איך צוחקים עכשיו: "ארץ נהדרת" נגעה בלב הישראלי הקולקטיבי
בניגוד לתדמית שלה כ"תוכנית שמאלנית", ב"ארץ נהדרת" יודעים בדיוק איך להתחבר לישראליות ולתת פורקן ללב הכואב. הממסד קיבל את העקיצות שלו באלף דרכים, אבל בספיישל קצר של 34 דקות הצלחנו לראות גם את כל מה שטוב ויפה בנו (ומערכון אחד על ה-BBC שיהפוך כבר בימים הקרובים לקאלט)
בליבה של כל תכנית סאטירה או בידור שמשודרת בטלוויזיה בזמני חירום (מלחמות, מבצעים צבאיים, אינתיפאדות או טרגדיות אחרות), ניצבת הדילמה הקשה מכולן: איך בדיוק מצליחים להצחיק, כשהכל כל כך עצוב? "ארץ נהדרת", תכנית הסאטירה של המדינה (אוטוטו בדיוק עשרים שנה באוויר), התמודדה עם הדילמה הזאת אתמול. בפרק קצר יחסית, פחות מ-34 דקות ותחת הכותרת "ארץ נלחמת", היא ניסתה להתמודד בדרכה עם הטרגדיה הכי קשה שידעה מדינת ישראל כנראה אי פעם. אומרים שטרגדיה פלוס זמן שווה קומדיה, וכך נשאלה השאלה: כמה ימים זה מספיק כדי לחזור ולהצחיק?
עורך "ארץ", מולי שגב, לא הסתיר מעולם את ההשפעה הברורה של "סאטרדיי נייט לייב". והרי לא פעם, גם אצלנו, השוו את טבח ה-7.10 לפיגועי ה-11.9. בארצות הברית, עברו 18 יום מאז הפיגועים במגדלי התאומים ועד שתכנית הסאטירה המזוהה חזרה לאוויר. אצלנו עברו 19 מהטבח המזעזע בעוטף עזה. אולי קיבלנו איזה יום נוסף בגלל עומק ההלם. גם התכנית ההיא של SNL ניסתה, ולא תמיד הצליחה, לרקוד את הלימבו העדין הזה בין אמירה סאטירית כלשהי על המצב, לבין הניסיון להיות אתנחתא קצרה מהכאב העצום שאפף את תושבי ניו יורק (העיר שבה מצולמת התוכנית) וארצות הברית כולה.
זה המקום של תכניות הסאטירה והבידור ברגעים כאלה: לא רק להגיב בצורה שנונה על המצב, אלא למלא תפקיד תרפויטי עבור מדינה שלמה שהלב שלה עדיין מדמם. לרגע אחד, אחרי כל לופ החדשות הבלתי נגמר – הגיעה תכנית שמנסה לפלטר את החרדה והפחד, הכאב והאימה, הכל עד לדבר המשחרר הזה שנקרא – צחוק. "זהו זה" היתה הראשונה שחזרה לאוויר, אבל הציעה יותר תנחומים ופחות עוקץ. "ארץ" משחקת משחק אחר, ואפשר היה לראות את זה גם בתכנית המיוחדת שהפיקה לרגל המלחמה.
איך התמודדו שם עם הריקוד המוזר של הלב? זה התחיל במערכון הפתיחה – כהרגלה של "ארץ", קצר ומכה ישר בלב. המפקדת (גיה באר-גורביץ') שעומדת בכניסה לאוטובוס וקוראת לכולם – אנרכיסטים וביביסטים, תוקעי סכין בגב האומה ומחריבי הדמוקרטיה – בדרך לחזית. "מחלקה שלוש, התגעגעתי" היא צועקת, והעוקץ הראשון של התכנית מגיע כבר בדקות הראשונות.
בפועל, זו הייתה תוכנית רזה מאוד – לא רק מבחינת הזמן שלקחה, אלא גם מבחינת האולפן. הפאנל המסורתי של ארץ נעלם, קהל לא היה (מסיבות מובנות), רק פעם אחת קיציס קיים ראיון – זה היה עם ישראל זיו (בחיקוי לא משהו). אבל מה שבלט הוא כוח העל של התכנית – מערכוני החוץ. מרחל אדרי בתדרוך הצבאי (תודה לאל על יניב ביטון) ועד הטורטלים שחזרו כדי לצחוק קצת על תופעת "העזרה לחיילים", שלפעמים מרגישה הרבה יותר כמו יח"צ עצמי.
שלוש הברקות אמיתיות נשא איתו הספיישל – הראשונה היא החיקוי של תא"ל דניאל הגרי, דובר צה"ל (שדרוג טלוויזיוני לחיקוי מוצלח של ערן זרחוביץ' בתכנית שלו עם שרון טייכר ב-102FM), שהצליח בדיוק רב ללכוד את האנכרוניזם – והישירות – של הדמות היחידה שמופיעה מולנו כל יום על המסכים.
השנייה היא הבנאדם השני שמצהיר מדי פעם (אבל בלי לענות על שאלות) – ראש הממשלה, בנימין נתניהו. בתוך שלל רגעי ההומור, זה היה רגע טהור של עוקץ. נתניהו, כפי שהשתקף מהחיקוי של מריאנו אידלמן, כבר לא נראה זחוח או ארוגנטי, זה כבר לא היה נתניהו של "עשיתי" או של מערכון ה"ביביקרטיה" – זה היה נתניהו מובס. כמעט כזה שאין לו כוח לחרא הזה. ב"נאום" שנשא לאומה, הוא הקפיד מאוד לא להשתמש במילה הזאת, "אחריות". הוא אפילו ראה בה אויב שלו ("מנהיג חזק נגד האחריות"). ממש כמו בנאום שנשא נתניהו האמיתי, כמה שעות לפני ש"ארץ" קיבלה את השידור.
ההברקה השלישית הייתה מערכון ה-BBC (או "מערכון ההסברה", אם תרצו). זה כנראה הקטע שיעוף ברשתות בימים ובשבועות הקרובים. צריך להגיד שהוא מבוסס במידה רבה על מערכון מימי "עופרת יצוקה" (גם אז התייחס ל-BBC, אז מאור כהן היה עדיין פאנליסט וגילם את הכתב בשטח) – כזה שהקפיד לתאר את הניתוק המדהים של חלקים מהעולם ומהתקשורת כלפי המצב כאן.
כבר תקופה ארוכה שהרבה ישראלים מרגישים את הפער הבלתי נתפס הזה, אולי אפילו הגזלייטינג (הנה, משהו בשפה שהם יבינו) שאנחנו עוברים – איך מול הזוועה הכי גדולה שאפשר לדמיין, איכשהו שוב (בעיני רבים ומנותקים) אנחנו יוצאים הרעים בסיפור. ו"ארץ" ידעה לתת לו ביטוי נהדר באנגלית – מיקוד של הסאטירה במקום שבו היא הכי צריכה לפגוע. במקום שבו הטמטום, וכנראה גם הרשעות, לא יודעים גבול.
בסך הכל, ובניגוד לתדמית ה"שמאל קיצוני" שהודבקה לה, "ארץ נהדרת" שוב הוכיחה שבעשרים השנה שלה באוויר היא למדה לגעת בלב הישראלי הקולקטיבי. היה שם כעס על הממשלה שהפקירה את האזרחים לאנחות – אבל גם כעס על התקשורת הבינלאומית האטומה והמתחסדת. הממסד קיבל את העקיצות שלו באלף דרכים, אבל בדרך גם הצלחנו לראות את כל מה שטוב ויפה בנו – והכל בספיישל אחד קצר. הכאב והאבל העמוק שמלווה את אזרחי ישראל היה שם בין השורות, אבל יחד איתו גם הרצון לנסות וללכת הלאה. לעבור את הימים הקשים עם קצת חיוך.
מעל הכל, ועם כל המחויבות לאמירה הסאטירית שהיתה שם, זו היתה תכנית מאוד מצחיקה. היא הצליחה לאזן בין שני הקטבים שמלווים את "ארץ" מאז היווסדה – סאטירה ובידור. לפחות בתכנית הזו, וכמו SNL באותה תכנית אחרי 11 בספטמבר, "ארץ" הרשתה לעצמה להוריד קצת את מינון הסאטירה ולהגביר את היכולת להצחיק. החיקוי המעולה של יוסף חדאד, המורעלות של ישראל זיו, המגישה הערביה, רחל מאופקים (יניב ביטון כבר אמרתי?), ומעל כולם אקי אבני (שהיה מצחיק הרבה יותר מכל דמות שהכותבים יכתבו) – "ארץ" הבינה היטב את התפקיד שלה הפעם: לשמש פורקן ללב הכואב.
תכנית סיום העונה הקודמת של "ארץ נהדרת" הסתיימה עם אביב גפן ושחקני התכנית שרים "יהיה טוב". אז עוד היו ברקע ההפגנות וההפיכה המשטרית. מי זוכר אותן עכשיו? גם הפעם התכנית נגמרה בשיר – הפעם זה היה שלמה ארצי עם "יותר מזה אנחנו לא צריכים" (ותמונות החטופים ברקע). אם אז הייתה דמעה קלה בעין, היום שער הדמעות נפתח לרווחה. זה היה סיום עם המון קלאס לתכנית שהצליחה לצאת מהמלכודת הקבועה של תכניות סאטירה בזמן שהאש בוערת בחוץ – לצחוק, עם דמעות בעיניים. אולי, בסוף, באמת תהיה לנו ארץ נהדרת.