Time Out תל אביב About

חכמת הטאו 77: מסעדה אסייתית כשרה נפתחה בשדרות רוטשילד

"אני מרגישה שאנשים זקוקים לאוויר ולהשתחרר בתקופה הזאת", מתמצתת המסעדנית נועה אשכנזי את הנעשה בעירנו בימים אלו, לנוכח כמה אורחים שהעזו ממש לצאת מהבית למסעדה. במקביל היא מספרת על עלייה בגזרת המשלוחים, "מעבר למה שהם אמורים להיות, למרות שהרבה עזבו את תל אביב בתקופה הזאת". הדיכוטומיה הזו, שפחות או יותר מאפיינת את המציאות בארץ מאז הקורונה, לא שינתה את התוכניות שלה לפתוח את TAU77, אסיאתית כשרה בקצה הדרומי של שדרות רוטשילד. כפי ששפים ומסעדנים לומדים על בשרם, כנראה שגם במלחמה אין ברירה וההצגה חייבת להימשך.
>>

למרות גילה הצעיר (26), אשכנזי היא מסעדנית משופשפת שכבר חוותה עליות ומורדות, ומכירה את התחום מקרוב. לפני חמש שנים היא פתחה את ליי פו, אסיאתית קטנה ומצוינת בבוגרשוב, שאצלנו אישית נמצאת במועדפים בזכות מנת שיאה גיאו – כיסונים עדינים מאודים מבצק אורז שקוף ממולא שרימפס. טאו 77 נולדה בעקבות זוגיות עם גבר שומר מסורת, שקירב אותה לדת. לקראת הפתיחה היא גייסה את לי, שף סיני שנמצא בארץ כבר 20 שנה ומלווה אותה מאז הפתיחה. "הוא החליט שהוא רוצה מקום משלו, זרם איתי עם הכשרות והצליח לדייק את הטעמים בצורה טובה ואיכותית. כמעט לכל חומר גלם יש תחליף והצלחנו אפילו להגיע לפנקייק יפני כשר מדהים".

מול האוריינטציה הסינית בליי פו, TAU77 נוגעת במשרעת רחבה יותר של מטבחי אסיה. גם חוויית האכילה שונה: מסעדה עם חלל מרווח (שאכלס בעבר את מסעדת Vong), מארחות בשמלות אדומות ותפאורה אסיאתית. התפריט נפתח במנות קרות וחמות כגון נאמס פרגית (56 ש"ח) ואגדאשי טופו (62 ש"ח), מרקים, סלטים ושיפודי יקיטורי מפרגית (78 ש"ח) ובקר (82 ש"ח). מחלקה מיוחדת מוקדשת לבאנים, אותן לחמניות מאודות רכות וחמימות בשלל מילויים, למשל חזה עוף בטמפורה עם פטריות מוקפצות ואיולי יוזו, מעין טייק אוף מוצלח על קריספי צ'יקן; באן דג לבן מטוגן ובאן בשר וחציל (74-67 ש"ח).

מכאן אפשר להמשיך למנות אורז ונודלס, כשלצד פאד תאי ושאר חשודים מיידיים מוגשות מנות סיניות אותנטיות כגון קונג פאו צ'יקן (נתחי עוף מוקפצים וירקות ברוטב חמוץ־מתוק־פיקנטי) והונג שאו (בקר בבישול ארוך בתבלינים ארומטיים). מיפן מגיעים סושי וסשימי, מאקי וניגירי, פוקה בולז וקומבינציות, אבל בין ניגירי טמאגו לסשימי סלמון מסתתרים שמות מוזרים כמו האקס מיפן (ספייסי סלמון נא וצ'יפס בטטה) ודרמה קווין (דג לבן מטוגן במעטפת טונה).

"יש במסעדה המון סממנים לחיים האישיים שלי. קראתי לה טאו 77 על שם סבתי בת שבע, שנפטרה בגיל 77. היא הייתה אישה דתייה שתמיד אירחה כיד המלך, ורציתי להביא את השפע שלה לכאן", מסבירה אשכנזי. רול ניסים ונפלאות (סלמון וגבינת שמנת) נקרא על שם אביה, ניסים, ולאמה פזית היא מקדישה רול צמחוני בשם פגזית (חמאת בוטנים, אספרגוס וטופו).

בגזרת הקינוחים בולטים פנקייקס יפניים רכים ושמנמנים, שמוגשים עם רוטב מייפל ופירות טריים. אחרי טעימה אפשר לומר שהניסוי הוכתר בהצלחה: אפקט הרטט הנחשק נשמר, והמרקם אוורירי כמו במקור למרות השימוש בחומרי גלם כשרים וחלב צמחי. "טאו77 מביאה את מטבחי אסיה בסגנון מודרני שעדיין שומר על האותנטיות. האורחים נכנסים לתוך חוויה כוללת של אווירה ואוכל טוב במחיר לא יקר", מסכמת אשכנזי ומצביעה מחוץ לחלון על התור שמשתרך מול המבורגריית אסתר המלכה, הכשרה גם כן. "אנחנו נוגעים בקהל שמחפש את הכשר, ויש המון ממנו. הביקוש אדיר".
רוטשילד 15, תל אביב. ראשון-רביעי 12:00-23:00, חמישי 12:00-חצות, שישי 12:00-16:00, שבת 18:45-חצות ובמשלוח

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

בקרוב בתל אביב: עגלות קפה זמניות בעסקי אוכל שנפגעו מהטילים

המלחמה עם איראן תפסה את עסקי ההסעדה בתל אביב בתקופה טובה. החודשים האחרונים הראו התאוששות מרשימה בסצנת האוכל המקומית, עשרות מקומות חדשים נפתחו וגם הסועדים חזרו לנהור במספרים שהזכירו את 2022. כל זה נחרב במטח הטילים הראשון מאיראן בשבוע שעבר, שבעקבותיו סגרו את שעריהן בפעם המי-זוכר-כמה בשש השנים האחרונות ועברו במקרה הטוב למשלוחים. במקרה הרע, כתוצאה מפגיעות הדף, לא היו להן אפילו שערים לסגור.

>> "זה מטורף": בית הקפה הכי קטן בעיר נפתח תוך כדי שיגורים מאיראן
>> משלוח מנות: 15 דברים טעימים שכדאי להזמין בתל אביב עכשיו

מסעדות, ברים ובתי קפה רבים ספגו נזקים שהשביתו אותן עד להודעה חדשה, ובעיריית תל אביב-יפו התגייסו ויזמו פתרון שיסייע להם לעמוד בחזרה על הרגליים: ועדת הכספים של העירייה אישרה אתמול הוראת שעה, המאפשרת לעסקי מזון שנפגעו מירי הטילים במלחמה להקים עגלת קפה זמנית שתחליף את העסק שנפגע. בהמשך החודש (23.3) יובא חוק העזר לאישור מועצת העירייה.

בעירייה מסבירים כי ההחלטה התקבלה לאור העובדה ששיקום עסק שנפגע אורך זמן רב ובמהלכו העסק סגור, מה שגורם לפגיעה כלכלית קשה, אובדן לקוחות ועוד. עסקי המזון, המתמודדים גם כך עם אתגרים שונים ותקופה ארוכה של לחימה, נפגעים במיוחד מסגירה ממושכת זו. במטרה לתת להם מענה וסיוע אושר תיקון לחוק עזר רוכלות, שיאפשר לעסקים שנפגעו מירי טילים להקים עגלות קפה זמניות – עד לשיקום העסק או לתקופה של חצי שנה (הניתנת להארכה בתנאים).

עגלות הקפה יוקמו במיקום ובאופן שתקבע העירייה, במטרה להבטיח כי עגלת הקפה תשתלב במרחב הציבורי ולא תפגע בשימוש בו. לצורך כך, ועל מנת להבטיח מסלול אישור מהיר מבחינת רישוי עסק והבטחת בריאות ושלום הציבור, תותר הקמת עגלת קפה בהתאם למפרט שתפרסם העירייה. מדובר בפתרון זמני בלבד, שאינו מוסיף רוכלות חדשה למרחב העירוני, אלא מספק מענה מיידי לעסקים קיימים עד להחזרת פעילותם הסדירה. הודעה על האפשרות של עסקים שנפגעו להגיש בקשות לעגלות קפה, וכן התנאים והמפרטים, תפורסם על ידי העירייה לאחר אישור חוק העזר במועצת העירייה. קפה?

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

"זה מטורף": בית הקפה הכי קטן בעיר נפתח תוך כדי שיגורים מאיראן

בין אזעקות לנפילות, הקטר התל אביבי לא מפסיק לדהור קדימה. עובדה: בימים האחרונים זורמות לשולחן המערכת ידיעות על מקומות שנפתחים – תוך כדי מלחמה! – כי פשוט אין ברירה, עסקית או נפשית. לוקה, בית קפה חדש, נפתח בדרום רחוב קינג ג'ורג' תוך כדי שיגורים מאיראן. "הייתי אמור לפתוח ביום ראשון שעבר. בשבת, כשהתחילו האזעקות, הבנתי שזה מטורף אז פתחתי בשני, שזה גם כן מטורף", מודה בחיוך הבעלים גל אייזנשטיין. עם הינתן התראת צבע אדום הוא סוגר את הדלת, לוקח את לוקה הכלב ויורד למקלט שבבניין. "אתמול היו יחד איתנו עוד שבעה לקוחות עם כוסות קפה ביד".

>> אכילה רגשית לכולם: המנות הכי מנחמות שתוכלו לאכול בתל אביב עכשיו
>> מוכרחים להמשיך לאכול: 4 תפריטים מיוחדים שזמינים רק לימי המלחמה

לוקה – המקום, לא הכלב – מחזיק כנראה בתואר בית הקפה הכי קטן בתל אביב. למרות זאת, כל פרט בו נבחר בקפידה על ידי אייזנשטיין ושותפו עדן סמט, מבעליבית הקפה פאראיסושנמצא במורד הרחוב. "מכיוון שהקונספט מבוסס רק על טייק אוויי, רצינו ליצור משהו שונה מפאראיסו מכל הבחינות, בלוגו, בעיצוב, בסטייל ובקפה עצמו".

החלל, בקושי שמונה מטרים רבועים, עוצב בגוונים בהירים ובסגנון נקי. על הקירות נתלו מדפי עץ לעציצים ושקיות פולים לקנייה הביתה, ועל הדלפק מגרגרת מכונת קפה משוכללת. הפולים מגיעים מ-MONK, בית קלייה בוטיקי משפחתי בדרום העיר. אייזנשטיין מספר שטעם את הקפה בבית ואהב, והחליט לחשוף אותו ללקוחות באספרסו קצר/ארוך (10 ש"ח), אמריקנו (14 ש"ח) ועוד משקאות קלאסיים. התמחור, כפי שוודאי שמתם לב, נמוך מהמקובל בעיר פשוט כי אפשר. "אני אוהב להיות נגיש ללקוחות ויודע שאני יכול לעמוד בטווח המחירים הזה". חוץ מקפה תוכלו להזמין מאצ'ה, שוקו סמיך ומתוק מחלב חם ופרלינים נמסים ומשקה חדש על בסיס אמריקנו קר ו-cream cold foam, קציפת שמנת וחלב מבושם בגרידת תפוז ופרלינים טחונים (22 ש"ח).

השטח המצומצם אינו מאפשר להפעיל מטבח, אבל גם כאן נעשתה עבודת חקר מדוקדקת. בענייני סנדביצ'ים מתנהלים כרגע מגעים עם כמה מאפיות, ועד שתתקבל החלטה אפשר לנשנש בינתיים עוגיות מתוצרת פפיט (Pepite Baking House) – מאפייה ביתית בסגנון ניו יורקי שמייצרת עבור המקום עוגיית לימון ושוקולד לבן (שבינתיים מסתמנת כהיילייט), ועוגיות פיסטוק, קינמון ושוקולד צ'יפס רגיל וטבעוני (14 ש"ח). לטובת מי שמעדיף לשתות את הקפה שלו בישיבה, בימי שמש אייזנשטיין מוציא כמה כיסאות החוצה ומספר שכבר הוגשה בקשה להתקנת ספסלים ציבוריים. מצד שני, עד שתיגמר המלחמה ממילא הרבה יותר בטוח לאסוף את הקפה, העוגייה והכלב ולרוץ למרחב מוגן.
קינג ג'ורג' 31, ראשון-שבת 16:00-09:00 (שעות פתיחה בהרצה)

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

מסעדה שהיא הצגה וספורט לפי רמת החמידות. העיר של תמר עמית יוסף

תמר עמית יוסף, בת 32, היא יוצרת, שדרנית ושחקנית ("גאליס", "המורדת") שכיום משדרת ברצועת היום של רדיו 102 תל אביב במהלך ימי השבוע (א'-ד' 9:00-12:00) כחלק מגל ההתחדשות של התחנה בהובלת אלדד קובלנץ ורועי דלמדיגו, שמתמקד במוזיקה על פני רדיו דיבורי. היא אמנם גרה ברמת גן עם בת זוגה ד"ר ליאור אלפנט (ממייסדות הפסטיבל האהוב "לסביות קטלניות") וביתן עלמה, אבל היא תל אביבית מלידה אז נחליק לה, כי זו העיר שלה.

1. ראש ציפור

טבע מושלם באמצע עיר. כן, זה לא קרוב לכלום. לא, אין עגלת קפה וגם לא ווייפיי. אז מה, שווה לבוא במיוחד, ליהינות מהדממה החריגה, מהאגם והצמחייה הפרועה, ומהצפרים עם הציוד המקצועי שתמיד שמחים להסביר לך שזו דווקא לא אנפת לילה אלא אנפה אפורה.

2. OPA

המסעדה יוצאת הדופן של השפית שיראל ברגר, שכל ביקור בה הוא חוויה אמנותית עם סיפור, הומור ורגש. הכוכב הוא אמנם האוכל, אבל זו מסעדה שהולכים אליה כמו שהולכים להצגה או למוזיאון – כדי להסתקרן, להעמיק, לחקור, להתרגש. אמנות היא אמנות. אה, וגם טעים שם נורא. מחכה לתירוץ הבא לחגיגה בשביל לבקר שוב.
החלוצים 8, תל אביב

3. תיאטרון המשולש

שני הומואים ולסבית מקימים תיאטרון גאה ובמקרה יוצא להם הכי מצחיק, הכי מרגש, הכי מגוון, הכי מיוחד. הכי אנחנו. לא צריך להיות להט"ב כדי ליהנות מסיפור טוב (למרות שבואו, כולנו על הספקטרום). ממליצה במיוחד על "גבע לא יכול להתאהב", החדשה שלהם, שזה לא להפסיק לצחוק בפייד ללא להפסיק לבכות.
רבנו תם 7, תל אביב

4. פרפורמנס רוק

אני בוחרת ספורט לפי רמת החמידות של האנשים בו, ולקיר טיפוס מגיעים האנשים הכי טובים בעולם. את באה לטפס ואז מתפתה לשבת עם מישהו לקפה, ועוד סיבוב בקיר, ומבקשת ממישהי להדגים לי משהו, ויושבות לבירה קרה מהחבית, ומלטפת איזה כלב פרוותי, ושם מתחת לאדמה הכל מרגיש מה זה בסדר.
מנחם בגין 144, תל אביב

5. המגדלור

זה בעיקרון מקום שאני משתדלת להימנע מלהגיע אליו, פשוט כי אין סיכוי שאצליח להתאפק. הספרים הכי טובים, בחנות הכי מפתה שיש. אם מישהו רוצה לתת לי מתנה ולא יודע מה – גיפטקארד שלהם ואני אישה מאושרת. מקום להתחבא בו מהעולם.
מקווה ישראל 18, תל אביב

מקום לא אהוב בעיר

כיכר דיזינגוף

אני נולדתי וגדלתי בתל אביב, וכיכר דיזנגוף החדשה (8 שנים מאז תום השיפוץ, מבחינתי זה קרה אתמול) היא בעיניי המקום הכי פחות תל אביבי שיש. בלי החספוס המר-מתוק, מקום שכולו פאלש ואלו יוגה. כולם שם מרגישים לי תמיד לבושים טוב מדי, מרוויחים טוב מדי, הכל עשוי לעייפה. קצת כמו מה שקרה לעיר בשנים האחרונות, מאז שאי אפשר לחיות בה בלי משכורת של זוג הייטקיסטים. תנו לי קצת לכלוך (ולא של בניה), קצת אמנות, קצת מאבק. מתגעגעת.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
חָתוּךְגַס– להקת מחול ליאור תבורי מארחת את ג'וי ריגר במופע מחול-פרפורמנס מצחיק, מרגש, מהפנט, ולצערכם הרב חד פעמי. ג'וי אחותי בלב, אנחנו דבוקות אחת לשניה 16 שנה – ואף פעם לא ראיתי אותה עד כדי כך חשופה וממגנטת. הלוואי שהם יעלו שוב, אבל גם אם לא – ממליצה לחפש כל הזדמנות לראות עבודות של ליאור ושל ג'וי, בין אם ביחד ובין אם בנפרד.
ומשהו שאפשר (וכדאי) לראות:אנטי אייג'ינג– ההצגה של לוסי גורפין עם יונתן בלומנפלד בצוותא. צרחתי מצחוק ומיד אחר כך בכיתי, כמו שאני הכי אוהבת. בגדול – 4 שחקנים מוכשרים למות מספרים את סיפור אהבתה הפתטי של סטודנטית לתיאטרון לשחקן מצליח. בקטן – טקסטים מחרפנים, שירים קורעים וכלבה אחת בלתי נשכחת.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
גברת רביע– טוקינג אבאוט קירוב לבבות, נראה לי שזה האירוע הכי מקרב לבבות שהייתי בו ב-3 השנים המשוגעות האחרונות. השחקן דניאל קישינובסקי הלך ללמוד טיפול זוגי ואז הכניס לבלנדר את שני המקצועות שלו והוציא משם דמות דראג של זקנה כורדית עם חוכמת חיים שפותרת כל בעיה זוגית ב-5 דקות ו-55 שניות. בקהל (שעולה לבמה כדי שיפתרו לו את הבעיות): דתיים, חילונים, גייז, סטרייטים, מבוגרים, צעירים, תל אביבים, ירושלמים, הכל מהכל ובלב פתוח לרווחה. אי אפשר שלא להתאהב.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
יש בשנים האחרונות המון ארגוני חברה אזרחית שמנסים לעשות שיהיה פה טוב יותר. אז קודם כל אני ממליצה להצטרף לארגון שאתם תומכים בו ולו בשביל להקיף את עצמכם באנשים טובים ולהתמלא בקצת אופטימיות. ובאופן ספציפי, ממליצה לתמוך במגמה ירוקה. מה שלא יהיה כאן – עזה, איראן, הקרעים שבתוכנו – הכל מתרחש בסופו של דבר על האדמה הזאת. וככל שהיא תסבול, כך נסבול גם אנחנו. משבר האקלים כאן, והממשלה שלנו עם השרה להרס הסביבה עדית סילמן, לא רק שלא נערכת – אלא מעודדת המשך פגיעה. אנחנו צריכים גוף אזרחי חזק שילחם כדי שלכל מי שחי על האדמה הזאת (ערביםיהודיםחרדיםחילוניםשמאלניםימנים) יהיה טוב יותר.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
כמעט בלתי אפשרי לעורר בי אופטימיות בתקופה הזו, אבל כשאני מסתכלת על העבודה של מנהל אגף התרבות בעיריית תל אביב – גיורא יהלום – אני אופטימית. לראות בן אדם חרוץ, מוכשר, טוב לב ופתוח, שבאמת אכפת לו מהתחום שהוא עוסק בו, מאייש עמדת כוח זה אירוע כה נדיר שצריך לשפשף עיניים, אבל זו האמת הפעם. זכינו בך בתל אביב, והלוואי יום אחד נראה מישהו כמוך גם כשר תרבות, כדי שלא רק פה יהנו.

מה יהיה?
יהיה חרא ויהיה טוב בעת ובעונה אחת, בדיוק כמו עכשיו, במינונים משתנים תדיר.

סלאח, פה זה רשת 13: "המעברה" היא החמצה גדולה. והיא תהיה להיט

במדינה נורמלית, או שמא בעולם נורמלי, מלחמה היא זמן קצת בעייתי להשיק סדרה. כשהמוח של הקהל שלך נמצא עמוק בטלפון, מחכה להתרעה שתבוא או לא תבוא, קצת קשה לשדר "פאן פאן פאן".אבל אנחנו, כאמור, ממש לא בעולם נורמלי – ולכן בעיצומה של המערכה הכבדה הושקה אתמול הקומדיה החדשה של רשת 13. קוראים לה "המעברה", והיא לוקחת אותנו אחורה אל הטראומה המכוננת של ציבור ענק במדינת ישראל ואל התקופה המורכבת של קליטת העלייה הגדולה בשנת ה-50'.

>> "כל האימהות משקרות" בחרה לסיים באלימות, כי המציאות כואבת
>> יורים וצוחקים: 10 מערכוני מלחמה שהפכו לקלאסיקה ישראלית

וזה אכן די משוגע, אבל לוח הזמנים האיץ ברשת 13 – שהערב (שלישי) תשיק גם את העונה החדשה של "האח הגדול" – והיא החליטה להתעלם מרוחות המלחמה – ולהפציץ עם מה שאמור להיות השלאגר שלה; כולל הכותרת היומרנית "סדרת הקאלט הבאה שלכם". בלי לחץ.

את "המעברה" יצרו שלושה – אור כהן, דניאל אסייג ושלום אסייג (שגם ביים וגם מככב בסדרה בתפקיד הראשי) והיא יושבת על הרצף הברור של שורת סדרות מצליחות מהאב והבן לבית אסייג: זה התחיל עם "שנות ה-80'", שהיתה להיט גדול במשך חמש עונות, המשיך לשתי עונות של "שנות ה-90'" (שגם התגלגלה לסרט המצליח "ההילולה") ועכשיו – הגענו לחלק השלישי בטרילוגיה, "שנות ה-50'", אם תרצו.

ו"המעברה", כפי שאפשר ללמוד כבר מהשם, היא אמנם קומדיה על פי כל החוקים של הקודמות לה ברצף; אבל היא בכל זאת שונה, מכיוון שהיא עוסקת בפצע עמוק מאוד בחברה הישראלית. קליטת העלייה בשנות החמישים לוותה בהרבה יותר משמץ של גזענות כלפי העולים בני עדות המזרח, ספציפית מצפון אפריקה ואסיה, שסבלו מהתנשאות ואפליה קשה על ידי הממסד האשכנזי באותה עת. הסיפור תועד בהצלחה בסדרה הדוקומנטרית "סאלח, פה זה ארץ ישראל" של דוד דרעי, ששודרה לפני תשע שנים.

זו בפירוש טראומה לאומית – משהו שהציבור המזרחי הרחב עדיין נושא עימו, עלבון שמשתקף באלף דרכים, וכדי להביא אותו למסך צריך להצטייד בהרבה רגישות. התחושה הקצת מבאסת מהסדרה הזו היא שהיא נעדרת את הרגישות הזאת. התחושה היא שכל הדמויות הן פחות בני אדם ויותר קריקטורות. הדמויות מצוירות בצבעים גסים – המצרי התחמן והמנוול, ההודי רודף השמלות, התימני שרק מחפש מכות, וכמובן האשכנזים (שמיוצגים על ידי גרשון יוספטל, מנהל המעברה, והעוזר שלו גיורא הבריטי), שממלאים את חלקם בסדרה כאנשים קרים וקפוצי תחת, חמושים בסוודרים ובעיגולדים כמיטב המסורת.

זה חבל כי ל"מעברה" היה פה תפקיד: להביא את הסיפור האמיתי והכואב של קשיי הקליטה ושל המורכבות בעלייה שלהם לארץ בתקופה ההיא, ולזקק מתוכו קומדיה. זה קורה מדי פעם – בסצנת ה-DDT ממש בתחילת הפרק הראשון או בסצנת המשאית שבה מספרים להם שהגיעו לירושלים, אבל הם בעצם באשדוד. אלה רגעים טובים, אבל הם מתפספסים בין ים המבטאים המוגזמים, הסטריאוטיפים השחוקים, הקלישאות המבאסות והתחושה שמילולית, כל כך היינו בסרט הזה.

מי שכן מתבלט לטובה הוא היוצר, שלום אסייג. הדמות שלו מוצלחת ועגולה הרבה יותר מכל מה שקורה על המסך. הוא בא עם המבטא שלו (זה אפילו הגיוני), אבל הוא מייצג משהו הרבה יותר אבהי וחומל מאשר דמויות אחרות שראינו בסדרה. אסייג, מעבר להיותו קומיקאי פורץ דרך, הוא שחקן בחסד רם – ראינו את זה בתפקיד המעולה שלו ב"מנאייכ" – אבל אפילו בסדרה קרקסית כביכול כמו "המעברה" זה בקע ממנו בצורה נהדרת. למרבה השמחה, הדמות שלו היא פחות הקריקטורה הנלעגת של סאלח שבתי ויותר משהו שמזכיר את טוביה החולב מ"כנר על הגג", דמות מנהיגותית ומקסימה ששווה ללכת אחריה.

חוץ מזה, אפשר לציין בהחלט לחיוב את הקאמבק של רובי פורת שובל (שבע שנים מאז התפקיד הטלוויזיוני האחרון שלה) בתור סולאנז', את אבי גרייניק שחוזר למסך בתור ויקטור, המכולתניק הרומני (רק אני זיהיתי שם שמץ של יגאל מ"נווה חמציצים"?), ואת שלומי קוריאט ונדב אבקסיס שנותנים בראש בדרכם. ברמת הליהוק, זו בהחלט סדרה שאמורה לשבור קופות והיא תביא כנראה את הרייטינג שלה. האם היא מייצגת כהלכה את הסיפור שהיא באה לספר? בעניין הזה, אני מעט בספק.

ועוד מילה צריך לומר על רשת: "המעברה", לפחות לפי היח"צ, סומנה בתור מה שהזכיינית ראתה כשלאגר הגדול הבא שלה. כמוצר שאמור להחזיר את רשת למומנטום חיובי אחרי תקופה די חלשה מבחינת רייטינג.אם זה נכון, קצת לא ברורה ההגשה של הפרק הראשון: לא רק שהפרק שודר עם מקבץ פרסומות די גדול באמצע (אולי כפיצוי על תקופת המלחמה), הוא גם היה רצוף בבאנרים ובפרומואים ל"אח הגדול" (כולל הלוגו שפשוט ריחף על המסך בזמן אחת הסצנות). ככה לא מתנהגים עם סדרה שאמורה להיות ספינת דגל – ואולי זה גם מלמד משהו על סדרי העדיפויות של הזכיינית.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

מה רואים הלילה: תמיד ידענו שילדים עושים את הדברים המחרידים ביותר

ימי מלחמה תמיד מציפים תהיות קיומיות עתיקות יומין על טבע האדם, על קיומו של טוב מול רע, על חברה מוסרית ומסודרת מול כאוס פראי. אין מה להגיד, אנחנו הישראלים לא המצאנו את הגלגל, וכנראה גם בעלי זיכרון מעורפל – כי זה מרגיש שכולם שכחו שהם כבר למדו את השאלות האלו בחטיבת הביניים, כשקראו את "בעל הזבוב", הרומן האלגורי של ויליאם גולדינג, שעוד ב-1954 תהה על קנקנה של החברה האנושית. נו, אולי במערכת החינוך הדתית-לאומית לא מלמדים אותו – אז אולי זו הזדמנות להכיר את הסיפור דרך הסדרה החדשה של ה-BBC, שנחתה היום ב-yes.

למי שהדחיק את תקופת לימודיו, נזכיר כי מדובר בסיפור על חבורת ילדים בריטים שנאלצים לשרוד על אי בודד לאחר שהתרסקו עם מטוס – ובלי מבוגר אחראי, מתחילים לבנות מחדש את החברה האנושית בזעיר אנפין. זה מתחיל לא רע, עם חברה מתורבתת שמנסה לקיים סדר ולפעול על פי היגיון ואינטרס רחב, אבל מנהיג כריזמטי ופופוליסטי מוביל לפיצול, ומשם לכאוס, דם, אש ותמרות עשן. ואם זה מוכר לכם יותר מדי, אז זה לא במקרה. הספר זכה לאורך השנים לשני עיבודי קולנוע (ב-1963 וב-1990), אבל כעת הוא מגיע לראשונה לטלוויזיה בהפקה מושקעת של ה-BBC ושירות הסטרימינג האוסטרלי Stan.

מי שאחראי על האדפטציה הזו הוא התסריטאי הבריטי הבכיר ג'ק ת'ורן, שיצר בעבר את המחזה "הארי פוטר והילד המקולל", את סדרת סרטי "אנולה הולמס" וגם את "התבגרות" המצליחה והמעוטרת לנטפליקס – כך שרק הגיוני שעכשיו הוא הולך ליצירת המקור של ילדים ארורים. קאסט הילדים היה ברובו אנונימי, אבל בתוכו תמצאו את הילד שלוהק לתפקיד דראקו מאלפוי בסדרת "הארי פוטר" העתידית של HBO, וילד שלוהק לסרט הבא של "סיפורי נרניה". 4 פרקים בלבד למיני סדרה המושקעת הזו, והנה למדתם משהו על טבע האדם. אולי בסוף זה יחלחל פנימה.
"בעל זבוב", עכשיו ב-yes VOD

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

מדינה הזייה: לארץ של אנשים חולמים דרוש חלום פסיכדלי טוב

נעם ליאור הוא אמן רוק ישראלי והיוצר של פרויקט "חפלה פסיכדלית". הביצוע מתוכו לשיר של שרית חדדכמו סינדרלהבהשראת פינק פלויד של סיד בארט נכנס לפלייליסט של גלגלצ, ושירי האלבום מושמעים בתדירות גבוהה מאוד בתחנה. האלבום נכנס גם לסיכום השנתי של קוואמי בשנה שעברה. ההופעות הבאות של חפלה פסיכדלית אמורות להתרחש ב-14 במרץ בלבונטין 7 תל אביב, ב-21 במרץ במרי בחיפה, ב-26 במרץ בפסטיבל שייח אבריק בקרית טבעון ובהיכל הרוק בגבעת חיים מאוחד ב-18 באפריל.כדאי שתעקבו.

>> לא רק שכתבתי ספר בזמן מלחמה, כתבתי ספר על יחסים. על בני אדם
>> העיר האלטרנטיבית של שלום גד משרטטת חיים של מוזיקאי בתל אביב

המציאות בישראל הזייתית לחלוטין. זהו לא אוקסימורון, וזאת גם לא הפתעה גדולה. ישראל היא מדינה של אנשים חולמים, ושל אנשים הוזים.
היא לא הוקמה כמרד והתנגדות של נתינים למלך או קיסר ששלט בה, היא הוקמה כחלום, ואנשים חולמים היו אלה שהקימו אותה, וחלמו אותה כל הדרך להכרזת העצמאות. אנשים חלמו שהם יפריחו את השממה, ושיתפו בחלומות האלו יהודים עשירים, שגם החלו לחלום ומרוב שנסחפו בחלום הם תרמו מיליארדי דולרים להפוך אותו למציאות.

ארץ ישראל הקטנה, או The Holy Land, היא כנראה באמת קרקע פורה לחלומות גדולים והזיות סהרוריות, והאנשים שגרים בארץ הזאת, יהודים, ערבים או בני עמים אחרים, מאוד רוחניים ומבקשים רוחניות.

יש הזיות טובות ויש הזיות רעות. כיום, עדיין, מי שמנהלים את המדינה הם חולמים. אבל יש להם חלום מאוד רע, דורסני כלפי כל מי שלא חולם אותו. הם חולמים שאדם מבוגר עם זקן שהם מכנים "המשיח" יגיע לכאן ויביא איתו דבר מה לא ברור שנקרא "גאולה". הם חולמים שתוקם מחדש ממלכה כלשהי, שתשתרע מנהר הפרת ועד נהר הנילוס.

הם מאמינים, מסיבה לא ברורה, שהם יכולים לזרז ולעודד את ביאת המשיח, והכי גרוע – שהם יודעים איך לעשות את זה.בשביל החלום הזה הם מנסים לגרש את כל מי שלא יהודי מהמרחב הזה, ובשביל לגרש הם מנסים להשתלט על בג"ץ. הם כבר השתלטו על חלקים מצבא העם שלנו. בשביל החלום הזה הם יקריבו את המדינה הדמוקרטית והחילונית שסבינו וסבותינו הקימו בדם, יזע ודמעות.

יש גם הזיות טובות. למשל, הפסיכדליה. ההגדרה של פסיכדליה היא "הזייתי בצורה אסתטית" – הזיות או תחושות הזייתיות שהן נעימות ויוצרות אצלנו את אותן התחושות כמו כשאנחנו מסתכלים על ציור של ליאונרדו דה וינצ׳י או על בניינים במדרחוב נחלת בנימין: התפעמות מהיופי.

פסיכדליה אולי התחילה כתרבות, אומנות, מוזיקה ולבוש בהשראת סמים מרחיבי תודעה כמו LSD ופטריות הזיה, אבל כיום ובתכל'ס עוד משנות השישים, פסיכדליה לא חייבת להתבסס על סמים. הם היו רק המפתח.אפשר להיות פסיכדלי גם ללא שימוש בסמים, למשל בעזרת מדיטציה או בעזרת הדמיון. המהות הפסיכדלית היא להתרחק משגרת היומיום הנוקשה והמקובעת להוויה של משחקיות וריחוף, ושל ניסיון לבדוק את גבולות התודעה.

במדינה שכולה הזיות ואנשים חולמים, פסיכדליה היא המוזיקה הכי נאמנה למציאות הסוריאליסטית והמוזרה שלנו. לכן יצירת מוזיקה פסיכדליה היא כל כך טבעית בעיניי.תמיד הייתי הטיפוס החולמני. כילד אמי הייתה קוראת לי "אסטרונאוט". כשהייתי חווה את העולם, הייתי נסחף במחשבותיי אל עולם הדמיון והפנטזיה, ובורא לעצמי עולמות וסיפורים גדולים.

היתרון של להיות חולמני הוא שזאת הייתה ועדיין דרך יעילה להפיג את השעמום והבדידות, אבל החיסרון הוא בהתרסקויות שוב ושוב אל קרקע המציאות. כשהייתי נער והייתי נדלק על נערה מהתיכון, הייתי נלכד במחשבות מתוקות עליה ועליי חיים באושר ועושר מהאגדות, אבל כשהייתי מנסהה לדבר עם אותה נערה במציאות, הפער בין מה שקרה בראש שלי למציאות עם הנערה, שלא היה לה מושג מכלום, היה משתק אותי. עם השנים והניסיון, ועם עזרה מפסיכולוגים וכדורים ומדיטציה, למדתי לנחות בשלום אל קרקע המציאות. למרות זאת, כמעט תמיד גיליתי עם הנחיתה שאני עדיין חולם.

בתור מעריץ גדול של רוק פסיכדלי מילדות, נדהמתי לגלות שבתל אביב השמשית והפרובינציאלית הוקלטו שניים מאלבומי הרוק הפסיכדלי הטובים ביותר אי פעם. הראשון הוא האלבום של הצ׳רצ׳ילים שהוקלט ב-1968 באולפן שהיה ברחוב בר כוכבא. הצ׳רצ׳ילים לקחו את הצליל שהיה חדשני ואופנתי באותו זמן בלונדון ובסן פרנסיסקו, הצליל של להקות כמו קרים ופינק פלויד של סיד בארט, ומיזגו אליו גם אלמנטים של מוזיקה יוונית שזרמו בדמם של הגיטריסט חיים רומנו והבסיסט מיקי גבריאלוב. חלק מהמהות של הרוק הפסיכדלי היא להביא צלילים מהמזרח – סיטאר הודי. הצ׳רצ׳ילים הביאו קאנון ומנדולינה והצליל פשוט נשמע כל כך טבעי וכל כך ים תיכוני.

האלבום הפסיכדלי השני הוא אלבום הבכורה של להקת צלילי העוד, שמביא את המוזיקה של כרם התימנים של שנות השבעים, שהייתה סצנה מיוחדת שהייתה יכולה להתרחש רק בישראל, עם צליל שאי אפשר לחשוד בו שהוא חיקוי של צלילי אמריקאי או אנגלי.רק בישראל היה יכול להיווצר המיזוג הזה של יוון ותימן, שהוליד את המוזיקה הים תיכונית. בהמשך הסגנון ספח אליו גם מוזיקה מטורקיה, מרוקו, תוניס ועיראק, אבל המקור שלו הוא החיבור בין יוון לתימן. גיטריסט תימני שמביא את הסאונד היווני של הגיטריסט אריס סאן, ומקצב המקסום התימני שדומה מאוד למקצב הציפטטלי הבלקני, הם נקודת הפתיחה של הצליל הייחודי של הרוק הישראלי.

השירה של רמי דנוך, סולן צלילי העוד, היא השירה הכי פסיכדלית שנעשתה בעברית, שירה של אדם שנשמע כמו מחזיק חוכמה בת אלפיים שנים, כאילו הוא ישעיהו הנביא בכבודו ובעצמו שתקף את השחיתות והריקבון המוסרי בירושלים והציג אוטופיה וחזון של שלום ואחווה שמהדהד עד ילדי הפרחים של שנות השישים, לא פחות מכל פילוסוף מערבי, כשאמר "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

האלבום של צלילי העוד אולי נתפס כמוזיקה מזרחית, אבל זה רוק לפי כל מאפיין מוזיקלי. יש שיגידו שבגלל שלא מדובר בשירים שחברי הלהקה כתבו בעצמם זה לא מוזיקת רוק, אבל גם להקות הרוק הגדולות – לד זפלין, קרים, הרולינג סטונס בתחילת דרכם וקרידנס קלירווטר רבייבל, הקליטו הרבה שירים שלא הם כתבו, אלא הפכו אותם לשלהם דרך הסאונד הייחודי של כל להקה.עצם העובדה שהמוזיקה הזאת הוקלטה והופצה בצורה עצמאית, דרך האחים ראובני, והודרה לחלוטין מאמצעי התקשורת שנשלטו לחלוטין בידי הממסד, הופך את המוזיקה הזאת לרוק ישראלי אלטרנטיבי. צלילי העוד הם בעצם הוולווט אנדרגראונד הישראלים.

שני האלבומים האלה הם פנינות משגעות – הקסם של העיר תל אביב בשני תקליטי מופת. זה מה שרציתי להגיד בשני האלבומים של "חפלה פסיכדלית" שיצרתי, וגם בהופעות של "חפלה פסיכדלית": להצדיע ללהקות שיצרו את השפה של הרוק הישראלי, שהציגו את ארץ החולמים וההוזים במוזיקה, ולחשוף את היופי, הקסם והמסתורין שבשני האלבומים האלה.

חפלה פסיכדלית היא התשובה שלי למה שקורה בארץ ישראל בימינו. חפלה פסיכדלית היא חלום שנע לכל הכיוונים – אל עבר מדומיין ומפואר, במועדון ה-UFO עם פינק פלויד ב-1967, או הייט אשבורי בסן פרנסיסקו ב-1967, או אל כרם התימנים ב-1975, לוקח בול אסיד ושומע את אהובה עוזרי מנגנת בבולבול טרנג. זאת הדרך שלי להראות שאפשר להזות בדרך שלא דורסת אנשים אחרים, אלא מביאה אותם להתעלות ושחרור. אפשר גם אחרת.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

אני מאשר/ת קבלת ניוזלטרים ומידע פרסומי מאתר ״טיים אאוט״לאישור אנא סמנו

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?