אם שולחת בניה: "שיר אחד" חודרת ישר ללב והדמעות זולגות מעצמן

אחרי שפרץ לחיינו ה-7.10, היתה לי תקופה ארוכה שבה לא שמעתי מוזיקה. שבוע או שבועיים, לא זוכר בדיוק כמה. הייתי בחדר שלי, מצד אחד מנותק מהחדשות ומצד שני שותה אותן בצמא, עובד נון סטופ מהבית, אבל לא מוצא פנאי לשמוע צלילים. המוזיקה שהיתה הכוח שלי, כנראה חיכתה לזמן אחר כדי לשוב ולהיות הדלק. וכשהשירים חזרו, כמו כל דבר בחיים שחזר, הם חזרו אחרת. כמו משהו שהתעצב (אולי גם מלשון "עצב") סביב המלחמה והזכרונות שלה. כמו בנאדם שנפרד מהחברה שלו, וכל שיר מזכיר לו אותה; כך כל שיר (וזה הגיע לרמות דביליות כמעט) מיד התחבר אצלי למלחמה. גם הקלילים שבשירים.

>> האוזן השלישית מציגה: אלבום מחווה כפול למודי בר און ז"ל

ואולי כיאה לתקופה שבה אנחנו חיים, שבה למוזיקה יש מטען חדש – "שיר אחד", הפודקאסט המצליח של תאגיד השידור הציבורי, מתקדם לשלב הבא: טלוויזיה. מי היה מאמין, אבל כבר שבע שנים – כמעט כמו התאגיד עצמו – הפודקאסט הזה איתנו, חושף זוויות חדשות על שירים שכולנו מכירים ומותיר אותי – בדרך כלל – מייבב בתוך רכבת. כי זה מה שמוזיקה עושה. היא הדבר הזה שקשה להסביר במילים אבל חודר לתוך הלב. אוסף של צלילים אקראיים וטקסט שמישהו כתב על הכלבה שלו, הופכים להיות משהו על זמני – כזה שמתחבר לקונוטציות שלך ולפחדים ולזיכרונות ולאהבות ולרגעים המאושרים והעצובים של החיים.

הרגעים המאושרים והעצובים של החיים. תיסלם ב"שיר אחד" (צילום מסך: כאן 11)

"שיר אחד" עשתה עבודה מדהימה בגרסת האודיו: הפוד, שהרוח החיה מאחוריו הם הצמד מאיה קוסובר וניר גורלי (יש, כמובן, גם אחרים שהיו חברים בצוות), לא רק היה איכותי מאוד, אלא גם מצליח מאוד. וכמו הרבה דברים שמצליחים, מגיע הניסיון למצוא את הדבר הבא שאפשר לעשות איתו, את הגרסה המשודרגת והמחודשת. וצריך לומר ש"שיר אחד" קיבלה את הטיפול הנכון בדרך למסך: הפרק ששודר אתמול לא היה הפרק הראשון של "שיר אחד" אי פעם – קדם לו פרק ניסיוני אחד עם "ואלס להגנת הצומח" של נעמי שמר ואחריו "שלושה שירים", שהיתה מעין ניסיון לעטוף את "שיר אחד" באריזה קצת יותר קומפקטית. בסוף הלכו על הדבר עצמו, ונראה שבצדק.

איך זה עובד על המסך? ברמה הרגשית זה עדיין שם. היד הרגישה של קוסובר וגורלי לא מתקהה עם המצלמות, והיכולת ללכוד רגעים נדירים כמו השבירה של יאיר ניצני בזמן הקראת הטקסט של "חצבים פורחים" או המונולוג המדהים של דני בסן לקראת הסוף – אלה דברים שרק "שיר אחד" יודע לעשות בסביבה שלנו. עם זאת, האדפטציה עוד לא הושלמה. קטעי הארכיון נחמדים ומאוד עוזרים לצבוע דברים, אבל הברזל שבקירות הוא עדיין האנשים שמדברים. כלומר, במידה רבה אם ינתקו את הוויזואליה וישדרו רק את האודיו – זה יהיה עוד פרק של "שיר אחד". האספקט הטלוויזיוני – אנימציה וקטעים מוזיקה חיים – בהחלט קיים אבל לא מספיק. אולי זה יקרה בפרקים הבאים.

כל מילה חודרת ישר ללב. תיסלם ב"שיר אחד" (צילום מסך: כאן 11)

בסופו של דבר, אלה פרטים קוסמטיים. כי במובן הרגשי העמוק, כאמור, "שיר אחד" עדיין עושה את העבודה. וכן, בדרך הופיעה גם המלחמה. איך אפשר שלא? כל מי שהאזין קצת לפרקים של "שיר אחד" מאז ה-7.10, יודע לזהות את הדהודי המלחמה שנשמעים בה. "הביתה", "האזרח האחד", "מחר אני בבית", "גשם בעיתו" – בכל אחד מהפרקים האלה הופיע איזשהו רמז ברור לדבר הזה שעבר עלינו, שעוד לא השתחררנו ממנו גם חצי שנה אחרי. הכאב עדיין כאן והוא יוצא החוצה בדמעות ששורפות את העיניים.

כל שיר נשמע אחרת מאז 7.10, וכך גם "חצבים פורחים" – שעמד במוקד הפרק. פתאום, השיר שכל חיי נשמע לי כמו שיר פופ קליל וחינני, קיבל משמעות מצמררת (שבעצם הייתה שם במקור, כשהשיר נכתב על רקע מלחמת לבנון הראשונה והרוגיה, ונשכחה מאז). כל מילה יצאה החוצה מן הטקסט וחדרה ישר ללב. מהנופים של הארץ, דרך האם ששולחת את בניה, ועד המשפט – "את נותנת לי כוח/ את נותנת לי אור/ את הדרך לשכוח/ להמשיך ולזכור". אין כאן סאבטקסט, זה פשוט הטקסט עצמו של החיים במקום הזה, מונח לפניך.

מונולוג סיום מוחץ. דני בסן, "שיר אחד" (צילום באדיבות כאן 11)

ואין כמו "שיר אחד" כדי לסמן לך את השביל שבו השיר מקבל את המשמעות הזאת. במובן הזה, הטלוויזיה לא באמת שינתה את הפוד – כמו שהיא פשוט חיבקה אותו אליה. ואני רק תוהה מתי שוב יהיה אפשר להתרכז בנושאים אחרים – "גרה בשינקין" או "בא לשכונה בחור חדש". הכיף שיש בפוד הזה מתישהו יצטרך לחזור. אפשר לקוות שמשהו מזה עדיין מחכה בקנה, אבל כנראה שבינתיים, לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער, להתרגש ולדמוע שוב מול השירה המהממת של דני בסן.
>> "שיר אחד", חמישי 21:00, כאן 11