"Good for You" של אמיניי הוא האלבום הכי כיפי של הקיץ הזה

אם אדם אמיניי דניאל היה גר בישראל הוא היה גורם ללא מעט אנשים לגרד את הראש. אמיניי הוא חצי אתיופי וחצי אריתראי במוצאו. למזלו, הוא נולד בפורטלנד, ארה"ב, שטח די בתולי בכל הנוגע להיפ הופ האמריקאי, אבל המוזיקה שלו היא מאוד לוס אנג'לס. כמו לא מעט ראפרים בשנים האחרונות, הוא יושב על המשבצת של "ילד טוב-סביבה רעה" שקנדריק למאר ווינס סטייפלס הפכו לכוכבים בזכותה. בדומה אליהם, הוא לא מעשן גראס, מודע מאוד לסביבה שלו והראפ שלו שנון וחד. בניגוד אליהם, הוא בא עם אופטימיות פ'אנקית שמאוד מזכירה את וויל.איי.אם של הבלאק אייד פיז המוקדמים (לפני שפרגי החריבה כמעט כל חלקה טובה בהרכב הזה). וכמו אצל רוב הראפרים של היום, אפשר לשמוע אצלו גם השפעות כבדות של ליל וויין, מה שמוסיף לו קצת יותר ממזריות מכל הנ"ל.

עוד כתבות מעניינות:
לאורטגה ברור שהוא הראפר הטוב בישראל
הראפרים הכי טובים שאתם כנראה לא מכירים
אסתר רדא ממליצה על המוזיקה שעושה לה את זה

אלבומו הראשון "Good for You" יוצא כשנה לאחר ש"Caroline" התחיל את הטיפוס למעמד של להיט די רציני (בדרך ל-200 מיליון צפיות ביוטיוב). למרות הקליפ הפשוט והמאוד נגיש, השיר הסכיזופרני רחוק מאוד מההגדרה של "להיט פופ סטנדרטי". הביט רץ, הולך, נעצר, וחוזר חלילה, וכך גם הראפ, שטס על 180 קמ"ש, ופתאום דופק ברקס ומוחלף בשירה הרמונית בתדירות שהייתה מבלבלת אפילו את דרייק. אבל בערך בהאזנה השלישית האוזן מגלה מספיק ממתקים כדי להתמכר וליפול בקסם. למעשה, השיר כל כך כיפי וחמוד שאפילו שורות כמו "Let's get gory, like a Tarantino movie" פשוט עוברות מתחת לראדר.

שאר האלבום לא פחות מבדר. לאמיניי יש אוזן מצוינת לבחירת והפקת ביטים מגניבים ולכתיבת פזמונים שנדבקים לראש. “Spice Girl” שכל כולו מחווה ללהקת הבנות זו דוגמא מצוינת. אמיניי זורק רפרנסים ללהיטי הלהקה על גבי ביט שתפור לפי טעם העונה (שהתחיל ב"Mask Off" של פיוצ'ר) – סימפול של חליל. זה עובד. "Yellow" מארח עוד אב רוחני של אמיניי – נלי (כן, ההוא מ"Hot in Here"). וגם כאן, הפזמון של נלי הוא בהחלט משהו שאפשר לצעוק בנסיעה באוטו כשהחלונות פתוחים.

מעבר לאווירה השמשית של האלבום כולו, יש בו שם אחד שמשתתף בו ונותן את החותם הסופי לכך שמדובר באלבום עם שורשים שנטועים עמוק בלוס אנג'לס – אגדת הסול (והנשק הסודי של סנופ דוג לאורך הקריירה שלו) צ'ארלי ווילסון שתורם את קולו בשלושה שירים, בדגש על “Turf”, אולי הרגע הכי חשוף באלבום, בו הוא מסלסל את נשמתו כאילו החיים שלו תלויים בזה.

אמיניי מצליח לאזן באפקטיביות לאורך האלבום בין הרגעים הכבדים לאלו ששמים חיוך על הפנים, בין הניסיון למצוא את האמת בין קודש וחול לשירים משעשעים על האקסית. הוא רחוק מלהיות הראפר הכי טוב היום, ורחוק מלהיות זמר מדהים, אבל ממש כמו וויל.איי.אם של תחילת הקריירה – הוא יודע לעשות שמח באוזן עם מוזיקה עשירה ומלאה ברוח נעורים, ראפ מלודי ושנון והמון המון קסם אישי. יש באלבום נקודות יותר חלשות ("STFU" ממש מנג'ס ו”Money” הוא קונספט חרוש), אבל גם איתן – יש מצב גדול שמדובר באלבום הכי כיפי של הקיץ הזה, ועם מתחרים כמו האלבומים המעולים של קלווין האריס ושל טיילר דה קריאייטור – זה אומר המון.