>> רעות דורון (כדאי שתעקבו) היא זמרת ויוצרת שאלבומה הראשון בעברית, "אלף פנים לאבל", יצא ממש לאחרונה בלייבל גוסטאון של שוזין (אבל אולי אתם מכירים אותה מהג'ונז). האלבום נולד מתוך רגע ארוך של שיתוק אמנותי מוחלט שאחז בה לאחר אוקטובר 2023. מתוך המקום הזה, היא מצאה שפה חדשה וישירה, ולראשונה כתבה בעברית שאלות קיומיות קשות על הניתוק והעתיד חסר הודאות. הפרויקט התגבש בתוך מעגל תומך ופעיל של יוצרים חברים שהם קודם כל חברים – מעל עשרה מוזיקאים עולים ומבטיחים, ביניהם מפיקי האלבום איתמר שדות (Allan Tune), דניאל יצחקי, יונגי ומתן. חבורה זו, שיוצרת, מופיעה ומבלה יחד, היא הכוח שמחזיק את האלבום והרים גם אותה בתקופה הזו. ב-13.5 היא תופיע איתם בלבונטין 7, יש לכם זמן להיערך נפשית.

>> חומר קריאה למגירה וצמרמורת מדידג'רידו // העיר של רונן וודלינגר
>> אי ירוק בים האורבני והבר הטוב בתל אביב // העיר של דן יואל
>> חנות של פסנתרים ואהבה ובר שהוא בית // העיר של סי היימן

1. חוף מציצים

בתור ילדה, ארוחות שישי בקיץ היו עוברות ממסביב לשולחן למול השקיעה על כיסא פלסטיק לבן בחוף מציצים. זה היה החוף המועדף כי אנחנו אנשים נוסטלגיים, ואבא שלי בילה הרבה בחוף הזה בתור ילד. בכללי הים הוא מקום שאני אוהבת מאודדד. היו תקופות שכל סופ"ש לקחתי את עצמי עם אוזניות להתחרדן בשמש. גם בחורף, יש בו משהו פראי ומשוחרר יותר כי כמעט ואין בו אנשים.

2. החדר שלי

יצאתי מהבית של ההורים ישר לתל אביב ללב פלורנטין. ואני אוהבת את זה, את הפער בין הרעש וההמוניות בחוץ לבין השקט בחדר שלי. הכי מרגיש בו מוגן, בבית קטן שיצרתי לעצמי. זו גם פעם ראשונה שיש לי קלידים בחדר, מה שמאפשר לי ליצור כל הזמן שזה מדהים. הרבה דברים יפים ומכוערים יוצאים בלילה כשאני כותבת ושרה עם הפסנתר, המרחב הזה מיוחד ממש ולא הבנתי כמה הוא חשוב עד המעבר לעיר.

3. לבונטין 7

חוויתי כל כך הרבה הופעות שונות בלבונטין שלא לציין אותו כאן זו בדיחה. יש משהו במקום הזה, עם הקיר באמצע, הריח של הסיגריות וחדר האמנים הצפוף שפשט מצליח להוות בית לאמנים בעיר. המעבר לתל אביב היה הרבה יותר חלק בזכות הלבונטין 7, תמיד יש אווירת פגישת מחזור כשעולים לעשן למעלה אחרי ההופעות, ויצא לי להכיר ככה המון מוזיקאים ואמנים מדהימים.
לבונטין 7 תל אביב

4. ג'ונז

מבלי לשים לב אני כבר מעל שנה עובדת בג'ונז. בשבילי הוא הרבה יותר מבר ג'אז בלוינסקי. הוא פנינה בשוק. הכרתי אנשים צבעוניים, למדתי המון על חיי הלילה בתל אביב והכי חשוב זה שנחשפתי לכל כך הרבה מוזיקה חדשה. כל צבעי המוזיקה השחורה בערך. עבדתי כמעט בכל תפקיד בבר, וזה תמיד לווה עם פסקול מדהים ברקע.
זבולון 13 תל אביב

5. אולפני כאוס

אני אוהבת את המקום הזה כל כךךךך. שם הייתה הפעם הראשונה בה השירים מהאלבום האחרון שהוצאתי קיבלו חיים. ביחד עם הלהקה שלי, שהם החברים הכי טובים, יצרנו את ההופעה הזו בקלות, כימיה מוזיקלית כזו אי אפשר להסביר באמת. זו ההרמוניה הכי נעימה בעולם. אני רק מחכה לחזור לשם כי זה סימן שיש עוד הופעה בדרך.
המקצוע 4 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

לא אוהבת זו הצהרה גדולה, אבל אני חושבת שפלורנטיןכבר קשה לי. היא הייתה בדיוק מה שהייתי צריכה כשעברתי לתל אביב לפני מעל שנה. להכיר אנשים, להתערבב, הקיבוץ הזה שהשכונה מצליחה ליצור בזכות האנשים. אבל כרגע היא סוגרת עליי. אני פתאום לא מצליחה להבחין ביופי שלה, אלא רק בטינופת והטירוף הלא טוב שקורה שם. וגם מרגיש לי שהתערבבתי, שמצאתי את האנשים שלי שעוטפים אותי פה, ואין לי צורך בשכונה כולה כדי לא להרגיש לבד.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
לאחרונה הייתה בג'ונז ארוחה שבעיניי שינתה את צבע הקירות במקום. הפיחה בי המון השראה. לראות יצירה שלאו דווקא קשורה בצורה ישירה למוזיקה (למרות שיש קשר וודאי בין מוזיקה לאוכל כמו הרבה קווים באומנות) ממש פתחה לי את הלב. לחוות אנשים עושים את מה שהם אוהבים במקסימום ועם כלכך הרבה תשוקה. מעניין אותי לדעת לאן זה יביא אותי ברמה של היצירה שלי כשאני נחשפת לאנשים שחווים את הדבר הזה בעולמם. יש משהו מיוחד בתאוות שנפגשות, ושם באותו הערב הרגשתי את זה כל הזמן.

איזו יצירה נתנה לך לאחרונה כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"הבושה" של דניאל יצחקי. מחרפן. שמעתי אותו פעם ראשונה וזה הרגיש כמו סטירה ענקית בקטע טוב ממש. הכתיבה הכנה הזו, שמביאה מטאפורות מהחיים שלנו בשנתיים האחרונות זה כלכך חכם, וישר מכווץ ומחבר בו זמנית. כתיבה מדוייקת, הפקה טייט ובעיקר החוכמה הזו להצליח לתרגם את מה שכולנו מרגישים דרך אומנות בצורה הזו. מזכיר לי שאפשר לחדש כל הזמן ושהשיח סביב מה שאנחנו מעבדים הוא בלתי נגמר. גם הקליפ מדהים. בקיצור חובה להאזין ולצפות.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל גוף שמטפל בפוסט טראומטיים, בעיקר חיילים ומילואימניקים בפרט. שם זה המפגש האישי שלי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
איתמר שדות!חבר טוב, מפיק על ומוזיקאי בחסד. כל דבר שהוא נוגע בו הוא מיוחד וממש הוא. אני בריפיט כבר שנה על האלבום האחרון שהוציא, ובעיקר מתרגשת לחומרים החדשים שלו בעברית. גם הוא כמוני עשה סוויץ' מאנגלית לעברית ואני יודעת כמה זה תהליך מיוחד וחשוב כמוזיקאים פה בארץ. ופשוט כישראלים. הדברים פתאום נשמעים אחרת. וכמו שזה הוציא ממני מילים שלא חשבתי שאוכל לכתוב, ככה גם ממנו אני בטוחה.

מה יהיה?
חייב להיות טוב. גם כי גדלתי על אגדות ושהטוב תמיד מנצח את הרע לא משנה מה. וגם כי אנחנו משתנים, שוכחים וגם מתרככים עם הזמן. מה שהופך ברגע את המורכב לפשוט יותר. הדבר היחיד שאני יודעת זה מה שעובד לי עכשיו. אני מתרכזת בהווה ומתמכרת להוויה של הכאן ועכשיו. יש בזה משהו משכר ומפקס בו זמנית. לכתוב, לשיר, ליצור עם אנשים שאני אוהבת ולפרגן אחד לשני. ברגע שהתפכחתי למדתי שמוזיקה היא התשובה. גם כשהיא שואלת היא עונה וזה שומר עליי איכשהו. אני לומדת עם הזמן מה זו ההחלמה הזו שכולם מדברים עליה כל הזמן. מהמלחמה, מהדיכאון המדיני, מהאובדן. ממה לא. וברגעים קטנים כשאני מרגישה את עצמי קצת אחרת מאותה שבת שחורה, אני יודעת שאני באיזושהי דרך מתרפאת. אני צוחקת יותר לאחרונה ומחבקת יותר. אלו סימנים טובים ואין מצב שאני היחידה.

• העיר שלי
• אינדי ישראלי
• חוף מציצים
• פלורנטין
• לבונטין 7
• ג'ונז

>> סי היימן (כדאי שתעקבו) היא נערת הרוק הנצחית שלנו, אייקון תל אביבי-מוזיקלי כבר 40 שנים ברציפות, מימי הפינגווין העליזים, דרך אלבומה ה-11 ("ילדה ברזל") שיצא בשנה שעברה ועד פסטיבל המגבר הקרוב שבו תופיע יחד עם מני בגר (14.2, מרכז ענב).אתם יכולים ואף רוציםוצריכים להיות שם.

>> מקדונלד'ס נוסטלגי ומקדונלד'ס עם כפיל של דרייק // העיר של גיאגיא
>> פיצה סודית ומפעל תרבות עם קארמה מעולה // העיר של רובי קסוס
>> מקום מפגש מנחם וגן להיבלע בו עם ספר // העיר של נועה סוזנה מורג

1. אוגנדה/לדין

בר קטן להופעות גדולות מהחיים. משחר נעורי הרוק שלי אהבתי מקומות קטנים-צפופים שמה שעושה אותם זה לא הציוד או המפרט הטכני המטורף, אלא הוייב המחשמל שיכול לקרות רק שם. המקום הזה מדהים בעיניי. ראיתי שם הופעה בפעם הראשונה לפני כמה חודשים, כשלהקת פילגש, הלהקה של הבן הצעיר שלי יהלי היימן שוחט, עשו שם הופעה. מאז הספקתי לראות שם את ג'נגו המלך ואת להקת קורדרוי. מקום השראה.
סמטת הבד 5 תל אביב

2. פסנתרים

לפני שבוע יצאתי משיעור משחק בדרום תל אביב, היה גשם שוטף מטורף, הייתי בפסאג' ברחוב יצחק שדה 34 – ומולי ויטרינה עם פסנתרים כמו חנות ממתקים אוסטרית ישנה ומזמינה. נכנסתי פנימה רטובה ושאלתי את האיש המקסים שמנהל את החנות (ומבקש להישאר בעילום שם), אם אפשר רגע לתפוס מחסה מהגשם ולנגן קצת. התשובה הייתה מיד "כן". אני יודעת שמדובר בפסנתרים הכי מוצלחים בעולם, ובכל זאת לא נאמרה מילה על מה, מי, למה וכמה. פשוט שבי לנגן. התאהבתי קשות. אם פעם יהיה לי הרבה כסף אקנה לי שם פסנתר. בינתיים כבר הוזמנתי לנגן ולצלם שם קליפ, ככה באהבה, כי הסלוגן שלהם אומר הכל: "ככה פשוט לנגן". חנות קסומה של פסנתרים ואהבה.
יצחק שדה 34 תל אביב

3. מתחת לעץ נאות אפקה

בשנים קודמות הייתי מגיעה לבן יהודה, אל הסניף הראשון. עכשיו פתחו גם אצלנו בשכונה שקרובה אלי להדר יוסף. מי צריך יותר מעץ מדהים מעליו, קפה מטורף, סנדוויצ'ים קטנים יפים שבאים לי בול טוב אחרי הספורט בפארק ליד. והרוח הטובה שמעליך, ישיבה נוחה, תנורי חימום, אפשר להביא את הכלב שלך אם בא לך ואיכשהו הכל שם מסתדר תמיד לטובה.
נתן אלתרמן 13 תל אביב (נאות אפקה)

4. פולי

בר מוזיקלי. הבר השכונתי שלי, היכן שלא אגור בתל אביב, תמיד יהיה השכונה שלי בלב. בר של 14 שנה, מהוותיקים בעיר ששרדו בכבוד ובצניעות עם אופי משלהם ונשארו נאמנים למקור. ממוקם בלב רוטשילד, מנוהל על ידי די.ג'יי ארנון יואב האהוב כל כך, שמשלב בו ברמן מדהים – יובי, המתופף של הארנבות של קספר 14 שנה רצוף. בר שמחבר בין תכנים של תרבות עירונית אורבנית לרגש, נותן במה לתקליטנים בתחילת דרכם, הרצאות ומפגשים במרחק נגיעה מהלב עם אומנים. בימי שלישי במת ג'אם ליוצרים ויוצרות צעירים משלנו שרוצים להשמיע קולם ומביאים את הקהל שלהם לשמוע אותם. יש גם האפי האוור מהמשתלמים בעיר. מקום שתמיד אחרי הופעה שלי אני באה אליו להזכיר לעצמי מה אני הכי צריכה – בר שהוא בית.
רוטשילד 60 תל אביב

5. שכונת הדר יוסף/ פארק קהילת לודג'/ קפה ריסו

אני תושבת שכונת הדר יוסף מזה עשור עברתי לפה עם מות אבי נחצ'ה ואחרי גירושים. מצאתי פה בית אמיתי. בחצר הקודמת שלי היו מופעים אינסוף בקורונה, ובשכונה הזו כתבתי כבר שני תקליטים חדשים. בחודשים האחרונים עברתי לגור במקום שהכי מזכיר לי את המילה חלום: רחוב ללא שם הממוקם בתוך פארק גינת קהילת לודג'. לאורך השדרה מדרכה ארוכה, בתים בתים קטנים ומתוקים ישנים ומרגשים, כאשר שער ביתי הכחול נפתח מולי פארק משגע, מטופח, מלא ציפורים. כלבים – גם שלגיה, הכלבה שלי שאימצתי ביניהם – מתרוצצים מאושרים. גינות כושר, גינות כלבים ובית הקפה האיטלקי של אמיר, "ריסו", טובל בירק, ממוקם בקצה העליון שלו צמוד למרכז המסחרי. זה אולי המקום היחיד בתל אביב שאני מכירה שהילדים מטפסים על העצים וההורים שלהם שותים קפה ואוכלים בנחת מהתפריט המהמם של "ריסו". מקום בתל אביב הרועשת שהצלילים היחידים ששומעים בו זה צחוק ילדים, ציפורים, וטוב חחח עכשיו גם צלילים של שירים יוצאים מהבית שלי . שכונה מטורפת. הבית שלי בעולם.
>> ריסו, הדר יוסף 14 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

בין כיכר רבין לאיכילוב,שדרות דוד המלך, רחוב ותיק, רחב מאוד, ציר תנועה מרכזי. יש המון באמפרים לא מסומנים, מעברי חציה דהויים שאינם נראים ומהווים סכנה ואי נוחות עצומה להולכים ולנוסעים, בעיקר בשעות הערב, מה שמיצר קפיצות אינסופיות לא צפויות על באמפרים שאינם נראים לחלוטין – גם מסוכן וממש לא נעים. הגיעה העת לתקן ולרענן קצת צבע. לא דרמה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
הסרט הישראלי "תמונות יפואיות". אסתי זקהיים הענקית, אורי גבריאל האדיר ושלל שחקנים מטורפים שמספרים ב-5 תמונות תל אביביות-יפואיות את הסיפור של תל אביב-יפו. הוא יצא ב-2025, הלכתי 3 פעמים בימים שבהם לא הצלחתי לצחוק. בסרט הזה צחקתי בקול .

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"אם אי פעם אמות" – שירה של סמ"ר עדי ברוך זכרה לברכה. באוקטובר 23', עם פרוץ המלחמה, הציפו את הרשתות מילים לשיר שכתבה חיילת אישה צעירה מדהימה ופורצת דרך, סמ"ר עדי ברוך ז"ל, שנרצחה מפצמ"ר בעיר שדרות ביומה הראשון למילואים והיא עדיין לא בת 20. המילים צעקו אלי מתוך הרשתות, הלחנתי והבאתי את השיר לג'נגו עמיר רוסיאנו שהפיק וניגן איתי. השיר הפך לצוואה של אישה צעירה שהעזה להביט למוות בעינים הרבה לפני המלחמה והשאירה במחשב האישי שלה את הטקטס המצמרר.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מאמאטכ"ל.קהילה שבה חברות נשים אשר מכירות את המורכבויות שאת חווה ומדברות את הקשיים והעוצמות שאת חווה, קהילה שמגבשת תחתיה נשים, שכנות שלך, שלא הכרת עד כה. את מוזמנת להצטרף לקהילת הנשים הקרובה למקום מגוריך. קהילה שתספק מענה של ערבות הדדית, תמיכה, פנאי ורווחה לשותפות בה.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
האיש עם הדגל שעמד ליד הפסנתר של אלון אוהל במשך שנתיים תמימות –שמעון אדרי. שמעון מאשדוד, אך תל אביב והכיכר הפכו להיות ביתו השני ובעיניי מגיע לו כבוד ואהבה עצומים. בזמן המלחמה התנדבתי בכיכר החטופים שנתיים, במכירות וניהול דוכן סיכות החופש, ביחד עם אנשים שהפכו למשפחה עבורי. במשך שנתיים רצופות עד כמעט עכשיו, שבוע אחר שבוע הגעתי לשם. ליד הפסנתר של אלון אוהל, שבת אחר שבת, עמד שמעון, איש יקר מבוגר ומדהים, עמד דום עם דגל ישראל ענקי מונף בגאווה בידו. שמעון הוא הבחירה שלי. לאחרונה נסע עם הדגל לסגירת מעגל ופגש את אלון.

מה יהיה?
"גרפיטי תל אביב 89 הקירות שלך כל כך שותקים"
"שום פחד לא יעמוד מול הסבלנות וביום בהיר אפשר לראות מתל אביב את ביירות"
"קרני שמש אפורה מעירות אותי תל אביב מזכירה לי את ניו יורק"
בימים האלו אני חוגגת 40 שנות רוקנרול. מאז דרכה רגלי על האסבסט של מועדוני תל אביב, הפינגווין, קולנוע דן, ליקוויד, רוקסן ועוד – תל אביב העיר שלי מהווה עבורי השראה בלתי נדלית ובלתי נפסקת. היא תמיד תהיה העיר שבזכותה צמחתי והפכתי להיות נערת הרוק הנצחית. עיר שממשיכה להשפיע עלי תמיד ולהיות השראה עבורי. עכשיו זמן קצת סדוק אני חושבת… סוג של תחושה שהעיר מנסה להתנער מחדש אחרי המלחמה הארוכה הזו שעוד לא ממש נגמרה גיליתי שעל אף האורבניות המתחדשת, אני חשה שוב בית, שוב אנשים שהם משפחה, שכונה שהיא אהבה. ב-14.2 אפקוד את מרכז עינב האהוב ואשיר שם עם מני בגר בפסטיבל המגבר. תבואו. הכי מרגש להופיע בשבילי זה בתל אביב.

• העיר שלי
• רוק ישראלי
• אינדי ישראלי
• הדר יוסף
• אוגנדה
• פולי
• פסנתר
• שדרות דוד המלך

>> תמר אפק עובדת בימים אלה על אלבום חדש באנגלית, אבל בשבוע שעבר היא הוציאה סינגל חדש שאינו חלק מהאלבום דווקא בעברית, "אף על פי" (לאחר שלפני כשנה הוציאה את הקאבר המצליח ל"נגעה בשמיים"). יותר טוב מזה? ב-30.1 היא תופיע במרץ2 עם ההרכב החדש שלה, שכולל את מקס אולארצ'יק (!) וגל (שילוח) לייזר (גלדיס לייזר!), בערב שיכלול חומרים ישנים וגם חומרים מתוך האלבום החדש בהופעת בכורה עולמית מול קהל.אתם כמובן רוצים ויכולים להיות שם.

>>

שנים ספורות מפרידות בין הנסיעה הראשונה שלי לניו יורק, למיקס של האלבום הראשון, לבין הנסיעה לעבודה על האלבום השני בדצמבר 2025. אבל ההבדל בין שני הביקורים היה מהותי.

בפעם הראשונה הגעתי לעיר לא בתקופת מלחמה, אלא בין סבבים. נכנסתי ישר לאולפן שבו טכנאי המיקסים היה שקוע כולו בקונסולת API אנלוגית, עובד לאט, בידיים, מול חומרה כבדה ורכיבים פיזיים שמכתיבים קצב אחר.יש משהו כמעט אירוני בכך שחלק מהסאונד הכי חמים, עוטף ומנחם שאנחנו מכירים מהקלטות קלאסיות נולד בכלל מתוך מלחמה.

קומפרסורים אנלוגיים אגדתיים, כאלה שהיום מדברים עליהם ביראת כבוד באולפנים, לא התחילו ככלי מוזיקלי. הם פותחו בזמן מלחמות העולם ובשנים שאחריהן עבור צבא, רדיו ממשלתי ושידורי חירום. המטרה שלהם לא הייתה "יופי" או "אווירה", אלא משהו קיומי הרבה יותר: לשמור על קול אנושי יציב וברור בתנאים קיצוניים. למנוע צרחות פתאומיות, קריסות סיגנל, טעויות שעלולות לעלות בחיי אדם. גם ההקלטה על טייפ, כפי שהפכה בהמשך לנפוצה באולפני הקלטות, קיבלה דחיפה משמעותית במהלך מלחמת העולם השנייה, כשציוד מבוסס טייפ שימש לשידורי חירום ולתקשורת צבאית, ורק אחר כך התגלגל לשימוש אזרחי ומוזיקלי.

יש בזה משהו מרתק: טכנולוגיה שנולדה מתוך פחד, דחיפות ואלימות, והפכה עם הזמן לכלי שמאפשר אינטימיות, רוך וקרבה. רק שנים אחר כך, כשהמלחמות הסתיימו והציוד מצא את דרכו לאולפני הקלטות, קרה הדבר המעניין באמת: טכנאים ומוזיקאים גילו שכל המנגנונים שנועדו לייצב דיבור, הופכים מוזיקה לאנושית יותר. הקול נשמע קרוב, מלא, נוכח. תופים התחילו לנשום. כלים התחברו זה לזה במקום להתחרות.

בביקור השני שלי בניו יורק, גם העיר וגם אני היינו במקום אחר. אני הגעתי אחרי מלחמה, עם הצלקות המוכרות לכולנו, ומצאתי ניו יורק שונה, מצולקת עוד מתקופת ה-Covid: יוקר מחיה קיצוני, אולפנים שנסגרו, טכנאים שנאלצו לעזוב או להצטמצם. האולפן שבו מיקססתי נאלץ לעבור ל-Mode של עבודה In the box ולוותר על חלק מהציוד האנלוגי היקר, הן בגלל הקושי הכלכלי לתחזק אותו והן בגלל היעלמותם ההדרגתית של טכנאים מיומנים, זן שהפך נדיר עם המעבר החד לעבודה דיגיטלית.

המיקס הדיגיטלי עושה את העבודה, אבל הוא עובד על עיקרון אחר. הוא מדויק, גמיש ומהיר, ובדיוק בגלל זה הוא דורש מהטכנאי לפצות על מה שחסר. יש בו "Total Recall" מוחלט: פותחים את הסשן והכול חוזר בשניות – כל העריכה, כל ההגדרות, כל האוטומציה. זה מאפשר מנעד רחב של גרסאות ותיקונים בלי סוף. אבל אותו דיוק עצמו הוא לפעמים גם המלכודת: קל מדי להגיע ל"נקי", "שקוף", אפילו "קליני" – ואז צריך להחזיר ידנית את מה שפעם הגיע כמעט לבד: אופי, חיכוך, תחושת גוף.

ועדיין, גם היום אפשר להבחין בטכנאי מיקסים שחוסכים פרוטה לפרוטה כדי להחזיר לעצמם את היכולת לרכוש ציוד אנלוגי מתוך געגוע לחמימות שקשה לשחזר, ולנוסטלגיה של הקלטות שנבנו כולן מברזל, כפתורים ומגע אנושי. הכלים האלה נועדו לאחד קולות, לא לאפשר לאף אחד לצרוח יותר מדי ולא לתת לאף אחד להיעלם. הם מאזנים, מחזיקים, מרסנים.

שינוי מהותי נוסף בין הביקור הראשון לשני הוא כניסת ה־AI כשותף "הפקתי" ליוצרים ולטכנאים. הוא פותח מנעד עצום של אפשרויות ונותן מענה לפערים שנוצרו מתוך צמצום. בביקור האחרון שלי סיפרו לי על לייבל שרצה להציע לזמר מפורסם להקליט קאבר וביקש מטכנאי מיקסים לייצר ביצוע דמו ב־AI כדי לשלוח לו כהדגמה.

ובכל זאת, הכמיהה לא נעלמה. הכמיהה של טכנאים להשיג ציוד אנלוגי יקר דומה לכמיהה של יוצרי רוק להתחככות – לרצון לחזור ללהקה אמיתית ולחוסר שלמות. זו כמיהה להשתחרר מהדיוק הדיגיטלי ולהתמסר לכאוס: לנגינה אינטואיטיבית, לא מהוקצעת, שמדגישה את האנושי דווקא מול המכונה.מול כל זה, הציפיות ההפקתיות שלי מהאלבום השני התחדדו: אני לא מחפשת שלמות, ולא רודפת אחרי אידיאל סאונד כזה או אחר. אני מחפשת החזקה: סאונד שיודע להכיל סדקים ולא לטשטש אותם. אלבום שמשקף את הרעיון שהטכנולוגיה היא רק אמצעי, והמטרה המרכזית היא שהשירים יצליחו לגעת.

• יוצרים כותבים
• תמר אפק
• אינדי ישראלי
• ישראלים בחו"ל
• טור אישי

בגיל 34 התחלתי להרגיש שיש תינוק בדרך אלי. אחרי מחשבות והתלבטויות הגוף שלי דיבר – אני רוצה ילד.
אני וחברת ילדות החלטנו שננסה להיכנס להריון ביחד. קבענו מתי נתחיל ודמיינו כמה נהדר זה יהיה לגדל יחד ילדים. זה היה רעיון טיפשי מאוד; החברה נכנסה להריון מיד, אני נכנסתי לניתוח ברחם. ככל שההריון שלי איחר להגיע, ככה התגברו הרצון, הכאב והתסכול. פתאום כולן בהריון סביבי – הבוסית שלי, המטפלת שלי, כל החברות שלי. אצלי בנתיים ניתוח נוסף. כל עגלה ברחוב מעוררת קנאה, כל התינוקות עושים לי צביטה בלב. עוד בדיקה, עוד דחיה, עוד ניסיון, עוד אכזבה.

>> שירים שמתאימים ליין: תרצה קצת רוזה עם הנוגה ארז שלך?
>> אש בשמיים ורוח גדולה: הציור העקשן היה לי עוגן בתוך הסערה

אחרי תקופת החלמה ארוכה וניסיון נוסף, הגיע טלפון מאחות מכבי: "תשובה חיובית" זה קרה. הצלחנו.
הריון מסעיר, מרגש, אין לי בחילות, אני מרגישה יפה, מלכת העולם, יש לי כוחות ויש לי מזל. החלטתי שלפני שאני מקדישה את עצמי לאמהות, אני אתן דחיפה לקריירה המוזיקלית שלי. בטרימסטר הראשון התחברתי עם אמנית בובות ויצרנו קליפ שהייתי גאה בו, בחודש חמישי הטיסו אותי במפתיע להופיע באל.איי, עבדתי במרץ על אלבום שני, כדי שיצא לפני הלידה. עוד קצת ויגיע אלי הילד שלי.

תחילת מרץ, חודש שישי להריון, הקליפ ששקדתי עליו לשיר שלי"טובה בלהיות אמא" יצא כטיזר ליציאת האלבום. באמצע מרץ הוזמנתי להתראיין ברדיו, ומיד אחרי הראיון קפצתי למנהלת שלי והמצאנו רעיונות יצירתיים לקידום המוזיקה. הרבה זמן לא הייתי כל כך מאושרת.

באמצע הפגישה אשתי התקשרה בוכה. בטח משהו קרה לאבא שלה. אני לא מצליחה להבין מה היא אומרת. היא באה לאסוף אותי כמה שיותר מהר. זה בקשר להריון. צריך לנסוע.

סוף מרץ. אנחנו מחכות בתור באיכילוב להפסקת דופק. "טובה בלהיות אמא" קיבל משמעות אחרת.
לאלבום שהיה אמור לצאת קראו "פרץחיות" ואני בדיוק להיפך, המוות אצלי. הציצי שלי מתמלא בחלב, ואין לי למי לתת אותו. כלום לא מעניין, רק להיות במיטה, לאכול, לכעוס על אלוהים. הקריירה המוזיקלית שלי לא חשובה יותר. הכל עצר. כל השירים מעירים בכי ממעמקי הבטן. רציתי להפוך את התינוק שלי לקיים, שתלתי עץ בגינה של ההורים, עשינו קעקוע, יצרנו בבית פינה עבורו עם נר ואבנים ונוצות. הכאב בלתי נסבל, התינוק שלי לא יחזור, הוא לא יתקיים.

לאנשים רחוקים נדמה שפשוט איבדת הריון, כאילו שאיבדת תיק או מעיל. שהלידה השקטה היא רק פרידה מרעיון, מאפשרות, מהפנטזיה של להיות אמא. זאת באמת פרידה מכל אלה, אבל יש גם את פרידה מהעובר. ההיכרות עם העובר היא אמיתית מאוד, זה פשוט קשר שאין איך להוכיח אותו, הוא במימדים הנסתרים של החיים. אז את מתאבלת על זה שאת אמא בלי ילד, ואת מתאבלת על הפרידה מהישות הקטנה הזאת שהכרת ולא הספקת להכיר יותר. גבריאל שלי.

אמרו לי "תכתבי על זה! תנגני!", אבל אפילו שיר אחד לא כתבתי בתקופה הזאת. לא נגעתי בפסנתר, רק הקשבתי למוזיקה ונשברתי. הייתי חייבת להתרחק מהכל, מכל החברות ההריוניות והמניקות, מכל מי שאיחל בטעות מזל טוב, ומהניסיונות החוזרים והכושלים להיכנס שוב להריון. קנינו כרטיס טיסה, לערבב מחדש את הקלפים.

בפורטוגל הטבע ניחם אותי, בהודו כעסתי ובניו זילנד השלמתי עם מה שקרה לנו.
היום, כמעט שנתיים אחרי הלידה השקטה, אני חיה בפורטוגל. ביד אחת אני כותבת וביד השניה מניקה את בתי. אני רוצה לכתוב בתי הבכורה ולא מצליחה, בתי שאיתי.
מעט לפני שהיא נולדה הרגשתי שמתאפשר לי לחזור אל השירים שהשארתי מאחור עם הלידה הראשונה. האלבום נולד מחדש. פרץ חיות.

• יוצרים כותבים
• טור אישי
• אינדי ישראלי
• מוזיקה ישראלית
• לידה
• הריון

מכירים את זה שמוזקאים מתעכבים עוד ועוד על הפקת האלבום והמאסטר כי לא תהיה עוד הזדמנות וזה צריך להיות מושלם? אז גם אני הייתי ככה. והבנתי שאולי אני יכולה אחרת.

>> המיתר שנקרע: יוסי אלפנט לימד דור שלם שדיסטורשן הוא צורה של יושר
>> עם שוך הסערה: 20 תערוכות חדשות שיעשו לכם חם בסופ"ש

יש משהו בלגשת לשיר שכבר כתבת, לפרק אותו ולבנות מחדש. לא ממקום של תיקון, אלא של קירבה. לשיר שכבר היה, שכבר נשמע, שכבר שלך, לתת לו הזדמנות נוספת. כמו שנותנים הזדמנות נוספת לחברה שעשתה משהו לא מדויק. זה מה שעשיתי ב־"Starlings", אי.פי קצר ואקוסטי שמאגד שלושה שירים שכבר יצאו, והיום הם נשמעים אחרת. רכים יותר. עירומים יותר. כאלה שמבקשים להיות איתך בחדר, בלי יותר מדי עטיפות.

השיר “Starlings” הוא מכתב אהבה לחודש תשרי. לריח של סתיו, לשקט שאחרי היורה, לרגע הזה שבו הכול מרגיש חדש, גם אם מוכר.
"Sing With Me Sisters" שיוצא בשבוע הבא כסינגל הוא שיר שמבקש לחבר בין נשים. כמו חוט שעובר בין דורות, בין קולות, בין לבבות. אפילו בין שבטים.
ו"I Know I Will" מדבר על דיוק, על ידיעה שקטה שמתגבשת מבפנים גם כשמסביב עוד יש בלבול. שיר שמניח את היד על הזהות, בעדינות.

יש בי משהו שנרגע כשאני חוזרת אל מה שכבר היה. אולי כי זה מזכיר לי שהכול בתנועה, והנקודה שבה אני נוגעת עכשיו היא חדשה, גם אם כבר הייתי בה. זה כמו ללכת בספירלה, מוכר, אבל מהכיוון ההפוך. אני מרגישה שזו תנועה שמתאימה לי. היא משחררת אותי מהציפייה לדיוק חד-פעמי, ומביאה איתה שקט. גם המוזיקה נהיית כזו – מינימלית, אקוסטית, נוכחת. פחות זה יותר. פחות רעש, יותר אמת.

את כל הפרויקט יצרתי והפקתי כשאני בחודשי הריון מתקדמים, וזו היתה בהחלט חוויה עגולה תרתי משמע. חשתי שאנחנו שניים בעבודה הזו ורק מלכתוב את זה זה מדהים בעיניי. עם זאת הייתי מאוד קולית בנוגע לזה. גם בפעם הראשונה הייתי אחראית במובן המלא של הדבר על העטיפה של האלבום, ציירתי את הנושא שמעסיק אותי מאוד בהקשר ליצירה ובהקשר מאוד פשוט לחיים בריאים ומחוברים – להחזיק הפכים. לא באופן קבוע, כי זה נראה לי מאוד מעייף, אלא באופן שמגיח מדי פעם בתקופות שונות או בווליומים שונים. לדעת להחזיק הפכים בצורה איכותית זה כוח בלתי רגיל בעיני.

בכל תקופת ההריון חוויתי את עצמי נכנסת עמוק יותר ויותר לתוך מערה, שם שזרתי חוטי תודעה חדשים והעליתי תפילה על פי וליבי: שלום בתוכי, ביני לבין עצמי וביני לבין הסביבה. שלום שלא הכרתי לפני. למרות שחיפשתי אותו חזק. ומוזיקה שמדברת שלום, לא זה החיצוני או הפוליטי או הנאור והאינטלקטואלי, אלא מוזיקה מדברת שלום של הכרה רוחנית גבוהה יותר. תדר של שמחה. אמן.

• יוצרים כותבים
• אינדי ישראלי
• מוזיקה
• טור אישי