מה נשאר לנו משבוע הספר? חגיגה כוחנית בניחוח תפוזינה

כמי שאחראית יחד עם שלוש מו"ליות עצמאיות נוספות – דורית תמיר, גילי בר הלל ועמית רוטברד מהוצאות תמיר, עוץ ובבל בהתאמה, ובמשותף עם יונתן ברגמן, בעליו של "קפה שפירא", על הקמת "סופ"ש ספרים בשפירא" – יריד ספרים אלטרנטיבי ל"שבוע הספר" שמתקיים השנה בחצרות שרונה, וכמי שמפיקות יריד בלי חסויות של רשתות הספרים ובלי חברות בע"מ שמנהלת קרקס מסחרי בעזרת תאגידי מזון ומשקאות כשהדבר האחרון שמעניין אותן הוא תרבות הקריאה או תרבות בכלל – אני מרגישה קצת כמו ניצולת אפוקליפסה, כאילו אנחנו חבורת שורדות של חורבן שהתרחש זה מכבר בשוק הספרים ובידינו הלפיד, האש החיה שמחזירה אותנו עידנים אחורה, אל המקור, אל השבטיות, אל מספרי הסיפורים סביב המדורה.

נחשו מה? כשאני אומרת "חנויות הספרים" מסתבר שמדובר במאתיים ועשר חנויות, מאתיים מהן שייכות לרשתות צומת ספרים וסטימצקי, ועשר מהן חנויות פרטיות

זוכרים את הסצנה בסרט "המטריקס" שבה מורפאוס מראה לניאו מה זה המטריקס? רואים שם את העיר השוקקת והססגונית, ומורפאוס אומר לניאו שזו אינה אלא מציאות מדומה. ואז רואים מה יש שם באמת: פוסט אפוקליפסה. הכל שרוף ומפוחם, עיי חורבות של עיר ומוות, מִדבר שחור ושדות לגידול עוברים אנושיים שנועדו לשמש סוללות לרובוטים שהשתלטו על העולם?

ובכן, הבה נמשיל את שדה המו"לות לעיר גדולה. באיטליה או בצרפת, ביוון או בספרד, כשמשוטטים בעיר גדולה נקלעים בקלות לפינות חמד ברחובות קטנים, ספסל ליד פסל וכמה עצים, סמטה שהמרפסות בה שופעות פרחים, כיכר קטנה שבמרכזה מזרקה עתיקה ובאחת מפאותיה חנות ספרים ואולי מאפיה, בית קפה או בר מקומי. אלה הפינות שרק המשוטטים-באמת מגיעים אליהן, אלה שאוהבים ללכת ולגלות דברים.

חבורת שורדות של חורבן חוזרות אל המקור. שירה חפר (צילום: ענבל לוויתן קראוס)

את ההפתעות העירוניות האלה אני ממשילה להוצאות לאור העצמאיות, הן לא יושבות על השדרות הרחבות עם התנועה ההמונית. תמיד יש להן אופי, טעם, צורה וצבע משלהן, ייחודי ובדרך כלל מפתיע, בדרך כלל בדמות בעליהן, שלא נוטים להיות טיפוסים גנריים. כשאתה משוטט בעיר המו"לית הרחק ממותגי סטארבקס, זארה, גאפ ונייקי, וסוטה מהצירים המרכזיים, סביר להניח שתפגוש בדברים שלא הכרת, סיפורים שלא שמעת כבר לעייפה, אנשים שלא צפית את קיומם.

באחת מנסיעות ההפצה שלי, בהן צדקי, איבדתי אוריינטציה גיאוגרפית לגמרי, לא ידעתי אם אני בקניון בפתח תקווה או בכפר סבא, בחדרה או בגדרה, בהרצליה או פרדס חנה, הכל זהה!

בארץ קשה להמשיל את ההוצאות הגדולות אפילו לשדרות הרחבות של הערים הגדולות. נכון, בפריז ישנו בולבאר אוסמן עם הגלרי לפאייט והפּרינְטָן, אבל בישראל מה יש? קניונים!
את ההפצה של לוקוס אני עושה בעצמי, מה שהביא אותי לבקר בעשרות סניפים של חנויות הספרים בישראל. נחשו מה? כשאני אומרת "חנויות הספרים" מסתבר שמדובר במאתיים ועשר חנויות, מאתיים מהן שייכות לרשתות צומת ספרים וסטימצקי, ועשר מהן חנויות פרטיות.

את האינטרס קשה להסתיר. יהודית תמיר, מו"לית הוצאת תמיר, ביריד הקולקטיב הספרותי של 2020 (צילום: באדיבות הקולקטיב הספרותי)

ונחשו מה עוד? מרבית הסניפים האלה ממוקמים בקניונים. ומה גיליתי בנסיעות ההפצה האלה? שבכל קניון יש סניף של כל אחת משתי הרשתות, ובכולם כמעט תמצאו קפה גרג או ארומה, פוקס, גולף, קסטרו וסופר-פארם ולא משנה לאיזה סוג של חנות נכנסתם, תמיד ינסו למכור לכם מרצ'נדייז של תכניות טלוויזיה (ולבכות שהטלוויזיה הרגה את הספרים). באחת מנסיעות ההפצה שלי, בהן צדקי, איבדתי אוריינטציה גיאוגרפית לגמרי, לא ידעתי אם אני בקניון בפתח תקווה או בכפר סבא, בחדרה או בגדרה, בהרצליה או פרדס חנה, הכל זהה! אפס ייחוד, אין מה לגלות! ורטיגו.

בעלי החנויות הם בעלי ההוצאות והם ייקבעו מי מוצג, איפה, מתי, כמה ולמה. את האינטרס קשה להסתיר (איפה הספרות?!) ובארץ ממילא אין בושה

אפוקליפסות לא קורות ביום אחד, זה תמיד תהליך. אני יכולה להעיד רק על עשר השנים האחרונות, מאז התחלתי לשחק במגרש הזה שנקרא "שדה המו"לות בישראל", ואני עדה למצב שהולך ומחמיר. לא אחזור על הטיעונים המוכרים באשר לרעות החולות של שוק הספרים (אין חוק להגנה על מחיר הספר, אינפלציה של הדפסה ושבירת שוק משוגעת, זילות ערכם של הספרים מכל בחינה), אבל כן אזכיר את הבעלות הצולבת. בצרפת זה אסור: לרשתות הספרים אסור שיהיה בבעלותן הוצאות לאור. בישראל, בבעלותן של ההוצאות הגדולות ישנן רשתות של חנויות ספרים, ולהפך, הרשתות עצמן מקימות הוצאות לאור.

שירה חפר ביריד הקולקטיב הספרותי ב-2020 (צילום: באדיבות הקולקטיב הספרותי)

כך, בעלי החנויות הם בעלי ההוצאות והם ייקבעו מי מוצג, איפה, מתי, כמה ולמה. את האינטרס קשה להסתיר (איפה הספרות?!) ובארץ ממילא אין בושה. לאחר המכתב שפרסם מנכ"ל אחת מרשתות הספרים ואחד האנשים החזקים ביותר בשוק, שבו שאל את שותפיו המו"לים "למה אתם מתאבדים?" (תחתית שטרם היינו בה), אני חושבת שאפשר כבר לקבוע שהענף הזה – זה ששנים כבר אומרים עליו "שהעוסקים במלאכה כורתים את הענף שהם יושבים עליו" – התפקע סופית וקרס.

מה נשאר לנו משבוע הספר ועוד בשרונה? חגיגה מסחרית וחסרת ייחוד, יקרה מדי, כוחנית מדי, מלאכותית מדי, בניחוח תפוזינה. אני אומרת, ברוכים הבאים אל הממשי שבמדבר ובואו ליריד הספרים של ההוצאות העצמאיות! אני מבטיחה לכם שאף אחת מהן לא נכנסה למקצוע במטרה להיות מיליונרים, אבל הון אנושי, תרבותי ורוחני – יש בו גם יש.

שירה חפר היא מו"לית הוצאת לוקוס וממייסדות הקולקטיב הספרותי
>> יריד הספרים האלטרנטיבי של הוצאות הספרים הקטנות יתקיים היום, מחר ובשישי בקפה שפירא. עוד פרטים כאן >>