ריאליטי הדייטינג של נטפליקס מוכיח שכולנו אותו הדבר. כל עוד זה יהודים

סדרת הריאליטי החדשה של נטפליקס "שדכנות מודרנית" (במקור: "Jewish Matchmaking") מעניקה לנו הצצה למה שקורה אצל דוד סמי באמריקה. לא הדוד סאם, אלא דוד סמי, היהודי-אמריקאי המצוי שמשתלב במערב, אבל שומר על סממני יהדות ויש לו חיבור חזק ונאמן למסורת. האמת? הסדרה הזאת בעיקר גרמה לי להבין למה ישראלים כל כך שונאים רפורמים. סליחה, יהודים אמריקאים. הם מצליחים מאיתנו, יפים מאיתנו, מדברים אנגלית מושלמת ועושים לעצמם הנחות ביהדות איפה שלא בא להם. אבל אין להם מה שיש לכולנו: חספוס ישראלי.

השדכנית עליזה היא מתוקה, אין ספק בזה. יש לה אנרגיות טובות, היא לבושה תמיד בצבעים בהירים והיא בייסקלי הדודה הדתייה השמחה מדי של כולנו, שיש מצב ששתתה "מים שמחים" בצעירותה (היא בעצמה מספרת שרק לפני שנה הם עברו לפרדס חנה, תסיקו לבד את המסקנות). היא אורתודוקסית, בעלת רצון נלהב להקים בתים כשרים שלא בארץ ישראל הבנויה, ולא כופה ערכי דת על אף אחד אחר. מה זאת אומרת לא כופה? היא עובדת עם כל מגוון היהודים שיש – חילונים ודתיים וכל מי שנמצא על הספקטרום היהודי. ויש המון כאלה. אצל כל אחד מהאנשים שהיא מחפשת להם שידוך, עליזה מוודאת מהם העקרונות היהודיים שחשובים להם, בנוסף לשאר הבקשות או הדרישות שיש להם מבת או בת הזוג העתידיים.

חלקם מהמשתתפים הם יהודים-אמריקאיים פרופר, שגדלו בארצות הברית. על החלק האחר אפשר לזהות סימני מבטא ישראלי שהם מנסים להסתיר. יש כאלה שעדיין גרים עם ההורים וניכרת בהם היהודיות באופן מובהק, ויש כאלה שהיהדות היא פשוט טייטל עבורם, אבל טייטל חשוב. אחרת הם לא היו יוצרים קשר עם שדכנית. התמה כאן ברורה: אנחנו יהודים שהתייאשו מעולם הדייטינג ופונים לשדכנית "משלנו" שתגאל אותנו מייסורי הרווקות.

מה שמשחק תפקיד בתכנית היא החדירה לתוך עולמם של יהודים והניסיון להבין למה. למה אנחנו מתעקשים להתחתן אחד עם השני? על אילו מסורות אנחנו שומרים? איך זה שכבר 2,000 שנה השבטיות שלנו מנצחת גלובליזציה? ולעזאזל – מי היה מאמין שקיים דבר כמו טינדר יהודי? חלק מהגברים המשתתפים נתפסו בעיניי כדושים, החלק האחר מלומדים יותר. חלק מהנשים היו צ'חלות אמריקאיות רגילות, וחלקן האחר סקרן אותי. כל אחד מהם נמצא על ספקטרום רחב של אנושיות, של יהדות ושל אמריקניזציה – שאני באופן אישי לא מחבבת. גם הסדרות המתועשות האלה של נטפליקס לא תמיד באות לי בטוב, עם האיפור המושלם והתאורה הנהדרת וזה שכולם שמחים בהן תמיד.

דושים, צ'חלות,יהדות ואמריקניזציה. שדכנות מודרנית בנטפליקס. צילום: יח"צ

אבל הפעם ישבתי מרותקת מול המסך, בעיקר כי הרגשתי הזדהות (וכי אהבתי את הטראש). הרגשתי את העם שלי בצד השני של המסך. אולי זה לא בהכרח העם שלי, כי יש להם גרין קארד וחיים שקטים מטילים, אבל ההתנהגות שלהם מוכיחה את זה שהם העם שלי. הם חלק מזהות שאנחנו כולנו חולקים. התרגשתי בכל פעם שאחד מהאנשים על המסך בירך ברכה בעברית-אמריקאית. התרגשתי לראות הורים שיושבים עם הילד שלהם, באופן היהודי ביותר, ודוחפים אותו להתחתן. התרגשתי לראות שהעם שלי, שנמצא בצד השני של העולם, מבצע את אותם הליכים שאנחנו מבצעים בארצנו הקטנטונת. והסיבה? אלוהים יודעת, היהדות.

לא רק שמדובר בתכנית דייטינג נטפליקסית קלאסית, אלא בכזו שבה פן נוסף של היהדות נחשף אל העולם. אם בתכנית השידוכים ההודית זכינו ללמוד על ההודים, כאן אנחנו למדים על עצמנו כעם, בתחום הרומנטיקה. לומדים על עם שמתעקש להישאר בתוך עצמו, עם שמחפש דברים דומים אך שונים, עם שרוצה להיפתח החוצה – אבל להישאר מתחת לחופה. החלק הכי טוב בטראשיות של הנושא, זה שאנחנו יכולים לצחוק על המשתתפים בלב שלם, מבלי לקרוא לזו אנטישמיות. כי אם מישהו מבחוץ היה מעיר את ההערות שאנחנו מעירים, על הנראות, ההתנהגות והאקסטרה "יהודיות" – כנראה שהוא היה מבוטל.

"שדכנות מודרנית", עונה ראשונה עכשיו בנטפליקס