מתיש פחד: זאת סדרת החובה החדשה של נטפליקס? רק אם אתם טרחנים

אחת לחצי שנה בערך יש סדרה בנטפליקס שכולם חייבים לראות. זה התחיל עם אחת הסדרות הראשונות של נטפליקס, "כתום זה השחור החדש", המשיך עם "פיקי בליינדרז" וסדרות רבות אחרות, וב-2020 הרחוקה הייתה זו ההיסטריה סביב העונה האחרונה של Dark שהגיעה לשיאה. כולם אמרו שחייבים לראות אותה, שהיא כל כך חכמה ומורכבת, שאתה אף פעם לא יודע מה קורה, שצריך לפתור חידות ולהשתמש במתמטיקה. מקסים. ראיתי ופרשתי אחרי שלושה פרקים כי הותשתי. באמת הותשתי. השבוע יצאה הסדרה "1899", סדרת מסתורין חדשה מהיוצרים של Dark, ברן בו אודר ויאנטייה פריסה, אז הרגשתי שהגעתי יותר מוכן. וטעיתי.

השנה היא 1899, ספינת מהגרים מלונדון עושה את דרכה מאמריקה ומגלה ספינה שאבדה בים ארבעה חודשים קודם לכן, ומאותו רגע הכל מתחיל להשתבש. איך לא. הסינופסיס פשוט ומסקרן, וחייבים לתהות איך הצליחו אודר ופריסה להפוך את זה לסדרה כה מתישה? אני אוהב סדרות שמפעילות את גלגלי השיניים בראש וממש לא מחפש צפייה קלילה ומהנה שתעביר לי עוד ערב בסבבה. אני מחפש את הסיפורים ואת הדמויות המורכבות. אבל אני לא מחפש מאמץ. כשצפיתי ב-Dark הרגשתי שאני צריך להגיע לסדרה עם פנקס שבו אני רושם את כל הרמזים ואת כל החידות, וב"1899" המצב זהה. זה מורגש באקספוזיציה, ששואבת השראה מסרטי תעלומות רצח ואמורה לפשט את הדברים, אבל רק מסבכת הכל עוד יותר מאחר ויש כל כך הרבה דמויות על הספינה.

אתה צריך לעקוב אחרי הרופאה (אמילי ביצ'ם), הקפטן השיכור (אנדרס פיטשמן), הכומר (חוזה פימנטאו) ואחיו (מיגל ברנרדאו) ועוד ועוד דמויות שמרכזיותן לעלילה אינה ברורה. כל דמות יכולה להיות מעניינת בפני עצמה, אבל לא נותנים לנו רגע לנשום אף אחת מהן. כל רגע עם דמות מסוימת מרגיש קצר ולא ממצה. לכל אחת מהדמויות יש את הסודות שלה, נישואים לא מתפקדים של זוג צרפתי, פועלים שמניעים את הספינה, קפטן עם משפחה מתה ורופאה שאולי אמורה להוביל את הסדרה, אך בפועל יש לה מעט מאד זמן מסך ביחס לשאר הדמויות. הסדרה מתחילה עם שוט שבו רואים אותה במה שנראה כמו נסיון בריחה, וכבר בהתחלה חושפים שמי שעומד מאחורי זה הוא כנראה אביה, אבל הנוכחות המנטלית של ביצ'ם לא באה לידי ביטוי בסדרה.

"1899" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)

גם שאר השחקנים מתקשים לסחוף אותך, אף על פי שהם עושים עבודה לא רעה. חוזה פימנטאו עושה עבודה מצוינת בתור כומר החשוד בזה שהוא כלל לא כומר, הקפטן השיכור הוא בדיוק מה שאתה מצפה מקפטן שיכור וכל המשחק גם ממוסגר מאד יפה בתוך הצילום המרשים, עם שוטים נהדרים של הספינה, של הפועלים האחראים על הקיטור ושל מדבר עם פירמידה (מה? כן). המעבר בין הריאליזם הקיצוני למימד הפנטסטי עשוי היטב לאורך הסדרה ונותן לה כמה גוונים, רק חבל שהכל.. קורה… כל… כך… לאט. 

אודר ופריסה לא ממהרים לשום מקום, הם לוקחים את הזמן ונותנים הרבה מקום לשתיקות, מבטים ופעולות פיזיות, בניגוד מוחלט למעבר המהיר של הפוקוס בין הדמויות. חוסר האיזון הזה מקשה על הבנת המתרחש על המסך, ואם גם ככה קשה לעקוב אחרי הסדרה ושלל השפות המדוברות בה, עכשיו בכלל אי אפשר לדעת מה קורה. עודף האירועים גורם לכך שבסצינה הבאה יופיע פרט ששכחת שהופיע לפני חמש סצינות ויגרום לך להחזיר אחורה כדי להבין על מה מדובר. ב-Dark זאת לא הייתה הבעיה, הדמויות היו מעניינות והיה תענוג לראות אותן על המסך, אבל הסדרה דרשה מהצופים יותר מדי השקעה. הפעם נראה שדווקא בצופים לא השקיעו מספיק.

"1899" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)

דוגמה אחת לכך היא הדיאלוגים שמרגישים קצת סטריאוטיפים או עצלניים, כמו בסצינה שבה עשירה מסתורית ממיפן יושבת בחדר אוכל אירופאי, מוקפת באנשים לבנים. האישה, שמגיעה ממוצא אסייתי, לא יודעת איך להשתמש בסכין ומזלג כי היא אוכלת עם צ'ופסטיקס. היא שואלת את המשרתת שלה למה צריך כל כך הרבה סכינים, אך המשרתת עונה לה "תעמידי פנים שאת יודעת מה את עושה", כשהתשובה המתבקשת היא בעצם "תסתכלי על כל האנשים הלבנים שנמצאים סביבך ותחקי אותם, זה לא מדע טילים".

דוגמה נוספת היא רצף הקלישאות הוויזואליות שבהן אנו נתקלים לאורך הסדרה. נגיד, משפחה שנשרפת מול העיניים של אחת הדמויות. זה לא מוזר כי הבחירה מוזרה, זה פשוט מוזר שבמאי שכל כך בלט מבחינה ויזואלית בסדרה הקודמת שלו ועשה דברים באמת יוצאי דופן, מוצא עצמו משתמש באפקטים שעשו לפני 15 עונות ב"על טבעי". ואולי בגלל זה לא מתחשק להשקיע ב"1899": היא פשוט לא משקיעה בצופים שלה באותה מידה. התגליות החדשות לאורך הפרקים אכן מספקות ופותחות תיאבון מסוים לפרק הבא, אך התיאבון הזה מתבטל ברגע שמנסה לעבד את אירועי הפרק הקודם בראש. זה חבל, כי אני מבין את החזון של הבמאי והיוצר, אני מבין מה החוויה שמנסים להעביר לי, אבל זה לא עוזר כשאני אחרי חמישים דקות של פרק ואין לי מושג מה ראיתי.

"1899" (צילום: יחסי ציבור/נטפליקס)

לצפות בסדרה זאת השקעה. אתה משקיע כמה שנים טובות בכל סדרה, תלוי במספר העונות שלה, ואתה מצפה שיהיה לכך תגמול. כשאני מגיע ליצירה של אודר ופריסה אני מרגיש שאני מקבל עוד מטלות. יכול להיות שאני לא הקהל לסדרה הזאת, ואם אהבתם את Dark אתם כנראה תאהבו גם אותה. למעט מספר דיאלוגים גרועים יש בה המון חשיבה, משחק די טוב של רוב הקאסט וצילום מדהים שאתה מצפה לראות באפוס היסטורי של שעתיים וחצי ולא בפרק של חמישים דקות. לחלק גדול מהצופים המודרניים האיטיות של הסדרה והמשקל שלה יכול לא להתאים.

מעל הכל, "1899" נראית כמו מופת של טרחנות נטו. אי אפשר לאהוב סדרה רק כי היא סופר חכמה ומתוחכמת, אם היא זונחת את האנושי ואת הרגיש, את הביטוי הפואטי של נקודות תורפה אנושיות ודמויות שאינן גדולות מהחיים. זה מרגיש בעיקר כאילו כל הדמויות משרתות את התעלומה ולא ההפך. יש כאן כמה רגעי שיא בודדים, אבל מלבדם העלילה פשוט לא מהודקת מספיק. התוצאה היא מופת של טרחנות מעייפת. תנו לישון.

>> "1899", שמונה פרקים, עכשיו בנטפליקס
>> מה רואים הלילה: מאות המלצות טלוויזיה במקום אחד
>> הסדרות הכי טובות בטלוויזיה כרגע: 20 סדרות שחובה לראות