מהלכים בינינו רבים כאראל סג"ל, ששנים הצליחו להתל בישראליות, בישראלים, ובעצמם: הם נהנו מכל מנעמי החילוניות הליברלית, לא החצינו גזענות, היו באותם ברים ואירועים, בנו במו ידיהם חלקים ממה שנחשב המרכז הישראלי ומשכו את אותו מרכז ימינה ללאומנות' בעודם חולקים איתנו את תל אביב וגם שאכטות פה ושם.

אראל סג"ל עצמו גם היה אחד הקבועים על במת האוזןבר עד שסולק מהלהקה בה כותבים ועיתונאים, ועוד כאלה מהזן התל אביבי. הם לא יכלו לשמוע אותו מגייס את כל כשרונו למדון הגדול בינינו, לסיפור שיקרי שמשמעותו תמיכה בערכים נלוזים. על עלבונו שהוא לא ראוי לחבריו בלהקה הוא ידאג שנשלם. נראה שהוא רק יקצין מעכשיו' וכבר רואים שהוא הולך ומתנתק מאיתנו. באמירות. בטון. אפילו בלבושו מצאתי כבר שינויים קלים מאיזורי הקול שהוא מעולם לא ניחן בהם תכלס, לאיזורי המיסטר פלאנדרז השמרניים. ניכר שהוא כעת מוודא שלא יהיה לו לאן לחזור, בעידוד המחנה שלו וזקניו.

ההטמעות הזו בתל אביביות עבדה מעולה עד לאחרונה. גם שמעון ריקלין יודע שהשווארמה המועדפת עליו נמצאת כמעט מתחת לבית שלי בפינת פרישמן ודיזנגוף, אבל לאחרונה פחות נוח לו פה. גם ינון מגל יודע שהחיים הרבה יותר משעממים בלי תל אביב, הוא עשה סיבוב על העיר הזו ודווקא בגלל שפלט כמה אמירות אני נזכר במפגשי עם חבריו למגזר שעברו לעיר: רבים מהם באו לפה עם דימוי הדוניסטי עלינו, משהו פנטזיוני שמדמיין שכל העיר הזו חיה בשוליים, לא מכירים באמת את הערכים התל אביבים.

למולם, יש בינינו אחרים חלקם עם כיפה, חלקם בלי, חלקם עם ציצית קטן, חלקם חוזרים מידי ערב לביתם ברעננה, בכפר סבא, או בהתיישבות-מתנחלת קרובה למרכז ואם לצטט אחד מהם שקרוב אלי, "תמיד רציתי את זה בדיוק, להיות דתי ומאמין במדינה ליברלית, בה אני מחליט מה העומק של המים שרצוי לי", והוא מצליח איכשהו לשמר את חייו. בינתיים לפחות.

היום ברור לנו: יש דעות שלא יכולות להיות מקובלות בסביבתנו. אל תבואו לתל אביב אם באתם להרעיל הבאר שממנה אתם שותים, שותים הרבה, לרוויה, לנפשכם שלא יכולה שהחיים פה יהיו רק הריטואל הדתי ואמירת הן למנהגי קהילה. אל תגיעו להפוך אותנו ל"מעלה אביב", כי גם אתם לא תאהבו את התוצאה. ימי שישי בהם כיכר דיזנגוף הופכת בן רגע לבית כנסת לא מתקבלים עוד בברכה. לא חסרים בעירנו בתי כנסת, ואין בה צורך באצבע בעין. בואו לתל אביב להנות. כיף איתנו והעגלה פה מלאה בטוב. אם תוציאו את דיבתנו – נראה לכם את הצד השני של קפלן. זה שמוביל ליציאה מהעיר.

• מחאת הדמוקרטיה
• טור דעה
• ימין קיצוני
• מתנחלים
• אראל סג"ל
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 943 // מה ישראלי בעיניך?

מה המטרה של אקטאוליה בטלוויזיה? לכאורה התשובה היא פשוטה: להודיע לצופים מה קורה במדינה ובעולם. אבל כולנו יודעים שזה כבר לא נכון, ואין מקום בו זה יותר נכון לא נכון מאשר בערוץ 14, הערוץ מס' 1 לכל מה שאתה חושב כבר קודם, בהנחה שאתה חושב את הדברים שהם חושבים. צפייה בערב שידורים של הערוץ המצליח דומה לצפייה בעולם פנטזיה, בו כולם מסכימים אחד עם השני על הכל, וכל מה שהממשלה עושה הוא לטובתנו. וזה נחמד לחיות בעולם הזה לפעמים. אבל אז אתה נזכר מה קורה בעולם האמיתי ואתה מתחיל לאבד שפיות.

כשהערוץ החל לשדר בראשונה, הוא נודע בעיקר בתקלות הטכניות שלו, אבל מצפייה בערוץ כיום, הוא נראה כמעט מקצועי. תקלה בטיימינג פה ושם, אבל אם הטלוויזיה על מיוט אפשר לחשוב שאתה צופה בערוץ חדשות אמיתי. אם תדלקו את הסאונד, תשמעו מדי פעם פנינים כמו ריקלין צועק "ממילא בג"ץ יפסול! אתם זוכרים שיש פה שליט לעסק? ואנחנו חשבנו שזה בורא עולם", או נווה דרומי שואלת מפגין את השאלה המתבקשת "האם אתה גם מתרגש מזה שאני ורבים כמוני עומדים בפקקים בגלל ההפגנות?". אבל היי, לפחות הם ראיינו מפגין! שמאלני אמיתי לערוץ שלהם ונתנו לו לדבר קצת! זו התקדמות.

לוח השידורים של ערוץ 14 מורכב בעצם מאותה תוכנית, כל הזמן, עם מנחה אחר. יש לנו את ריקלין, הארכיאולוג לשעבר שממשיך לחפור, יש לנו את ברדוגו, עורך הדין שמוביל את העדים – והרכש החדש שרון גל, שנראה שהשתלב בקלות במקום העבודה החדש שלו. הרי ההבדל היחיד שעכשיו שמאלנים לא מפריעים לו באמצע הדיווחים, ויש לו יותר זמן לדבר עם בחורות אמיתיות באינטרנט. הידיעות בכל תוכנית יהיו בדרך כלל אותו דבר, כנ"ל האורחים. מדי פעם יפציע איזשהו פרצוף מוכר מהעבר שיזכיר לכם שהקונספט של זמן הוא חסר משמעות, כמו חיים רמון או מומו פילבר, שכמובן מתראיינים בלי שום אזכור לאירועים מסויימים מהעבר, או אלי לוזון שבא להשמיע שיר חדש על אחדות בעם. "איזו מדינה", מה לא ככה?

"ערוץ 14" הוא גם ערוץ מסחרי, אז יש פרסומות בין התכניות. בתור מיליניאל צעיר, אני לא צופה בפרסומות על בסיס קבוע, אבל אני לא זוכר כל-כך הרבה פרסומות ל"משכנתא הפוכה" והלוואות מפוקפקות בערוצים 12 ו-13. אפשר לחשוב שבמסע של ערוץ 14 להפוך לפוקס ניוז הישראלי, הם גם אימצו את הפרסומות המשודרות בערוץ האמריקאי, שבדרך כלל פונות לקהל מבוגר יותר. לא רחוק היום שנראה פרסומות לחוקן ביתי עם גרסה ישראלית של קאובוי.

"הפטריוטים" היא, לכאורה, תכנית סאטירה. לפחות כך כתוב באזהרת הצפייה שמופיעה תמיד לפניה "התכנית מכילה תכנים סאטיריים ויש להתייחס אליהם בהקשר הזה". אם היא בעצם כל הזמן הזה הייתה סאטירה על הימין של היום, שמבוצעת על ידי קבוצה של שחקנים מתודיים ששקעו עמוק מדי לדמות, אז היא הייתה כנראה היצירה הסאטירית הגדולה של כל הזמנים. אבל היא לא. מה שהיא כן זה דוקומנטרי מרתק על אנשים שמסכימים אחד השני על תשעים אחוז מהנושאים שהם מדברים עליהם, ובכל זאת מצליחים לצעוק על השני.

"הפטריוטים" מציגה את עצמה כתכנית פאנל קומית בסגנון "משחק מכור" או "עד כאן!", אבל קולות צחוק נשמעים לעיתים רחוקות מהקהל הדליל (למרות הרייטינג המטפס ותוצאות הבחירות) באולפן. מה שכן שומעים זה מחיאות כפיים בכל פעם שאחד המשתתפים מעלה נקודה נדושה, טיפשית או שקרית. הטייסים לא סומכים על הממשלה? "אבל שפרה מעפולה כן סומכת! והיא הצביעה לה!" אומר ינון מגל (מי זו שפרה? מי יודע?) לקהל המריע. "הקצינים אומרים שחיי הילדים שלכם כבר לא חשובים להם!" אומר יותם זמרי. כן! למה לא? אפשר להגיד הכול במרחב הבטוח של הגנן ינון. "המשטרה בחרה בצד של המפגינים", אומר יקי אדמקר, וכנראה מתכוון לשוטר שאהב מפגינה כל כך שלקח ממנה ביס. הקהל נהנה מכל רגע, כולל האיש שיושב בקדמת המסך עם חולצת "FCK TLV" (אבל די לשנאה, חבר'ה!).

ינון מגל, שקשה לראות אותו עכשיו בלי לחשוב על החיקוי המדוייק של ערן זרחוביץ', הוא אפילו לא מנחה טלוויזיוני טוב. הוא מתקשה להשתלט על פאנל של חמישה אנשים, מועד בלשונו (יש שיגידו מגמגם, לא אפוי) ונואם וצועק עד שהוא מאבד את חוט המחשבה שלו. אבל מסיבות מסתוריות, הברנז'ה ה"שמאלנית" לא רוצה אותו, אז ערוץ 14 ישמח לקבל אותו לחיקם. מיד אחרי התכנית של מגל, תזכו לראות את פיסת הפרפורמנס הטובה ביותר של הערוץ: המונולוג של אראל סג"ל, מופע להטוטים מרשים של נושאים שונים ומגוונים שתמיד איכשהו מגיע לזה שהוא צודק לגבי הכל והשמאל טועה. ככה יודעים שערוץ חדשות עושה את עבודתו נאמנה: כשהוא בצד של הממשלה, וכשהממשלה בצד שלו. איזו מדינה, לא ככה?

• המסך
• שמעון ריקלין
• אראל סג"ל
• טלוויזיה
• טיים אאוט סופ"ש // גיליון 939 // זה עדיין אקטואלי?

• Facebook
• Twitter
• Email

פרופסור אמיר חצרוני

חוקר תקשורת ופובליציסט

"אמנם תשע"ה היתה שנה עצובה ולא מוצלחת, אך בכל זאת מצאתי נקודת אור: הריסת בתי דריינוף בבית אל. זה מחמם את הלב לראות מתנחלים מאבדים את רכושם והופכים להומלסים. אמנם זה קרה בקטן, ואמנם הבתים לא עברו לידי הפלשתינאים (מה שהיה הופך את החגיגה לקרנבל של ממש), אך בכל זאת, זה היה רגע של אושר. רגע זה, כמו גם חגיגות עשור לחיסול גוש קטיף, יחגג ב'פסטיבל החרם' שייערך בחול המועד סוכות ברמאללה. אירוע מקסים לכל המשפחה. בואו בהמוניכם".

[tmwdfpad]

חנוך דאום

עיתונאי

"כמובן שזה שבוז'י הוא לא ראש הממשלה".

ברק כהן

עורך דין ופעיל חברתי

"בזמן האחרון קורים כמה דברים טובים. קודם כל, המצרים מצאו גז – מה שכנראה פוגע בשודדי הגז כאן בארץ – ומדובר בדבר חיובי. מה שעוד דבר חיובי זה שהמערכת הבנקאית היום על המנגל. כולם נמצאים תחת העין הציבורית. יאיר לפיד לא באזור – זה גם דבר חיובי. מירי רגב נתפסה מעבירה מעטפות – זה לא דבר חיובי? בטח שזה חיובי!".

ישראל גודוביץ'

אדריכל

"הדבר הכי טוב שקרה השנה הוא שפוצצו את גשר מעריב. בשנת 1999 הייתי מהנדס העיר, וכבר אז רציתי להעיף אותו. הוא היה מיותר ומכוער, שלא לדבר על התחזוקה שהוא דרש. חבל רק שהמשיכו עוד לחפור מתחתיו, היו יכולים לוותר על זה, אבל לא נדבר על הדברים הרעים הפעם".

גידי גוב

מוזיקאי

"הדבר הטוב ביותר שקרה השנה זה השיפור של ה-Waze, אני לא מוצא דבר אחר".

נתן זהבי

עיתונאי ושדרן רדיו

"מירי רגב, דני דנון, אורן חזן, אופיר אקוניס, ואחרון לחמיישית הכדורסל: שרון גל – אלה חמשת המופלאים שגרמו לי אושר והנאה, וכל מילה נוספת מיותרת. שנת אושר ועושר".

תמר זנדברג

חברת כנסת במפלגת מרצ

"המאבקים שהצליחו ואלה שעדיין מחכים: הטלפון ממערכת טיים אאוט תפס אותי בהפתעה. ענבר המפיקה: תמר? אני: כן? ענבר: אנחנו פונים לאנשים שהם בדרך כלל ביקורתיים… אני: אוי ואבוי מה עשיתי הפעם! ענבר: ומבקשים מהם לכתוב על משהו טוב שקרה השנה.

משהו טוב? בגדול אנחנו די בטראומה מאז הבחירות שקרו באמצע השנה, אז מה כבר טוב אפשר לחשוב? לא שמעתם שביבי קיבל 30 מנדטים?

ובכל זאת, משהו טוב. אולי אכתוב על "דרך השלום" של פאר טסי שהגיע ל-23 מיליון צפיות, שיר באמת מוצלח. אולי על המלחמה עם איראן שלא היתה, למרות שהשנה חשף אהוד ברק כמה קרובים היינו להתחיל אחת כזאת.

ואז הסתכלתי על השנה החולפת וחשבתי שעם כל הביקורתיות, יש לנו סיבות רבות לאופטימיות, והן כולן מתנקזות למאבק. נכון, עוד לא הצלחנו ועוד לא ניצחנו בכל, והטוב המוחלט עוד לא הגיע, אבל כל עוד אנחנו חיים במאבק לתיקון – ויש בו גם הישגים, בהחלט יש – יש לנו את כל הסיבות לחייך.

בשנה האחרונה הגיע לשיא אחד המאבקים הציבוריים החשובים והמוצלחים שהיו כאן אי פעם: מאבק הגז. ממש בימים אלה הוא מגיע לשיא דרמטי של עימות פוליטי בין הציבור לבין אלה שזכו לרוב על מנת לייצג אותו, וכושלים מלעשות זאת. פעם אחר פעם (כולל השבוע), מנסים נתניהו ותשובה להעביר את אותו הסכם שמשרת קומץ במקום את הכלל, וכמו הרעים בסרט קומיקס קלאסי הם נופלים כל פעם מחדש. אנחנו יודעים איך זה נגמר: בסוף הטובים מנצחים.

השנה גם התחילה לנסוע כאן תחבורה ציבורית בשבת. לא מאמינים? חכו בכצנלסון 145 (פינת דרך בן גוריון) בגבעתיים כל שבת ב-13 דקות אחרי שעה עגולה, ותראו את האוטובוס של נוע תנוע – קואופרטיב ההסעה השיתופית בשבת בא לאסוף אתכם. זהו ייבוא גוש דני מוצלח ליוזמה פורצת הדרך שבוס מירושלים. זה מדהים, אבל זה פשוט עובד. וזה מוכיח שבמקום שבו המדינה כושלת מלבצע את תפקידה – יהיו אזרחים והתארגנויות שיעשו את זה.

השנה התקרבנו עוד צעד גדול לקראת לגליזציה, אפילו ליצמן הודיע שקנביס רפואי יחולק בבתי מרקחת וזכה לאות יקיר המאבק. למרות שזה ממש לא הסוף, קשה שלא לשים לב לשינוי הענק שקרה פה בזמן האחרון, ודי מהר. זו רכבת שכבר יצאה מהתחנה, והיא נוסעת רק לכיוון אחד.

המשותף לכל הדברים האלה ולעוד רבים אחרים הוא שהם תוצאה של מאבק. החיים דרך מאבק הם לא תמיד נוחים, הרבה פעמים מתסכלים, לפעמים מייאשים. אבל הצלחה במאבק שווה את הכל, וההצלחה הזו לא מתרחשת מעצמה. היא מגיעה אחרי עבודה קשה של הרבה אנשים ונשים נחושים, ממוקדים וצודקים.

אז לקראת חילופי השנים נסתכל אחורה ונחבק את המאבקים המוצלחים של תשע"ה, נלמד את הלקח מאלה שפחות. אלה וגם אלה יהיו לנו השיעור הטוב ביותר למאבקים של תשע"ו. עד שננצח".

גלעד כהנא

זמר, סולן להקת הג'ירפות

"זה לא ה-דבר הטוב שקרה השנה אלא דבר טוב: שר הבריאות שלנו הודיע שבקרוב מאוד יהיה אפשר להשיג גראס בבתי המרקחת. ברור שיש אנשים שגראס לא טוב להם’ ואנשים שזה נהדר להם – אבל בקרוב מאוד, נגיד לאישה 'בייבי אני הולך לסופר-פארם'. היא תבקש 'תביא מגבונים וסבון' ועל הדרך נשאל אותה 'בייבי כמה גרם?'. המסע לסופר-פארם יהפוך למסע נפלא. אנחנו צריכים להודות על כך לשר הבריאות שלנו".

רחלי רוטנר

עיתונאית

"האינטרנט מזמן דחף את כולנו לקדמת הבמה. לא צריך לשלוח קו"ח כדי להיות עיתונאי או לארוב לשדרני רדיו במדרגות כדי לדחוף להם דמו. אתה מוכשר? קפוץ למים, הגולשים כבר ימצאו אותך.

אחרי שבעשור הקודם דגנו עיתונאים בפוטנציה מישראבלוג ויוני בלוכים מבמה חדשה, בשנים האחרונות הגיע תורם של יוצרי הווידיאו להיחטף למסך הגדול, והטלוויזיה הממוחזרת והעייפה שלנו קיבלה סוף סוף זריקת אדרנלין: זה התחיל עם רועי כפרי ב'ארץ נהדרת', והגיע לשיאו בשנה האחרונה עם אודי כגן שהגיע מיוטיוב והתפוצץ בפריים טיים לכל עבר, צמד 'תירס סקסואל' שתרגמו את הופעות הטירוף שלהם ללייט נייט מקורי, חבורת 'כל מה שמצחיק בעולם' שקיבלה משבצת של נונסנס נדיר בערוץ הילדים, רון פלדמן שיצר סדרה שלמה בסגנון שעדיין לא ראינו כמוהו בארץ, ועוד אושיות רשת רבות שנחטפו לכתיבה בתכניות סאטירה מובילות או פיצ'רים חדשים.

אפשר לאהוב או לא לאהוב את הסגנון והשפה שמביאים איתם הווירדוז מהאינטרנט, אבל מה שחשוב זה הרעננות שהם מביאים – עליה הם הצליחו לשמור בעיקר כי אף אחראי לא ישב להם על הראש בתחילת דרכם והסביר להם שצריך לפנות גם לפלח גיל הזהב ולהגיד פעמיים סנפרוסט. יוטיוב נתן להם את המרחב והזמן לגבש שפה, ועכשיו הפריים טיים נותן להם את הבמה להשמיע אותה. אז תקשיבו להם. ותעשו לייק".

רון כחלילי

עיתונאי

"מבחינת הסצינה המזרחית, זאת היתה שנה מאוד דרמטית, בה למעשה פרץ אל תוך המיינסטרים הדור המזרחי הצעיר. הוא נתקל בהרבה מכשולים וביקורות, ודרכו איננה דרך קלה, בדיוק כשל המזרחים הצעירים הקודמים. השוני טמון בכך שעכשיו יש רשתות חברתיות, ועיתונאים בעלי דעה חריפה. הדור הצעיר כבר לא מתנצל ולא מחפש דיאלוג. הוא הרבה יותר בוטה ושם אצבע בלבן של העיניים, ולא חושש להתעמת ולקרוא לילד בשמו.

בשנה האחרונה יש יותר כותבים מזרחיים, ולא רק בשמות המשפחה שלהם, אלא בדעותיהם. הדור הצעיר הוביל את השיח המזרח-רדיקלי אל תוך ליבו של המשרד התקשורתי הישן. יותר מזה – הוא גם זכה בפרסים ספרותיים נחשבים, שהובילו לחשיפת ערוותו של השמאל הלבן. נער הייתי וגם זקנתי, אני יודע שאחת לכמה זמן יש מין אדווה כזאת שמגיעה כי אין במה לעסוק בתקשורת. אבל הפעם אני מרגיש שהדור החדש בנה אלטרנטיבה במילים בוטות, שלא דומות בכלל למילים של הדור הקודם".

אראל סג"ל

עיתונאי

"הפרידה מאשליות ברמה הפוליטית – נדמה לי שגם השמאל הישראלי, כמו מפלגת העבודה, הבין כמה דברים על התזוזה הטקטונית במזרח התיכון. זה שנגמלים מאשליות לא אומר שלא צריכה להיות תקווה – אלא פשוט שלא מדובר בתקווה מזוייפת. אני חושב שכל מה שקשור לליברליזם המערבי מתחיל להיפרד לאט לאט מאשליות ".

יריב אופנהיימר

מזכ"ל שלום עכשיו

בשנה החולפת, פעמים רבת מדי מדינת ישראל היתה צריכה מבוגר אחראי, מישהו שייצא מול גל הפופוליזם והלאומנות ויכניס שפיות לתוך השיח האלים, שרק הולך ומקצין. לשמחתנו, יש כזה – ושמו ראובן ריבלין. בשנה הזאת ראינו את הנשיא יוזם ופועל תוך גילוי אומץ לב ציבורי, מתבטא גם ובעיקר בנושאים שנויים במחלוקת ומציג חזון חדש ומציאותי לחברה הישראלית. ריבלין יצא נגד פעולות הטרור היהודי, התערב ומנע את ההפרדה באוטובוסים בשטחי הגדה, יצא נגד נסיונות ההשתקה בתרבות ובאמנות ובלם לא מעט יוזמות נוספות שנועדו לפגוע בהיותה של ישראל דמוקרטיה.

אולי הדבר המעודד יותר שקרה השנה הוא לא רק העשייה של הנשיא ריבלין, אלא דווקא התגובות להן זוכה ריבלין מצד מרבית הציבור בישראל. העובדה כי ריבלין נהנה מאחוזי תמיכה גבוהים, מוכיחה כי בסופו של יום – הציבור הישראלי לא קונה ססמאות מתלהמות, לא הולך שבי רק אחרי כוח והסתה, ומחפש היגיון ומתינות בקרב מנהיגיו. גאה להיות אזרח במדינה שהנשיא ריבלין נשיאה".

דורון רוזנבלום

עיתונאי

"הדבר הטוב שקרה השנה הוא בחירתו מחדש של נתניהו כראש ממשלה. מפתיע? רק תחשבו על האלטרנטיבה לתרחיש הזה: האיש, הגברת, תוספי השיער והפטרון עושים חיים בכל מיני בתי מלון במקאו; נתינהו מרוויח הון מהרצאות של 'הטרור' ועל 'המשילות' וניזון מהתקפות על ממשלת ישראל הכושלת. למזלנו, היבחרותו ברביעית מצמצמת את סיכוייו להתחמק מלהירשם בהיסטוריה כאחד הכושלים והקרחים במנהיגי העולם".

אורי אבנרי

עיתונאי

"נו, זה כל כך ברור: ההסכם עם איראן".

דב נבון

שחקן וקומיקאי

"אני צריך חופשה רק בשביל לחשוב מה היה הדבר טוב שקרה השנה מבחינה לאומית, למרות שאני עדיין אופטימי. ברמה האישית, אני יכול להצביע בבירור שזה היה הרגע שבו אשתי נטע הררי נבון הציגה 2 עבודות בתערוכה 'פארק השעשועים – לא לילדים' של האומן בנקסי".

עינת פישביין

עורכת המקום הכי חם בגיהנום (לצד אירית דולב)

"אם יש דבר אחד שאפשר לשמוח בו – בשנה שכולה התחפרות במקום, אובדן דרך ודרמות פוליטיות מזויפות – היא האנשים שקמו לעשות שינוי. המהפכנים. למשל יוצאי אתיופיה, ששברו שתיקה של עשרות שנים וקיפוח שתוכנן להמשך לנצח, ובלי פחד – הסבירו שלא יתנו לזה לקרות. או לוחמות הדיור הציבורי, בעיקר בדרום, שניפצו דפוסים של אדישות השרדותית ועברו להילחם לא רק על החיים שלהן – אלא גם על אלה של אחרים. או האנשים שמנסים לעצור בגופם את מונופול הגז, וריסקו את מסך השקרים והעלמת המידע. כל מי שלא שותק, לא שוכח, לא ניטרלי, לא עומד מהצד. כל מי שלא שומר לו שום מקום בגיהנום".

תומר שרון

שחקן וקומיקאי

אחי ליאור הציע בארוחת שישי שנקדים את טיול הבר מצווה של שי בשנה. השתעשנו ברעיון של לנסוע להופעה של קיס, הלהקה האהובה על הילד, וכך מצאתי את עצמי לוקח את האחיין שלי לארבעה ימים בפריז. התלהבתי מאוד, אבל בלילה עלו בי חששות מסוימים. הדוד המגניב זה אחלה, אבל אחריות 24/7 על ילד בן 12 מפוצץ באנרגיות זה לא משהו שבעצם עשיתי אי פעם. כבר תיארתי לעצמי את עצמי מגמגם לאחי ולגיסתי משהו כמו "לא ידעתי שהם מדאעש, חשבתי שהם היפסטרים. יום-יומיים והם ישחררו אותו. כולה אפגניסטן, כן? לא עזה". אבל החלטה גמלה בליבי לארגן את המסע בדיוק לפי כללי הזהב שלי כשאני נוסע לבד: כמה שפחות תכנון.

כך השגנו דירה נפלאה במקרה. השגתי פגישה עם חברי הלהקה לפני ההופעה, במקרה. המקרה הוא חבר שלי. מהרגע הראשון, הפך המסע לתמהיל של תשעים אחוז צחוקים היסטריים, ועשרה אחוז בהייה סביבתית ערה. מראש הבהרתי לילד שאני לא מחויב להקשיב לתחנת השידור הניידת הממוקמת בפה שלו, או להגיב לכל דבר שהוא עושה, חוץ מלמה שיסכן את חייו. אני לא אבקש ממך להתקלח, לצחצח, להחליף. תעשה מה בא לך. תאכל מה שבא לך. התוצאה היתה שהוא לא התקלח ולא החליף בגדים ואכל בעיקר מנות קרפ שבהחלט, על פי מדד הסוכר והרעלים, יכולות בהחלט להיחשב לסיכון חיים.

ההפתעה שתיכננתי עם המפגש עם החתייארים באיפור הגותי נגלתה לשדון הזה מוקדם מדי, כי לא הערכתי כמה האנגלית שלו טובה. ניסיתי למסור לג'ין סימונס, הבסיסט האגדי עם הלשון המתפתלת, ד"ש מאחיו החיפאי – אבל ישראל לא ממש עניינה אותו. התרגשתי. בכל זאת, הם היו הלהקה הכי טובה בעולם לבערך חודש בכיתה ו' לפני שהתחלפו לאיירון מיידן. ההופעה הייתה אדירה. נתנו, אחיין ודודו, בראש! כשנתגלעה בעיה היא נפתרה מעצמה, ואם לא, הלכנו לכיוון אחר.

פריז נפתחה אלינו כמו בתולה מאוהבת. צחקנו כל הזמן. דיברנו עברית בקול רם. הערבים היו נחמדים אלינו. הזרים בקרפרי התאהבו בשי וביכולת עיכול הפחמימות הנדירה שלו. כבשנו את פארק אסטריקס, כשאנחנו הופכים לסר אידיוטיקס ועוזרו הדביל, ימבציל החציל האציל. כתבנו עלילות שלמות ושכחנו אותן. שכחתי שאני בכלל צריך לחזור לאנשהו. שי שכח את בית הספר והבעיות והריטלין. גילינו שאנחנו דומים. צחקנו יותר חזק.

בלילה התכוננו למשחק הגמר של האן בי איי, שבמהלך הדקה הראשונה של החימום שלו נפל הילד לשינה הכי עמוקה שנרשמה מאז היפהפיה הנרדמת. קליבלנד הפסידה ולא היה לי אכפת. שי העיר אותי בבוקר בגערות חינניות. בערב הוא היה עייף ורצה להישאר בבית. גלשנו בטאבלט והוא הראה לי קטעים ישנים שלי שהוא אוהב והתחיל רק לאחרונה לגלות. זה חימם את ליבי בחדרים חדשים. דיברנו קצת, באמת ומקרוב. הוא התחיל. דיבר על קשיים שיש בכיתה, עם ילדים כאלה ואחרים. "כדי להיות קול צריך שני דברים. לאהוב כדורגל ולהיות אדיוט". זה ציטוט של הילד שיום אחד אגנוב למוטו של ספר.

פתאום העלה אלוהי היוטיוב פרק ישן של "עניין של זמן". אני משחק פה מישהו עם בעיה ממש דומה, אמרתי. חכם ויוצא דופן. שי הוא מאוד חכם. ויוצא דופן. רוצה לראות?… ראינו ביחד את דוד תומר בתקופה שהיה לו שיער. זה היה נהדר. זה הרגיש חדש לגמרי ועם זאת מוכר. כל מיני דברים והתנהגויות של שי בארץ הקודש, בסביבת חייו הרגילה, נעלמו ולא היו. זה היה הטיול הכי טוב שהיה לי הרבה זמן. אוף, דוד זה לא מספיק. סר אידיוטיקס רוצה להיות אבא".

קארן דנסקי

דוגמנית

"לא היה שום דבר טוב. אפילו מזג האוויר היה נגדנו. המדאיג אותי באופן אישי הוא שאין מנהיגות במדינה, אז לאזרחים אין עתיד. מדינה שלא מכבדת את עברה ואת האושיות שבנו אותה, ומזלזלת בהווה ובועטת בו ברגל גסה – אין לה עתיד".

תום יער

קומיקאית

"אני נוצצת כשרע. אני זורחת ופורה ויצירתית כשלא טוב, כשמעצבנים אותי, כשאני לא מרוצה. אני מניחה שהחיים לימדו אותי להצניע את הטוב ולהדגיש את הרע. אני מנסה לייצר טקסט חיובי עבור טיים אאוט. קל כל כך זה יהיה. מה אכפת לי, אני אפליץ להם איזה משהו טוב מפגר וקטן שקרה לי השנה, הם יתקעו שם תמונת גיף של פה צוחק ואני אחזור להתעסק בסבל ובחוסר הסיפוק, ובכל מה שלקוי ורע בעיניי. דבר טוב שקרה לי השנה? מה מעניין בזה בכלל? הכי מצחיק יהיה לכתוב על כמה השמנתי, ושחם לי בציצים, ועל החולדות הנוראות שאני משקשקת מהן, על היחסים שלי עם החבר שלי, ועל כמה חוסר התשוקה מסלים עם השנים שחולפות. או אולי אני אכתוב על הגיל שלי, שכל שנה עולה, הקרבה לגיל 30 שהופכת אותי בראש שלי מילדה מגניבה וגסה עם קעקועים לאימא של המדיחים והמכונות-כביסה.

אני נשכבת על המיטה ופותחת את הטלפון. אני מתחילה בלצלם את עצמי מאה פעם, ממשיכה בשני מיילים, ואז נכנסת לחפש שמונצעס באתר קניות סיני. טוב, אני ניגשת לכתוב את השטות הזאת. אני פותחת את הפתקים בטלפון, רוצה לכתוב 500 מילה על כמה טוב לי ומתחילה לחשוב. אוי ואבוי. טוב? מה מצחיק בזה? אני עוברת בין עשרות הפתקים הסודיים שלי בטלפון ומחליטה להיות כנה עם הקוראים ועם עצמי.

רוצים כנות? לפי הפתקים כנראה שבאמת הייתה לי שנה טובה. אני כבר לא מוצאת בין הפתקים שירים מוזרים מלאי דמעות של ילדה מפגרת ופריקית על העולם הנורא, כבר לא מוצאת מכתבי כעס ועצב אובססיביים בדמות סמס שפעם היו שמורים לי שם – וואלה , כנראה שאני ממש בסדר. חצי מהפתקים מלאים בציטוטים מצחיקים ששמעתי אנשים אומרים, ברעיונות למופע, בדמויות, בטעויות עברית מצחיקות שיצאו לי, דמות של חיילת מקריחה שמשרתת בבסיס פלומות, זה קרע אותי מצחוק כשחשבנו על זה. שטויות. והחצי השני מלא במה שאני קוראת לו טו דו ליסט.

הייתי בצופים ואני אוהבת לכתוב לעצמי מה אני צריכה לעשות היום, החודש, השבוע, מחר. אני עוברת על הטו דו ליסטים שלי מהשנה החולפת. וואו אני אוהבת לעבוד. כמה הייתי מתמלאת אושר אם לפני שנה הייתי קוראת את המשימות שלי לאיזה יום רביעי עתידי רנדומלי. לא הייתי מאמינה בכלל. מבחינה מקצועית אני לא יכולה לתאר בכמה אושר הייתי מתמלאת, אבל אנחנו מנסים להתעסק הרי במה שרע, אז לא משנה. בחיים האישיים שלי והמקצועיים המשימות של תום של היום היו משמחות מאוד את תום מלפני שנה. אבל די, גם זה לא מעניין. איח.

אני ממשיכה לדפדף וכל מה שסביבי חיובי, אני שוכבת במיטה שאני אוהבת, אבל אוף, יש לי קצת נשירה של שיער, ואני מוצאת שיערה על הכרית וזה הורס לי לרגע את הכיף. אני גרה בתל אביב ואני באמת אוהבת לגור כאן, מרגישה הכי בבית בעולם- אבל נורא יקר וחם ודקרו לי מישהו מתחת לבית השבוע, זוועה. איך אפשר לכתוב על שנה טובה כשדברים כאלו קורים בלוינסקי מתחת לבית שלי? אני מתה לכתוב על שיאים מקצועיים שהיו לי השנה ומתביישת ומרגישה מטומטמת לציין אותם, אז מוחקת וחלילה לא כותבת. אני רוצה לכתוב על טיול מדהים לברלין, שמה שהיה מדהים בו זה שאחריו כל כך שמחתי לחזור כי תכלס התגעגעתי כל הזמן הביתה ועשרה ימים היה לי קצת הרבה מדי, איזו עלובה. אסור לכתוב ככה, כלם אוהבים את ברלין. את תהרסי להם. חזרתי השנה במפתיע ובאופן הכי מרגש ודרמטי לקשר עם דמות משמעותית מאוד בחיי איתה לא דיברתי כמעט עשור, די, אני אומרת לעצמי ומוחקת את השורה – למי אכפת. עברתי לאנדרואיד וזה המתנה הכי טובה בעולם, ושינוי חיים ואני ממליצה לכולם. פשוט משרד קטן ביד. לא מעניין! מה אני פרסומת? אני אישה מורכבת, יש לי מסרים יותר מעניינים למסור לעולם מאשר טלפונים סלולרים והחלפתם. התחלתי השנה ללכת לטיפול. כן, וזה מדהים, אבל זה כל כך אישי שבאמת זה לא מה שמצפים בטיים אאוט. אל תכתבי את זה. אוף, בא לי לצעוק כבר – למה אני כל כך מפחדת לספר לכם שהייתה לי שנה טובה?

טוב, אני קמה מהמיטה ואומרת לעצמי – תכתבי להם טקסט על כמה בטח יהיה גרוע השנה, כי הכול משעמם, ומעפן, והמדינה, וביבי, וטוקבקים, וכסף, והכול מתעכב ובירוקרטי פה, תשקרי, תכתבי כמה מפחידות אותך החולדות, הארנונה, תכתבי כמה את שונאת את עצמך. הם מתים על זה. זה הכי מצחיק. ואני כותבת טקסט מוזר ומעניין, שמעיד על כך שבכל טוב יש רע מן הסתם, ושאני אהיה השנה בת 29 וזה מפחיד אבל כיף, ואני מרגישה שאני מתבגרת וזה מיוחד ומגניב ולא כזה דוחה כמו שחשבתי שזה יהיה, ואני משקה עציצים ושמה קרם פנים.

איזו שנה משמעותית הייתה. ואני חוזרת לאתר הקניות הסיני, ורוכשת בלי למצמץ כיסוי אסלה ורוד של הלו קיטי, מחייכת ומאחלת לעצמי ולעצמכם עוד שנה של התעלמות ממה שטוב והתעסקות במה שרע.תנסו את זה, אחר כך מסכמים שנה ומוצאים מלא הפתעות.הדבר הכי טוב שקרה לי השנה הוא שהפנמתי סופית שאין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב."

מנהלות עמוד הפייסבוק "אין לי מה ללבוש: מלכוד 42"

"הרבה אנשים רואים בעמוד שלנו משהו כוחני וביקורתי, אבל אנחנו דווקא רואות בו מקום להעצמה נשית מובהקת. הקמנו את הדף 'מלכוד 42' בחודש מאי האחרון אחרי שנים של תסכול אישי מחנויות הבגדים בארץ, ולא תיארנו לעצמנו שהוא יסחוף כל כך הרבה תומכות – נכון להיום, כארבעה חודשים בלבד אחרי פתיחת העמוד, אנחנו עומדות על 14 אלף לייקים, והעמוד הפך לקהילה של ממש – הגולשות משתפות אותנו בסיפורים אישיים, בתמונות, בכתבות וסרטונים שהן מוצאות ברשת, ומרגישות שסוף סוף יש הזדהות ותמיכה כנגד החוויות השליליות שהן עוברות עם הגוף שלהן ברשתות האופנה, יש להן תחושה שהן לא לבד בזה, שהן לא חריגות.

המטרה הראשונית שלנו הייתה להעלות את הנושא לשיח ציבורי – ואכן הגשמנו את המטרה הזו, סביב עניין המידות נוצר באזז מרשים ביותר, השתתפנו בעשרות אייטמים בכל ערוצי התקשורת, ולא רק אנחנו – לאט לאט נחשפנו לעמודי פייסבוק נוספים כמו 'שוברות משקל' ו'יפה בכל מידה', ולבלוגריות מעוררות השראה כמו מיי גרף, זהר וסליביצקי והדוגמנית ריי שגב, שפועלות בתחום כבר כמה שנים טובות כדי להפיץ את הבשורה החשובה – נשים באות במגוון גדלים וצורות.

העיסוק הביקורתי במודל היופי הנשי אינו יחודי לישראל. הוא עולה בתקופה האחרונה ברחבי העולם, ויש לנו תחושה שהמסר מתחיל לאט לאט לחלחל – למשל, השחקנית מליסה מקרת'י שהשיקה לאחרונה ליין בגדים חדש ואופנתי שנע בין המידות 34 עד 58, והוא ישווק בקרוב ברשת מייסי'ס האמריקאית. גם אנחנו קיבלנו מספר פניות ממעצבות אופנה שמעוניינות ללכת בכיוון של הגדלת טווח המידות, ואין לנו ספק שבקרוב מאוד יצרני הבגדים הישראלים יבינו את הפוטנציאל השיווקי העצום הזה שטמון בקהל שהם כרגע מפסידים.

פייסבוק הוא מרחב וירטואלי שיכול להיות הרסני, אבל יכול להיות גם משפיע, ומשנה מציאות – היום קיימים עשרות בלוגים ועמודים מהארץ ומהעולם שמפרסמים מדי יום תמונות מרהיבות של נשים בכל הגוונים והצורות ונותנים להן נוכחות – על כל לייק או שיתוף שאת עושה לתמונה או פוסט בנושא, את מפיצה את הלגיטימיות של הנורמליות בעולם. ככל שהעולם בו אנו חיים ישדר לנו יותר מסרים חיוביים וטבעיים – כך נרגיש טוב יותר עם עצמנו".

ציפי פינס

המנהלת האמנותית של תיאטרון בית ליסין

"אני חסידה מושבעת של סדרות טלוויזיה, ויכולה למצוא את עצמי מתמכרת לסדרה טובה באופן מעורר דאגה. בשנה האחרונה, מצאתי את עצמי מבלה ערבים שלמים מול הטלוויזיה בצפייה בסדרות הסקנדינביות ("הגשר", "הממשלה", "זכאי"), או האנגליות והאמריקאיות ("שובר שורות", למשל). והנה הפתעה – בפעם הראשונה התמכרתי גם לסדרה ישראלית: 'פאודה'.

לרוב אני לא חסידה של סדרות ישראליות, כי ההיכרות האישית שלי עם רוב השחקנים מקשה עלי ליצור מציאות מדומה אמינה. והנה הגיעה 'פאודה', שמצליחה בכל פרמטר ליצור הזדהות ועניין, התרגשות, והתפעלות מהתפתחות הסיפור. החדירה ללב לבו של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מבלי לעורר רתיעה, ובעיקר – איכות המשחק הגבוהה והאמינה, והבחירה האמיצה בפנים לא מוכרות לתפקידים הראשיים.

ליאור רז בתפקיד הראשי הוא הגבר הישראלי האולטימטיבי: גברי, מתייסר, רגיש ומסתיר סוד, שאתה, הצופה -מצליח אט-אט לפענח. אתה מזדהה איתו, מתאהב בו וסולח לו. במידה רבה הוא הסיבה להצלחת הסדרה והיכולת שלנו כצופים להכיל את כל האלימות. אני מלאת התפעלות מרמת הסדרה, וסקרנית לראות את המשכה".

אפרים שמיר

"הדבר הכי טוב שקרה השנה הוא התעוררות הבלוז בארץ. אני חושב שזה קשור בימית הגר, שהרימה השנה בפסטיבל בלוז בתל אביב. עבורי כחובב בלוז זאת התפתחות מאוד חיובית – אני מנגן בלוז כבר שנים, אבל תמיד הייתה לי הרגשה שאני לבדי במדבר, ועכשיו יש הרבה צעירים שמגלים את המדבר הזה. יש כמה מוזיקאים ששמתי עליהם את העין, יש להקה בשם Tiny Fingers – שהם להקה מאוד טובה לטעמי, ויש הרכב שנקרא התפוחים, שגם מאוד מעניינים וחדשניים ובעלי יושרה אמנותית. מאוד אוהב את ריף כהן, שהיא נהדרת.

תחיית הבלוז גם הובילה לשיתוף פעולה ביני לבין רוני פיטרסון. הוא גר כבר שנים בארץ, אבל עד השנה לא ניגנו יחד, ובזמן האחרון אנחנו מנגנים יחס בלוז אקוסטי".

• אנשים
• תומר שרון
• המקום הכי חם בגיהנום
• עינת פישביין
• גידי גוב
• ציפי פינס
• אין לי מה ללבוש: מלכוד 42
• קארן דנסקי
• דב נבון
• נתן זהבי
• רחלי רוטנר
• יריב אופנהיימר
• שלום עכשיו
• דורון רוזנבלום
• גשר מעריב
• אמיר חצרוני
• רון כחלילי
• תום יער
• ברק כהן
• מירי רגב
• יצחק בוז'י הרצוג
• בית ליסין
• אורי אבנרי
• אראל סג"ל
• גלעד כהנא
• ישראל גודוביץ
• אפרים שמיר
• איתמר דוידוב
• פאר טסי

• Facebook
• Twitter
• Email

אהלן אראל סג"ל, זה לא טירוף לסרב להצעה כמו זו שקיבלת מביבי – שריון במקום 11 בליכוד?

"זה לא טירוף, בן אדם צריך להחליט מה הוא אוהב, ואחרי ששקלתי את האגו והשכר והכל, הגעתי למסקנה שהתרומה שלי בתקשורת גדולה ממה שאוכל לעשות בכנסת, ושאחרי החודש של הקמפיין, שיכלול הרבה הופעות תקשורתיות – רוב עבודתו של הח"כ במהלך הקדנציה פחות מתאימה לי. חוץ מזה, אני חושב ששיטת השריונים היא בעייתית ומקורה ברשימות כוכבים כמו של לפיד וליברמן. דמוקרטיה אמיתית זה פריימריז ולא שריונים".

אמקד את השאלה: ויתרת על 40,000 ש"ח לחודש כי גם ככה אתה עושה סכומים כאלה?

"אני לא מתלונן, מרוויח טוב, אבל זו זילות הכנסת להתייחס לזה רק בהיבט הכלכלי. זו משכורת יפה, בטח עם הרכב הצמוד והעוזרים ותקציב הקשר לבוחר והכל. אין ספק שזה מפתה. העניין הוא שיש הרבה שמאלנים בתקשורת ומעטים עם דעות כמו שלי, ולדעתי חשוב שכותבים ימניים ימשיכו לעבוד ולהשמיע קולם".

[tmwdfpad]

לאור הטרנד של מעבר עיתונאים לפוליטיקה והעובדה שרוב העיתונאים שמאלנים, אתה, קלמן ליבסקינד ובן דרור ימיני הפכתם למניה הלוהטת בשוק.

"בן דרור לא יגדיר את עצמו ימני אם תשאל אותו".

אני לא שואל אותו.

"קלמן ואני כמעט לבד בקטע הזה, והיום למשל התווכחתי בחריפות ברדיו עם רותם דנון מ'ליברל' על סקר שהם פרסמו, שלכאורה מראה ש־62% מהסיקור של ביבי בתקשורת הוא חיובי או ניטרלי. דחקתי בו להסביר מה זה ניטרלי, למשל. החשיבות שלי בתקשורת היא בדיוק בשביל ראיונות כאלה, ואני לא רוצה להפוך לזה שרודף אחרי עיתונאים כמוך כדי שידברו איתו. שמע, קלמן ואני הצהרנו במי אנחנו תומכים, מה שמרבית העיתונאים השמאלניים לא עושים. אני לא מתיימר להיות אובייקטיבי, הצופה יודע מי אני ומה אני חושב, להבדיל מרביב דרוקר, אמרוביץ' ונחום ברנע, למשל, שמציגים את עצמם כאילו כאובייקטיביים".

זה לא פתאטי שביבי מציע שריונים לאנשים ואף אחד לא רוצה?

"לא. הרי גם במפלגת העבודה היו אנשים שסירבו לשריונים. ברגע שלפיד וליברמן ואחרים התחילו עם העניין הזה של שריון כוכבים בלי פריימריז, לביבי אין ברירה אלא ליישר קו במידה מסוימת כדי לאזן את הפער הזה שנוצר. יותר נורא בעיניי זו ציפי לבני שלא רק משריינת כוכבים מבחוץ, אלא גם זורקת את חברי הסיעה שלה, כמו עמרם מצנע למשל".

אתה מסוגל להאמין למילה שיוצאת לביבי מהפה?

"ביבי, כמו אנשים מוכשרים אחרים, יש לו בעיה של הפנייה האישית לאנשים. כבר אמרתי לו בעבר שהוא צריך לעמוד מול הציבור ולהגיד 'פה ופה ופה טעיתי'. השנאה של השמאל לביבי היא בדיוק כי אתם יודעים שהוא כן אמין, שהוא באמת ימני, ומה לעשות שבעולם של גויים שונאי ישראל צריך לעשות תמרונים לפעמים. כל אחד משקר לפעמים, גם אתה, ולא נתקלתי בהיסטוריה במנהיג מושלם".

ובתור אוהד בית"ר וסולד משריונים, מה דעתך על אוחנה בבית היהודי?

"שמע זה היה או צל"ש או טר"ש. זה צעד שיכול להיות הברקת הבחירות ויכול גם לדפוק אותם. אני באופן אישי אוהב את אוחנה ומעריך אותו, אבל לא בטוח אם זה יעבוד".

• תל אביב
• אהלן
• בנימין נתניהו
• בחירות 2015
• אראל סג"ל
• ליכוד
• עירוני