עשרות אלפי לוחמים בפוסט טראומה. למה שלא נטפל בזה בקומדיה

אני יושב לכתוב את הטור הזה אחרי יום חזרות ארוך ומפרך להצגה החדשה "Man-Up" בהשתתפותי, שתעסוק בפוסט טראומה שלי בעקבות הלחימה בצוק איתן ברצועת עזה כמפקד טנק. נשמע דרמטי? תנו לי להפתיע אתכם: את הסיפור הזה אנחנו עומדים לספר לכם כמעט כמו סטנדאפ.

>> נשארנו יחידים: פסטיבל התיאטרונטו 2024 הולך לגעת לכם בלב

נתחיל מההתחלה: הרעיון למחזה נולד כמו שלא מעט יצירות אחרות סביבנו נולדו – בבית קפה בתל אביב. קבעתי פגישה עם לי מסיקה (שחקנית, יוצרת וחברת נפש), סיפרתי לה על השירות הצבאי שלי והצעתי לה לכתוב על זה יחד איתי. היא אמרה כן! ואז עמדו בפנינו שתי אפשרויות: לכתוב מחזה קלאסי,  דרמטי, וקלישאתי על שירותו הצבאי הקשוח של לוחם גברי ומסוקס שיצא מעזה עם צלקות נפשיות, או לרענן את ז'אנר הפוסט טראומה הצבאית בתיאטרון ולנסות לעשות פה משהו שלא עשו לפנינו. 

את הסיפור הזה אנחנו מביאים לשולחן הכתיבה דרך הקומדיה, כשאנחנו מתעקשים לשבור את הדמות הגברית המאצ'ואיסטית שמצופה מכל לוחם ישראלי להיות, ולהביא את הפערים הקומיים בין אידיאל הלוחם לבין הנער החולמני והשלומפר שהייתי, שגיבור הוא לא. פוסט טראומה היא כבר מזמן לא מילה גסה בציבוריות הישראלית, וטוב שכך. לקח לנו זמן להגיע לזה. לי, למשל, אף אחד לא עשה עיבוד חוויות בצבא אחרי שיצאתי מעזה, כפי שעושים שם עכשיו. גם התקשורת מעלה את הנושא יותר ויותר לסדר היום. ועדיין, אנחנו רואים בעיקר מקרי קיצון. אבל הספקטרום רחב יותר. 

עפר גרינברג (צילום: גיא גרוסמן)

כשחייל נחשף למצב מלחמתי, הוא נחשף למגוון רחב של השפעות נפשיות. יש כאלה שחווים הלם קרב, כלומר תגובת הלם מיידית למלחמה שיכולה להתבטא בחרדה, מצבי ניתוק, וחוסר יכולת לשלוט על הרגשות. יש כאלה שמתפרצת אצלם פוסט טראומה לאחר המלחמה, ואצל אלה שכביכול הכל בסדר איתם – יכולה להתפרץ פוסט טראומה גם שנים אחרי, ללא שום התראה מוקדמת. התופעה מורכבת מקשת שלמה של התנהגויות ולא רק מהקיצוניות שבהן עליהן אנחנו שומעים.

כאן אנחנו כחברה נכנסים לתמונה. אנחנו חייבים לפתח מודעות להשפעות הרחבות שיש למלחמה על החיילים, ולמורכבות של התגובה הפוסט טראומטית בפרט. תגובה שיכולה להתבטא בעוצמות שונות ולהיות נוכחת גם אצל מי שלא מודע אליה, או אצל מי ש"לא רואים עליו".

בשבועות האחרונים יוצאים מעזה עשרות אלפי לוחמים מיחידות הסדיר והמילואים שנפגשו עם סכנת מוות באופן יום יומי ומתמשך. ביניהם נמצאים האחים שלנו, השכנים שלנו, החברים מהשכונה והקולגות בעבודה. אנחנו שלחנו אותם לשם, ועלינו להיות עבורם חוף מבטחים וחיבוק עוטף, מכיל וקשוב, שירגישו את כל הלגיטימציה שבעולם לדבר על הפצעים שלהם. זאת חובתנו כחברה לא לצפות מהם להיות שום דבר חוץ ממה שהם כרגע.

יצא לי לשמוע לא מעט לוחמים שיצאו מעזה עם אמירות כמו "ואללה, לא יצאתי משם כמו שנכנסתי" או "שמע היה קשה, אבל הכל טוב" או "לא היה איזה משהו רציני". אבל קשה לדעת מה באמת מסתתר בפנים, וכמה אותו חייל מרגיש לגיטימציה בחברה לבוא ולהודות שאולי הוא צריך עזרה, כמה הוא חושש שאולי ישימו עליו איזה תווית של "הפוסט טראומטי", הגברי הסגור והמרוחק עם התקפי הזעם.

רצינו להביא את החוויה הצבאית לתיאטרון באופן מתקשר ונגיש, כזה שידבר לכולם. את טקסט המחזה לקחה אורן חלפון (במאית ופרפקציוניסטית) ובמשך חודשים ביימה את ההצגה והתעקשה לספר את הסיפור הספציפי הזה בצורה העמוקה ביותר. יחד גילינו שדווקא הקומדיה מוציאה את רגעי המשבר באופן הכי מרגש, אבל אתם תשפטו.

התהליך לא פשוט בכלל. נדרשת ממני חשיפה אמיתית. אין לי שום דמות לשחק. אני משחק את עצמי ברגעים שעיצבו את הטראומה שלי ואין לי דרך אחרת אלא להיות שם כדי להוציא את הסיפור החוצה. אי אפשר שלא לומר שהתהליך הזה גם מרפא, ואני מקווה שהריפוי הזה יוכל להגיע גם לעוד כמה פצעים מסביבי. בהצגה אני מבקש מהקהל להיות חלק מהחוויה שלי, וכך הוא הופך להיות שותף מלא לסיפור, כשהוא צוחק יחד איתי על הצבע-טנקים שנשפך עליי, כשהוא נרגע יחד איתי בערב הסגל לפני הכניסה לעזה, כשהוא עוזר לי להתמודד עם ההשלכות של המבצע. אבל עד כאן. בלי ספוילרים.

מקום חשוב ואמיץ. פסטיבל התיאטרונטו, תיאטרון יפו (צילום: לילי עובדיה)

עוד לוקחות חלק ביצירה המוזיקאית נוי קליימן, מעצבת התפאורה אוראל בן עמי, והיוצרת דניאל כהן לוי שמלווה אותנו אומנותית בסבלנות ורגישות אין קץ. כן, אני מוקף נשים יוצרות, יצירתיות ומוכשרות בטירוף ואני גאה בזה. בטח כשמדובר ב"Man-Up". 
>> ההצגה "Man Up" תעלה במסגרת פסטיבל תיאטרונטו ה-33 שיתקיים בחול המועד, ותוצג בתיאטרון יפו ב-24.4 בשעות 18:15 ו-20:45; וב-25.4 בשעה 18:15. פרטים וכרטיסים כאן