>>טל סודאי (כדאי שתעקבו) הוא גיטריסט וזמר-יוצר שעשה את המעבר לקידמת הבמה. השירים מ-EP הבכורה שלו, "כישלון בזיהוי פנים", זכו להשמעות רבות ברדיו. שיריו מכילים טקסטים בועטים, חשופים וכנים בצורה יוצאת דופן, המספרים על התמודדותו עם מחלת האנורקסיה, בגינה היה מאושפז במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר. סודאי יופיע יחד עם להקת הבדלאקס (26.12 12:30) במרכז ענב לתרבות, במסגרת פסטיבל בכורות תל אביביות (24-30.12) הנותן במה לאמנים מבטיחים בתחומי המוזיקה, התיאטרון והאמנות בשבוע של אירועים בבתי התרבות של תל אביב-יפו.כל הפרטים על הפסטיבל כאן

>> סאונד זירו: לעוף על הביט של המוזיאון בלילה הראשון של השנה
>> 21 אמנים משתלטים על מבנה מסקרן בלב העיר, והופ, יקום מקביל

כמה סטיגמות יש על אנורקסיה. נתחיל מזאת שאומרת שזה קורה כדי "להיראות הכי כוסית באינסטגרם". נמשיך ב"אנורקסים מקיאים", או "אוכלים תפוח ביום". נוסיף גם את "זו מחלה רק של חילונים שמקדשים את תרבות הגוף", וכמובן את הקלאסיקה "זו מחלה רק של נשים, או גייז".
עד סוף הטור אני מבטיח לנפץ לכם את כולן.

אז איך אני, גבר, סטרייט, מרים משקולות, אוכל סטייקים בבוקר, גבינות שמנות ופנקייקי חלבון בצהריים, שונא להקיא ונמנע מזה – מוצא את עצמי מאושפז במחלקה להפרעות אכילה?

כדאי להתחיל מהעיקר: אף אחד לא הורג את עצמו רק בשביל להיות חתיך. זה אולי מתחיל מדיאטה תמימה, רצון להוריד כמה קילוגרמים, אבל אנורקסיה ממושכת היא קודם כל מחלה בראש. ובמקרים רבים היא יושבת על משהו הרבה יותר עמוק ומורכב.אצלי זה התחיל עת השתחררתי מהשירות הצבאי ורציתי להשיל כמה קילוגרמים עודפים שצברתי. בהתחלה זה היה בריא. ספורט, תזונה, כושר. אבל לאט לאט זה התדרדר. מצאתי את עצמי משוטט בפורומי פיתוח גוף, מסתובב עם משקל כיס לכל מקום, שוקל כל מאכל שנכנס לפה, מפסיד מפגשים חברתיים בשביל עוד אימון.

הירידה במשקל הייתה רק סימפטום, הבעיה הייתה האנורקסיה, קראתי לה "אנה", קול פנימי שלוחש לך שאתה לא מספיק טוב. שתופס אותך כמו מנהיג של כת ברגע אבוד ונמוך שלך. קול שמשכנע אותך שאם תוריד עוד קילו, הכאוס בחוץ ייעלם

ידעתי לחשב בראש בדיוק את הערך הקלורי של כל מאכל.כמובן שלא היה דבר כזה "להיות חולה" ולהפסיד אימון וכמובן שנמנעתי מלאכול במסעדות ובכלל – אוכל שאנשים אחרים הכינו. משמעת סובייטית. מעקב אובססיבי. אשליה של שליטה.הבעיה הייתה שכשכבר הגעתי ל"גוף החלומות" שלי והרופא החמיא לי על "קווי מתאר של דוגמן שרירים" – לא הצלחתי לעצור. הרגשתי שאני חייב עוד. בור בלי תחתית.

הירידה במשקל הייתה רק סימפטום, הבעיה הייתה האנורקסיה, קראתי לה "אנה", קול פנימי שלוחש לך שאתה לא מספיק טוב. שתופס אותך כמו מנהיג של כת ברגע אבוד ונמוך שלך. קול שמשכנע אותך שאם תוריד עוד קילו, הכאוס בחוץ ייעלם. הכאוס של חלומות שלא מתממשים, של לב שבור, של מלחמות וטילים מעל הראש, מבצע צוק איתן, חברים בתופת.על כל אלו אני לא יכול לשלוט, אז לפחות אשלוט על זה שתצא לי הקוביה השמינית. אז זהו שלא. לא לאורך זמן.

הגוף לא טיפש, אתה יכול לרמות אותו לתקופה, אבל תהליכים קיצוניים כאלה שנעשים בצורה בלתי מבוקרת ושפויה, צורה שלא ניתן להפוך לאורך חיים בר קיימא לאורך זמן – סופם להיכשל.ובנקודה שבה הגעתי לקצה ראיתי שאני עדיין שונא את עצמי, עדיין בדיכאון, ואפילו דיכאון יותר גדול – כי למוח כבר אין אנרגיה זמינה לחשוב בבהירות. בנקודה הזאת גם האנרגיה והחשק המיני ירדו לאפס, הפסקתי לנגן, הפסקתי לכתוב, הפסקתי לעשות את כל מה שאני אוהב והרחקתי ממני את האנשים הכי קרובים אלי.

אחר כך התחילו הבולמוסים, אובדן שליטה מוחלט ואכילה בלתי פוסקת בלילות.עד שבאיזשהו לילה, כשהבנתי שאני בסכנת חיים, ארזתי תיק והלכתי לאשפז את עצמי במחלקה להפרעות אכילה(סתם, זה לא היה כזה רומנטי ודרמטי כמו בסרטים. במציאות – חיכיתי חודשים ארוכים בתור עד שתתפנה מיטה וגלגלי הבירוקרטיה הישראלים יניעו).

שלושה חודשים הייתי שם. השגחות 24 שעות, טיפולים אינטנסיביים, סיטואציות ביזאריות. בתוך זה התחלתי לכתוב שירים. החוויות המטורפות של האשפוז, של הגוף שחוזר לאט לעצמו, של המחשבות שמנסות להשתקם, נכנסו למילים. אנקדוטות קטנות של חיים שחיפשו לצוף.אני לא אגיד ש"השירים הצילו אותי", אבל הם לגמרי נתנו לי דרך לנשום. והיום, כשאנשים ששומעים אותם מספרים לי שהם עוזרים להם להתמודד, או שהם היו חלק מתהליך ההחלמה שלהם, זה עדיין לא נתפס לי. זה משהו שאפילו טיפול לפעמים לא מצליח לעשות.

לקראת סיום, יש עוד סטיגמה ששכחתי לנפץ: שאנורקסיה קורית רק בחברה החילונית. לאחרונה, קיבלתי הודעה מנערה דתייה בת 18, נקרא לה מ’.היא סיפרה שסובלת מהקנטות של בני המשפחה על המשקל שלה. מ' בטוחה שהיא שמנה, מקיאה כמעט מדי יום, נמנעת מרוב המאכלים, סובלת מסחורחורות והתעלפויות כמה פעמים בשבוע, בדיקות דם ירודות. אבל בגלל שה־BMI שלה לא ירד מתחת לקו מסוים, הרופא מסרב לאבחן לה "אנורקסיה".

לאחרונה מ' החלה תהליך חיובי, של אכילה מסודרת ולקראת יום כיפור, ביקשה מהרב שלה אישור לא לצום על מנת לא "לא לחזור אחורה" בתהליך. הרב סירב כי "אין אישור מרופא".נדהמתי מהבורות, הרי זה בדיוק כמו ללכת לנרקומן שנגמל מסמים ולהגיד לו "קח רק שאכטה אחת". זה יכול להחזיר אותה שנים אחורה. לסיפור הזה ספציפית היה סוף טוב: ביקשתי מהעוקבים שלי ברשתות שיפנו אותי לרב יותר שפוי ורחמן שאסר עליה לצום, ואף שוחח איתה ונימק היטב מדוע ועשה מעשה גדול.

אבל אני מכיר כל כך הרבה יותר בנות שהסוף שלהן לא היה טוב.בדיוק בשביל זה, ב-26.12 ב12:00 במרכז ענב, אני מקדיש חלק מההופעה שלי בפסטיבל בכורות לנושא החשוב הזה ועולה כדי לשיר ולהגיד את הדברים בקול רם – כדי שאף אחד לא ירגיש שהוא עובר את זה לבד. ניפגש כולנו מכל הספקטרומים להופעה חשמלית מרגשת, שירים חדשים סביב הנושא שטרם יצאו וכמובן אלו שכבר זמינים להאזנה ברשתות. נצחק, נתרגש אבל בעיקר נחגוג את החיים ואת המוזיקה, כי אחרי שנים של מאבק, של רצון להיעלם, הגוף כבר לא אויב שלי והבמה היא לא מקום לברוח אליו – היא המקום שבו אני סוף סוף מרשה לעצמי להיות.

• יוצרים כותבים
• מרכז ענב
• מוזיקה ישראלית
• הפרעות אכילה
• טור אישי

"קל יותר למות עבור אידיאל מאשר לחיות למענו", אמר פעם אברהם לינקולן וקפץ לתיאטרון. אומץ זו תכונה אצילית. הצד השני שלו הוא טמטום צרוף. לא צריך אשכים כדי להיחשב, לא לחתור למגע ולא להקריב חיים למען אלוהימשהו או חול קדוש. מי שמעז להתעסק עם הפחדים הכי כמוסים שלו. לפגוש את עצמו. להרוס את החומות, להתמודד עם השדים ולנצח אותם – זה אמיץ. ומהחומר הזה בדיוק עשויה מאיה שוורץ, 26. היא לוקחת את הכאבים, את הספקות, את המקומות הכי אינטימיים של פקפוק (כאלה שאנחנו בני התמותה הרגילים אפילו לא מודים שיש לנו) – והיא רוקדת אותם על במות. בפרהסיה. לפני קהל. הגיוני? בריא? לא בטוח, אבל זה מהפנט.

"נולדתי במרכז קליטה בנהריה להורים עולים חדשים מאוקראינה", מספרת שוורץ. "למדתי לדבר עברית בגיל שבע. ילדותי התבטאה בשוטטות בשדות הישוב בני עייש אליו התגלגלתי יחד עם משפחתי. חונכתי לעצמאות רדיקלית ולמדתי ציור ופסנתר עד גיל עשר ואז התחלתי לרקוד. מהר מאוד הבנתי שזה הדבר ועשיתי אותו המון. הרצון ליצור תמיד בער בי כדרך לגשר על פערים שחוויתי מבחינה טכנית. פערים בין הדמיון המפותח והרצון לביטוי מול קושי בטכניקה, קואורדינציה ואוריינטציה לקויות, הפרעות קשב וריכוז ברמה די חמורה שחגגו לצד אמביציה גבוהה ורצון להיות טובה במה שאני עושה.

"תחושת הכישלון עדיין מעניינת אותי כנושא מרכזי ביצירה שלי עד היום", היא ממשיכה. "בין גיל 20-16 חליתי בבולימיה והחבאתי אותה. הפסקתי ללכת לבית ספר, הסכמתי רק לרקוד ולהתאמן כל היום, באמונה שזה עוזר לי להתקדם אל עבר החלום. אחרי התיכון הלכתי לסדנא להכשרת רקדנים בקיבוץ געתון שם עלו עלי ועל הסוד שלי ודי הציבו לי אולטימטום לגבי המשך לימודי. זאת הייתה הפעם הראשונה בה הבנתי את ההשלכות של הרס הגוף. ולהמשיך לרקוד היה לי יותר חשוב.

"תוך כדי לימודים שאמורים לתת לי את הבוסט הכי גדול להפוך לרקדנית מן המניין, כזאת של להקות, כזאת נקייה, כזאת מודעת. מצאתי את עצמי בתהליך ריפוי גדול ואינטנסיבי שכלל פסיכולוגים, פסיכיאטרים, וקשר הדוק עם מורים וחברים מהסדנא שעזרו לי לצאת מזה", אי אפשר לעצור את שוורץ כשהיא משחזרת את סיפור המקור שלה, "אבל שוב מצאתי את עצמי בתוך ענן שרחוק מלעבוד על עצמי כמבצעת ושעוזר לפתח ביטחון עצמי ועוגן חזק בתוך עולם מחול מלא בתחרותיות, מבחר נשים שמתחרות על התואר ומתחרות על עבודה. עבדתי בסטודיו לבד בלילות, טיילתי ורצתי בקיבוץ, ולא ממש הייתי מסוגלת לקבל ביטחון כבת אדם וכרקדנית".

"כשסיימתי את לימודי בגעתון עברתי לתל אביב בשביל לחפש עבודה כרקדנית ובמקום זה שוב מצאתי את עצמי בתוך חוסר שליטה על החיים וחוסר יכולת לקבל החלטות", אומרת שוורץ. "נשאבתי לתוך חיי מלצרות והישרדות. התחלתי לרקוד פה ושם כפרילנסרית אבל רוב הזמן היה אבוד ועצוב, ופחדתי ללכת לאודישנים ולהציג את עצמי. חשתי חרדה חברתית גדולה אפילו ללכת להופעות מחול. אחר כך הייתה איזה תאונה והיא גרמה לי לעשות קאט מהרדיפה חסרת התכלית שהייתי בה ולצאת למסע חיפוש. בעזרת יוגה, ושיתופי פעולה עם יוצרות מעוררות השראה עבורי, מצפה רמון וגרעין הראל וטיולים בעולם, מצאתי דרך אחרת לעצמי, שלא תלויה באף אחד אחר, שלא תלויה באישורים, דרך שאין לה סוף".

מי שלא ישאל שאלות ויפקפק לעולם לא ימצא תשובות. החיים שלנו מחולקים לפרקים שבהם כל מה שאנחנו בנוי ומתוכנת להיות מה שנכון לנו לאותה תקופה. כשאנחנו ילדים אנחנו משתוללים ונפצעים והגוף שלנו מרפא את עצמו מהר ממש. בסוף תקופת הנעורים חלקנו מתוכנתים להקים תא משפחתי ולהתרבות אז הגוף שלנו מפרסם פוריות, מסוגלות ויופי. בבגרותנו מצופה מאיתנו לתחזק את התא המשפחתי שבנינו. אז פחות שרירים וסקס אפיל ויותר חכמה וניסיון חיים. וכן הלאה. יופי הוא כוח שמפעי אותנו מהליבה של נשמתנו. הרבה סוגות יש ליופי. אבל יופי שאין לו גיבוי – נובל. ובאותה הנשימה כל מיני בני אדם יש בעולם. חלקם לא באמת מבינים שאי אפשר להחזיר לאחור את גלגלי הזמן. ומעדיפים יופי שנשען על החוויה הפרטית שלהם מהנעורים, מעריצים אידיאל שנמצא מעל לזמן ולביולוגיה ולא באמת קיים. מאיה שוורץ יכולה ללמד אותם.

"בשבילי יצירה וגוף הם דרך להתקרב למשהו שאני מחפשת. אין לי מושג מה אני מחפשת אבל משהו בי חייב להמשיך לחפש", היא מנסחת את זה בעצמה. "אני חווה את הדחיפות הזאת כל הזמן, בדרכים שונות, דחיפות לנסות להביא בשורה חדשה לעולם דרך תנועה. בשורה שמדברת על ריפוי, על מודעות עצמית, על חיים מיטיבים דרך תנועה. על להכיר את עצמי, מי אני, מה אני, דרך נוכחות בגוף. להכיר את גבולותיי דרך יצירה, דרך יצירתיות, דרך אמנות, דרך טקסט, דרך מפגש עם עוד גופים, דרך טבע, דרך תנועה שמספרת קווים בחלל, שמתקשרת עם חלל, שמתקשרת עם תחושת איבוד שליטה, עם חיפוש וקבלה של חוסר שליטה בחיי, עם נדיבות וטיפול בתנועות שאני מייצרת בחלל".

"אני יוצרת מרחבי תנועה", מסכמת שוורץ, "כי אני מאמינה שזאת הדרך הכי טובה שמצאתי לתקשר את עולמי הפנימי החוצה, לתקשר נושאים שקשה לגעת בהם בתוך היומיום. אני יוצרת כדי לנסות לגעת ואפילו להציק למקומות שהלב לא מוכן לראות או להכיל ככה סתם. הלב שלי. הלב של הקהל. אני יוצרת כדי לגעת באמת. לנסות לספר אותה ולהרגיש אותה בעצמי. להסתכל ולהציץ למקומות פרטיים שאולי יש נטייה להסתיר. אני אוהבת את המקומות החבויים. אני חייבת להוציא אותם לאור. כולי תקווה שיום אחד אוכל לעזור לנשים וגברים עם הפרעות אכילה ודימוי גוף כושל ושבור להגיע להשלמה והחלמה – דרך תקשורת עם גוף, דרך הטבע, דרך עצמם".

מאיה שוורץ – ערב יצירות בליווי יחזקאל רז, 23.3| 20:30 | סטודיו NIA פנחס בן יאיר 3 יפו.עוד פרטים/רכישת כרטיסים
האתר של מאיה שוורץ
האינסטגרם של מאיה שוורץ
הפייסבוק של מאיה שוורץ

• ❤ תרבות
• מחול
• כוריאוגרפיה
• יוגה
• טיפול
• הפרעות אכילה

• Facebook
• Twitter
• Email

"יום אחד נכנסתי לחנות בגדים שהייתי קונה בה הרבה, וגיליתי שהפסיקו להביא בגדים מעל מידה 40. יש בזה משהו מטמטם, זה כאילו הם אומרים: תרעיבו את עצמכן כדי לקנות אצלנו. אבל זה לא חדש, ממסד האופנה תמיד היה דכאני כלפי נשים. את זה אנחנו רוצות לשנות". הדוברת היא מאיה בנבנישתי, בת 27 מירושלים, שהקימה לפני כחודש עם נועה בן סעדיה את עמוד הפייסבוק "אין לי מה ללבוש – מלכוד 42". את העמוד הקימו השתיים כדי לעקוב אחרי הקושי של נשים שלובשות מעל מידה 40 למצוא בגדים ברשתות הגדולות.

"כשהקמנו את העמוד לא חשבנו שזה יתפוס בכלל", אומרת בן סעדיה. "חשבנו שיהיו אולי 200 לייקים, אבל גילינו שהתופעה הרבה יותר נרחבת ממה שחשבנו בהתחלה. לא מדובר רק בקושי למצוא בגדים ליומיום, אלא גם קושי בלמצוא בגדי ים, שמלות כלה ואפילו בגדי היריון במידות גדולות. אני חושבת שנשים היום פחות מוכנות לשתוק על המשטור הזה. אפשר לראות את זה במחאת המכנסונים ובמחאה של הדיילות באל על. אלו מחאות לכאורה שוליות, אבל הן מבטאות את העובדה שאנחנו לא מוכנות יותר להתכופף בפני הדרישות של עולם האופנה. להפך, עולם האופנה צריך להשתנות בשבילנו".

לאחר שצברו יותר מ־6,000 עוקבות, פונות בנבנישתי ובן סעדיה לצעד הבא: להשתמש בכוח של העמוד כדי לדאוג שרשתות ימכרו בגדים במידות גדולות יותר. שאיפתן היא להנהיג תו תקן חברתי דומה לזה של ויגן פרנדלי, שיסמן לנשים אם החנות או הרשת מספקות מידות גדולות. "תו התקן מייצג ארבע דרישות בסיס", אומרת בנבנישתי. "שהרשת מביאה בגדים במידות גדולות באופן מודע ומתחייבת להמשיך בכך לאורך זמן, שקביעת המידות היא אחידה ולפי סנטימטרים, שלא מצרים מידות משנה לשנה (פרסומים רבים בעמוד מראים מכנסיים מעונות קודמות לצד מכנסיים מעונה נוכחית כדי להמחיש איך אותה מידה מתכווצת לאורך השנים – ע"נ), ושהמידות יהיו זמינות במלאי החנות ולא רק על הנייר".

פרויקט נוסף שרץ ברשת בימים אלו הוא "תופסות מקום" – סרטון שיזמה מיכל גרינוולד וצבר יותר מ־15 אלף צפיות עד כה. בסרטון מרואיינות תשע נשים (בהן גרינוולד) המדברות על דימוי גוף ועל היחס שהן מקבלות מהסביבה. בסוף הסרטון הן פושטות את החלוקים שהן לובשות והצלם אילן בשור מצלם אותן. גרינוולד היא חולת בולימיה לשעבר שהחליטה לעזור לנשים לאהוב את עצמן כפי שהן. הצילומים, שמזכירים דיוקנאות מתקופת הרנסנס שבה אידיאל היופי היה מלא יותר, יוצגו בתערוכה באותו שם במתחם קסטיאל As Is החל מ־30.6.

בצד היוזמות הללו אפשר למצוא ברשת יותר ויותר בלוגריות אופנה מלאות. אחת הבולטות והוותיקות בתחום היא זוהר וסילויצקי, המפעילה את הבלוגLittle Miss Sunshineזה כשש שנים. זוהר מרגישה עדה לשינוי בתפיסה החברתית של נשים שמנות: "המידות בחנויות מצטמצמות, ויש לי הרגשה שההתעסקות בנושא לאחרונה היא בעיקרה גימיק ולא משהו שיוביל לשינוי מבחינת המבחר בחנויות. אבל אני כן מרגישה שינוי משמעותי לאורך השנים בתגובות שאני זוכה להן. יש שינוי תודעתי, אנשים מתחילים להבין שאדם שמן הוא לא בהכרח אדם חולה, ושהוא לא בהכרח רוצה לרדת במשקל. אני מקבלת הרבה מאוד תגובות חיוביות ומרגשות, בעיקר מנשים ונערות צעירות, שמספרות בהתרגשות שהן לא חשבו לפני כן שאפשר להתלבש בצורה אופנתית במידות גדולות".

על תגובות דומות מספרת הבלוגרית מיי גרף, בעלת הבלוגMay Wear It: "אחת התגובות הכי מרגשות שקיבלתי הייתה מנערה שבעקבות הבלוג שלי קיבלה אומץ ללבוש לראשונה שמלה. הייתה גם מישהי שזנחה את הבגדים השחורים ואימצה סטייל צבעוני יותר. ברגע שאת מנסה פעם אחת ומגלה שהשמים לא נופלים ואנשים לא מזדעזעים ממך – זה נותן לך את העידוד להמשיך".

מיי מעלה על בסיס יומיומי צילומים של התלבושות שלה – לרוב נועזות, צבעוניות ועמוסות אקססוריז. בשבוע שעבר התעמתה גרף עם מיכל צפיר בתוכניתם של רן שריג ודנה ספקטור, לאחר שצפיר כתבה שנשים שמנות צריכות לרזות במקום להתלונן שאין להן מה ללבוש.

"אולי הייתי נאיבית", אומרת גרף, "חשבתי שיתקיים בינינו דיון, אבל היא דיברה בעיקר על העסק שלה להורדה במשקל. לא נתנו לי לדבר, ואפילו אחרי שירדתי מהקו רן שריג שאל אותה 'נכון שהרבה יותר טוב להיות רזה?'. בסופו של דבר היא פרסמה התנצלות, שמי שקורא אותה בטח יבין שהיא לא מאוד כנה, אבל היא הבינה שזה עלול להשפיע עליה כלכלית. וזה סימן חיובי – מתחילה להיווצר ההבנה שלנו כנשים שמנות יש כוח וכדאי להכיר בו".

תופסות מקום, קסטיאל As Is, משה מאור 2, 30.6־10.7

• מלכוד 42
• שמנופוביה
• דימוי גוף
• הפרעות אכילה
• החיים היפים
• אופנה

• Facebook
• Twitter
• Email

טרנד חדש שמציף את הרשתות החברתיות הוא "אתגר הפופיק" (#bellybuttonchallenge), אליו נענו אלפי גולשים (ובעיקר גולשות). על אף שמו החמוד, האתגר רחוק מלהיות בלתי מזיק, ולפי החוקים שלו מבנה גוף בריא מוגדר על ידי היכולת להעביר את היד מאחורי הגב ולגעת בטבור שלך. כמובן שעל מנת לעמוד בחוקי האתגר צריך להיות בעלת מבנה גוף צר או ידיים ארוכות במיוחד, והקשר בין ההצלחה לבין בריאות הוא מקרי ביותר.

כתגובה לאתגר, שלטענת רבים מעודד דימוי גוף שלילי והפרעות אכילה, פתחה חברת ההלבשה התחתונה CurvyKate, שמוצריה פונים לנשים במידות גדולות, באתגר נגדי – #boobsoverbellybuttons – בו מתבקשות הגולשות פשוט לתפוס בחזה שלהן כאות מחאה.

למרות שמטרתו המוצהרת של אתגר הציצים היא לגרום לנשים לאהוב את עצמן בכל מידה, אי אפשר להתעלם מכך שהוא מצטרף לשורה ארוכה של קמפיינים המבקשים מנשים להשתמש בגופן ובמיניות שלהן על מנת להעביר מסר. כמו באתגרים שנועדו להגביר מודעות לסרטן השד בהם נתבקשנו לספר איפה אנחנו אוהבות את "זה" או ללכת בלי חזייה, גם כאן המסר החיובי יהפוך לשולי אל מול הדימויים המיניים. פעם נוספת אנחנו נתקלות בקמפיין שלמרות הכוונות הטובות, הקריאייטיב שלו לא מצליח להתקדם מעבר ל-"ציצים!!"

הדוגמה המובהקת ביותר להבדל בין הגישה בקמפיינים שנועדו לעורר מודעות לבעיות נשיות ובעיות גבריות הוא קמפיין המודעות לסרטן הערמונית ובו מתבקשים גברים לא להתגלח במשך חודש שלם. זהו קמפיין מרומז ויצירתי שלא מצריך מגברים לחשוף את ישבניהם או לרמוז איפה הם אוהבים את "זה".

ואולי הבעיה נמצאת הרבה יותר עמוק מהיצירתיות של הוגי קמפיינים. קשה שלא לראות את הדמיון הרעיוני והשוני בביצוע בין הקמפיין של CurvyKate לבין קמפייןה-BodyPrideהמקומי שקרא לגברים מהקהילה הגאה לקרוא תיגר על דימוי הגוף הגברי המקובל בקהילה. בעוד קמפייןהBodyPrideהגברי אפשר לגברים רבים לחשוף מבני גוף שונים בלי שהדבר יקבל גוון מיני מובהק, קמפיין דומה הפונה לנשים מקבל מיד תפנית אירוטית בשל התפישה שהמיניות היא חלק בלתי נפרד מהגוף הנשי. כל עוד תתקיים התפישה כי מטרתו העיקרית של הגוף הנשי היא לספק גירוי מיני עבור גברים, יהיה קשה להשתחרר מהתבניות המחשבתיות שמובילות את הקמפיינים פעם אחר פעם לסקסיזם והחפצה נשית.

• שיח פמיניסטי
• הפרעות אכילה
• דימוי גוף
• ציצים
• אינטרנט

• Facebook
• Twitter
• Email

כשיוצא לי לחשוב בעצמי על הילדות השמנה שלי, הדבר הראשון שאני נזכר בו זו התמונה שצולמה בחצר האחורית של בית הספר. אני מחייך חיוך גדול, מחבק סנדוויץ' עוד יותר גדול. השנים הראשונות של בית הספר היסודי עברו ללא טרדות מיוחדות, בחיק ההורים זכיתי לתשבחות. הם אהבו לנעוץ אצבעות צובטות בלחיים תפוחות, הם התרברבו בתאבון הבריא שלי: "ממש כמו של המבוגרים".

מספרים שלמים הפכו לשברים עשרוניים, חיבור וחיסור ללוח הכפל וחילוק ארוך, אך הביקורת השנתית בחדר האחות נשארה אחת. באיזשהו שלב הבנתי שכבודן של שכבות המתיקות בהן הייתי עטוף, במקומן מונח, אך מקומן לא על גופי שלי. עדכנתי את ההורים בחדשות המרעישות; סוף סוף אני במקום הראשון בשכבה. אין שמן ממני, אני בראש הפירמידה, אני זה שצריך לענוד את מדליית הזהב לאכלנים. ההורים שהתרפקו על כל גרם וגרם של חן בו התקשט בן זקוניהם, הוסיפו לחשוב כי ילד שמן שווה לילד בריא. "אמא, בבקשה אל תקני כל כך הרבה חטיפים. אה, ואולי נשתה מים במקום טמפו?", זימרתי. האסימונים ירדו, הבנתי את מהות החיבור והחיסור, הכפל והחילוק, והתחלתי לפתור יום אחר יום, שעה אחר שעה, תרגילים במתמטיקה קלורית. הגבינה הצהובה התחלפה בלבנה, השוקולד בפרי העונה, וה"אין כיבודים" שנהגתי לפזם בגאון הוחלף בנדיבות ללא מעצורים, הביס–לי והכיפ–לי הפכו לבייגע–לך ולרוגע–לך. הקילוגרמים העודפים הוחלפו בסנטימטרים לגובה, ואני שהייתי שמן, הפכתי רזה. ממש רזה.

השבוע נזכרתי שוב בתמונה הזו, בעקבות גל ויראלי חדש שהציף את הפייסבוק. רגע אחרי שנבלם רצף תמונות הטינאייג'רס בני ה-15 שהציף את הרשת לאחרונה, הגיעו תמונות של גייז שאינם עונים לסטריאוטיפ של הומו טיפוסי – חסל יד קדמית מנופחת וקוביות בבטן, שלום לקילוגרמים מיותרים ובטן שעירה. החלוץ שהסיר בגדיו וחשף את הגוף שלו היה נדב ענתבי-גרושקה, גיי ישראלי המתגורר בניו יורק: "הרעיון נולד לאור שיחת ווטסאפ קצרה עם שני חברים, מתן ומאור. מתן אמר שהוא חושב שהשנה לא יילך למצעד הגאווה בגלל שהוא לא מרגיש בנוח לצעוד יותר. הוא מרגיש שהפשיזם של הגוף השתלט על הקהילה. מאור הסכים והזדהה איתו, ואז אמרתי – בואו נעשה לזה סוף".

כבר כמה שנים שענתבי-גרושקה חושב לעשות פעולה שתגרום לאנשים להתמודד עם דימוי הגוף שלהם: "הייתי ילד שמן, וגם כשהייתי 'רזה' תפסתי את עצמי כשמן. הבנתי שלא משנה מה יהיה המשקל שלי או איך אראה – תמיד אתפוס את עצמי כלא שווה, לא מושך, לא סקסי. פשוט לא אהבתי את הגוף שלי. הפנמתי את מה שאמרו לי כל החיים: 'אתה יפה תואר, לא חבל על הבטן הזאת? תוריד קצת במשקל'. חשבתי שאהיה יפה ומוצלח רק אם אוריד במשקל. אחרי שיחות רבות עם חבריי וחברותי לקהילה – הבנתי שלא משנה איך אנחנו נראים – עם קוביות בבטן, גוף אלוהי, גוף שמן, כרס, תלתלים בכתפיים או מה שזה לא יהיה – לכולנו יש בעיות עם דימוי הגוף שלנו. החלטנו להתחיל לדבר על זה ולשבור את האינטרנט עם תמונות של אנשים בלי קוביות בבטן. לשתף עם כולם את ההתמודדות שלנו, את הפחדים, החששות".

יוזמתBodyPrideנוצרה כדי "לעודד שיח אמיץ, כן, פתוח ורגיש אודות דימוי הגוף של כל אחת ואחד מאיתנו – ללא קשר למשקל, גובה וכו'", מסביר ענתבי-גרושקה. "המטרה העיקרית היא להעלות מעל לפני השטח את השיח. אנחנו מרגישים שיש שקט מוחלט ואף השתקה סביב הנושא. בגלל שדימוי גוף נמצא בראש – אנחנו תופסים את העניין כמאוד אישי ופרטי, אבל הרעיון הוא בשיתוף – אנחנו מזמינים את כולם/ן להצטרף ולשתף את הסיפור האישי שלהם/ן – לפתוח את הלב והראש של אנשים אחרים ולצאת מועצמים ומחוזקים".

בעקבותיו, עשרות גולשים נוספים שיתפו תמונות שלרוב לא הייתם רואים בפיד הפייסבוק. אחד המפרסמים הוא מעצב האופנה יואב מאיר: "בהתחלה התלבטתי אם להעלות תמונה או לא, כי אני לא מתבייש בגוף שלי בכלל ואני לא מתבייש להגיע להילטון ולהוריד חולצה. לא אכפת לי מה אחרים חושבים אבל היו ימים שכן התביישתי, ולכן החלטתי להצטרף. באטרף ובגריינדר יש לי תמונות בלי חולצה, אבל לפייסבוק לא העלתי בכלל עד השבוע. המחאה הזו באה בדיוק בזמן – הטיימינג של שבוע הגאווה בו אנשים מעלים תמונות מהים, ומתעסקים יתר על המידה בגוף שלהם".

את הדוגמנים לליין הגופיות שעיצב מאיר הוא בחר דווקא בהתאם הסטריאוטיפ הרווח בקהילה – צעירים, רזים, חטובים, בלי גרם אחד עודף. "כמעצב שהוא חלק מעולם האופנה וגם חלק הקהילה הגאה, אני עוסק כל הזמן בדימוי גוף. אני בוחר דוגמנים חטובים לגופיות, אבל גם דואג להעלות תמונות שלי. בעקבות הדרישה הגדלתי מידות אבל רוב הלקוחות הם עדיין רזים וחטובים. אני תמיד שואל את עצמי האם אני צריך לחנך את השוק ולעשות קטלוגים של גברים מלאים, או שצריך שיבואו יותר גברים מלאים ולהגדיל את הייצור במידות הללו בהתאם. כמעצב אופנה לא חטוב, לא רזה ולא שרירי, אני כן רוצה לכלול את כולם, אבל אני גם בעל עסק קטן שלא בהכרח יכול לעשות זאת".

ל-BodyPride היו גם לא מעט מבקרים, חלקם ראו במחאה ביקורת על ההתנהלות שלהם, שכוללת הקפדה על תזונה בריאה ותפריט מהודק, הליכה היומיומית לחדר הכושר וכו'. ענתבי-גרושקה מדגיש כי לא התכוון להעביר ביקורת שלילית או להתריס נגד אלה שמשקיעים ומטפחים את גופם: "אנחנו לא קוראים לאף אחד לבטל את המנוי לחדר כושר. אני בעצמי הולך למכון ואוכל בריא, אבל על זה אפשר לדבר בקלות. על דימוי הגוף שלנו – נושא שטעון בהמון חרדה, כאב, תסכול ופגיעות – הרבה יותר קשה לדבר".

• הפרעות אכילה
• דימוי גוף
• שמנופוביה
• מצעד הגאווה
• להט"ב
• תרבות