כבר הרבה זמן שלא ראינו מבצע מחאה לילי שהעיר מתעוררת אליו בהפתעה, אבל מי שעבר בשעות הבוקר המוקדמות ליד כיכר הבימה לא יכול היה להחמיץ את המחזה: פסלו האיקוני של מנשה קדישמן, "התרוממות", שהפך לאחד מסמליה התרבותיים של תל אביב, הולבש בשעת לילה מאוחרת בתלבושת האחידה מ"סיפורה של שפחה" וצורף למחאה נגד יוזמות האפליה נגד נשים והמיזוגיניה הכללית הבוקעת מממשלת העבריינים של נתניהו.

את מיצב המחאה הדרמטי (אך חמוד, יש לומר) יזמו פעילות "בונות אלטרנטיבה", תנועת המחאה הנשית המאסיבית שיזמה את מיצגי השפחות במחאת הדמוקרטיה לאורך שמונת החודשים האחרונים. מיצגי השפחות התקבלו בזעם ובגיחוך בציבור החרד"לי והחרדי, ונטען כלפיהם כי מדובר בתגובה מוגזמת ופאניקיסטית, אך הרוח הגבית לפגיעה בזכויות הנשים שנושבת במסדרונות הממשלה כבר הובילה לגל של ניסיונות לאפליית נשים והדרת נשים במרחב הציבורי ובעיקר בתחבורה הציבורית.

מיצב המחאה יוצא הדופן בכיכר הבימה אליו התעוררו הבוקר תושבי תל אביב הוא כמובן רק צעד סמלי בדרך למחאת הענק נגד הדרת נשים ומחיקתן ממוקדי הכוח שצפויה ביום חמישי בערב, בצעדת הנשים שתתקיים בבני ברק ואושרה אמש בידי המשטרה, אליה צפויות להגיע כעשרת אלפים נשים לפחות.

מתנועת בונות אלטרנטיבה נמסר בתגובה: "הדרת נשים מתחילה בנורמה חברתית והופכת בסוף לחקיקה: השרה לקידום מעמד האישה מפרקת את הרשות לקידום מעמד האישה, השרה להגנת הסביבה מקדמת הפרדה מגדרית במעיינות – ממשלת ישראל מנסה למחוק נשים בכוח החוק. אין לממשלה הזו לגיטימציה".

• מחאת הדמוקרטיה
• כיכר הבימה
• שוויון
• זכויות
• מנשה קדישמן

זו שנתו העשירית של פסטיבל סולידריות לקולנוע וזכויות אדם בסינמטק תל אביב, ובמהלך עשרת ימיו (החל מה-1.12 ועד ל-10.12) יוקרנו בו סרטים ישראלים ובינלאומיים, רובם הגדול תיעודיים, אך יש גם עלילתיים. לרגל המונדיאל הידוע לשמצה בקטאר, יש השנה קטגוריה המוקדשת לסרטים העוסקים בספורט וזכויות אדם. את "הצדעה" מ-2008, שחוזר לרגע באולימפיאדת 1968 במקסיקו סיטי שבו האצנים טומי סמית' וג'ון קרלוס הניפו את אגרופיהם על דוכן המנצחים בהצדעת הכוח השחור (ונענשו על כך קשות), ראיתי לפני כמה שנים בטלוויזיה, ואני זוכרת אותו לטובה. מבין החדשים בחרתי להמליץ על שלושה סרטים תיעודיים שריגשו אותי כל אחד בדרכו.

הטיסה האחרונה הביתה

אלי טימונר היה יזם יהודי שב-1972 ייסד חברת תעופה לואו קוסט בשם אייר פלורידה שזכתה להצלחה גדולה (באותם ימים הוא הצטלם עם הנסיך צ'רלס ועם בן גוריון). עשר שנים אחרי כן, בגיל 53, הוא חטף שבץ, והפך למשותק בחצי גוף. חבר המנהלים של החברה שלו נרתע ממנהל שנשען על מקל, ופיטר אותו. אבל לא על זה הסרט. ב-2021, בהגיעו לגיל 92, טימונר כבר לא שלט בגופו, וביקש לשים קץ לחייו. אשתו וילדיו תמכו בו, וחוקי קליפורניה מאפשרים לו לקבל מהמדינה תרופה שתעשה זאת בשבילו, כל עוד שני רופאים מאשרים והוא מסוגל להחזיק את הכוס בידו שלו.

בתו הקולנוענית, אונדי טימונר, תיעדה את 15 הימים שחלפו בין אישור הבקשה ועד פרידתו מהחיים, מוקף בכל בני משפחתו. במהלך הימים האלה טימונר נפרד בזום מחברים וקרובי משפחה רחוקים, מספר בדיחות גסות, ואף זוכה להפתעה נחמדה. בתו השנייה, הרבה רייצ'ל, מנחה אותו להסיר מעליו את רגשות האשמה הישנים לגבי כספים שאיבד, ולראות עד כמה הוא אהוב על ידי כולם. וכך הסרט היפה והמרגש הזה שכולו חסד ורוממות רוח, הופך למעין גרסה תיעודית ויהודית של "איזה חיים נפלאים".

לירה

לירה מקי היתה עיתונאית חוקרת מדרי שבצפון אירלנד. במהלך התפרעויות נגד הסכם יום שישי הטוב באפריל 2019, כדור תועה שנורה מאקדחו של חבר ארגון ה-IRA החדש, שם קץ לחייה. היה היתה בת 29, ונראתה בת עשרה. המונים באו ללווייתה, בהם גם ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי. סרטה התיעודי של אליס מילר מעצב דיוקן אינטימי, עצוב ומעורר השראה של האישה הנחושה, חסרת הפחד ושובת הלב הזאת. בגיל 16 לירה מקי פרסמה את הכתבה הראשונה שלה, על התאבדות בקרב בני נוער בצפון אירלנד, ומשם המשיכה לעוד כתבות תחקיר על השלכות הסכסוך הפוליטי המתמשך על החברה בצפון אירלנד. היא עשתה לעצמה שם גם כדוברת של הקהילה הגאה.

כשחתמה על חוזים עם הוצאות לאור לפרסום שני ספרים (הראשון נועד לעסוק בהיעלמותם הלא פתורה של שני ילדים), היא זכתה לכותרות בעיתונים כמי שתוארה כקול של דורה. לצד שיחות עם אמה, אחותה ובת זוגה (שמספרת איך לירה לא התאפקה והראתה לה תצלום של טבעת האירוסים שקנתה לה עוד לפני שביקשה את ידה), הסרט כולל שלל קטעי ארכיון שבהם לירה מבטאת את תפיסת עולמה. לא שמעתי על לירה מקי עד שצפיתי בסרט, ובמהלכו התאהבתי בה לגמרי וכאבתי את כאבם של מכריה ושל מולדתה.

סאנסו ואני

הצעיר המקסיקני סאנסו נשפט למאסר עולם ללא חנינה בשל חלקו ברצח. הוא אינו חף מפשע, אבל הוא מאמין שנשפט לחומרה ושיום יבוא והוא יצליח להשתחרר מהכלא בקליפורניה. כמה שנים אחרי ששימש כמתורגמן במשפטו, הקולנוען רודריגו רייס חוזר אל סאנסו ומבקש לעשות עליו סרט. הנהלת בית הכלא מסרבת לאפשר לסאנסו להצטלם "כדי לא לתת לו פרס", ולכן רייס מלהק במקומו נער אחר. שיחותיהם המצולמות מבוססות על התכתובת הארוכה של רייס עם סאנסו. בניסיון להבין איך ילד ממקסיקו גדל להיות אסיר עולם בכלא אמריקאי, רייס חוזר לעיר שבה נולד וגדל, ומשחזר את סיפור חייו במעין גרסת סינמה וריטה של דוקו-דרמה. לתפקידי קרובי משפחתו של סאנסו – חלקם כבר אינם בין החיים, אחרים התבגרו – הוא מלהק קרובי משפחה אחרים (דודו מגלם את אביו, וכו').

זה סיפור על עוני מחריד, על אסון שהרס את המשפחה והותיר את הילד חסר השגחה הורית, ועל התבגרות חסת סיכוי. רייס עצמו נוכח מאוד בסרט – הוא ה"אני" שבכותרת – ומספר גם על הקושי להשיג תקציב לסרט על נער מקסיקני שאינו דוגמה ומופת להתגברות על קשיים. לצד האמירה החברתית, "סאנסו ואני" הולך וצובר רבדים ליריים ומתפתח ליצירה קולנועית ייחודית ועתירת רבדים.

פסטיבל סולידריות, סינמטק תל אביב, 1-10.12.לפרטים וכרטיסים

• פסטיבל סולידריות
• קולנוע
• המסך
• זכויות
• מחאה

ב־1989 יצרה האמנית האמריקאית ברברה קרוגר את הפוסטר המפורסם שמכריז "גופך הוא שדה קרב". כמעט שלושים וחמש שנים אחר כך המסר נשאר רלוונטי מתמיד. הגוף שלנו, ובפרט הזכות של כל אחת מאיתנו להחליט עבור עצמה אם לשמור על היריון, הוא עדיין שדה קרב עקוב מדם שבו אנחנו נלחמות על זכותנו לשלוט בחיינו. למשל, במדינות מסוימות בארצות הברית הזכות להפלה בטוחה כבר לא נגישה לכל אישה שמעוניינת בה, וגם בפולין המצב עגום. העובדה שיש נשים שהחברה לא מאפשרת להן לבצע הפלה בחודשים הראשונים, מתוך ניסיון לכפות עליהן אידיאולוגיה שמרנית, צריכה להדיר שינה מעיני כולנו.

למאבק הפמיניסטי פנים רבות. הזכות להצביע והזכות שלא לסבול מאלימות כלכלית, המאבק בתרבות האונס והדרישה לשכר שוויוני, נוכחות נשית במוקדי הכוח והמאבק באלימות מגדרית. אין לנו ברירה, אלא להיאבק בכל החזיתות האלו בבת־אחת, אבל המאבק למען הזכות של נשים לבחור בהיריון או בהפלה באופן חופשי, הוא המאבק הבסיסי ביותר, ובלעדיו רבים מהישגי המאבק הפמיניסטי מהעשורים האחרונים נפגעים גם הם. בשדה הקרב שהוא גופן של נשים, כל ניצחון קטן הוא חיזוק ללוחמות בעולם, וכל הפסד הוא איום על כולנו.

מצד אחד ההחלטה לאפשר גישה להפלות בטוחות בארגנטינה, שעברה בדצמבר 2020 אחרי הפגנות של מיליוני א.נשים שסחפו את כל דרום אמריקה. מצד אחר הגבלות דרקוניות על הפלות בפולין בשנים האחרונות. מצד אחד משאל עם באירלנד שעבר ברוב גורף לטובת הזכות של נשים לבחור, ומצד אחר עוד ועוד מדינות בארה"ב שמגבילות את הגישה של נשים להפלות.

בשבוע שעבר החליט בית המשפט העליון האמריקאי להותיר על כנו חוק שהעבירה מדינת טקסס, שמאפשר לכל אדם לתבוע את כל מי שיסייע לאישה לעבור הפלה, בין אם זו רופאה שביצעה את ההליך, נהג המונית שהסיע אותה למרפאה או חבר שהיה אוזן קשבת בעת קבלת ההחלטה. החוק הזה נכתב על ידי מתנגדי הפלות במטרה להפחיד את הצוותים הרפואיים ואת הנשים המעוניינות בהפלה, תוך מתן תמריץ כלכלי לסטוקינג מאיים.

העובדה שהחוק הזה נותר על כנו מזעזעת כפליים אם נחשוב על התקדים המשפטי שנקבע. אחרי עשרות שנים שבהן הזכות להפלה מעוגנת בחוקה הפדרלית, בית המשפט העליון אפשר למדינת טקסס, הלכה למעשה, להגביל את הזכות של נשים להפיל, ללא חשש מפגיעה כלכלית. בחודשים הקרובים צפוי בית המשפט העליון, שלו רוב רפובליקני שמרני, להכריע בתיק נוסף. כל הסימנים מורים שהכרעה זו תבטל סופית את התקדים של Row vs. Wade שהגן על זכותן של נשים אמריקאיות לגישה להפלות בטוחות במשך עשרות שנים.

מחקרים מרחבי העולם מראים שהגבלת הגישה של נשים להפלות לא מצמצמת את מספר ההפלות, אלא דוחפת נשים אל עבר הפלות בלתי חוקיות ולהפלות ביתיות. לכן עיקר הפגיעה יהיה בנשים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך, אלו שלא יכולות להיעדר מהעבודה לכמה ימים כדי לנסוע למדינה שכנה, ואלו שלא יכולות לשלם עבור הפלה פרטית. נשים אלו ימצאו את עצמן אחראיות להיריון וללידה לפי דרישת המדינה, וזה עוד בלי לדבר על ההשפעות הנפשיות, הבריאותיות והכלכליות של ההיריון על חייהן. בניגוד לרצונן הן יאלצו לבחור בין היריון כפוי לבין הפלה לא חוקית ומסוכנת. המסר של המאבק למען גישה חופשית להפלות בטוחות אמור להיות ברור ומובן מאליו, ולכן בלתי נתפס שעדיין אנחנו צריכות להיאבק למענו.

אנחנו סומכים על נשים שיהיו מסוגלות לקבל את ההחלטה הזו עבור עצמן. הגבלת הגישה של נשים להפלות כמוה כאמירה שאין לנו אמון ביכולתן של נשים לקבל החלטה כבדת משקל, ודבר זה מעקר מתוכן את הישגי המאבק לשוויון זכויות.

בינתיים בישראל הוועדה להפסקת היריון היא הדרך החוקית היחידה לבצע הפלה. כל אישה שמעוניינת לבצע הפלה נאלצת לקבל את רשותה של הוועדה, שמורכבת מאנשים זרים, ולעמוד בקריטריונים שנכתבו לפני חמישים שנה. על אף שרוב הבקשות מאושרות, עצם קיומה של הוועדה מהווה הטלת ספק ביכולתן ובזכותן של נשים לקבל את ההחלטה בעצמן. לא אחת שמענו על נשים נשואות ששיקרו לוועדה וסיפרו שבגדו בבן הזוג (ובתוך כך נכנסו להיריון) כדי לקבל אישור להפסקת היריון לא רצוי. את מה ואת מי הפורמט הארכאי של הוועדות להפסקת היריון משרת, מלבד תפיסת בעלות על הרחם שלנו ועלינו?

שמענו לא מזמן את הצהרתו של ניצן הורוביץ, שר הבריאות, שיפעל להגבלת כוחה של הוועדה ולהקלה בנהלים. אנחנו מברכות על יוזמה זו ומקוות שתישא פרי בקרוב, מפני שהגוף שלנו והזכות שלנו לקיים יחסי מין, בלי לשלם מחיר במקרה של היריון לא רצוי, הם לא מקור לצבור בו נקודות או בוחרים. לאחרונה, הצטרפנו בתנועת "כולן" לקואליציה של ארגונים פמיניסטיים וארגוני זכויות אדם, הפועלת כדי לקדם חלופה ראויה להסדר הפסקות ההיריון הקיים. חלופה זו נועדה לקדם את השוויון בין המינים, ולהבטיח את זכותה של כל אישה על גופה, זכותה לבריאות, לחירות ולהגנה על כבודה כאדם. כן, גם אם היא נכנסת להריון לא רצוי.

• כולן: השבוע
• הפלה
• זכויות
• פמיניזם

אי שם באו"ם, לפני יותר משבעים שנה, נשים היו חלק פעיל בכתיבת אמנת זכויות האדם, ושינו את הניסוח "כל בני האדם נולדו חופשיים ושווים" ל"כל בני ובנות האדם נולדו חופשיים ושווים". הן גם וידאו שסעיף 2 להכרזה זו מעגן את ההגנה על שוויון מגדרי בקבעו איסור על אפליה מגדרית. זה הבדל מהותי, כי עד אותו רגע, כשדיברו על זכויות אדם – התייחסו לזכויותיהם של גברים בלבד ועל אף שההכרזה נועדה לכאורה להגן על זכויותיהם של גברים ונשים כאחד, בפועל ההתייחסות לזכויות נשים בהכרזה זו היא דלה מאוד.

הסיבות לכך ברורות: מנסחי ההכרזה ביקשו לקדם את האינטרסים הדחופים ביותר שנדרש להגן עליהם, מיד בתום מלחמת העולם השנייה. ואכן, בעולם שרק החל להתאושש ולעכל את אירועי המלחמה, השואה והרצח ההמוני, נראה שקל להבין מדוע זכויות נשים נדחקו מטה בסולם החשיבות. אך חשוב לזכור שנשים חוו את אותן הזוועות, לרוב בחומרה רבה יותר מעצם היותן נשים. לכן אנחנו רואות בהכרזה זו צעד ראשון חשוב למעורבותן של נשים בניסוח מסמכים משפטיים, אבל גם להכרה בינלאומית שזכויות נשים חייבות לקבל הגנה.

הרי גם אז וגם היום נשים חשופות לסכנות שכלל לא מעסיקות גברים. כשאנחנו מדברות על זכויות נשים אנחנו לא מתכוונות רק לשאלה מי מעמיד.ה סירים בבית ומי אוסף.ת את הילדים מהגן. אנחנו מדברות בראש ובראשונה על ביטחונן של נשים ועל זכותן להיות מוגנות. די להאזין למבזקי החדשות היומיים כדי להיווכח שמדובר בתופעה חוצת מגזרים, לאומים ודתות. נשים נרצחות, נאנסות, חוות תקיפות מיניות, מוטרדות מינית, וגופן נסחר לכל המרבה במחיר. תופעות אלו מתרחשות בחדרי חדרים, במקומות עבודה, ברחוב ובמקומות ציבוריים. הפוגעים באותן נשים הם ברובם המוחלט גברים. קרובי משפחה, בני זוג, מכרים, חברים, קולגות וגם זרים מוחלטים. ההבנה היא שאנחנו לא מוגנות בשום מקום.

לצערנו אנחנו יודעות שמאז ומתמיד ההנהגה שלנו כשלה בהגנה על נשים, בין אם בקביעת עונשים מגוחכים לעברייני מין והיעדר מעקב אחריהם לאחר שחרורם, בין אם בהיעדר מענה לנשים הסובלות מאלימות מבני זוגן, ובין אם בסרסור בנשים צעירות לצורך שמירה על שקט תעשייתי בבתי כלא. כל אלו מעידים על כשל מוסרי. לא רק של רשויות אכיפת החוק – אשר פעם אחר פעם מאכזבות נשים שורדות אלימות ונפגעות תקיפה מינית – אלא של החברה כולה אשר במשך שנים ארוכות נרמלה פגיעה בנשים באמצעות תרבות האונס.

כשאנחנו מדברות על תרבות האונס, אנחנו לא מתכוונות לכך שהתרבות בישראל היא לאנוס. ממש לא. בניגוד לסברה הרווחת, המונח תרבות האונס מבטא יצירת אווירה חברתית שמחשיבה את הנשים לנחותות לעומת גברים. אווירה זו באה לידי ביטוי בהצדקת פגיעות מיניות, בהגחכת בעיותיהן של נשים, בהשתקת קורבנות, בשליטה על גופן של נשים, וביצירת סביבה גברית חסרת רגישות לצרכיהן של נשים. השוואת המעמד המשפטי של נשים לזה של גברים כפי שנעשה באמנה היא התחלה נהדרת, אבל הדרך לא עוצרת כאן. יש תהליכים חברתיים מורכבים הרבה יותר שעלינו לעבור כדי להגיע לשיוויון אמיתי, כי מבחינתנו שוויון אמיתי מתקיים רק כאשר נשים וגברים מרגישים בטוחים במרחב הציבורי והפרטי.

בשנת 1993 ניסחו באו"ם את האמנה למיגור אלימות כלפי נשים. אפשר היה לראות תהליך משמעותי שעבר העולם בכל הנוגע לתפיסת זכויות נשים – מעבר מגישה ליברלית המבקשת להשוות את מעמדן של נשים לזה של הגברים, לגישה המכירה בקשיים הייחודיים שנשים מתמודדות איתם. המעבר הזה התרחש לא רק מפני שנשים הן הקבוצה החברתית הגדולה ביותר הסובלת מאפליה ומפגיעות, אלא מפני שנשים באמת ובתמים זקוקות להגנה זו.

חשוב לומר כאן ועכשיו – לעולם לא נגיע לשיוויון ולא נצליח להגן על זכויות נשים ללא ביעור תרבות האונס. לכן מדי יום אנחנו ב"כולן" פועלות לשינוי השיח הציבורי סביב אלימות מינית והאשמת קורבן, מעלות לסדר היום את עדויותיהן של נפגעות, דורשות סיקור הוגן בתקשורת, ומזכירות לעולם שיכול להיות פה טוב יותר. אי אפשר לעשות את השינוי הזה ללא הכרה של גברים בפגיעה החמורה שתרבות זו מביאה לחברה והכרה במעמד הפריבילגי של גברים בחברה. כן, גם בשנת 2021. ביטחונן של נשים הוא לא בעיה של נשים בלבד. זכויות נשים הן חלק מזכויות אדם, ותפקידה של כל החברה היא להירתם להגנה עליהן.

• כולן: השבוע
• זכויות
• שוויון זכויות
• אלימות מינית

פעם הייתי מסכימה: לתנאי השימוש, למדיניות הפרטיות, למתן גישה לאנשי הקשר שלי, להפעלת המצלמה שלי. אנשים אמרו – הפרטיות מתה. חשבתי לעצמי שאני ממילא לא סוחרת בוויד ולא עברתי הפלה בגיל 16, אז מה כבר יש לי להסתיר. ובכל זאת, כמו כולם, התחלתי להרגיש שאני מאבדת שליטה. כי אם יש למישהו מספיק דאטה על הגוף, על הגנטיקה, על אורח החיים ועל הפעילות המקוונת שלי, ומספיק כוח מיחשוב ואלגוריתמיקה חכמה, הוא יכול להבין אותי יותר טוב ממה שאני מבינה את עצמי.

כששמענו את הקולות מתוך הממשלה בעניין איכוני השב"כ ("מה מפריע לכם שעוקבים אחריכם, הרי אתם ממילא נותנים את כל המידע שלכם ל-WAZE") – רצינו לצעוק: יש הבדל בין כפייה להסכמה. WAZE לא יכולה להכניס אותי לבית הסוהר, והמדינה כן

בקיצור, אם פעם המשמעות של הזכות לפרטיות התמצתה בשאלה האם לפרסם בעיתון תמונה של חבר כנסת מנגב טחינה מהמכנסיים, היום כל עסק – החל ברשתות חברתיות ומנועי חיפוש, עובר בבנקים וחברות ביטוח וכלה במרכולים ומספרות – מנהל עוד עסק צדדי: עסק של דאטה שאוסף עלינו מידע. מי אנחנו, מה פרטי הקשר שלנו, מה אנחנו כותבים, קונים, לווים ומסתפרים. מהדאטה הזה אפשר להוציא המון באמצעות היסק: נטייה מינית כשאת בתוך הארון; חולשות רגשיות; הרגלים. ואז כל שנדרש הוא ללחוץ טיפה על החולשות וליצור מלכודת על קבלת ההחלטות שלנו.

זה פוגש אותנו בכל מקום ובעידן הקורונה עוד יותר: אפליקציות התשלומים באוטובוס, מעקבי השב"כ, מצלמות הרחוב והרחפנים, ההיסטוריה הרפואית שלנו שנמצאת בידי קופות החולים והמדינה ותהליכי השכנוע לקראת הבחירות. האמת היא שאם יודעים עלינו מספיק כדי לשכנע אותנו האם להצביע ובמי לבחור, אז הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על דמוקרטיה כבר לא באמת נכון.

אני עוסקת בפרטיות זמן ארוך ונמצאת בתוך קהילה של מומחים שהעניין יקר ללבם, מכיוונים משפטיים, חברתיים, טכנולוגיים ואחרים. אנחנו מתוסכלים מכך שאין מספיק תשומת לב והבנה ציבורית של מרכזיות הזכות לפרטיות וחשיבותה. גם כשמדובר במקבלי החלטות נדמה שהפרטיות שלהם חשובה להם, אבל שלנו – פחות.

ואז הגיעה הקורונה, התחילו איכוני השב"כ על הטלפונים, והסתבר שלא רק חברות פרטיות עוקבות אחרי שביל פירורי הלחם הדיגיטלי שאנחנו משאירים, אלא גם המדינה. וגם אם זה מוצדק בחירום, למדנו כמה מהר זה זולג אל השיגרה וכל מיני טכנולוגיות מעקב – המיקום שלנו, שיחות הטלפון, ההודעות, היסטוריית הגלישה; תמונת הפנים שלנו דרך מערכות זיהוי פנים שרישתנו בהן את הרחובות; הנתונים הביומטריים שלנו שאנחנו צריכים למסור בכפייה במעברי הגבול; כל אלה משמשות את ארגוני הביטחון למלחמה בטרור אבל מופעלות גם כלפינו במרחבים אזרחיים לגמרי.

הגענו לנקודת רתיחה והחלטנו להקים עמותה חדשה – "פרטיות ישראל". יש בה מומחים מן האקדמיה – משפטים, מדעי המחשב, מדעי החברה; אנשי חברה אזרחית ואקטיביסטים, טכנולוגים; אנשי המגזר הציבורי לשעבר; עורכי דין פרטיים. המטרה שלנו היא לקדם מודעות ציבורית וכלים שיאפשרו להגן טוב יותר על פרטיות אזרחי ישראל ותושביה, לקדם תיקוני חקיקה שיאפשרו לנו לשלוט יותר טוב במידע על אודותינו: לדרוש לעיין בו, לתקן אותו, לנייד אותו, לקבל הסבר איך מתקבלות החלטות על בסיסו, להימחק ולהישכח ממאגרים, להגביר את כוח האכיפה של רשויות כמו הרשות להגנת הפרטיות במשרד המשפטים לקנוס ולענוש חברות שמפירות פרטיות.

ולא פחות מזה – לפקח על רשויות המדינה ולוודא שהן לא עושות שימוש לרעה בכל המידע שהן אוספות עלינו בכפייה, כי כששמענו את הקולות מתוך הממשלה בעניין איכוני השב"כ ("מה מפריע לכם שעוקבים אחריכם, הרי אתם ממילא נותנים את כל המידע שלכם ל-WAZE") – רצינו לצעוק: יש הבדל בין כפייה להסכמה. WAZE לא יכולה להכניס אותי לבית הסוהר, והמדינה כן.אנחנו לא קוראים לעבור לגור ביער. להיפך: פרטיות וטכנולוגיה יכולות ללכת יד ביד, צריך פשוט לתכנן את הטכנולוגיה כך שלא תשרת רק חברות גדולות או ממשלות שמקבלות כוח שלא היה להן בעבר. בקיצור: הקמנו את "פרטיות ישראל", אנחנו באמצעו של קמפיין מימון המונים. עזרו לנו לקחת אחריות.

ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר היא עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה וממייסדות "פרטיות ישראל"
להצטרפות אל קמפיין מימון ההמונים של "פרטיות לישראל":כל הפרטים כאן

• הישרדות: קורונה
• פרטיות
• טור דעה
• הבועה
• אינטרנט
• זכויות