תל אביב, למה את שותקת?
השבוע תעלה בתל אביב תערוכה שלא תשאיר אף אחד אדיש: 52 דיוקנאות ועדויות של 52 שוברי שתיקה מכל קצוות החברה הישראלית במלאות 52 שנה לכיבוש. הצלם קיקה קירשנבאום לא מפחד מאמנות פוליטית
52 זוגות עיניים מביטות אלינו מהקירות של בתערוכת הצילום התיעודית החדשה [Expose[D של צלם העיתונות קיקה קירשנבאום אשר תיפתח באמצע נובמבר בגלריית סטודיו אורלי דביר וצפויה להרעיש את העיר ובעיקר את מי שדי במילים "שוברים שתיקה" כדי להרעיש אותו.
קירשנבאום תיעד במשך העשור האחרון חיילים וחיילות ששברו שתיקה ומסרו עדות על השירות שלהם. הפורטרטים בתערוכה חשופים לחלוטין, מציבים את החייל או החיילת מול המצלמה בפשטות. הדיוקנאות מעוררים מיד את המחשבה – הם לא מפחדים מהחשיפה? הם לא חוששים להוות מטרה לרדיפה?
"הסתכלתי על החיילים שעמדו מול המצלמה שלי, שעברו דברים הרבה יותר קשים כבר. הם היו בשטח, בקרבות, מחסומים. הם היו במקומות מסוכנים. את רוצה להגיד לי שמסוכן להם לספר על מה שקרה פה?" שואל קירשנבאום, בעצמו צלם קרבות ומלחמות מנוסה. "אנשים שעשו את כל מה שעשו בשם המדינה, מסוכן להם להסתובב ברחוב או להצטלם? אני לא מקבל את זה".
"אני דרום אמריקאי, גדלתי בדיקטטורה", ממשיך קירשנבאום, שנולד וגדל באורוגוואי ומשטרים בעייתיים אינם זרים לו. "הייתה לנו ועדה שהחליטה מה מותר ומה אסור לעשות. אני יותר מ־22 שנה עיתונאי וצלם עיתונות, ואני יכול להגיד הרבה דברים על המצב במקום הזה. אף פעם לא אמרו לי – את זה אתה לא יכול לצלם. מה שחסר לנו זה שעכשיו יגידו לנו את זה. אם זה מסוכן, מצבנו לא טוב".
"הסתכלתי על החיילים שעמדו מול המצלמה שלי, שעברו דברים הרבה יותר קשים כבר. הם היו בשטח, בקרבות, מחסומים. הם היו במקומות מסוכנים. את רוצה להגיד לי שמסוכן להם לספר על מה שקרה פה?" (קיקה קירשנבאום)
הצילומים בתערוכה מינימליסטים: הדמויות מתבוננות הישר אל המצלמה, גורמות לנו לחשוב על הרגע שבו הם מסתכלים על עצמם במראה, כמאמר הקלישאה הפשוטה ביותר. לצד כל דמות נמצא טקסט שהמצולמים כתבו, במילותיהם, ומתאר חוויות קשות מהשירות הצבאי.
הרעיון לתערוכה נבט בקירשנבאום עוד בשנת 2009, אז הכין כתבה לאינדיפנדנט. "דוברת צה"ל לעיתונות הזרה הייתה בשיחה עם הכתב וטענה שהיא לא יכולה להגיב על העדויות כי הן אנונימיות, היא לא יכולה לדעת אם הם בכלל חיילים. אז התחלתי פרויקט שאלון למצולמים שיופיע לצד הפורטרט בתערוכה".
הסיבה לכך שקירשנבאום בחר לפרוש את העבודה על התערוכה לאורך עשור היא הרפטטיביות. "יש עניין בכך שהחיילים ממשיכים לשבור את השתיקה לאורך השנים – זו לא תופעה של קבוצה מסוימת, יש עוד מחזור ועוד מחזור של אנשים שמחליטים לעשות את זה. זה חלק חשוב בתיעוד".
בעצם קיומה התערוכה חושפת את הבעיה העיקרית בקרב חיילים משוחררים שסובלים מהפרעת דחק פוסט טראומטית: הקושי לשתף בחוויותיהם. רובם כלל אינם פונים לטיפול.
"כשהייתי במילואים טיפלתי בחיילים פגועים, גם מנטלית. אנשים שעברו טראומה", אומר אוצר התערוכה גיורא שלמי. "אני מכיר את המבטים שלהם, את המבט הקפוא של אנשים שמסתגרים בתוך עצמם ולא יודעים לשתף. מה שמעיק עליהם צריך להעיק על כולנו. אף אחד מאיתנו לא צריך להתחמק מתחושת המועקה שהם משדרים".
"אלו אנשים שנשלחו למשימה על ידי החברה הישראלית, החובה שלנו היא למצוא את הדרך לשמוע את מה שיש להם להגיד. האם אנחנו כחברה מצליחים להבין את המחיר שאנחנו משלמים?" (גיורא שלמי)
המאפיין הבולט של 52 העדויות הוא דווקא היום יומיות, המכניזם של המערכת שמאפשרת את הכיבוש. "השגרה של תפעול הכיבוש גורמת לחיילים שנשלחו למשימה לתהות למה זה קורה", אומר שלמי. "מהתשובות עולה שהם מתעסקים בשגרה ולא במבצעים מיוחדים. חייל מלווה קבוצת אסירים ומרביצים להם תוך כדי הליווי לכלא, למשל. יש גם שהשתתפו בדברים קשים יותר. אלו אנשים שנשלחו למשימה על ידי החברה הישראלית, החובה שלנו היא למצוא את הדרך לשמוע את מה שיש להם להגיד. המסר ברור מבחינתם: אי אפשר שיהיה כיבוש יפה וטוב ונאור, צריך לשלם מחיר. האם אנחנו כחברה מצליחים להבין את המחיר שאנחנו משלמים?", הוא שואל.
"הצילומים ישירים, בוטים, אין כאן ניסיון לייפות אותם, לרומם אותם. הם לא גיבורים, הם אנשים צעירים שמסתכלים לי בעיניים", מסביר שלמי. לא רק שאין גלוריפיקציה של המצולמים, גם אי אפשר למצוא קו מקשר ביניהם חוץ מהעובדה שכולם ישראלים ששירתו בצבא. דווקא בגלל הגיוון, בהצבה שלהם זה לצד זה יש כוח.
"אני רוצה שיתמודדו עם החוויה שיש באולם אחד, בגלריה אחת, 52 אנשים שמסתכלים עליהם", אומר קירשנבאום. "שפתאום יראו שיש מישהו שדומה לאח שלו או לאחיין או לבן של השכן – זו החברה שלנו, לא סתם אנשים. 52 זה מספר חשוב – זו לא קבוצה קטנה, זו מסה. האם באמת מותר לומר שהם רק קבוצה מסוימת של החברה הישראלית? שיבואו ויסתכלו".
עבור רבים מהמצולמים בפרויקט הפגישה המחודשת עם הפורטרט מורכבת. "לא כולם מקבלים את עצמם כמו שיצאו בתמונה. זה רפלקס טבעי מאוד, בין היתר כי עברו הרבה שנים. כשצילמתי אותם היה להם ניסיון מסוים, עכשיו יש להם חוויות אחרות. הם רואים את עצמם כמו אז, וקשה להם לפעמים לקבל את זה. התגובות חזקות מאוד", אומר קירשנבאום.
יעל לוטן, סמנכ"לית שוברים שתיקה, הצטלמה גם היא לפרויקט. היא מתארת את התהליך כמזכך, ואת הפגישה עם הדיוקן שלה כחיובי. "מעבר לביקורת האישית־האנושית על תמונה שלך, כשאת רואה ישר את מה שאת אוהבת פחות ויותר, כשהסתכלתי על הפנים שמסתכלות עליי חזרה הרגשתי טוב מאוד. הרגשתי שהוא הצליח לתפוס את המבט שמסתכל חזרה בעיניים – של המדינה, שלנו, של החברה".
"יש קבוצה גדולה של אנשים שרצו ורוצים תמיד להציג אמנות פוליטית. זה חלק חשוב בשמירה על הדמוקרטיה. יש יותר מוסדות שמפחדים מאשר אמנים שמפחדים" (קיקה קירשנבאום)
קירשנבאום לא מפחד מביקורת על התערוכה, אם תהיה. הוא מודע היטב לרוח הזמן ולאיום המתמיד מכיוונם של גופים ושרים שלא מאמינים בתרבות חופשית. מירי רגב, החשודה המיידית בנושאים אלו, יצאה לאחרונה שוב כנגד עלייתה של ההצגה "אסירי הכיבוש" של עינת ויצמן, שמבוססת על כתביהם של אסירים פלסטינים (ההצגה צפויה לעלות מחדש בתיאטרון תמונע למרות התנגדות השרה).
"יש קבוצה גדולה של אנשים שרצו ורוצים תמיד להציג אמנות פוליטית", אומר קירשנבאום. "אם יש פחד, הפחד הכי גדול נוצר בעקבות המסר הפוליטי מהממשלה, עד שמפחדים אפילו לקבל תמיכה לתרבות. יש רדיפה אחרי מקומות שאמיצים מספיק כדי לדבר על מה שקורה לנו באופן יצירתי ולא רק מעל דפי עיתונים. אנחנו צריכים להילחם על המקומות האלו כי זה חלק חשוב בשמירה על הדמוקרטיה. יש יותר מוסדות שמפחדים מאשר אמנים שמפחדים".
כשנשאל אם הוא מאמין שמדובר באמנות כתרפיה, עונה קירשנבאום שהוא חושש שזה "מעט מדי, מאוחר מדי", אך ימשיך להשתמש באמנות כאמצעי התנגדות. "אני פסימי מאוד, אבל כמו שלחיילים יש ניסיון, מניסיון החיים שלי, מהדברים שקרו כשהייתי נער או ילד תוך כדי הדיקטטורה – אני יודע שאפשר לצאת מזה. הפסימיות גדולה אבל אינה מוחלטת, אף פעם לא נסגרים החלונות של לנסות לשנות את הדברים. זאת דרך לנסות לשנות".
התערוכה Expose(d), רבנו חננאל 5. 5.12-14.11, הכניסה חינם