהפאנצ'ים לא היו מספיק מצחיקים, והחיוך של הילד הקטן שהוא דופק בין בדיחה לבדיחה לא מצליח להציל את זה. אם כבר, הייתי שמח להתרגז מהבדיחות שלו. הייתי שמח לחוש כל דבר שהוא לא שעמום. 

יוסף  מתחיל את המופע שלו בלדבר על מופעי צדקה, וזורק עדכן שאת ההכנסות מהטור האחרון שהוא עשה, הוא תרם לסיוע הומניטרי בעזה. בשלב כזה האוזניים הישראליות אמורות אולי להזדקף בסקרנות, אבל נראה שיוסף לא יודע הרבה על השבעה באוקטובר, על המצב הפוליטי המורכב בישראל, על חטיפת סיוע הומניטרי על ידי החמאס או על הסכסוך הישראלי-פלסטיני בכללותו. כשקומיקאי כמו ג'ון אוליבר מדבר על מצבנו, אני עשוי לא לאהוב את התוצאה, אבל גם לפחות ניכר שהוא מיודע, שעשה את התחקיר המעמיק. אבל כשראמי יוסף, שנולד בקווינס ניו יורק לפני 33 שנים לאב שמנהל את מלון פלאזה, מבקש לדבר על הסכסוך הישראלי פלסטיני זה מרגיש פחות מדויק. הוא לא הילד החמוד שהוא חושב שהוא עם החיוך השובה, אלא אדם מבוגר שמדבר מהתחת על נושא שניכר שאין לו מספיק ידע לדון בו. 

זו גם הסיבה שהבדיחות של יוסף לא הרגיזו אותי. לא רק שאין בהן שום דבר שיעורר תחושת זעם (או אפילו צחוק), אלא שגם אין להומור שלו שום ביסוס. הוא אפילו לא קורא דבר בנושא, והוא הראשון להודות בזה. "מכירים את זה שאתם עומדים להיכנס לשיחה הזאת?", שואל יוסף את הקהל באמצע סיפור על יהודייה שהוא יצא איתה, ודרכה ניסה לפתור את הסכסוך ההיסטורי בין האסלאם ליהדות. "אני תמיד נלהב, אני רוצה להגן. ואני מוכן, אבל אז יש חלק בראש שלי שאומר לי 'פאק, הלוואי והייתי קורא יותר'". וזו בערך הפעם היחידה בספיישל בו יוסף סיפר משהו על עצמו – על הקושי שלו לקרוא, ועל כך שבשיחות על הקונפליקט, לאנשים מולו יש עובדות ולו יש "וייבים". קל להבין שהבן אדם יודע כלום ושום דבר.

זו עובדה שבולטת כמעט בכל אמירה שהוא משליך על הסכסוך – אין לו גיבוי עובדתי, ידע בסיסי או יכולת להביע דעה באמת מבוססת. וזה לא שראמי יוסף טיפש – הוא יודע טוב מאוד שהוא לא מכיר את היסטוריית הסכסוך, ולכן הוא לא טורח לציין עובדות. הוא רק מביט על המציאות מנקודת המבט הצרה שלו, מבלי להבין שאולי מחוץ לארה"ב, האסלאם הוא לא בדיוק אותו איסלאם שהוא מכיר מקווינס. אולי בארה"ב יוסף מרגיש שאין סיבה שהדת שלו תפחיד מישהו, אבל התעלמותו מהצד המכוער של האסלאם – מהמורכבות הרבה של הנושא – מעיד או על טיפשות מוחלטת, או על ניסיון רכיבה על הגל האקטואלי. וכבר סיכמנו שיוסף לא טיפש.

עם זאת, מכל הבעיות של "ראמי יוסף: עוד רגשות", ישנה בעיה אחת שקריטית יותר מכולן: זה פשוט לא מצחיק. ולמי שחושד שאני מגיב כך בשל רצון להגן על המדינה בעת מלחמה, אז דעו שאין בי קמצוץ של פטריוטיזם. יש לי פשוט סלידה מסטנד-אפ לא מצחיק. סטנד-אפ חכם, כזה שעשוי היטב, אמור לעורר בכם רגש כלשהו, כי זה אומר שהוא גורם לכם לחשוב. אבל ראמי יוסף לא מעורר בי זעם, וגם לא עצב, או תסכול, או צחוק. זה לא פוגעני, כי זה בסך הכל בן אדם על הבמה שמגולל סיפור על היהודייה שהוא יצא איתה, והרגע בו נתקל בדגל ישראל ענק, דווקא כשהוא מחליט לשים סוף לסכסוך בין היהדות לאיסלאם. וזה סיפור ארוך, בלי הרבה תפניות, וגם לא ברור מה הסוף שלו. להגיד "פרי פלסטיין" במונולוג SNL זה לא כזה קשה, אבל אם אתה עובד על ספיישל של כמעט שעה, כדאי שתגיע מוכן יותר, מעמיק יותר ובעיקר מצחיק יותר. בין אם אתה בעדנו, או נגדנו.