Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
המפתח הוא סול: אין לנו כלום חוץ מהרגע הזה. יישאר רק הלב שנתתם
נויה סול (צילום: יחסי ציבור)
נויה סול, קיסרית בלוז ישראלית עם קול שבוקע ממעמקי המיסיסיפי, מוציאה את "הללויה", סינגל חדש בעברית מתוך אלבום בדרך שנכתב מתוך הגעגוע לאמה שנפטרה לאחרונה. בטור אישי מיוחד היא מספרת מה מוסר ההשכל שלמדה: הזמן קצר והדרך היחידה לנצח בו היא אהבה // בואו לראות אותה בהופעה בפסטיל ספוטלייט ב-18.12
>>נויה סולהיא קיסרית הבלוז של ישראל, עם קול נדיר, עמוק ושחור שבא מהקרביים כאילו בקעה הישר מהמיסיסיפי. לאחר הופעות רבות בארץ ובעולם, היא חוזרת לשפה העברית עם "הללויה", סינגל חדש, קרוב וחשוף במיוחד, שיר של תודה, אור ואמונה, שנכתב מתוך מסע אישי עמוק ומהגעגוע לאמה שנפטרה לאחרונה. ב-18.12 היא תופיע בקפה סול הבאר שבעי במסגרת פסטיבל ספוט לייט.אתם רוצים להיות שם.
בפעם הראשונה ששמעתי בלוז הייתי נערה. מצאתי תקליט ישן של בסי סמית', מלא שריטות ורעשים, ושמעתי את "Empty Bed Blues". לא הבנתי למה אני מקשיבה, אבל זה הרגיש מוכר. כאילו משהו בי חי שם פעם. מאז אני יודעת שהבלוז לא הגיע אלי במקרה. הוא הזכיר לי מי אני גם הרבה לפני שידעתי.
כשגיליתי שאני יכולה לשיר ולא רק להשמיע צלילים, נפתח בי חלון חדש. לא אהבתי את הקול שלי כשדיברתי, אבל כשהתחלתי לשיר הרגשתי שאני סוף סוף שומעת את הנשמה שלי. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את עצמי באמת. זה לימד אותי מוסר השכל ראשון: כדי לאהוב אחרים, צריך קודם לשמוע את הלב שלך.
הדרך שלי כזמרת התחילה במהירות: השיר הראשון שהעליתי לרדיו קיבל אהבה גדולה ופתח לי דלת שלא ידעתי שקיימת. הופעתי בפסטיבלי בלוז וג׳אז, וב־2018 ייצגתי את ישראל בתחרות עולמית בממפיס. שם עמדתי, בעיר של ענקים, והבנתי מוסר השכל נוסף: את לא צריכה להוכיח שאת שווה. את רק צריכה להיות מי שאת באמת.
נויה סול (צילום: יחסי ציבור)
ואז החיים השתנו: אמא שלי חלתה והלכה לעולם אחר. זה רגע שמסדר את כל מה שחשבת שחשוב. ממנה קיבלתי את הלב הגדול שלי. לתת. לעזור. לאהוב. היא לימדה אותי שעוצמה היא לא להיראות חזקה, אלא להישאר טובה גם כשהלב נשבר. זה היה מוסר ההשכל השלישי, אולי החשוב ביותר: הזמן קצר, והדרך היחידה לנצח בו היא אהבה.
כל השנים האלה של מוזיקה, במות, כאב, קהל, בתי חולים, יצירה ושקט לימדו אותי דבר אחד שאני רוצה להגיד לעולם: אין לנו כלום חוץ מהרגע הזה. לא ההיסטוריה ולא הפחדים יישארו. רק הלב שנתתם. אז תהיו טובים זה לזה. תאהבו. תחבקו. תחיו. כי בסופו של דבר כולנו הולכים מפה, אבל הטוב שהשארנו ממשיך לחיות.
נויה סול (צילום: יחסי ציבור)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בשדרות הרגישו את הבלוז היטב בשנים האחרונות. עכשיו זה פסטיבל
סופר-צ'יקאן (צילום: רונן גולדמן)
פסטיבל סינמטק בלוז שדרות חוזר אחרי חמש שנים קשות של מגפה ומלחמה, והחיבור בין הדרום השחור של ארצות הברית והדרום האדום שלנו מעולם לא נראה טבעי יותר. ימית הגר, המנהלת האמנותית שלו, מספרת בטור מיוחד על הסרטים שיוקרנו בו, סרטים על חיים, שמחה, מוזיקה והישרדות
>> ימית הגר היא המנהלת האמנותית שלפסטיבל הבלוז בשדרותשיתקיים בתחילת החודש הבא (3.12-1.12), אחרי שלא התקיים בחמש השנים האחרונות בגלל מגיפת הקורונה והמלחמה. הפסטיבל יכלולהופעות חיות של אמנים מהשורה הראשונה (אהוד בנאי, אבנר גדסי, קרולינה, חיים אוליאל, דוד פרץ, נויה סול ועוד), במות אינטימיות, הקרנות סרטי בלוז ייחודיים וג'אם סשן מקומי.הבלוז נולד בדרום ארצות הברית מתוך כאב, געגוע ועבודת כפיים, והפך לשפה מוזיקלית אוניברסלית של התמודדות ותקווה. דווקא בשדרות – העיר שחיה שנים במציאות מאתגרת אך לא ויתרה על שמחת חיים, תרבות וקהילה – הבלוז מקבל משמעות חדשה ומקומית.פרטים וכרטיסים כאן.
ימית הגר (צילום: נעמה שוורץ)
בשבעה באוקטובר הפסקתי לשמוע מוזיקה. זה נמשך חודשים ארוכים. בהתחלה מההלם כל הרגשות כבו. לא שיר, לא מנגינה, לא יכולתי להאזין לשום דבר, פעם ראשונה בחיים. לאחר כמה שבועות דיברתי עם חבר מוזיקאי, שהרגיע אותי שזה יחזור ושלא אדאג. הרבה סיפרו שחוו את אותו הדבר.
אחרי כמה חודשים הצלחתי לחזור ולשמוע מוזיקה קלאסית פתאום, וראיתי פוסט בפייסבוק של מישהו שביקש המלצות למוזיקה אינסטרומנטלית בלבד. כולם הבינו את כולם באותם ימים. ואז פתאום שמתי לב שחזרנו לשמוע שירים, עם מילים, אבל רק באנגלית ורק מוכרים וישנים. לא מוזיקה חדשה. אי אפשר היה לעכל כלום, היה צריך נחמה וליטוף והרבה חום וקאברים של אביתר בנאי. כמה חודשים אחר כך זה חלף ואז אפשר היה שוב להקשיב גם למילים, גם בעברית, גם מוזיקה חדשה וגם בלוז. זה חזר. כי זה מה שקורה כשחיים ומוזיקה צריכים להציל זה את זה.
סופר-צ'יקן (צילום: רונן גולדמן)
הפעם אחרונה שפסטיבל הבלוז התרחש בשדרות הייתה לפני הקורונה. הרבה בלוז הרגישה העיר בשנתיים האחרונות, ועכשיו גם המוזיקה חוזרת לעיר. הפסטיבל מתקיים הפעם בתוך המרחב המוגן והבטוח של סינמטק שדרות, ובנוסף להופעות יוקרנו גם שישה סרטים: שתי קלאסיקות מבריקות ("האחים בלוז" ו"ריי" על ריי צ'ארלס) ועוד ארבעה סרטים דוקומנטריים שמגיעים היישר מהמיסיסיפי, מהדרום שלהם לדרום שלנו. קשוח תמידית בדרום, גם אצלם, גם אצלנו, ושם המוזיקה רוצה להיות ולרפא את מה שחשוף וכואב.
הסרטים הם סיפורים שקרו בדרום של מדינה אחרת, באזור הנחשב למולדת של הבלוז, שם מתמודדים עם הקשה של החיים גם בעזרת מוזיקה מקומית. קלרקסדייל, העיר העיקרית שמופיעה בסרטים שם, היא מקום בו המוזיקה היא לא קריירה שרודפים אחריה אלא תרופה ומפלט. עיר שלמה שמחזיקה מסורת דרך האצבעות והקולות, לכל אחד ייעוד, והבלוזיסטים הם שומרי הסף של משהו ענק.
החיים לא מפנקים את כוכבי הסרטים – עוני, זקנה, סבל, קושי, מתח בתוך מציאות של מאבק הישרדות תמידי. ועדיין, המציאות חילקה להם תפקיד כפול – גם לשמור שהבלוז לא ייעלם מן העולם וגם לחבר בין אנשים ולהקל בשירתם על הקהילה האהובה. אנשים שלא נועדו להיות אגדות, לא אמורים היו להיות מתועדים, כשרונות שטרם הוכחו, נותנים לנו הצצה מרגשת על המסורת שהם שותפים להעברתה כמו במירוץ השליחים של הצלילים, על הסיפור שהשירים מספרים, נשמות גדולות במקומות קטנים.
סופר צ'יקן ג'ונסון, גיבור אחד הסרטים, עבד כל חייו בברזל ובגידול תרנגולות. אל מול החיים אותם חי בפשטות, הנשמה שלו עושה את הבלוז הכי צבעוני בשטח. סופר צ'יקן הופיע בבארבי תל אביב וגם במטולה בימים אחרים, לפני קצת פחות מעשור, עם יהוא ירון (בס) ואביב ברק (תופים). הוא אף כתב שיר על תל אביב שמדבר על מטולה, ומזכיר את שני הנגנים ואת המפיקה שהטיסה אותו. צ'יקן מנגן על גיטרות שהוא בונה בעצמו מחפצים שמצא בחווה, בבית ובמוסכים שבהם עבד, אחת הגיטרות שסיבכה אותו בשדות תעופה לאורך השנים הייתה זו שבנויה מרובה ציד, גיטרות אחרות עשויות מחלקי מכוניות וכלי בית ישנים.
ליאו באד וולש, כוכב סרט נוסף שיוקרן בפסטיבל, הוא בלוזיסט שפרץ עם אלבום בכורה בגיל 83. בגיל 84 הוציא את אלבומו השני ואז יצא לסיבוב הופעות שאחת מהן הייתה בבארבי בתל אביב, במופע הפתיחה של פסטיבל הבלוז הראשון של תל אביב לפני עשור בדיוק. ליאו עבד עם הידיים כל חייו, חטב עצים ועבד בחקלאות, ופתאום הוא מול בארבי מלא, מנגן את חייו על גיטרה ורודה ונוצצת ורוקד. ליאו מדבר על החלק שבו הוא מקווה שיינתן לו עוד זמן. ההישרדות אצלו עוברת דרך החשמל של הגיטרה שעובר לרגע דרך השמיים בדרך חזרה לארץ, לבמה ואלינו. המעבר מעבודת כפיים, קהילה וחיי כנסייה לבמות, פסטיבלים, חליפות מגוהצות וטיסות בכל העולם מציג בפנינו כיצד העולם עשה לו סיבוב אחרון ואנחנו היינו חלק מחגיגת חייו, שנתיים לפני שעזב את העולם.
ליאו באד וולש (צילום: רונן גולדמן)
גיפ, כוכב הסרט השלישי, היה קברן ועבד אף הוא בעבודה לא פשוטה במפעל רכבות. מאוחר יותר בחייו הפך מפעיל בית קברות ומנהל מועדון בלוז מהמוסך הביתי. הסרט מראה לנו אותו גם כן בשנותיו האחרונות, כשהוא עסוק בפעילות מוזיקלית וקהילתית, הוא משמח את בני קהילתו ואז קובר אותם. עוד סיפור ענק על בלוזיסט צנום שקמטיו מספרים את רוב הסיפור והוא משלים במילותיו את השאר.
הסרטים הם לא על בלוז של מישהו אחר, הם כמו להיכנס לתוך ספר היסטוריה בזמן שהיא מתרחשת. גיבורי הסרטים הם האחרונים שמספרים את הסיפור הקשוח שלהם מיד ראשונה, כפי שאנחנו נהיה האחרונים שנספר את הסיפור של מה שקרה פה בדרום בפעם האחרונה שזה קרה לנו, ונשאיר את שדרות רק עם לב וצלילים. אמן. >> פסטיבל הבלוז שדרות, 3.12-1.12, סינמטק שדרות.פרטים נוספים וכרטיסים כאן
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הנה בא הבלוז: תומר כץ ורונה קינן במסיבת האשכבה לתל אביב
תומר כץ (צילום: יעל חוטומלנסקי)
תומר כץ, המפיק מאחורי פסקול "המפקדת" של אקו והאלקטרו-בלוז של D Fine Us, עובר לפרונט ב"פטיש מסמר" עם רונה קינן, שיר שהוא גם תל-אביב שהפכה בסגרים לעיר רפאים וגם מצעד שמח בניו אורלינס. ויש לו כמה דברים יפים לומר על זה
אחת השורות היפות בשיר של ג׳קסון סי. פרנק היא "לא משנה לאן אלך – הבלוז מנהל את המשחק".
זו השורה הראשונה שקפצה לי לראש אחרי שהשמעתי לחברה טובה את "פטיש מסמר", השיר החדש של רונה קינן ושלי, בפעם הראשונה.משהו כמו חמש שניות לתוך השיר היא אמרה "ישר ששומעים את ההשפעות של הבלוז עליך, כמו תמיד".עד עכשיו לא הבנתי אם זו הייתה מחמאה או הקנטה.
עיקר עבודתי האמנותית בשלוש השנים האחרונות מתמקדת בפרויקט המוזיקלי שלי,D Fine Us, שמשלב דלתא בלוז, גוספל וג'אז ישן עם הפקות אלקטרוניות עכשוויות. הפרויקט נולד בתל אביב, התגבש והוקלט בין דימונה לעיירות נידחות לאורך המיסיסיפי (מקום הולדתו של הדלתא בלוז) ומתארחים בו מוזיקאים מהארץ ומחוצה לה.
החוויה הכי עוצמתית בעבודה על הפרוייקט, ללא צל של ספק, הייתה המסע למיסיסיפי ובפרט ההגעה לקלארקסדייל.קלארקסדייל היא עיירה קטנה – מעין קפסולת זמן שטומנת בחובה אנשים, סיפורים ומוזיקאים מהפנטים. הסתובבתי שם כמעט חודש וחצי וניסיתי רק לספוג כמה שיותר ולהקליט כמה שאצליח.התאהבתי בדרך בה הבלוזיסטים ניגשו שם למוזיקה, ובחופש שהם נתנו לה לצאת מהקווים. זה גם גרם לי לחשוב שאולי החיבור החזק שלי לבלוז ולהפקה מוזיקלית נובע מאותו העניין: אין חוקים.יום אחד אתה פיזיקאי שבונה טיל גרעיני, ולמחרת אתה צייר משוגע, שמשפריץ צבעים בלי הסבר או הגיון.
לפני שנה, עמוק בתוך תקופת הסגרים המכושפת, רונה ואני התחלנו לגשש סביב שיתוף פעולה.רונה מאוד אהבה את The Fox – שיר מתוך הפרויקט שלי, בו השתתפו נגה ארז, אורי רוסו וביג טי וויליאמס.אני מנגד מאוד אהבתי את כל מה שהיא עושה כי היא רונה קינן.מה שקרה בפועל זה שנפגשנו לבליינד דייט מוזיקלי.נטול חזון או תוכנית, הנחתי שנעבוד על חומר באנגלית. איכשהו, מצאנו את עצמנו עם דואט שהוא סוג של בלוז-גוספל-אלקטרוני – בעברית.שוב הבלוז ניהל את המשחק.
נתקלתי לא מזמן בהרצאה על סיפור סיפורים. דיברו שם על איך שלפני הרשתות החברתיות הייתה טלוויזיה, ולפני הטלוויזיה היה רדיו וכולם היו מתגודדים סביבו כדי להקשיב לחדשות או למוזיקה; זה הולך אחורה עד לימים בהם היו יושבים סביב מדורת השבט בסוף כל יום, מקשיבים לסיפורים.
המדורות הפופולריות ביותר היו של מי שסיפרו את הסיפור הכי מרתק או זה שסיפק את הערך הכי גבוה למאזינים שלו: סיפורי גבורה, אהבה, טיפים לציד מוצלח או הודעות על החיים בקהילה. היו אפילו שבטים באזורים מסוימים באפריקה שהיו ממנים מספר סיפורים ראשי לשבט, להם קראו "גריות". הגריות היו מין טרובדורים נודדים שבאחריותם היה להפיץ את הסיפורים "החמים" מהשבט שלהם, לרוב בליווי כלי נגינה וריקוד. יש האומרים שמנהג הסטוריטלינג הזה, במבנה השאלה-תשובה, הוא אחד המקורות הקדומים של הבלוז.
רונה קינן (צילום: אסף עיני)
המסקנה המתבקשת היא כמובן שהגריות למעשה אף פעם לא באמת עזבו את העולם, ואנחנו ממשיכים עד היום, ועוד נמשיך, לעקוב אחרי הסיפורהמושך ביותר. "פטיש מסמר"הוא בעצם סיפור בתוך סיפור. הוא ניזון מהעבר וממוקם בהווה, הוא גם תל-אביב שהפכה בסגרים לעיר רפאים וגם מצעד שמח בניו אורלינס, חלקו כלי נשיפה מריעים ומפוחיות וחלקו תופים מתוכנתים וסינתיסייזרים, אפשר למצוא בו רפרנסים לשירי גוספל מדרום ארה"ב של המאה הקודמת ולשירי מהפכה שתורגמו מרוסית לעברית, פזמוני חג ואפילו שירה עברית מודרנית.
הוא גם אחד השירים שהכי נהניתי לעבוד עליהם. תהליך היצירה עם רונה הרגיש טבעי מהרגע הראשון ולמדתי ממנה המון. הקפדנו כל הזמן להחליף כיסאות ותפקידים – פעם היא על המחשב ואני על המיקרופון, היא על הקלידים ואני עם הגיטרה – העיקר להתרחק מהקומפורט זון שלנו כמה שיותר, במחשבה שמשהו מרענן ומיוחד יהיה מוכרח לצאת מזה.עם קליפ חגיגי וסוער, עליו אמון הבמאי המוכשר רועי רוזן,פטיש מסמריצא השבוע לאור.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
הענק משיקגו באדי גאי יגיע לישראל למופע מלא ומיוחד שהכנסותיו ייתרמו לילדי כנפיים של קרמבו. גאי חוזר אלינו במסגרת סיבוב הופעות לכבוד אלבומו החדש, "The Blues Is Alive and Well", להופעה יחידה באמפיפארק רעננה ב-25 באוקטובר.
החדש של גאי (81) הוא אלבום האולפן ה-18 שלו, ומשתתפים בו כמה חברים קרובים – שתיים מהאבנים המתגלגלות, מיק ג'אגר וקית' ריצרדס, בשני שירים נפרדים, וגם ג'ף בק והמוסיקאי הבריטי הצעיר ג'יימס ביי.
את הקריירה הארוכה והמפוארת של גאי מעטרים עשרות פרסים, בהם שבעה פרסי גראמי, והוא קיבל מדליית כבוד מנשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה. הוא הקליט עם הכוכבים הכי גדולים של הבלוז, ובין שיתופי הפעולה שלו אפשר למנות את מאדי ווטרס, בי בי קינג, אריק קלפטון, קרלוס סנטנה ועוד. ההשפעה הענקית של גאי על הבלוז נגעה גם בגיטריסטים הגדולים, בהם ג'ימי הנדריקס, קלפטון, ג'ימי פייג' וקית' ריצ'רדס.
גאי אפילו השתתף לא מזמן בתכניתו של דייויד לטרמן, "את האורח הבא אין צורך להציג", שבה הייתה טינה פיי האורחת המרכזית. השניים אכלו במסעדה בשיקגו שבה נוהגת פיי לשבת, דיברו על שורשי הבלוז – ומאוחר יותר הוא גם נתן כמה אקורדים באולפן.
מופע החימום של גאי יוצא דופן: על הבמה יעלו שלומי ברכה, רמי פורטיס, יהודה קיסר עם לירון עמרם, תמר אייזנמן ונינט. כאמור, ההכנסות מהמופע ייתרמו לעמותת כנפיים של קרמבו, המשלבת ילדים ובני נוער עם צרכים מיוחדים יחד עם בני נוער מהחינוך הרגיל.
אלברט לי, מאמני הקאנטרי הגדולים בעולם, זוכה שני פרסי גראמי וחמש פעמים ברציפות כגיטריסט הקאנטרי הטוב ביותר מטעם "Guitar Player Magazine" מגיעלהופעה אחת שתתקיים ב־10 באוקטובר ברידינג 3. אלברט לי מכונה בפי רבים "המאסטרו של הגיטרה" בשל יכולתו המופלאה והבלתי נתפסת של פריטה היברדית (מפרט ואצבעות במקביל). במהלך השנים ניגן עם שמות ענקיים כמו אריק קלפטון, ג'ו קוקר, שריל קרואו ואחרים. לקראת הופעתו בחר לי כמה מהקטעים שעיצבו את אישיותו המוזיקלית.
הבחירות של אלברט לי:
Emmylou Harris – "Making Believe"
זו זמרת שליוויתי במשך שנים רבות בשיר הכי מרגש שלה.
Chet Atkins – "Wildwood Flower"
אחד הגיטריסטים שהכי השפיעו עליי בחיי. והקטע הזה היה אחד הראשונים שלמדתי לנגן בגיטרה!
Eric Clapton – "Lay down Sally"
כשהתקבלתי ללהקה של אריק זה היה השיר שהכי אהבתי לנגן בגלל המקצב הקליל שלו שהיה שונה משירי הבלוז ה"רגילים" שניגנו.
Brent Mason – "Don't Try This At Home"
מדובר לדעתי בגיטריסט הקאנטרי המעניין ביותר בימינו! זה קטע מאוד מסוכן – אל תנסו בבית.
The Time Jumpers – "I Miss You"
חבורת הנגנים המוכשרים מנאשוויל כתבו שיר לכבוד חברת ההרכב והזמרת הנפלאה Dawn Sears, שנפטרה לא מזמן. מאוד ריגש אותי.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
