Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
האירוע שאתם באמת צריכים: "עד חצות" היא מסיבה לאנשים עייפים
אפשר גם בשעות נורמליות. מסיבה (צילום: Shutterstock)
עזבו אתכם מחיי לילה, הדיבור של הרגע זה חיי ערב: אם גם לכם נמאס מפתיחת שערים בחצות ושהערב מתחיל בתכלס רק ב-2 בלילה, אתם לא לבד. הזוג מיקה ואלעד יצחקיאן החליטו להרים מסיבה שמתחילה ב-19:30 ומסתיימת לפני שהיום מתחלף, במיוחד עבור היפים והעייפים. ותכלס, לא מעט עבור ההורים שמתגעגעים לקלאב
אם האסוציאציה הראשונה שעולה לכם במחשבה על צמד המילים "עד חצות" היא ביסקוויט, אולי הגיע הזמן להתעדכן. תתחילו להרגיל את עצמכם אחרת, כי עכשיו זה שמו של האירוע הכי (לא) מגניב (בקטע טוב) שפספסתם. "עד חצות" היא מסיבה לאנשים עייפים, כהגדרת המארגנים, שמיועדת בעיקר להורים – נו, כמובן – אבל גם לאנשים שמנהלים חיים באופן אחראי ומסודר ואשכרה קמים בבוקר וישנים בלילה. אז המסיבה הזו תתקיים בשעות הסבירות של ערב. עד כאן נשמע טוב ואפילו יפהפה, רק שהאירוע מתקיים ב-1 באפריל. מה שנקרא, פה חשדתי. אבל לא, מסתבר שזו לא עבודה בעיניים.
"אמרו לנו שהפרסום של זה זה כמו אבחון פסיכולוגי, כל אחד רואה בזה משהו אחר" אומר אחד משלושת המארגנים, אלעד יצחקיאן, הייטקיסט בן 35 וחצי מהפודקאסט המצליח "מה יש בזה". "יש כאלה שחושבים שזו מתיחה, יש כאלה שחושבים ש'וואי, סוף סוף אני יכול לצאת', יש כאלה שאומרים, 'בטח רק זקנים יהיו שם, זה לא יעניין אותי'. זה תופס כל אחד בצורה אחרת".
זה התחיל מפוסטמיואש בקבוצת הפייסבוק "אורבן מאמז" שפרסמה אשתו של יצחקיאן, מיקה רונן-יצחקיאן, הייטקיסטית בעצמה וחלק מהפודקאסט "קפיצת גדילה", וגם יחצנית מסיבות בדימוס. "בא לי מסיבה ביום חמישי שתתחיל ב-19 והפיק יהיה ב-21 וב-23 וחצי גג אני אזחל שיכורה הביתה – ואקום מטושטשת לגמרי בשישי אשים את בנותיי בגן ואז אמשיך לישון ואשבע שאני לא שותה יותר בחיים…." היא כתבה בפוסט.היצחקיאנ'ז הם הורים לשתי בנות, ומקטרים בכיף על החיים שלהם מפעם באוזני חברתם, הדי ג'יי עדי דגני – שאם השם שלה מצלצל מוכר זה כי נתקלתם בה מנגנת בליינים כמו מסיבת כיתה ד', 1984 ו-בריטני ביץ' – וכבר בפוסט ניסתה לברר עבור השלושה אם יש היתכנות לקהל למסיבה כזו.
הפוסט המקורי שהחל את הכל
"זה בא ממקום כואב. בא לי לצאת, להתלבש יפה, להתאפר, וכאילו הכי הרבה שאני יכולה זה לצאת למסעדה או לחתונה בשעות האלה. בא לי משהו שהוא שלנו, כמו פעם, פשוט בשעות סבירות. כתבתי את הפוסט מהנקודה הזאת" מסבירה רונן-יצחקיאן."אחרי שפרסמתי את הפוסט אמרתי לעדי ולאלעד 'יש כבר 20 לייקים, אפשר לעשות את זה!'. קאט ל- אני חוזרת אחרי הרדמות של הבנות, פותחת פייסבוק – 600 לייקים 200 תגובות. אומג, מה קורה כאן? והנה אנחנו סולד אאוט בפחות מ-24 שעות מפרסום המסיבה".
נראה ששלישיית 'עיניים טרוטות' עלתה פה על כשל שוק של חיי הלילה – הורים צעירים חסרי מנוח. מסתבר שיש בליינד ספוט משמעותי בשעות המתות שכולם ערים ועירניים, סוג של, כלומר שעות הערב. אם בערים אחרות בעולם מסיבה יכולה להתקיים בשעות מקסימות של צהריים בסופ"ש, או אפילו להתחיל בשש שבע – עשר אם ממש שורף – בתל אביב זה כמעט ולא בלקסיקון.
"פתיחת דלתות ב-11 ו-וייב ב-2 בלילה, כמו שקורה בכל המסיבות זה מוגזם. שום דבר טוב לא קורה ב-2 בלילה". קובעת רונן-יצחקיאן. גם אם אפשר לחלוק על האמירה הזאת, ההורים שבינינו יודעים – עצם הניסיון להגיע לשעה המופרכת נפסל עוד בשלב הרעיון. ורק לשם הבהרה, בשעה מופרכת הכוונה ל-11 בלילה. מזל שמישהו נכנס למלא את הוואקום הבהול.
באה למלא את הואקום. די ג׳יי עדי דגני. צילום: הגר בדר
למי שהתארגן מראש, הליין המוזיקלי במסיבה הקרובה יהיה מיינסטרים פינת חתונות, רק בלי לשפוך 500 זוזים. למי שלא – עוד לא ברור בשלב זה אם זה יהפוך לליין קבוע, אבל אם לשפוט לפי דרישות הקהל יתכן שלא תהיה להם ברירה. "לא זרקתי את המחשב שלי על הבוס שלי ואמרתי לו 'זהו, אני מתפטרת, אני מלכת חיי ערב'. זה באמת כדי שלי יהיה כיף ולי יהיה מה לחכות" יצחקיאן מבהירה. אזגם אם סיפור הסינדרלה המזדקנת של חיי הלילה יהפוך לדלעת בחצות, יש פה כפפה שצריך להרים – חלאס עם השעות המוגזמות, חלום שלנו שילחצו על פליי ראשון ב-19:30 ושהשיא יתחיל כבר בעשר. למה או או כשאפשר גם וגם? 1.4 בפאי, אחד העם 54, פתיחת דלתות 19:30, סונג אחרון בחצות. רוצו, נשארו עוד טיפה כרטיסים בכניסה.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הייתי ילדה שנורא ואיום לגדל, ובעיקר – להאכיל. לא אכלתי גבינה, קוטג', שמנת או מעדני חלב. לא אכלתי את רוב סוגי הבשר. את הביצים היו חייבים לבשל עד מוות כדי שאוכל אותן – לפחות פי שניים מהזמן המומלץ. לדגים התייחסתי כמו לרעל. דייסות עשו לי בחילה ואת הירקות שהסכמתי לאכול – מספר חד ספרתי – אכלתי אך ורק חתוכים כמו לסלט אבל בנפרד, כשכל ירק בצלחת אחרת. במבט לאחור פלא שהגעתי בכלל לגיל 5, לא בגלל תת תזונה אלא בגלל הסכנה שההורים שלי יחנקו אותי ברגע של אובדן שליטה.
כנראה היו להם עצבים מברזל, כי הם בכל זאת לא חנקו אותי. וכך יצא שגדלתי, הרחבתי את הרפרטואר התזונתי שלי ואפילו נתתי יפה במשקל, וגם זכיתי שיתקיים בי האיחול שכל הורה איחל מתישהו לצאצאיו: "הלוואי שהילדים שלך יעשו לך מה שאת עושה לי". והם עשו.
מהימים הראשונים של כל אחד מהם, כשנאלצנו להוציא הון קטן על יועצות הנקה שילמדו אותם לעשות מה שכל תינוק מתקבל על הדעת עושה בעצמו, הם קלטו שנקודת החולשה שלנו כהורים היא האוכל. מה אכלו. כמה אכלו. כמה נספג וכמה נפלט בחזרה מאחד מהפתחים שפחות או יותר מיועדים לזה. שאלת האוכל ערערה אותנו, הטריפה אותנו, והילדים שלנו קלטו את העניין, הפנימו ויישמו כמו מקצוענים. וככל שהם גדלו כך התברר לנו יותר באיזה בוץ אנחנו שקועים. אחד מהם אכל כמעט רק חלבונים. אחיו לא הכניס לפה כלום חוץ מפחמימות ומרק. אחד מהם אכל רק שני סוגים של ירקות והאחר רק בננות, והמאכל היחיד ששניהם הסכימו לאכול בו זמנית היה נגיסי עוף תעשייתיים מחרידים, מטוגנים וקפואים של מותג לקהל החרדי שבחיים לא שמעתם עליו, באחריות. הסיבה היחידה לכך שאף אחד מהם לא אובחן כבעל הפרעת אכילה היא שספרנו בנפרד כל סוג של ממתק וחטיף שהם אכלו (בממתקים הילדים שלנו מפגינים פתיחות מדהימה לחידושים), ובזה המראנו בקושי מעל הקו האדום של הפרעות האכילה: 15 מאכלים שונים שהילד מוכן לאכול.
רגע אחרי שנושא האכילה השתלט לנו על החיים והפך כל רגע משפחתי לעימות על כמויות, על מגוון ועל איכות האוכל – קיבלתי את העצה הטובה ביותר ששמעתי בנושא הזה. אני לא יודעת איך קראו לדיאטנית שאחת מחברותיי הלכה להתייעץ איתה בנוגע לילדים של עצמה, אבל האישה החכמה הזאת אמרה לה את המשפט שזכה אצלנו למעמד של מוטו לחיים. "ילד", שחה המומחית לחברתי המודאגת, "יאכל משהו לפני שימות מרעב".
אין מילים לתאר איזו שלווה הביא לי המשפט הזה. כמה אורות אדומים שהבהבו "סכנה" הוא הצליח לכבות. לילד יש אוכל זמין? הילד יכול לבחור לאכול ברגע שירצה? הילד אולי רזה אבל בריא, חיוני ושמח? אז למה אני מתעקשת לצלק את נשמתו במקום לתת לו להיפתח לבד לטעמים שהעולם מציע?
הייתי שמחה לספר איך ההבנה הזאת פתחה לי שער לתקשורת טובה יותר עם ילדיי ואיך הירידה בלחץ גרמה להם להתחיל מיד לאכול הכל. לצערי זה יהיה שקר מבחיל. הילדים נשארו בדיוק אותם ילדים מעצבנים ורק הזמן עזר להם להיחשף לעוד מאכלים. הם עדיין רזים, והצורך להכין לשניהם ארוחת ערב אחת עדיין מתסכל נורא. ההבדל היחיד הוא שכמו בבדיחה על בן ה־12 שעדיין עושה פיפי במיטה, אחרי שנים של עבודה עצמית אמנם לא פתרתי את הבעיה, אבל לפחות למדתי לחיות איתה בשלום.
חמוטל לוין היא כותבת ב־Time Out ובעלת האתרgam-yeladim.comששם לו למטרה בין השאר לשלוח תזכורות מסוג זה להורים
שרועים על הספה וצופים בסרט? נשנשו פומלה במקום פופקורן. עוד תופתעו לגלות כמה שזה טעים להם.
אם אתם לא רוצים שיאכלו שטויות, אל תתנו להם שטויות // דניאלה דורון
מכירים את היוטיוב עם הקוף והילד שמעשנים (לא ביחד)? אם גם לכם עלה הרעיון הגאוני לגמילה – פשוט לא לתת להם סיגריות – נסו את זה גם בגזרת הממתקים. מתבאסים שהילד אוכל רק שוקולד ולא חביתה? פשוט אל תביאו הביתה שוקולד! לא יודעים איך לגרום לו להסכים לאכול גבינה ולא סוכריות גומי? אל תשכנו סוכריות גומי במדפי ארונכם! נצלו את העובדה שבתור המבוגר האחראי בבית רק לכם יש כסף, ואם הדברים האלה הם משהו שאתם מתנגדים לו, אז אה… פשוט אל תקנו.
טיפ: נסו להנהיג שיטת דמי כיס של חצי ש"ח ביום, שתיתן להם זכות לקנות בסוף השבוע את הממתק האהוב עליהם מהכסף שלהם.
דניאלה דורון היא תסריטאית ומנחת סדנאות כתיבת תסריטDraftRishon
תחזיקו בבית בלנדר ותתחילו לשקשק שייקים – זה בריא, קל להכנה וחוויה בפני עצמה.
תנו לילד אנשובי // ענבל קליין
תנו לילד אנשובי, תנו לו ברוקולי, תנו לו סלק וגבינה כחולה. תנו לו לטעום "אוכל של גדולים", להתנסות, לגעת, לטעום ולירוק. גם אם הוא אומר שיש לזה ריח של גרביים וטעם של סבון. גם אם הוא אומר "אני לא אוהב דגים" – המשיכו להציע לו לטעום. בסוף יגיע היום שהוא יתרצה ויכניס לפה חתכה של סלמון מעושן ואז תראו בעיניים זיק של שמחה. של תגלית. תנו לילד מאכלים שההורים שלכם לא נתנו לכם – כי העדיפו שתאכלו קציצות ואורז. תנו לו סושי, אף שזה כה תל אביבי. תנו לילד את כל מה שאתם אוכלים. בלי להכין "אוכל לילדים". פשוט ככה.
מאחורי הילדים שאוכלים רק שניצלים וצ'יפס עומדים דורות של הורים, גננות וקייטרינג עלוב של צהרונים – שרק רוצים קצת שקט. שקט עם הרבה קטשופ. קטשופ עם הרבה סוכר. הרבה יותר קל להאכיל את הילדים שלנו באוכל מטוגן וחסר ערך מאשר לאתגר אותם ולהציע להם עולם של מאכלים שלא כולם אוכלים כל יום. הרבה יותר קל ליפול שוב ושוב לשניצל ולהאמין שהאיש הקטן שלפניכם באמת יפצח בשביתת רעב ויתפגר אם התפריט ישתנה.
ממש כפי שאתם משמיעים לו מוזיקה טובה, לוקחים אותו לתיאטרון ולטיולים בפארק, כדי שיספוג קצת תרבות וקצת טבע ויהפוך לאדם טוב ובעל עולם פנימי עשיר – תנו לילד שלכם לחוות את העולם דרך בלוטות הטעם. תנו לו אנשובי – הטעם המלוח, הדגי, ייכנס לקטלוג הטעמים ויישאר נעוץ בתוך מאגר הזיכרונות, בתוך הדבר הזה שעושה את הילד שלכם יצור נפלא כמו שהוא.
ענבל קליין ערכה בעבר את מדור אוכלים שותים ב־Time Out
בקרוב אצלכם? מבקר המסעדות הכי צעיר בעולם:
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
דמיון מודרך נשמע לחשדנים כמו עוד תורה ניו אייג'ית, שיטת טיפול שלא הוכחה מספיק, עניין שמשלמים עליו 300 ש"ח לשבוע בלי אפקט ממשי. אבל דמיון מודרך הוא לא כל אלו, הוא בעיקר מתודה שהורה יכול ללמוד לבד בקלות ולהעביר לילדים כחלק מחוויה אינטימית של הורה־ילד – מקרבת ומעשירת דמיון. לנו זה קרה. אני אמנם רכשתי את הספר "דמיון מודרך עם ילדים" וגם כמה דיסקים בנושא, אבל לא הספקתי לצלול לתוכם, כרגיל. ואז בא בן הזוג ועקף אותי בסיבוב. בחודשים האחרונים הוא עורך לילדים לפני השינה דמיון מודרך כדי להכניסם אל עולמות השינה באופן מרגיע וזה עובד להפליא. הוא לא למד דבר מהשיטה, הוא משתמש בדמיון שלו, הילדים ממש מחכים לזה בערב, וזה מסייע לשניהם להירדם הרבה יותר בקלות והחלומות הרעים מגיעים פחות מבעבר. אלו 20 דקות יפות ונטולות רעשים חיצוניים שבהן הוא מטייל איתם במקומות נעימים בדמיון ומעביר אותם חוויות דמיוניות שיש בהן בעלי חיים, טבע וסביבה, וכך מסלקים את מתחי הערב עם שיעורי הבית ותתקלחו כבר ולכו מיד למיטות. הסיפור לפני השינה הוקדם לשעות אחר הצהריים ולא נרשמה הפחתה בו או בקריאה. חוץ מזה, להפעיל את השיטה מפיגת הכאבים היומיומיים הזאת על עצמנו זה בונוס נוסף, ועם הזמן משתכללים בזה.
ריקי כהן, משוררת, כותבת סיפורת ועורכת, ערכה את הספר הדיגיטלי "אצלכם זה בוכה", בהוצאת בוקסילה, קובץ סיפורי אימהות
איור: יוליה סמילנסקי
אהבה – זה כל העניין // אורלי קראוס ויינר
בילדותי התגוררתי בשכנות לדוקטור דוד רודי ז"ל, גדול הפסיכואנליטיקאים בישראל, שאמר להורי משפט מפתח: "אין פינוק – יש אהבה". עצתי היא לאמץ את המשפט הזה ולאהוב את הילדים שלכם המון ובלי תנאים. תזכרו שהאהבה הזאת היא תנאי הכרחי לפיתוח ביטחון עצמי, שהוא המרכיב החיוני ביותר לנפש כמו שהמערכת החיסונית היא החיונית ביותר לגוף. אל תחששו שהילדים יצאו מפונקים ויחשבו שהכל מגיע להם. במקרה כזה, החיים כבר ידאגו להעמיד אותם על טעותם. מכם כהורים הם צריכים בראש ובראשונה לקבל את התחושה שיש מקום אחד בעולם שבו יקבלו אותם תמיד, יאהבו אותם כפי שהם ויעזרו להם במקרה הצורך. והמקום הזה הוא הבית. ילדים שזכו לאהבה כזאת יגדלו להיות אנשים טובים לעצמם ולאחרים, ויפתחו גם כוחות נפש כדי להתמודד עם כל הקשיים והמשברים שיזמנו להם החיים, וכולנו יודעים שהם יזמנו.
אל תנסו לדחוף אותם להישגיות ולמצליחנות, כי זה בדיוק המתכון להפיכת ילדים למתוסכלים וכועסים, ובהמשך למבוגרים אומללים ששום הישג לא מספק אותם. לא כל ילד חייב לעשות אקזיט בגיל 22 או לזכות ב"כוכב נולד". אם יש להם כישורים להיות מובילים בתחום מסוים, עדיף שיגיעו אליו בקצב שלהם כשהם מצוידים בביטחון ובכוחות אמיתיים. תאהבו אותם כמו שהם ותניחו להם להיות ילדים, גם זה לא ממש קל בעולם שאיבד את שפיותו במירוץ לקדמה שבסופו של יום לא גורמת אושר או סיפוק לאף אחד.
"אהבה ודעות קדומות", ספרה ה־13 של אורלי קראוס ויינר, יוצא לאור בימים אלו בהוצאת כתר
תזמינו הביתה כמה שיותר חברים שלהם. אין תחליף לבית פתוח, חי ומלא
הכינו להם מסיבת יום הולדת מותאמת אישית // דניאלה די־נור
מה אנחנו רוצים בשביל ילדינו, או למען האמת בשבילנו, אם לא ליצור להם בדרכים שונות ומגוונות מאגר זיכרונות מתוקים, משהו שיוכלו להתרפק עליו, לזכור ולהזכיר אותנו באהבה? ומהו הזמן הכי מתאים לשתול זיכרונות כאלה במאגר ההולך ונבנה בנשמותיהם הרכות אם לא ביום הכי־הכי, שחוזר מדי שנה – יום ההולדת?
כדי להצליח בגדול ביום ההולדת, כדאי להקשיב להם במשך השנה כולה: מה מעניין אותם, מה הם אוהבים, מה מרגש אותם, מה מצחיק אותם (זה יועיל גם לעניינים אחרים); לבחור את הנושא שמתאים להם במדויק (להם, לא לכם), ואז לתפור את יום ההולדת סביב הנושא הזה; לעבוד בזה. לתכנן כל פרט ופרט ולהפתיע אותם (ואת המוזמנים) בכל שנה מחדש. וחשוב חשוב: להכין להם בעצמכם, במו ידיכם, עוגת יומולדת – כזאת שאין ולא תהיה לאף אחד אחר.
דניאלה די־נור היא המו"לית של "עוגות יומולדת" בסדרת "סודות של בצק סוכר" מאת רוני אורן וטל קרן כץ
בחורף פנקו אותם עם מגבת חמה אחרי המקלחת, אותה תוכלו לחמם מספר דקות בתוך המייבש או לזרוק על הרדיאטור.
הכינו איתם בובות וודו // אורית גידלי
מדי פעם מישהו פוגע באחד מילדיי ואז המוח שלי – שגם ככה מנהל את עצמו בטמפרטורות הקרובות להתכה – קודח במיוחד. מיד אני מדמיינת איך אבוא לבית הספר כדי לנקום ואיך אנצל לרעה את כוח העל של היות מבוגר. אחר כך אני מגלה עניין פתאומי באונומטופיאה שבמילה שיסוף, ובסוף אני עושה את הנורא מכל. כלום. כלום כלום כלום. כי תכל'ס, אי אפשר לעשות כלום.
כלומר, זה מה שחשבתי עד שילדיי ואני עלינו על הרעיון הגאוני שהוא גם המלצתי ההורית הבלתי חינוכית בעליל: להכין ביחד בובות וודו. לא מזמן ניסינו את זה כשהיינו צריכים לנקום בשני אנשים טיפשים במיוחד. התכנסנו מחויכים סביב שתי בובות, אבל אז גילינו שלא ברור לנו בדיוק איפה לדקור. בחיים לא נרצה להסב למישהו נזק בראש או בגב או אפילו ברגל. לעומת זאת, כעס זה כעס ומשהו צריך היה לעשות. ואז הפתרון הציע את עצמו: כינים! דקרנו רק את השיער של בובות הוודו ואיחלנו לאנשים המרושעים שיזכו לכינים, לבני כינים ולכינינים. אני בטוחה שמושאי הכישוף רצו לסופר פארם ואנחנו הרגשנו יותר טוב. סוף סוף! יותר טוב!
אז נכון שהכעס מרעיל את הכועס ונקמה היא לא פתרון, אבל לפעמים לתת מוצא פעיל לצער זאת הפעולה ההורית הנכונה. וחשוב מזה, את העולם סביב ילדיי אני לא יכולה לשכנע להתנהג כמו שצריך, אבל את הבית אני כן יכולה לבנות כרצוני ובבית תמיד יהיה מצחיק, ותמיד יהיו שם אחים שישמחו לדקור ביחד בובת וודו והפגיעה תומר למשהו אחר – מדולל יותר וקורץ. ובבית יהיה גם תכשיר כינים. מה שבטוח.
ספר הילדים של אורית גידלי, "נונה קוראת מחשבות", יצא לאור בהוצאת כנרת זמורה ביתן. הקטע לקוח מתוך הבלוג ג'ינג' להורות יצירתית
לכו אל הפיל בדיזנגוף סנטר // איתי רייכר
אל תהיו מהאנשים שאומרים: "אני לא מבין מי ההורים האלה שלוקחים את הילדים שלהם לפיל בסנטר", פשוט תהיו ההורים האלה. כי להורים בעלי ממון יש בית עם חצר ובריכה, להורים בעלי קסם אישי יש חברים עם בית וחצר ובריכה, ולכל השאר יש את גשר הילדים בסנטר. אותה ארץ לעולם לא התלויה בין שמים וארץ, בין צומת ספרים לכלי זמר, ובמרכזה עומד לו בימי חמסין וכפור – נאמן, מנחם ולגמרי בחינם – אטרקציית הפיברגלס המסרטן – מגלשת הפיל.
המבנה האנטומי של הפיל כמו דורש שהחדק יהיה המגלשה. אבל כאן, ברגע נדיר של השראה של מהנדס שניסה לייצר אמירה על מעגל החיים, הכיוון הוא הפוך; מה שמעניק להורים תל אביביים את ההזדמנות הנדירה לראות את הילד שלהם מטפס לתוך לוע של פיל וגולש החוצה מהתחת שלו. שוב ושוב ושוב. אז עצתי היא: הניפו את הדגל הלבן של ההורות ולכו אל הפיל. עוד עצה: אל תסתפקו בישיבה בצד ובהייה לתוך הסלולרי שלכם. היכנסו לתוך הפיל עם ילדכם, מה שיאפשר לכם לגלות שכל בטנו של היצור הפלאי מכוסה מבפנים בכתובת: "לירז שוקרון רוצה זין 8898288־074". ועצה אחרונה, אם אפשר: אל תתקשרו אליה.
איתי רייכר הוא תסריטאי. אב ליואל
השקיעו במתנות מחשבה אבל לא כסף // דניאלה דורון
אם גם לכם קרה לא אחת שהילד התרגש יותר מהעטיפה של המתנה היקרה שלכם כי היו עליה את הדמויות שהוא אוהב; אם גיליתם שהוא מתעסק כבר שעה בקפיץ פלסטיק מהכל בדולר; ואם מצאתם מתחת לארון את המתנה המפוארת על 18 הבטריות שבה מעלה אבק – אתם מוזמנים לעשות את החשבון ולהגיע לתוצאה הבאה: הילדים לא באמת צריכים את המתנה הכי יקרה על המדף. הם שמחים ממש באותה מידה ממשהו קטן ועטוף יפה שמגיע הביתה בהתרגשות רבה.
טיפ: שמרו בבית 20 מתנות כאלה, כי כידוע, פעולת ההסחה היא משכינת השלום האולטימטיבית בבית.
דניאלה דורון היא תסריטאית ומנחת סדנאות כתיבת תסריטDraftRishon
שחררו, אין כמו החופש – בפארקים, על חוף הים, בכיכר העיר – תנו להם לרוץ, תנו להם לחפש, תנו להם ללכת לאן שהם בוחרים.
תהיו עם הילדים שלכם // דוֹד אריה
כולם מכירים אותי בשם דוֹד אריה, לכן אולי תתפלאו איך השתרבב דוד דווקא לגיליון שמקבץ עצות להורים. הרי דוד הוא לא אבא ולא אימא. אולי יש גם כאלה שחושבים: "דוד אריה רק יוצא להרפתקאות ברחבי העולם. הוא בכלל יודע מהו תא משפחתי? מהן הרדמות, מכונות כביסה, נסיעה משפחתית במכונית; איך לשים גבולות, לדעת להגיד את הדבר הנכון, לקחת לחוגים וכל אותם הסעיפים שמופיעים בהגדרת התפקיד אבא או אימא?
אבל למעשה – אולי לא ידעתם – אני כן אבא. אני אבא לעשרה ילדים נפלאים, מוצלחים אחד אחד! מתי הספקתי להיעשות אבא? כשהפכתי לג'וק בערבות רומניה. לי ולאשתי הג'וקית היו עשרה ילדים ג'וקים. אתם יודעים מה זה לצאת לטיול עם עשרה ילדים ולדאוג שאף אחד לא יקפוץ ראש לאיזו בריכת ביוב? ואתם בכלל יכולים לדמיין מה זה להריץ ארוחת ערב מספיק רקובה, מקלחות בבריכת הביוב המקומית והרדמות לעשרה ג'וקים במכה אחת? ואני כבר לא מדבר על הבלגן שעושים עשרה ג'וקים חסרי מנוחה. נכון, אחרי שנה חזרתי להיות בן אדם. הילדים שלי גדלו, וכיום אני בעיקר דוד (וכמובן סבא לנכדים ונינים ג'וקים). ובכל זאת אני מרגיש שיש לי תובנה אחת חשובה בנוגע לגידול ילדים – ג'וקים או לא ג'וקים.
כל ג'וק יודע שהדבר הכי נפלא והכי הרפתקני כהורה הוא להיות עם הילדים. כל ג'וק יודע שזה הדבר הכי חשוב בגידול ילדים. אצלנו הג'וקים לא קוראים לזה זמן איכות, אלא זמן הג'דוקקות. כידוע, יש המון דרכים לא להיות עם הילדים שלנו. אחדות מהן נפלאות, אחרות קצת פחות: גנים ובתי ספר, צהרונים, בייביסיטר, חוגים, הצגות ילדים, טלוויזיה, מחשב, עבודה, פעילויות יצירתיות כאלה ואחרות. כל הדברים הללו הם בדרך כלל הכרחיים ולפעמים גם חשובים, אבל אני מדבר על דבר אחר: להיות עם הילדים בלי לעשות שום דבר מיוחד, בלי להעסיק או לבדר אותם, בלי לחשוב מה יתרום לעתידם. פשוט להיות איתם – לשוחח, לשתוק, לרקוד, לשיר, להתבדח, להקשיב, לספר, להשתטות. לא לחפש פעילות. לא לחשוב שזה בעצם בזבוז זמן שלי או שלהם. לא לנסות להשיג שום דבר.
השעות שבהן הייתי עם ילדיי הג'וקים בצורה כזאת תמיד זימנו לנו תגליות, צחוק, שיחות מיוחדות, משחקי דמיון, שירים, ריקודים, שמחה ולפעמים גם עצב. מצאתי את עצמי שוב ילד, נסחף אחר הסקרנות של הילדים שלי. לא חשבתי על הרפתקאות אחרות או על עבודה. לא חשבתי איך זה יתרום לי או לילדיי, אלא פשוט נהניתי מהזמן חסר התכלית. כן, לפעמים צרחתי בבהלה כשמצאתי את אחד הילדים על התקרה. והיו פעמים שהייתי צריך לקרצף כתמים לא מזוהים מהקירות. והייתה פעם שהשכנים מהביוב למעלה הזמינו משטרה בגלל הרעש. אבל בסופו של דבר לא חשבתי שאני אמור לעשות או להיות באותם רגעים דבר אחר, אפילו לא בן אדם. רק אבא ג'וק שנמצא עם ילדיו הג'וקים ונותן לחיים לכתוב את סדר היום. הילדים נהנו ושמחו והרגישו בבית. ועבורי? עבורי זו הייתה אחת ההרפתקאות המופלאות ביותר שהיו לי מימיי. גם לג'וקים יש רגשות!
דוד אריה הוא גיבור סדרת הספרים "הרפתקאות דוד אריה" מאת ינץ לוי, שהחלק השישי בו עתיד להתפרסם בחודש מאי
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
כל הורה לעתיד שמע סיפורי אימה על הדם הניגר בחדר לידה, על שנים ללא שינה ועל ההתנחלויות שהסבתות יקימו בסלון ביתו. אבל נדמה שמעט מדי הורים זוכים לשמוע על המאבק הקשה מכולם שמגיע יחד עם העגלה: הקרב על המדרכה.
מדרכות עירוניות, כידוע, הן ג'ונגל, וכמו בכל ג'ונגל – התינוקות הם החלשים ביותר. טוסטוסים, פחי אשפה, ערסים שחונים על המדרכה (ושיהיה ברור: אם חניתם על המדרכה, אתה ערסים חסרי התחשבות שראויים לשריטה עמוקה על האוטו), אופניים קשורים שתמיד יפלו בשנייה שהעגלה שלכם תעבור לידם – כולם אויבי תינוקות שהופכים כל הליכה עם עגלה לניסיון תמרון שמחייב אסטרטג ברמת מטכ"ל. לכן בבואכם להביא ילד עירוני לעולם, ההחלטה החשובה ביותר שעליכם לעשות היא לבחור בעגלה הצרה ביותר שיש בשוק. שיקולים כמו קיפול מהיר, מותג נחשב או אסתטיקה ראויה הם מותרות שיכולים להרשות לעצמם אנשים שחיים במודיעין. אם אתם מסתובבים בתל אביב, כל שעליכם לעשות הוא לבוא לחנות עם מטר ולמדוד את העגלה הצרה ביותר, זו שתופסת הכי פחות מרחב בחלל. זה לא יגן עליכם מהקקי של הכלבים, אבל ייתן לכם יתרון יחסי על המתחרים.
אם הילד מנוזל ומתקשה להירדם, שימו ליד המיטה צלוחית עם בצל חתוך לפרוסות. האדים יעלימו את הנזלת למשך הלילה וכולכם תוכלו לישון, אם כי בלוויית ניחוח קליל של חומוסייה
תמיד, אבל תמיד (!) תסתובבו עם מגבונים בתיק// דניאלה דורון
יודע כל הורה לילד מעל גיל שנתיים שצמד המילים הכי מזעזע לשמיעה הוא "אימא/אבא, קקי". זאת בהנחה שהילדים כבר למדו לדבר ויכולים להצהיר בקול על כוונתם להרוס את הרגע ולהחליט להפעיל את המעיים במרץ דווקא כשאתם באמצע רחוב שומם מכל בתי עינוגים שיש בהם שירותים. עם ילדים מתחת לגיל שנתיים הדבר, כמובן, צפוי בכל רגע נתון, לכן לא משנה בני כמה הילדים שלכם – קחו מגבונים כשאתם יוצאים מהבית! גם אם חשבתם שעברתם את הגיל, גם אם אמרתם: "מה, זה רק לחמש דקות. לקחת אותו מהגן ולחזור, מה כבר יכול לקרות?". מה שיכול לקרות זה שתיאלצו לגרד את תכולת הקיבה של צאצאיכם מרצפת החניה שהתפלחתם אליה, בשארית העלה שנותרה נקייה אחרי הניגוב.
(מיותר לציין שמגבונים הם פק"ל גם בכל הנוגע לניקיון לכלוך דביק כתוצאה מצבירת צבעי מאכל מגובשים – קרטיב – או כל מאכל אחר שרובו נשאר על הילד/ה).
טיפ:קחו את החבילה הכמעט גמורה של המגבונים, כך שיתפסו כמה שפחות מקום בכל, אבל בכל (!) תיק.
תתעצלו, לא יקרה כלום // דניאלה דורון
אחרי שלב ההכחשה, הכעס, המיקוח והדיכאון מגיע שלב ההשלמה – אתם לא ההורים הכי מושלמים בעולם, וזה בסדר. השאלה היא רק איך לעבוד עם זה כדי שאף אחד אחר לא יגלה. הזמן שבו הכל מגיע לכדי פיצוץ הוא כמובן הבוקר, כשהבית נמצא בסיר לחץ מטורף וצעקות ה"אין לי זמן" שלכם נמהלות בקריאות התפעלות מהשטות האזוטרית היומית שלהם (במקרה הטוב) או קריאות "לא רוצה לגן" (במקרה הרע). כדי להתמודד עם השעה הזאת שמשאירה לכם טעם רע בפה לכל שאר היום, צריך הרבה יצירתיות שמבוססת על ההנחה הבאה: מי שטרח במוצ"ש, יירגע בראשון. ראשית, הלבישו אותם לילה קודם בפיג'מה שהיא למעשה הבגדים של מחר לגן. זה חורף, הם לא מזיעים וכך הרווחתם לפחות רבע שעה. את הסנדוויץ' של הגן אפשר בהחלט להכין ערב קודם (עוד שבע דקות), וגולת הכותרת – אין באמת סיבה להביא תיק לגן. התיק הזה ובקבוק המים שצמוד אליו כמו פטריק לבובספוג יכולים להישאר ת־מיד בגן, ואתם רק תביאו בכל פעם את הקופסה הקטנה עם הסנדוויץ' ותמלאו את המים שם. ככה תחסכו עוד כמה דקות ועוד היסחבות מיותרת שגוררת הוראות מיותרות ותתחילו את הבוקר, עצלנים אך מרוצים.
טיפ: אם הורה של חבר לוקח את הילד שלכם מהגן, זכרו להגיד לו שחלילה לא ייקח מהגן את התיק!
דניאלה דורון היא תסריטאית ומנחת סדנאות כתיבת תסריטDraftRishon
אל תפחדו להתעמת עם המורים שלהם // חנה בית הלחמי
לכאורה, לא פשוט להיות הילד/ה שלי: אימא עם נוכחות ציבורית לא אורתודוכסית בעליל, בעלת טור נשכני בעיתון מקומי, יו"ר ועד הורים, מארגנת מחאות רחוב שכונתיות, חַדוֹרית, רדיקלית, קולנית, שמאלנית, אתאיסטית ופמיניסטית בעיר בורגנית, מסורתית ושמרנית מהמרכז ימינה, אייקון אינטרנטי שהפייסבוק שלה פעיל יותר משל רוב הילדים. מהמקום הזה, אני מביטה לעתים בתדהמה בהורים שמצנזרים ביקורת שולית על המורה כדי לא לפגוע בסדר הטוב או בילד/ה שלהם/ן. הרי אם כל מה שאני עושה רק תורם לילדיי, למה לעשות סיפור מביקורת אזוטרית על השאלות בחשבון?
אלה השני גרוש שלי על צנזורה עצמית של הורים: מורות חשות יראה ברוכה וחיובית מהורים מעורבים. היינו: מה שמזיק לילד/ה שלכם, הוא דווקא השתיקה. אמרה לי פעם מנהלת בית ספר, שככל שלא נעים להיות מבוקרת על ידִי (זכרו: הביקורת צריכה להיות תמיד עניינית, בנימוס מנומק ובטון ידידותי) – בכל פעם שהיא רואה את הילד שלי, היא זוכרת את אימא שלו. הוא האחרון שהיא תפלה לרעה. אלה שייפלו בין הכיסאות בכיתה הצפופה מדי הם הילדים של ההורים ששותקים כדי לא להזיק להם. זה שהילדים שלכם "מסומנים" על ידי המורה – זה דווקא מצוין, כל עוד הגישה שלכם/ן היא "בואו נפתור את הבעיה יחד" ולא התנשאות אדנותית של אלה שיודעים/ות טוב יותר מהמורה איך לעשות את העבודה שלה. למערכת החינוך די ברור שאכפת לי מה הם מפמפמים לילדים שלי, וגם שאני מוכנה לעזור בשינוי. האיזון הקדוש הוא במעורבות, לא בשתיקה.
חנה בית הלחמי היא מנחת קבוצות ומאמנת ארגונית, עוסקת גם באקטיביזם פמיניסטי־פוליטי ברשת
התשלום למעונות היום של ויצ"ו ונעמ"ת הוא מדורג ונעשה על פי הכנסה לנפש במשפחה. הסכום שמעליו אין סבסוד הוא הכנסה ברוטו של 5,500 ש"ח לנפש. לידת ילד נוסף יכולה להקטין את שכר הלימוד של אחיו במאות שקלים בחודש
שמרו על הטלפון שלכם // חמוטל לוין
"מה חמודי, משעמם לך? בוא, תראה מה יש לאימא. בוא, בוא תראה. מה זה? זה אייפון! רוצה? רוצה את האייפון של אימא? קח, מתוקי, קדימה. רק אל תפיל. רואה את זה? מה יש פה? אלה תמונות, נכון. ומי זה בתמונה? מי זה? נכון! זה אבא! רוצה לשחק משחק? קדימה. בוא נשחק. נלחץ על התמונה של אבא, נצמיד את האייפון לאוזן… ככה… ותיכף אבא יגיד 'הלו'! ואז מה אומרים? מה אומרים לאבא, מתוקי? נכון! ילד חכם! אומרים לו 'אבא, אולי תבוא כבר הביתה? אני מתגעגע!' בדיוק מתוקי. בדיוק ככה. ומה אומרים לאבא כשהוא שואל אם אימא שלחה אותך להתקשר? אומרים לו לא, נכון, מתוקי? יופי, ילד טוב. קדימה, זה מצלצל. לך תדבר עם אבא. יופי, מתוקי. אימא רק תנוח פה קצת על הספה בינתיים".
איור: יוליה סמילנסקי
היערכו מראש // חמוטל לוין
עכשיו, ממש ברגע זה, קחו הפסקה קטנה ממה שאתם עושים, שלחו יד אל הטלפון והקדישו חמש דקות למשימה שתעשה את החיים שלכם קלים הרבה יותר. קלים כל כך עד שתוכלו במשך שנה לפחות להתנשא בלב על כל ההורים האחרים, מזניחנים חסרי תקנה שכמותם. בחמש הדקות המדוברות שימו לעצמכם תזכורות בקלנדר. עוד ועוד תזכורות, כמה שרק תצליחו להעלות בדעתכם. שימו לעצמכם תזכורת להזמין תחפושת מחו"ל בדיוק שלושה חודשים לפני פורים. שימו תזכורת לכבס את החולצה הלבנה שלושה ימים לפני מסיבת ראש השנה. להכין שקית עם עיתונים וקרטונים למִחזור שבוע לפני ט"ו בשבט. לקנות סלסילות קש קטנות כמספר הילדים בבית וגביעי מילקי מוקטנים כמה ימים לפני חג השבועות; כדי שתהיו מוכנים לרגע שבו תתבקשו לשלוח למחר טנא מלא, ולדאוג לצילום משפחתי מחמיא, ייצוגי ומודפס שבועיים לפני יום המשפחה.
זכרו, גננות ומורות לא חושבות שההורים עובדים בשבילן, הן יודעות את זה בוודאות. אם אחת מהן הודיעה לכם שצריך לשלוח אחד מכל הנ"ל שלושה ימים ויותר לפני מועד המסירה המיועד, דעו שנפלתם על קדושה שיש לתגמל ביחס נעים ובמארזים נדיבים של ללין בכל חג ומועד. האחרות ישלחו את ההודעה יומיים לפני בשמונה בערב וירגישו שעשו לכם ג'סטה רצינית. אל תתנו להן לראות שמשחק הסאדו הקטן הזה פועל עליכם.
חמוטל לוין היא כותבת ב־Time Out ובעלת האתרgam-yeladim.comששם לו למטרה בין השאר לשלוח תזכורות מסוג זה להורים
בגדים קונים רק בסוף עונה – אתם הרי יודעים מה המידה שלהם עכשיו ויכולים לנחש מה תהיה המידה שלהם בשנה הבאה, אז למה לא לנצל את הסיילים שרשתות האופנה מציעות?
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
כשנולדו בנותיי ומצאתי את עצמי שטופת הורמונים ונרגשת עד דמעות מלבלובו של כל עלה ירוק, ממשק כנפיו של כל עש ומתפרחתו של כל דרדר. באותו אביב שמימי שלאמיתו של דבר אני זוכרת ממנו מעט מאוד, ואת מה שאני כן זוכרת אפשר לקשר ישירות לצריכת יתר של קפאין, אופטלגין ופרומונים תינוקיים, חשתי שהבנתי את מהותו של הקשר הרב דורי בין אימהות לבנות. מוצפת פאתוס ועולה על גדותיי ניגשתי לאמי, גברת קשוחה שעל הגדולים לא תרחם כלל ולעומת זאת היא סבתא רכיכאית על, ולאטתי חרש באוזנה, מתנשפת קלות: "אימא, אני מעריצה אותך. אני לא מבינה איך עשיתן את זה בזמנו, בלי מגבונים לחים וחיתולים חד פעמיים". אמי השיבה לי מיד: "לנו לפחות הייתה מכונת כביסה. לאימהות שלנו לא היה גם את זה".
עד לאותו הרגע הייתי שקועה בהלך נפש של בלבול ופטפוט, רחמים עצמיים במסווה של התפתחות אישית ודברור מידי של כל העולה בראשי, ומעולם לא עלה על דעתי שלמישהי מאמותיי היה עוד הרבה יותר קשה; שהרי ההורות, כך אומרים לנו תמיד, היא דבר קשה. דבר קשה ביותר. ובעידן שלנו, כך נהוג לומר, ההורות היא עוד יותר קשה. קשה קשה.
והעניין הוא, שככל הנראה לא היה דור שההורות הייתה קלה עבורו כל כך – ממגבונים לחים וחיתולים חד פעמיים, מתחליפי חלב אם לבקבוקים שהדמיון בין פטמתם לפטמתך גדול עד מבוכה, מדודי שמש ועד להררי רעשנים, קשקשנים, תוכניות טלוויזיה מסממות לילד וקבוצות של אימהות מטומטמות אחרות בפייסבוק שיכילו אותך בכל מצב, חחח. ובכל זאת, את זמר ה"קשה קשה" תשמעו בכל בית. יש לנו סבים וסבתות, מטפלות, וגם כשחלוקת העבודה בבית אינה שוויונית, היא שוויונית פי כמה מזו שהייתה לאמותינו ולסבותינו. ואנחנו כושלים תחת העול. אז מה הבעיה שלנו, מה קשה לנו כל כך?
מאז שאימא שלי אמרה לי שלבנות דורה היה מזל כי הייתה להן מכונת כביסה, אני חוזרת וחושבת שהבעיה שלנו היא חוסר פרופורציות. שלא הבנו שילד לא נולד כדי לשרת את הפנטזיה שלנו, שילדים אינם נותני שירות שאחראים על "החוויה ההורית" שלנו, שילדים וילדות בריאים וחביבים כמו שרצו הסבים והסבתות שלנו פשוט לא מספיקים לנו. הם צריכים לשחות בבריכה בגיל חודשיים, לעשות יוגה בגיל שלושה חודשים ולהגשים את הפוטנציאל הטמון בהם בגיל חצי שנה. פלא שכולנו על סף התמוטטות? ביקשו ממני לתת עצה, וזאת העצה: פרופורציות. יש לכם ילדים בריאים? תשמחו בהם. תעזבו את הקשה קשה תשמחו בהם כי ילדים הם דבר נפלא גם כשהם בלתי נסבלים. וברגעים שאתם ממש מרחמים על עצמכם, תזכרו שלסבתא שלכם לא הייתה מכונת כביסה.
ורד דור היא מורה ואמא לשלוש בנות
תתחילו בילד השני // מאשה צור גלוזמן
כולם אומרים "הילד השני, הילד השני". ואכן, כל מי שגידל יותר מילד אחד יודע שהילד השני תמיד קל יותר – ההורים לחוצים פחות, כל המשפחה המורחבת רגועה יותר ולא מתמקדת בילד עם אור זרקורים מסנוור והילד עצמו גדל באווירה זורמת ונינוחה יותר. כמעט כל הילדים השניים הם סתגלניים יותר ובאופן כללי סובלים מפחות תסביכים מאשר הבכורים. המסקנה אם כן פשוטה: יש לגדל את הילד הבכור כאילו היה הילד השני מלכתחילה, מה שיהפוך מן הסתם את כל המשפחה לבריאה יותר בנפשה. האם הטרייה לא תזנק אל העריסה עם כל גניחה רפה מתוך שינה, האב טרוט העיניים לא ישלוף את הסמארטפון שלו למראה כל טריק חדש של העולל וסבא וסבתא יתמקדו יותר בבילוי זמן משותף מאשר בהמטרת מתנות יקרות ומיותרות. כך כולם יצאו מרוצים, אולי חוץ מהילד השני, שאליו כבר תתייחסו כילד שלישי.
מאשה צור גלוזמן כותבת ביקורות ספרים וכתבות תרבות ב״הארץ״, יוצרת סרטים תיעודיים עם בן זוגה יונתן ומגדלת ילדה בת 7 ותינוק בן 9 חודשים
איור: יוליה סמילנסקי
שמרו לעצמכם חבר אחד רווק // שרון קנטור
הוא ייכנס ויֵשב על הכיסא במטבח בלי לדעת שהוא מרוח באבוקדו. הוא לבוש היטב, היטב במובן של "אינו מרוח באבוקדו". הוא ידבר אליכם כאילו אתם ממש בני אדם, כאילו יש לכם חיים של אנשים בוגרים. הוא יזכיר כבדרך אגב שמות של מקומות ואפליקציות ואלבומים ומנות ראשונות שלא שמעתם עליהם ואתם תהנהנו ותרגישו בו זמנית קצת יותר בעניינים ממה שהייתם והרבה יותר לא. הוא ידבר על אהבה ואובדן שאינם אהבת אם ואובדן שעות שינה, אתם תנסו לייעץ, כי כל מי שמפסיק לעשות משהו עובר לייעוץ. אתם תיזכרו בספסלים באלנבי שישנתם עליהם, או רק נמנמתם לרגע, או רק הקאתם קצת לידם, וכמה שתנסו חזק לא תצליחו להיזכר אם היה לכם טוב או רע אז, לפני הספירה. הוא ידבר על דברים שאנשים עושים אחרי חצות, ואתם תגידו שגם אתם נענעתם מישהו אחרי חצות, ושנייה לפני שתתחילו לקטר תבינו שיש לכם מספיק חברים אחרים לקטר איתם. הוא יגיד שהוא כבר קנה כרטיסים לסונאר וישאל בבלנד מדויק של נימוס ועוקצנות אם אתם באים. אתם לא תקנאו. בשלב הזה אתם מקנאים באנשים שמצליחים לשתות כוס קפה בנחת ובמרחק דקה מזמן הכנתה, לא באנשים שנוסעים לשלושה ימים של קרחנה בברצלונה. באותה מידה הוא יכול היה לומר שהוא מתחתן עם אמבה ויוצא למסע בזמן.
שמרו לעצמכם חבר אחד רווק שהוא צוהר למי שהייתם אתם ולכל מי שלא משתמש במעבד מזון. הוא יתייחס אל הגדול שלכם בדיוק במידה שתגרום לילד להיות כרוך אחריו, ואז יגיד לידו כמה דברים שהייתם מעדיפים שהילד לא ישמע. בערך בשבע אתם תגידו שהגיע הזמן לגלגל פה את העניינים ותקוו שהוא יגיד סבבה, לכי לרחוץ את הקטן, אנחנו נשחק פה; אבל הוא אומר: "אני אזוז, קבעתי עם נועם בפיינברג פרוג'קטס". אתם תחשבו שזה פרויקט מגורים אבל לא יהיה לכם זמן לשאול איפה יוצא רחוב פיינברג כי שני הילדים יבכו בו זמנית כי בעצם כבר מאוחר בשבילם. הוא יֵצא מהר ובלי לומר ביי ביי בקול גבוה לאף אחד מהילדים, אתם תתנחמו בכך שהוא לא יודע שיש לו כתם אבוקדו על התחת.
שרון קנטור היא תסריטאית, מוזיקאית ופעילה חברתית
הכינו טוב טוב את הוריכם לתפקידם החדש // מרי רוט
יש לי חברה בהריון ראשון. כששאלתי מה יהא על הפעוט כשתחזור לעבוד, היא ענתה לי בתמימות מקסימה: "בשביל מה יש לי הורים בפנסיה?". רבים וטובים נופלים לתפיסה שגויה זו, אבל האמת היא שמעטים הם הסבים והסבתות שמגדלים היום את נכדיהם. משום מה, הדור הלא צעיר חושב שיש לו חיים ועניינים משלו, ומבחינתם טיפול בנכדים הוא עיסוק נחמד, אבל רק כשיש להם זמן.
לפני שתהפכו להורים לא תצליחו לתאר לעצמכם כמה תזדקקו להורים שלכם, בעיקר אם אין לכם כסף למטפלת. אנחנו זקוקים לעזרה כל הזמן: כשמסיימים לעבוד מאוחר, כשנכנס בלת"ם, כשיש המון סידורים או אפילו כשבא לי לראות את ניל יאנג לכבוד יום ההולדת שלי. לפחות במהלך עשר־עשרים השנים הראשונות של ההורות אי אפשר להשאיר את הקטנים לבד, לכן עליכם לעשות עבודת הכנה מוקדמת ומאומצת: בקשו מהם לשריין יום או יומיים בשבוע שבהם יוכלו לשמור על העולל בשעות שאחרי פעילות הפעוטון.
רשמו את הילדים לגן קרוב לסבים, גם אם הוא רחוק מביתכם. בינינו, ככל שהגן יהיה קרוב יותר לביתם יהיה לכם הרבה יותר נוח להשתמש בהם ככוח חילוץ בכל הקפצה מהגן, ותאמינו לי – יהיו לכם הרבה הקפצות כאלה. אם יהיה לכם יותר מילד אחד, אני ממליצה על חלוקת אחריות. אצלי יש ילדה בגן ליד כל סבתא. זכרו להודות להם ולהוקיר את העזרה החשובה הזאת. עדיף להתחיל בהכנה כמה שנים מראש, לטפח איתם יחסים טובים וגם לעבור לגור בשכנות, אפילו במחיר ביקורי פתע עם חלה מהמכולת בדיוק כשאתם עובדים על הרחבת המשפחה.
אז אם את קוראת את זה ואת רק בת 22 ואימא מטריפה אותך, תרימי טלפון ותגידי לה תודה על משהו – אפילו על שסיפקה לך היום נושא לשיחה עם הפסיכולוגית. זה חיוני לעתיד הקריירה שלך בעוד עשור.
מרי רוט היא אימא של מיקה ואיה ואוהבת את הסבתות שלהן
תזכרו שהכל חולף // רחלה זנדבנק
אין כמו ילד שגדל לך מול הפרצוף כדי להזכיר שהזמן חולף. וזו בעיניי העצה הכי חשובה לכל הורה: לא לשכוח לרגע שהכל חולף. יש באמת הזאת (גם) המון נחמה, כי גידול ילדים הוא עניין אינטנסיבי ביותר, ויש רגעים שבהם נדמה לכם שאתם תקועים באיזה נצח שאין לו סוף. אבל זה בדיוק מה שצריך לשנן ולזכור – גם מצבים שנראים קיצוניים ומייאשים יחלפו. התינוק לא ישן? בלילות טרופי שינה זה נצחי ומנצח ומאיים לחסל אתכם, אבל יום אחד תקומו בבוקר ותגלו שישנתם לילה שלם. בן ה־3 מגלה נטיות OCD מבהילות, הולך רק על הקווים וחייב שמברשת השיניים תעמוד כשפניה מופנות ברווז הצהוב? הופ, הוא בן 4 וחצי ואין זכר לכל זה. הילדה נצמדת לסינר המטפורי ולא רוצה להיפרד? אופס, מצמוץ, והיא דורשת את המפתחות לאוטו ומבטיחה לחזור עד הבוקר.
מה המשמעות של כל זה? שמותר לא להתייאש. רגעים של מאבק אינסופי יסתיימו. אבל גם הרגעים הנפלאים יחלפו, מה שאומר שצריך לחיות את הרגע כאילו אין מחר, ולא לתת לרגע לייאש אתכם כי יש ועוד איך מחר. קלי קלות.
רחלה זנדבנק היא עורכת ספרות הילדים והנוער של הוצאת כתר. בימים אלו יוצא לאור "קונצרט בחולות", ספרה המשותף עם תמי שם טוב
איור: יוליה סמילנסקי
היי ההפך מאמך // מאירה וייס
המוטו שלי פשוט. אפילו מאוד: עשי הפוך מאמך. לא מתחשק להם לאכול עכשיו? אין דבר, יאכלו כשיתחשק. לא עוזרים במטלות הבית? לא נורא. את עושה הפוך מאמך, זוכרת? תיזָכרי בכל הסבל שעברת בגיל ההתבגרות ואחריו. הילדים שלך לא יסבלו ככה. את לא תתערבי להם בחיים, לא תגידי להם ללכת לבית ספר כשמתחשק להם לישון בבוקר, לא תדרשי מהם ציונים גבוהים, לא תאסרי על עישון או הסנפה. את תקבלי אותם, "תכילי אותם", עם כל מה שמשתמע מזה. הילדים שלך יעשו רק מה שגורם להם אושר. ומובן שלא תגידי להם שחייבים כבר להתחתן, או שזוגיות היא מאסט. זוגיות היא המאה שעברה. היום יש אלטרנטיבות. לא תאמרי כלום על בן או על בת הזוג שלהם. גם לא תגידי להם שהם צריכים בן או בת זוג. היום יש הסדרים חדשים. משק הבית החדש הוא לגור לבד והמשפחה החדשה היא החברים.
אם אבא של הילדים חושב אחרת, תדירי אותו מכל ההחלטות המשפחתיות החשובות. גם כשילדייך יטענו שאת בדיוק כמו אימא שלך, תכחישי נחרצות. שום דבר לא יבלום את הצונמי הנחוש שלך בניסיון להיות הפוכה מאמך.
פרופסור אמריטוס מאירה וייס היא אנתרופולוגית של הרפואה, המדע והגוף. מתוך ספריה: "אהבה התלויה בדבר ", "למראית אין", "הגוף הנבחר : הפוליטיקה של הגוף בחברה הישראלית". ספרה הבא, "על גופתם המתה: כוח וידע במכון לרפואה משפטית", יֵצא בעוד חודש
אל תיבהלו מעצמכם // אביבית משמרי
אל תיבהלו ממי שיגיח מכם עם בוא ההורות, ואין הכוונה לילדים המגיחים מהרחם. אחרי בואם תגלו פנים חדשות של עצמכם. זה לא יחמיא. אל תיבהלו כשיגיחו מכם בזה אחר זה יבבן נוטף קיטש, חששן אובססיבי, דרקון משתלח, שופט צדקני, קורבן נסיבות מדוכדך, ועוד אחרים רוויי תסכול, עייפות ואשמה.
חבקו את השופט, את הקורבן, אפילו את הדרקון. ולא מתוך חמלה ניו אייג'ית. חבקו אותם כי הם מבשרים: הגעתם לעצם החשופה. הילדים הם שסייעו לכם להגיע אליה. ההורות, אותה אבן רחיים תמידית, עשתה את זה. אם יכולתם, עד לפני ההורות, לטשטש משהו מהטיפוסים הנחותים שהיו בכם, כעת הם כבר גלויים ומכאיבים, וכולם רואים. עכשיו, כשהבנתם מי אתם עלולים להיות, מכאן תוכלו גם לעלות אם יהיה בכם די כוח או הכרת הטוב, להשיב לעצמכם טעם ומשמעות, ולילדים את הכיוון הראוי. גם אם לעתים הכיוון הזה ייראה כמו כישלון בניווט, עם סחבת תמידית, תזונה אקראית והררי כביסה.
אביבית משמרי היא אם לשניים. ספרה "הזקן השתגע" יצא בהוצאת חרגול־מודן
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
