1. גג הדיזנגוף הסנטר

אולי המקום שהכי מייצג את העיר בעיני – גם חקלאות וגם תרבות הצריכה, אקולוגיה מוקפת בטון ונוף של כל מרכז העיר. מאז שהתחלנו לפתוח שם מרחב לנוער וצעירים.ות בשיתוף עם הנהלת הקניון, גם הבנתי את החשיבות שלו בתור מקום מפלט לכל מי שלא מצליח.ה למצוא את מקומו.ה, ומגיעים לגג להתנסות, לחגוג או סתם לנוח שניה. כל פעם שאני מגיע לגג אני מופתע ומתרגש ממה שאני פוגש שם. לאחרונה גם עבר שיפוץ אז נעים שם אפילו יותר.
דיזנגוף 50, תל אביב

2. קפה יעל

בבוקר של אחרי משמרות ערב אינטנסביות צריך מקום רגוע לשתות קפה וזה הספוט המושלם. גם מרגיש כאילו אתה יושב בחצר ירוקה של חבר, וגם אוכל מדהים. מעולה גם לפגישות עבודה וגם לשבת עם ספר להירגע. ממליץ במיוחד על הפרוסות המפנקות.
צייטלין 18, תל אביב

3. ירקניית המושבה

אם יש משהו שלמדתי בעבודתי בעמותה זה את החשיבות של קשר. לכן אני תמיד מעדיף לקנות את הירקות שלי מירקן שאני מכיר ואוהב, ולא באיזה סופר של רשת מנוכרת. כל כך כיף לפגוש את שקד הירקן שלפעמים אני הולך לקנות ירקות שאני בכלל לא צריך רק בשביל לעשות איתו צחוקים ולשמוע איזה מוזיקה הוא שמע לאחרונה. כידוע, לפעמים הקישוא הוא רק תירוץ.
דיזנגוף 6, תל אביב

4. Mobo

אנחנו בעלם לוקחים מאוד ברצינות את מה שנקרא 'שימוש בחומרים משני תודעה', ולכן אם כבר אלכוהול אז בחנות/בר יין המקסימה הזאת. ההצעה שלי היא לתת לנועם הבעלים לקחת אתכם למסע בין יינות טבעיים שהיא תדע שאתם רוצים עוד לפני שאתם יודעים. עם סיפור על כל יקב וכל זן ענבים, אני מרגיש שאני לומד משהו בכל ביקור גם אם סתם באתי להפיג את המתחים של השבוע.
אחד העם 51, תל אביב

5. פארק הירקון

יש נטייה לקחת את פארק הירקון קצת כמובן מאליו, אבל מדובר בפנינת טבע עירוני מעולה. מעולה גם עבור המשוגעים שאני לא מבין שאוהבים פעילות גופנית וגם עבור המשוגעים שאני כן מבין שאוהבים לבהות בציפורים. מקום שמאפשר קצת לנשום בתוך כל הטירוף. ממליץ במיוחד להמשיך עם הפארק מזרחה וללכת לאיבוד.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

צומת בגין/הרכבת. זה מקום שהוא גם סיוט תחבורתי ביום, וגם לא נעים להליכה בלילה, שמשקף בצורה ברוטלית את הפער בין הכיף והבילויים של רוטשילד לקושי וההזנחה בנווה שאנן. מקום שתמיד מזכיר עוד כמה עבודה יש לעשות.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
מוכן להתחייב שאירוע ההתרמה של עלם יפתח לי ולכל מי שיבוא אליו את הלב ב-25.11.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הסרט 'חליסה'. אמנם סרט מאוד חיפאי (בכל זאת צריך לעשות כבוד למקורות) שמצליח להראות בצורה מדהימה ולא שמאלצית מה קשר בין בני אדם יכול לעשות גם בנסיבות קשות ועצובות. משחק מדהים של נועה קולר ואנטולי בליי מומלץ מאוד.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
מתאר לעצמי שזה ברור בשלב זה, אבל אני ממש ממליץ לתרום ולהתנדבבעמותת עלם. העמותה שעובדת עם נוער וצעירים במצבי סיכון בשלל פרוייקטים באופנים הכי מקצועיים ומתקדמים שיש.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני רוצה להרים לאברהם הרוש, שחוץ מלהיות הרכז שמחזיק את המרחב שלנו בגג הסנטר הוא גם מחנך בבית ספר יסודי וגם אמן מוכשר. אבי מזקק אצלו את כל מה שטוב בלהיות תל-אביבי והוא גם איש יקר ואהוב.

מה יהיה?
המפגש עם נוער וצעירים לרוב דווקא נוסך בי אופטימיות, מאחורי כל ההתנהגויות 'המסוכנות' נמצאים אנשים מאוד רגישים, אמפתיים ועם הבנות יפות על המציאות, אז העתיד וורוד. לגבי המבוגרים בהווה אני הרבה פחות בטוח.

• העיר שלי
• דיזנגוף סנטר
• בני נוער
• קפה יעל
• MOBO

בני הנוער קצת משתגעים, עם זמינות הטלפונים והרשתות החברתיות בזמן מלחמה. ובגלל שכל מי שנולד אחרי שנת 2000 לא יכול בלי מסכים, אספנו סרטים מומלצים לבני הנעורים שאפשר למצוא בימים אלה בנטפליקס, בהוט וביס.

סרטים שזמינים בנטפליקס

מותר לאהוב (2020)

זה סיפור התבגרות בעיירה קטנה, שמשתמש בתבנית המוכרת של סירנו דה ברז'רק כדי לספר על משולש אוהבים. אלי בת ה-17 (לאה לואיס מהסדרה "ננסי דרו"), שהיגרה מסין לארה"ב בגיל 5 ומתגוררת עם אביה האלמן בתחנת הרכבת שהוא מנהל, כותבת עבודות עבור עמיתיה לכיתה. פול מבקש ממנה שתכתוב עבורו מכתבי אהבה לאסטר, בת הכומר היפה והחכמה. אלי מסכימה משום שצריך לשלם את חשבון החשמל, וגם משום שהיא עצמה נמשכת לאסטר. פול כבד הפה, שנראה בהתחלה מטומטם כמו שהוא נשמע, מתגלה בהדרגה כעלם מתוק, ובעל תובנות פשוטות ויפות על אהבה ועל חברות. העלילה אמנם מתקדמת בין תחנות מוכרות, אך הבמאית-תסריטאית אליס וו מצליחה למלא את הקלישאות בתוכן אנושי שובה לב. אלי ופול מתעצבים כצעירים מבולבלים, שמתוך חברותם לומדים להכיר זה את זה ואת עצמם, ויפה לראות את זה קורה. ליהוק טוב, כיוונון וטיימינג נכון הופכים את סרט הנעורים העצמאי הזה לחוויית צפייה נעימה.

קלולס (1995)

העיבוד המודרני של איימי הקרלינג ל"אמה" של ג'יין אוסטן זכה למעמד של קאלט, וצפיות חוזרות ונשנות לא העמו מזוהרו. שר, נערה עשירה ואופנתית מבוורלי הילס, היא פקחית ונאיבית גם יחד – מין שילוב של מרילין מונרו ושירלי טמפל. יש לה לב טוב, אך בתחילת הסרט היא מרוכזת בעצמה וברצונות שלה, שאחד מהם הוא לקבל ציונים טובים בלי ללמוד (אבא שלה עורך דין והיא למדה ממנו דבר או שניים באמנות המניפולציה). כשהיא פורסת את חסותה על התלמידה החדשה טאי (בריטני מרפי המנוחה), תפיסתה העצמית מתחילה להתערער. אליסיה סילברסטון מגלמת את שר באופן מושלם, פול ראד מקסים בתפקיד אחיה החורג (בערך) והסרט שנון, נבון, רומנטי ועדכני לחלוטין, כולל יחס פרוגרסיבי לפליטים, אקולוגיה, הטרדה מינית, העצמה נשית והפוליטיקה של השפה.

קלרה הקדושה (1996)

ארי פולמן ואורי סיון יצרו סרט נעורים מאוד יוצא דופן, שמערבל את המרכיבים המוכרים של הז'אנר (מרד נעורים, אהבה ראשונה), מוסיף רכיבים חדשים, וטובל באווירה דחוסה וביופי חזותי מסעיר. בעיירת פיתוח דמיונית ב-1999, על סף המילניום, מורה (יוסף אל דרור) ומנהל בית ספר (יגאל נאור) מנהלים מלחמה בתלמידים. כיתה שלמה בבית הספר על שם גולדה מאיר (שדיוקנה מתנוסס על כל הקירות) קיבלה מאה במבחן במתמטיקה, וההנחה הטבעית היא שמישהו גנב את השאלון. חקירת התלמידים מגלה שעולה חדשה מרוסיה בשם קלרה (לוסי דובינצ'יק) רואה את הנסתר, והיא ניחשה את התרגילים במבחן. אמה של קלרה (יבגניה דודינה) מאמינה, מניסיונה האישי, שזה יעבור לה כשהיא תתאהב. במקביל הסיפור עוקב אחר שלושה חברים פרועים, וככל שהוא מתקדם הדברים הולכים ונעשים יותר ויותר סוריאליסטיים (למשל, המנהל רוצה לנצל את כוחותיה של קלרה כדי לחולל מהפכה צרפתית חדשה). זוכה שבעה פרסי האקדמיה לקולנוע (לפני שקראו לו אופיר), כולל לבימוי ולסרט, מלווה במוזיקה מכשפת שהלחין ברי סחרוף.

אנולה הולמס (2020)

מילי בובי בראון נבונה וכובשת לב בתפקיד האחות הקטנה שנשארה בבית האחוזה כשמייקרופט היבשושי (סם קלאפלין) ושרלוק המרוחק (הנרי קאביל) עברו לחפש את מזלם בלונדון. אמם הפרוטו-פמיניסטית (הלנה בונהם קרטר) לימדה אותה מדעים, אומנויות לחימה, טניס ושאר דברים שילדות טובות אינן אמורות להכיר, ובמקביל זממה מיני מזימות. בהגיע אנולה לגיל 16 אמה נעלמת, ומייקרופט מחליט לשלוח את הנערה הפרועה לבית ספר לנימוסים. אנולה בורחת, וברכבת נתקלת בלורד צעיר (לואיס פרטרידג') שנמלט גם הוא. בינתיים בבית הלורדים עומדים להצביע על רפורמה שתרחיב את זכות ההצבעה לאנשים פשוטים, ובהדרגה המתח בין אנגליה הישנה לבין זו החדשה המאיימת להחליף אותה, עובר באלגנטיות למרכז הסיפור. כשאנולה מחליטה ללכת בדרכי אחיה הנערץ ולחקור מי רוצה ברעתו של הנער חובב הצמחים, היא חורגת ממה שאמה לימדה אותה, וסיפוריהם של שני המורדים הצעירים משתלבים יפה במה שמתפתח לתעלומה בלשית לא מאוד מורכבת, אבל בהחלט מפתיעה. זה סרט נעורים חמוד, שמנסח את מסריו החיוביים לגבי בנים ובנות ומה שביניהם באופן אינטליגנטי ולא לוחץ.

סרטים שזמינים ב-yes וסטינג TV

יפה בוורוד (1986)

ג'ון יוז היה מלך סרטי הנעורים של שנות השמונים, וזה אחד מסרטיו הזכורים לטוב, אף שהוא לא ביים אותו, אלא הסתפק בכתיבה ובהפקה. היפה שבוורוד היא אנדי וולש (מולי רינגוולד), בת מעמד הפועלים שלומדת על מלגה בתיכון של בני עשירים. דאקי האאוטסיידר (ג'ון קראייר מ"שני גברים וחצי") הוא החבר הכי טוב שלה, שמאוהב בה מזה שנים, ואומר לה הכל חוץ מאשר את זה. אנדרו מקרתי מגלם את הנער העשיר והחתיך בליין, שנדלק עליה, ואף מזמין אותה לנשף הסיום של בית הספר. אבל הוא מתקשה להתמודד עם הלחץ שמפעיל עליו חברו סטף (ג'יימס ספיידר) להיפרד מהנערה שתופרת בעצמה את בגדיה. זאת דרמה קומית רומנטית סימפטית, עם דגש על מתח מעמדי, ששרדה היטב את שיני הזמן. הסיום המקורי שונה בעקבות התגובות הלא אוהדות בהקרנת המבחן, מה שמעיד על הצרימה הבולטת בסרט – הופעתו חסרת החן של קראייר. אבל פרט לו כולם טובים, בעיקר הארי דין סטנטון הנהדר בתפקיד אביה הנחמד אך לא לגמרי מתפקד של אנדי.

סיפורו של אביר (2001)

הית' לדג'ר המנוח מככב בקומדיית אקשן ימי ביניימית עם קריצה, מלווה בפסקול סוחף שמורכב מלהיטי רוק קלאסיים של קווין, דיוויד בואי, אריק קלפטון ועוד. זה סיפורו של ויליאם תאצ'ר, נושא כליו של אביר המשתתף בטורנירים של אבירים. כשהאביר נהרג במהלך טורניר, וויליאם עוטה את השריון שלו וזוכה בפרס. ההצלחה מניעה אותו לנסות את מזלו בטורנירים ברחבי אירופה (שמבוימים כמו משחקי בייסבול מודרניים), אבל כדי להירשם לתחרויות הוא זקוק למסמכים שמוכיחים שיש לו דם אציל. המשורר המהמר ג'פרי צ'וסר (פול בטאני בתפקיד שנון ומבדר להפליא) מכין לו תעודה מזויפת והופך ליחצ"ן שלו. בעזרת חבריו המשמשים כנושאי כליו (מארק אדי ואלן טודיק מהווים צמד קומי מוצלח) ויליאם זוכה להצלחה ואף מתאהב בג'וסלין (שאנין סוסאמון), אבל אז נחשפת זהותו האמיתית. בריאן הלגלנד כתב וביים סרט כיפי, אנכרוניסטי במופגן, שמרענן את הקלישאות של סרטי ספורט כמו "רוקי".

מתויגת (2015)

בשנתה האחרונה בתיכון ביאנקה (מיי ויטמן) מגלה שהיא נתפסת על ידי חבריה ללימודים כ-DUFF – ראשי תיבות של "חברה שמנה ומכוערת נבחרת" – של שתי החברות היפות שלה ג'ס וקייסי (שממרום הפופולאריות שלהן לא היו מודעות לחוסר האיזון ביחסיהן). ד.א.ף, כך מוסבר לה, היא החברה הפחות פופולרית בקבוצה החברתית שאליה היא משתייכת, ואנשים מנצלים אותה כדי להתקרב לחברותיה האטרקטיביות ממנה. בניסיון לשנות את מעמדה החברתי, ביאנקה מבקשת מהאתלט החתיך ווס שילמד אותה איך להשתדרג, ובתמורה היא מציעה לעזור לו לעבור מבחן במדעים. זאת עוד קומדיית תיכון שבוחנת את הקאסטות והמנהגים של בני העשרה בחודשים שלפני נשף הסיום המיוחל, אך היא עושה זאת עם הרבה אירוניה עצמית. אליסון ג'אני הגדולה מעניקה תמיכה בתפקיד אימה המבינה של ביאנקה, שלא באמת צריכה לשנות את הגרדרובה שלה, אלא את תפיסתה העצמית.

שגעון של מסיבה (1980)

למה שלא תנסו קומדיית נעורים צרפתית שהפכה בזמנה ללהיט בינלאומי? סופי מרסו בת ה-13 בבכורתה הקולנועית מגלמת את ויק, שעוברת לפריז ונרשמת לבית ספר חדש. הוריה, רופא שיניים (קלוד בראסר) ומאיירת (ברידג'יט פוסי), בוגדים זה בזו, וויק המתוסכלת פונה לעצתה של הסבתא רבתא שלה. הסרט נקרא על שם המסיבה הגדולה שוויק נורא רוצה ללכת אליה, אבל הוריה מתנגדים. זה סרט שובה לב, שאינו מוותר על הקלישאות המוכרות מסרטי נעורים אמריקאים, אך יש בו חן ואותנטיות רגשית. הפסקול של הסרט הצמיח את הלהיט "Reality", וסופי מרסו גדלה להיות אחת הכוכבות הגדולות של הקולנוע הצרפתי.

סרטים שזמינים ב-HOT

הסיפור של מאד (2012)

המותחן ספוג האווירה של ג'ף ניקולס מספר על שני חברים בני 14 המתגוררים בבתי סירות על שלוחה של המיסיסיפי בארקנסו, ושייכים לקהילה של אנשים המתפרנסים בצנעה ממה שהנהר מעניק להם. יום אחד אליס (טיי שרידן מ"שחקן מספר אחת") ונקבון (ג'ייקוב לופלנד מסרטי "הרץ במבוך”) מפליגים לאי קטן לחפש סירה שנתקעה בצמרת עץ, ומגלים שהיא מאוכלסת על ידי נווד המציג את עצמו כמאד (מתיו מקונהיי). הלה מספר שהוא מחכה לאהבת חייו (ריס ווית'רספון) שעזבה אותו לטובת גברים אחרים, ושהוא מסתתר באי משום שהרג את הגבר האחרון שהתעלל בה. אליס מתגייס לעזור למאד להתאחד עם אהובתו ולחמוק מהמשטרה ומבני משפחתו האלימים של הנרצח. נקבון אינו ממהר להאמין לצ'יזבטים של מאד, אבל הוא מצטרף למבצע מתוך נאמנות חברית. זה סרט התבגרות פיוטי ומסעיר, שנחווה כמו סיפור של מרק טוויין המסופר על ידי וויליאם פוקנר. שני הנערים נהדרים, ושרידן במיוחד מפליא לבטא את הרומנטיות, הנחישות, המרי, החרמנות, התקווה ומפח הנפש של גיל ההתבגרות.

מבוכים ודרקונים: כבוד בין גנבים (2023)

בניגוד לניסיונות הקודמים והכושלים להעביר את "מבוכים ודרקונים" מהשולחן למסך, הפעם חברת הסברו, שמייצרת את המשחק, בחרה להעצים את מרכיב ההומור. יש כאן הרבה פחות מכות מהמקובל בסרטי אקשן/פנטזיה, וגם אין פתגמים קלישאתיים, אלא אם הם נהגים לצורך פירוק הומוריסטי שלהם. מה שיש למכביר זה עיצוב מרהיב ואפקטים מיוחדים מקוריים, ויש חבורה נחמדה של דמויות, שיוצאות לסדרה של משימות שמטרתה לגאול נערה מידיו של הנבל שלכד אותה בשקריו. אלא שאותה נערה כלל אינה יודעת שהיא לכודה. אדג'ין (כריס פיין) והולגה (מישל רודריגז) הם צמד גנבים שבורחים מכלא שמור בארץ דמיונית, שעוצבה כשילוב בין עידנים עתיקים שונים. הם מגלים ששותפם לשעבר פורג' (יו גרנט במיטבו) הוא עכשיו מושל נוורווינטר. פורג' הנוכל שכנע את בתו בת העשרה של אדג'ין שאביה נטש אותה בשל תאוות בצע גרידא, וכדי להוכיח לה שהוא משקר, שני הגנבים צריכים לשים את ידם על מיני אמצעים קסומים. לצורך הגשמת המשימה הם מצרפים אליהם מכשף צעיר ולא מאוד מוכשר ודרואידית משנת צורה. כמו במשחק, התסריט מתרוצץ מפה לשם ומשימה מובילה לעוד משימה. לסרט חסר אותו מרכיב חמקמק שהפך את "הנסיכה הקסומה" (עכשיו ביס) לסרט פולחן, אבל הוא מצחיק ומבדר יותר מהצפוי.

באה בקלות (2010)

אמה סטון הנהדרת בתפקיד הפריצה שלה מגלמת תלמידת תיכון שמרגישה שאף אחד לא מבחין בה. כדי לשנות את המצב היא מפיצה על עצמה שמועה שהיא שכבה עם מישהו. ידידה ההומוסקסואל הסובל מהצקות של בריונים נעזר בה לשנות את מעמדו על ידי העמדת פנים שהם קיימו יחסי מין. אחריו פונים אליה תלמידים לא מקובלים נוספים בבקשה שתסכים שיספרו ששכבו איתה, והיא מאמצת בחדווה את תדמית המופקרת ואף לובשת בגדים פרובוקטיביים. רק טוד (פן בדג'לי), שהיה מושא אהבתה עוד מחטיבת הביניים, מנחש את האמת. ליסה קודרו, תומאס היידן צ'רץ', סטנלי טוצ'י ופטרישה קלרקסון מעניקים תמיכה איתנה בתפקידי המורים וההורים, בקומדיית התבגרות שנונה ומלבבת השואבת השראה מהרומן הקלאסי "אות השני".

סיפורו של וויל הנטינג (1997)

החברים הצעירים בן אפלק ומאט דיימון כתבו לעצמם תסריט, והתעקשו לגלם את התפקידים הראשיים (האולפנים העדיפו את בראד פיט וליאונרדו דיקפריו המוכרים יותר). התעקשותם הניבה פירות – התסריט ורובין וויליאמס זכו באוסקרים, והחברים הפכו לכוכבים (גאס ון סאנט היה מועמד על הבימוי). דיימון מגלם את וויל בן ה-21 שעובד כשרת במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס שבבוסטון. אפלק הוא חברו הטוב מהשכונה, שיודע שוויל הוא משהו מיוחד. וויל ניחן בכישרון מתמטי יוצא דופן, אך מתמודד עם נטייה בלתי נשלטת לאלימות. יום אחד פרופסור למתמטיקה נותן לתלמידיו חידה מתמטית קשה, ונדהם לגלות שרק וויל הצליח לפתור אותה בחשאי. הוא לוקח אותו תחת חסותו ושולח אותו להיפגש בקביעות עם פסיכולוג (וויליאמס). בין העלם הפרוע והפסיכולוג נרקם קשר מיוחד, שעוזר לוויל ולמצוא כיוון בחייו. זה לא בדיוק סרט נעורים (בארה"ב הוא זכה לדירוג R כי מדברים בו על סקס ויש בו קצת אלימות) אבל הוא מרגש ומעורר השראה בעיקר עבור צופים צעירים.

• המסך
• תל אביב נלחמת
• סרטים מומלצים
• בני נוער

הכתבה פורסמה במקורבאתר החדש שלנו, "הספוילר"– ותראו תראו

עוד לפני שהצופה הראשון נכנס להקרנה של "משחקי הרעב", השבוע לפני עשר שנים, היה ברור לכל שמדובר באחד האירועים התרבותיים הגדולים של השנה. ובהתאם, בסוף השבוע הראשון לעלייתו הסרט רשם את הפתיחה הגדולה ביותר עד אז לסרט שאינו סרט המשך, אבל קשה לומר שהוא הגיע משום מקום. מבחינת לא מעט צופים ועיתונאים, "משחקי הרעב" היה מעין סרט המשך – היורש של "הארי פוטר" ו"דמדומים", סדרת ספרי הנוער הבאה להפוך ללהיט קולנועי מטורף.

להמר על ההצלחה של "משחקי הרעב" ב-2012 היה נו-בריינר – סדרת הספרים מכרה היטב, הז'אנר היה טרנדי והקאסט היה צעיר וחתיך. אבל בדיעבד, אחרי שכבר ראינו עד כמה מחוספסת ופוליטית הסדרה נשארה עד הרגע האחרון, אפשר לומר שזה גם היה הימור אמיץ. העיבודים נשארו פחות או יותר נאמנים לספרים, לא שינמכו את התוכן כדי לנסות לקלוע לטעם המיינסטרימי (*אהמ* פרסי ג'קסון *אהמ*) והמשיכו למכור להמונים מוות, אלימות וגיבורים יפים שרצים למקלט בזמן הפצצות. וההמונים קנו.

>>>10 סרטים שכדאי לראות בקולנוע ברגע זה ממש

גם "הארי פוטר" ו"דמדומים" היו אפלים, אבל מזווית מאוד מסוימת. היו בהם אלמנטים של אובדן התמימות, התבגרות שלוקחת קצת זמן, מעבר מהשגרה האפורה אל עולם קסום נסתר שיש בו יופי וגם סכנה. קטניס מ"משחקי הרעב", לעומת זאת, גדלה בעוני, נאבקה כדי לשרוד, עד שיום אחד כיוונו אליה מצלמות והתחילו להמר מתי היא תמות ו/או איך היא מתכננת להרוג ילדים אחרים.

בסופו של דבר יצאו לאקרנים ארבעה סרטים על פי שלושת ספרי "משחקי הרעב". כולם הפכו לשוברי קופות והיו בין עשרת הסרטים המצליחים בעולם בשנת היציאה שלהם. אך ההשפעה התרבותית שלהם לא הסתכמה בבוכטות של כסף – קודם כל, כי הם הפכו את ג'ניפר לורנס לכוכבת, ואת דמותה של קטניס לאייקון. בתקופה שגיבורת אקשן הייתה מאורע חריג הרבה יותר, קטניס נכנסה מיד לפנתאון. היא הייתה מגניבה, חזקה, ערכית וחכמה, עם לוק ייחודי שמזהים מיד, אבל גם צד פגיע ורגיש שקל להזדהות איתו ולהתחבר אליו.

מחוץ לזירת המשחקים, לורנס הפכה לבחורה הכי קולית בעולם, זאת שעושה צחוקים בראיונות ונופלת במדרגות בטקסי פרסים ("אופטימיות זה שם המשחק", שזיכה אותה באוסקר ראשון, יצא כמה חודשים אחרי "משחקי הרעב"). מאז הקריירה שלה הספיקה לדעוך, עד שלאחרונה היא רשמה מיני-קאמבק עם תפקיד ראשי חמוד ב"אל תסתכלו למעלה". לפני כחודש היא גם הפכה לאמא, להבדיל.

כמו כל הצלחה, אחרי "משחקי הרעב" הגיעו כמה וכמה כותרים עם וייב דומה באופן חשוד: "מפוצלים", "הרץ במבוך", "המעניק", "המשחק של אנדר" ו"הגל החמישי", חלקם עיבודים לספרים חדשים וחלקם של ספרים ותיקים יותר שנשלפו מהארכיון כי התאימו לטרנד. ספרי נוער מז'אנרים אחרים ממשיכים לעשות את המעבר לטלוויזיה ולקולנוע, אבל תת הז'אנר הספציפי של סרטי נוער דיסטופיים או פנטסטיים די מיצה את עצמו אחרי ש"משחקי הרעב" נגמרה. הנפגעת העיקרית הייתה סדרת "מפוצלים" – הספר האחרון בסדרה פוצל לשני סרטים, אך החלק הראשון היה פלופ כל כך מביך שפרק הסיום כמעט עבר לטלוויזיה, ואז נגנז סופית.

>>>הולכים לעיבוד: מאיפה הוליווד עומדת לשלוף סיפורים ב-2022?

הדיסטופיות האפלות עדיין איתנו, אבל עכשיו הן מיועדות למבוגרים – מ"סיפורה של שפחה" דרך "רכבת הקרח" ועד "תחנה 11". גם הנוכחות של עלילות "באטל רויאל", כמו הסרט היפני ש"משחקי הרעב" קצת גנבה לו את השטיק, בולטת באופן מפתיע – ע"ע פורטנייט, "הטיהור" ו"משחק הדיונון". זאת ועוד, לפני כשנתיים יצא לאור ספר חדש בסדרת "משחקי הרעב", פריקוול שהתמקד בדמותו של הנשיא סנואו עשורים לפני עלילת הסדרה המקורית, ועיבוד קולנועי שלו כבר נמצא בעבודה.

אך הדבר הכי משמעותי שהשאירה אחרי הסדרה, באופן מפתיע, הוא עולם מושגים חברתי-פוליטי. "משחקי הרעב" היא כמו מבוא לתודעה מעמדית, Eat The Rich לחטיבת הביניים. קל ללמוד ולנתח בעזרתם נושאים מורכבים כמו פערים בחברה או פרופגנדה. יותר מזה, הצדעת שלושת האצבעות, סמל למרד שמובילה קטניס בסדרה, חילחלה גם למחאות אמיתיות, למשל בתאילנד ובמיאנמר.

בכל הקשור לאקטיביזם, הסרטים יצאו בתזמון מושלם – מעט אחרי שאוקיופיי וולסטריט, האביב הערבי, מחאת האוהלים הישראלית ומחאות נוספות הפכו את הפערים הכלכליים בחברה לנושא בוער יותר משמלת הלהבות של קטניס. העיסוק בנושאים האלה לא גווע, לא בקרב הציבור ולא במדיה שהוא רואה (שלום רב לכם, "הלוטוס הלבן", "יורשים", "פרזיטים" ועוד איזה אלף כותרים מהשנתיים-שלוש האחרונות). "משחקי הרעב" לא המציאה כלום, אבל דיברה את השפה הזו ברהיטות – היא התחילה כסוג של סאטירה ובהמשך ליוותה מאבק עממי משלב ההצתה ועד להפלת המשטר וההתמודדות עם ההשלכות. לא מבינים למה דור ה-Z כל כך מעורב פוליטית? תראו על איזה אסקפיזם גידלו אותם.

רוצים עוד כתבות על קולנוע?בואו לאתר החדש שלנו, "הספוילר",ותראו תראו

• קולנוע
• סרטים
• משחקי הרעב
• ג'ניפר לורנס
• נוער
• בני נוער
• קטניס אוורדין
• טיים אאוט סופ"ש
• טיים אאוט סופ"ש: גיליון 887