"טאבולה ראסה": הניסוי המגלומני הצליח והוא הולך לרדוף אתכם

נטפליקס משחקת בשוק הטלוויזיה כמו במריונטה ועושה פחות או יותר מה שבא לה. אם מתחשק לה להתפזר לכל עבר, היא תעשה את זה ותחייה סדרות מהניינטיז, תעמיס בדוקו, תיצור אנימציות פרובוקטיביות, תלמד את טעם הצופים בעזרת אלגוריתמים מתוחכמים ותשקיע את הונה לפי הממצאים, תתפשט לשווקים זרים ותרכוש סדרות גרמניות ("דארק"), ספרדיות ("בית הנייר"), צרפתיות ("גמל שלמה") ובלגיות ("טאבולה ראסה"). זאת הדרך היעילה ובעיקר המונופולית להשתלט על המסך ולא להשאיר פתח למתחרות. האינטרסים, מן הסתם, משותפים לחברה וליוצרים האירופאיים שמוצאים את עצמם בלבה של מערכת סטרימינג פופולרית – וההייפ בהתאם.

"טאבולה ראסה" שיצאה בשנה שעברה בבלגיה זכתה להצלחה מקומית אדירה ואף זלגה במהרה למדינות שכנות – מה שהפך לטריגר עבור נטפליקס לבצע רכישה ולפתוח אותה לשידור גלובלי. הסדרה היא מעין תערובת רעיונית וקולנועית של מותחנים פסיכולוגיים וסרטי אימה ("אימה אמריקאית" פוגשת את "החוש השישי" פוגשים את "Beau Séjour"): יש בית רדוף, מוח רדוף, משפחה רדופה, הפרנויה הופכת למציאות הופכת לפרנויה וכן הלאה. "טאבולה ראסה" נעה בין העל-טבעי לפסיכוטי ועושה הקבלות מתבקשות – ומטרידות למדי – בלי לשחרר אחיזה באף אחד מהקצוות.

עוד כתבות מעניינות:
"סדר אותי" היא מופת לטלוויזיה טובה
"ארץ פראית מאוד" לוקחת את הייצוג של כת על המסך לאקסטרים
"Love" פיצחה את הדרך שבה סדרות מהז'אנר הזה צריכות להסתיים

הסדרה עוקבת אחרי אנמי ד'אזה (וירלה באטנס), אשה הסובלת מאמנזיה לאחר שהייתה מעורבת בתאונת דרכים, ומוצאת את עצמה מאושפזת במחלקה פסיכיאטרית. לאנמי (שמכונה על ידי סובביה "מי") אין אפשרות לאחסן מידע חדש במוחה, ועל מנת לשמור על קוהרנטיות מסוימת היא מתעדת התרחשויות יומיומיות ביומן. בנוסף לדרמה הרפואית, אנמי היא האדם האחרון שראה את הנעדר תומאס דה גיסט וכדי לטהר את שמה מול המשטרה עליה להשיג את המידע האבוד. הדברים מתרחשים בשני צירי זמן: ההווה (הכולל את האשפוז ואת החקירה המשטרתית) והעבר (שמתאר את חייה של אנמי ומשפחתה מרגע התאונה).

על אף שיש בה יומרה להתחקות לארבעה תתי-ז'אנרים קולנועיים (לפחות) והיא מכילה כמות בלתי מבוטלת של טוויסטים בעלילה (בעיקר בחלקה השני, שעולה מהילוך ראשון לחמישי), "טאבולה ראסה" עשויה היטב. היוצרים לא עשו את כל הבחירות הנרטיביות האידיאליות ונדמה שהסיפור נבנה תוך כדי צפייה אינטנסיבית בעשרות מותחנים פסיכולוגיים וקלאסיקות אמריקאיות – אבל הם הצליחו ליצור דימויים קולנועיים מפוארים שאינם אופייניים לסדרות טלוויזיה. המונח "טאבולה ראסה" מומחש מדי פרק בצורות שונות – לעתים מילוליות ("אנמי משווה את זה לסופת חול שחולפת ומוחקת את הכל"; "אפשר להשוות את זה למצב ריק – ואני הבאתי איתי כבל התנעה"), במרבית המקרים ויזואליות – למשל דימוי החול שחוזר על עצמו, מעבר מספרייה מלאה לספרייה ריקה ובלרינה שנשברת כמו קליפה חלולה.

העיצוב הוויזואלי יכול להיות ליטרלי וחד משמעי, אבל גם להתרחב למחוזות סוריאליסטיים, להמחיש קונפבולציות ובהרבה מקרים לרמוז על העתיד להתרחש. אחד הרגעים המצמררים (ויש לא מעט כאלה – כולל התמודדות אנושית ולא רגילה עם אב חולה אלצהיימר וחבר פירומן) מגיע בפרק החמישי – אז אנמי מתבשרת שוב ושוב על טרגדיה שנמחקת פעם אחר פעם מזיכרונה. מרגע זה ואילך, בלי יכולת לבטוח באף אחד מסובביה, היא פוצחת בחקירה נגד המוח שלה. שלושת הפרקים האחרונים, המהירים והדחוסים יותר (שיש בהם גם נטייה למלודרמה), יתגמלו את מי שהצליח לשרוד את הצפייה האטית והמרומזת יותר בחלק הראשון של הסדרה.

מעבר לאווירה המוקפדת של טראומה, פרנויה ואיום, הדימויים הקולנועיים והפיתולים – דמויות המשנה מצליחות להרחיב את גבולות הדרמה המשפחתית ולהוסיף לא מעט ניואנסים ל"טאבולה ראסה". המגלומניה של היוצרים הייתה יכולה להפוך את הסדרה הבלגית לאסון קולוסאלי, אבל יצא להם להיט-אימה במקום.

← "טאבולה ראסה", נטפליקס

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

[interaction id="5a9ba07fa7bac429f83f19ef"]