תאגידי האופנה שרוקנו את הרחוב חוזרים אליו. זמן לצרכנות אחראית

עברו כמעט שני עשורים מאז הפעם הראשונה שבה פקדתי את רחוב שינקין התל-אביבי. לביבות הבטטה של "אורנה ואלה", תיקי הבד הממוחזרים של חנות יד-השנייה "שתיים" ומבחר הדיסקים של "האוזן השלישית", היו תירוץ מספק לקפוץ על קו 63 לטובת שיטוט חסר תכלית של שעות לאורכו ולרוחבו של הרחוב. אם אז עוד יכולתי לדמיין איך דורות של צעירים אחריי ימשיכו לשוטט בו בהנאה, כיום ניכר שהשנים לא עשו חסד עם הרחוב שנחשב להיות אחד ממעוזי התרבות התל-אביביים, ביחד עם אחיו הפופולרי לא פחות – רחוב דיזינגוף.

אם תשאלו תל-אביביים רנדומליים בעיר לסיבה שלדעתם הביאה את סיומה של תקופת הזוהר של רחובות שינקין ודיזינגוף, תקבלו כנראה תשובות שונות ככמות האנשים שתשאלו. לאורך השנים שני הרחובות ידעו עליות וירידות (אוקיי, בעיקר ירידות), בין היתר בשל השיפוצים הנרחבים בעיר כולל פרויקט שיפוץ של רחוב שינקין שנמשך שנתיים, כמו גם בשל שינויים בהרגלי הצריכה של קהל הלקוחות הישראלי. כעת, עם פתיחתם של שני סניפי רשת האופנה המהירה H&M ברחובות אלה, מופיעה לראשונה קרן אור שמסמלת תקווה עבורם, שמגיעה עם תור משתרך של נשים מלאות געגועים לשופינג מהיר וזול.

הסניף בשינקין, היום. צילום: שלומי יוסף

גם עכשיו, בעודי כותבת שורות אלה, אני מתקשה להאמין לעובדה שמה שהחזיר את הלקוחות לרחוב הוא דווקא אותו תאגיד שהיה הגורם המרכזי לעזיבתם מלכתחילה. כשהחנות הראשונה של הרשת נפתחה בתל אביב, אי שם בתחילת 2010, השתרך גם אז תור ארוך של לקוחות נרגשות. אני יודעת להעיד ממקור ראשון. עד לאותה שנה, קנייה באחד מסניפי הרשת היה לאטרקציה בפני עצמה, בכל טיול לחו"ל של התייר הישראלי הממוצע, ועם העלייה של הרשת ארצה, נשמעה אנחת רווחה בקרב הנשים והגברים שהיו דואגים לתכנן את הנסיעות התקופתיות שלהם לאירופה בהתאם למיקום סניפי הדגל של הרשת בעולם.

הבעלים של אדרת וארגמן: "מנסה לא להתבכיין – ואז מקבלת אצבע משולשת מהמדינה"

עוד ב-2010 היה ברור לכל שהאופנה שמציעה H&M היא לא מהיפות ביותר או האיכותיות ביותר, שיכלה תעשיית האופנה להציע. יותר מכל, ההצלחה של הרשת נעוצה ביכולת שלה לספק תוך שבועיים את הטרנדים החמים ביותר במחירים נוחים לכיס. המודל העסקי של רשת אופנה מהירה הוכיח את עצמו גם בישראל, כך שמאז אותו סניף ראשון שנפתח לפני עשור, נפתחו למעלה מעשרים סניפים נוספים בפריסה ארצית, מנהריה ועד אילת, כולם ממוקמים בצורה אסטרטגית בהיכלי הקודש של המאה העשרים ואחת: הקניונים.

הסגר הממושך על החנויות בקניונים הובילו רשתות אופנה רבות למצוא פתרונות יצירתיים להמשיך למכור את הסחורה הרבה שהצטברה להם במחסנים. רשתות גדולות כגון פוקס, פקטורי54 וכעת רשת H&M הבינלאומית, מיהרו לזהות את הפוטנציאל הטמון בהקלות האחרונות שאפשרו את פתיחתן של חנויות הרחוב, כדי להקים מספר חנויות במקומות שעד כה נטו להתעלם מהן.

מחוץ לחנות. צילום: שלומי יוסף

מדובר, אם תשאלו אותי, באירוניה בהתגלמותה. בימים שבהם עשרות אלפי אנשים לא מצליחים לסיים את החודש, מאות אנשים רוכשים מתאגיד בינלאומי ענק ומצליח, שמעסיק בעצמו מיליוני עובדים בשכר שלא מתקרב ולו במעט לשכר מחיה. קצרה היריעה מלהסביר את השלכות האופנה המהירה על הכלכלה, הסביבה והחברה (אם כי חברתי מיטל פלג מזרחי עשתה זאת לא רע לפני שבועיים), אך ברור שמשהו – או מישהו – חייב להשתנות.

הראשונים להשתנות היו – באופן מפתיע – דווקא התאגידים עצמם, שהבינו שעליהם לגלות גמישות כלפי המדיניות הממשלתית. זוהי סיבה לא רעה בכלל עבור האקטיביסטים החברתיים והסביבתיים בעולם כמו גם בישראל להיות אופטימיים. כעת נותרו שני בעלי עניין גדולים ומשמעותיים ביותר לעשות מצדם את השינוי – קובעי המדיניות שיכולים לעזור ולתמוך בהקמה של תעשיית אופנה אחראית יותר, ואנחנו – הצרכנים והצרכניות, שיכולים לדרוש עתיד טוב יותר לילדים שלנו, גם אם זה אומר לשלם שקל או שניים יותר על חולצה במבצע.

הכותבת היא פעילה סביבתית וחברתית, מקימת מיזם אקוטון וממובילות קהילת "מתלבשות על נובמבר". לאינסטגרם של אקוטון.