בתקופה לא קלה לישראל וגם לטלוויזיה שיוצרים בה – קיבלנו השבוע בשורות נהדרות: הסדרה "הבת", סדרת מתח חדשה מבית קשת, נמכרה לפלטפורמתאפל TV האיכותיתעוד בטרם שודרה בישראל וכבר עלו טיזרים ברחבי העולם ואף נקבע מועד לשידור פרק הבכורה ב-8.5. אפשר היה לשמוע את אנחת הרווחה של מה שנותר מתעשיית הטלוויזיה המקומית. בעולם המשונה של פוסט 7.10, בכלל לא מובן מאליו שסדרה ישראלית תצליח לפלס דרכה לחו"ל דרך שכבות החרם התרבותי הגלויות והסמויות, והפסימיים יותר שבינינו חשבו שאולי זה נגמר. "הבת" היא כרגע ההוכחה שלא הכל אבוד.

>> העולם הזה חם: 23 סדרות לוהטות שבטח תרצו לראות בחודש מרץ
>> אדוני המוסר: "ארץ נהדרת" עשתה לעצמה פיגוע אינטגריטי

"הבת" ממשיכה שרשרת בת כמעט 20 שנה של סדרות ישראליות שעשו את הלא ייאמן והצליחו להימכר בחו"ל בבחינת קרטיבים לאינואיטים. רובן לא עשו אקזיט דרמטי במונחים כספיים – למעשה, בדרך כלל מדובר בכסף קטן למדי בשלב ראשון – אבל כבוד וגאווה הם בהחלט הביאו, וגם פרסים בינלאומיים נאים. התקווה שמכירות סדרות ופורמטים לחו"ל תאפשר לתעשיית הטלוויזיה בישראל להתפתח למימדים בינלאומיים קצת נגוזה בשנים האחרונות, אבל עבור היוצרים זאת לגמרי הדרך לצאת אל העולם, תשאלו את חגי לוי ורון לשם.

כך או כך הגיע הזמן לדרג את הסדרות הישראליות שהכי הצליחו מעבר לים. חשוב לציין: הדירוג אינו מתייחס לסדרות על פי איכותן (זה הרי דבר סובייקטיבי), אלא על פי מידת ההצלחה שלהן – כמה הסדרה היתה פופולרית והצליחה להגיע להישגים בחו"ל, בין אם שודרה כפי שהופקה במקור ובין אם זכתה לרימייק ואדפטציה תרבותית.

17. "רמזור" (2008)

אחת הסדרות האהובות והפופולריות בטלוויזיה המקומית, שבמידה רבה הזניק את הקריירה של אדיר מילר – מקומיקאי וסטנדאפיסט אהוב לקונצנזוס. מעבר להצלחה שלה בישראל (לא פחות מארבע עונות ורייטינג חלומי באזור ה-30 אחוז, כמעט בלתי נתפס במונחים של היום) – היא גם עשתה סיבוב מעבר לים. בשנת 2010 נמכרו זכויות הסדרה לרשת "פוקס" האמריקאית, שהפיקה מתוכה את "Traffic Light", סיטקום אמריקאי עם עלילה זהה לזה של המקור הישראלי באווירה קצת אחרת. האדפטציה האמריקאית פחות עבדה (הסדרה בוטלה אחרי עונה אחת בלבד), אבל באותו נובמבר זכתה הסדרה הישראלית בפרס האמי הבינלאומי לקומדיה הטובה ביותר. אגב, "רמזור" הופקה גם ברוסיה – ושודרה שם במשך לא פחות מ-11 עונות. שאפו, גיסנו.

16. "להיות איתה" (2013)

גם הקומדיה הרומנטית שכתב אסי עזר, וכיכבו בה רותם סלע ואביב אלוש הייתה להיט לא קטן בקשת באמצע העשור הקודם (שלוש עונות). זה היה רק הקדימון להצלחה האמיתית שלה – ב-2016 היא נמכרה לערוץ 4 הבריטי תחת השם "The Baker And The Beauty" ("האופה והיפה"), היא נמכרה גם לאמאזון בשפת המקור – ואפילו הגיעה לרימייק ברשת ABC האמריקנית, כולל שם גדול בתפקיד הבמאי – דייויד פרנקל, האיש שהביא לכם את "השטן לובשת פראדה". זה מאוד הצליח, אבל הסדרה הופקה מחדש גם ביוון, הולנד, רוסיה, הודו וברזיל, מה שמוכיח שאין דבר שחוצה תרבויות יותר מהסיפור הישן והקיטשי על אהבה לא צפויה בין גבר לאישה. בסך הכל הישג נאה ביותר.

15. "פלפלים צהובים" (2010)

מי שחווה אותה בזמן אמת, זוכר כמה היא היתה אירוע – לא רק סדרה מרגשת או עוצמתית, אלא אפילו חשובה. כזו שנתנה אור לתופעה המורכבת של הורים שמגדלים ילד אוטיסט בבית. "פלפלים", ששודרה במשך שתי עונות בערוץ 2, היתה סדרה חדשנית, שונה מאוד מכל מה שהכרנו, פורצת גבולות. קרן מרגלית היתה היוצרת, יוסי מרשק ועלמה זק כיכבו בתפקידים הראשיים. ובמסגרת יום המודעות הבינלאומי לאוטיזם ב-2011, שני פרקים של הסדרה אפילו שודרו באו"ם. שנה לאחר מכן, הזכויות של הסדרה נמכרו לאולפני "ליונסגייט", והתגלגלו אפילו לידיים של ה-BBC, שהפיק גרסה משלו בשם "The A Word". רגע גדול בטלוויזיה שלנו, שהצליח גם לגעת בלב של רבים אחרים בעולם.

14. "בשבילה גיבורים עפים" (2018)

דוגמא מובהקת לכך שכשיצירה היא אותנטית וטובה – גם אם היא ישראלית, היא תעבור הלאה נהדר. הסדרה שיצר עומרי גבעון ושודרה ב-2018, על בסיס הספר שכתב אמיר גוטפרוינד, היתה הצלחה גדולה בישראל ואפילו היתה הדרמה הכי נצפית מאז פיצול ערוץ 2 בשלב מסוים. היא אמנם שרדה עונה אחת בלבד (היו תכניות לעונה שנייה שירדו מהפרק) אבל היכתה גלים, נמכרה לנטפליקס בגרסת המקור (היום כבר לא זמינה), זכתה בפרס הסדרה הטובה ביותר בפסטיבל הסדרות בקאן ובשלב מסוים, גם נמכרה לאפל טי.וי שיצרו על בסיסה סדרה לא מבריקה בשם "Echo 3" (ששודרה שם ב-2022). סיפור ישראלי צה"לי שהפך לאהוב גם בעולם – די מטורף אבל זה משהו שנפגוש גם בהמשך הדירוג שלנו.

13. "תא גורדין" (2012)

בניגוד לסדרות אחרות ברשימה שנשארו בתודעה, זו סדרה שקצת נשכחה. דרמת ריגול נהדרת תוצרת טדי הפקות (רון לשם היה אחד היוצרים) שעוסקת בדילמת מהגרים קלאסית – ובשאלה של נאמנות. שתי עונות היו לסדרה ששודרה ב-yes (ולאחר מכן בקשת) בין 2012 ל-2015, אבל עוד לפני שידורה היא כבר נמכרה לרשת NBC הענקית, שיצרה על בסיסה סדרה בשם "Allegiance". הסדרה בוטלה לא בגלל האיכות שלה – אלא בגלל חוסר מזל משווע. פחות או יותר במקביל לעלייתה לאוויר בארה"ב, עלתה שם גם "האמריקאים" שהפכה ברבות הימים לאחת הסדרות הגדולות בכל הזמנים עם סיפור דומה, והרימייק של "תא גורדין" נראה כמו העתק קצת חיוור שלה למרות שהמקור הישראלי היה שם קודם. לא פייר.

12. "בני ערובה" (2013)

סדרה קצת פחות זכורה, אבל בהחלט פרצה דרך. היא נוצרה על ידי רותם שמיר ועומרי גבעון, שודרה בערוץ 10 באמצע העשור הקודם ולא עשתה יותר מדי רעש, בהתאם לערוץ שיכולת הרעש שלו הייתה מוגבלת. אבל היא הייתה חדשנית מכיוון אחר – היא הייתה הסדרה הישראלית הראשונה שנמכרה לחו"ל עוד בשלב הפיתוח. CBS קנתה את הסדרה ועשתה על בסיסה את "Hostages", כולל דילן מקדרמוט שמוכר מסדרות כמו "הפרקליטים" ו"חוק וסדר" שכיכב בתפקיד ראשי. הסדרה האמריקאית בוטלה אחרי עונה אחת (גורל מוכר לסדרות מתוצרת ישראלית, לצערנו), אבל "בני ערובה" נרכשה גם על ידי ה-BBC שרכש אותה לשידור בגרסתה הישראלית המקורית (אמנם בערוץ BBC4, אבל בכל זאת). רספקט.

11. "כבודו" (2017)

סיפור של הצלחה מפתיעה. דרמת המתח המשפטית שודרה ב-yes בין 2017 ל-2019, בכיכובו של יורם חטב (יוצריה הם שלמה משיח ורוני ניניו) ועסקה בדילמה של שופט שבנו נקלע לפרשה פלילית קשה. הדרמה חצתה מהר את גבולות המדינה: לאורך השנים, הסדרה שודרה בגרסאות רימייק מקומיות בתשע מדינות שונות – ביניהן סין, טורקיה, ספרד, צרפת והשיא היה כשהיא הגיעה לארה"ב. רשת שואוטיים קנתה את הזכויות והעניקה את התפקיד הראשי לשחקן המוערך בריאן קרנסטון (טים ווטלי מ"סיינפלד", וולטר מ"שובר שורות", תקצר היריעה). "Your Honor" שודרה במשך שתי עונות (כמו שתי העונות שהיו לה בישראל) וחיה עד היום כלהיט לא קטן בנטפליקס.

10. "שעת נעילה" (2020)

עוד סדרה שהיתה אירוע של ממש. אחד האפוסים הגדולים של תאגיד השידור הישראלי ששודר בסוף 2020 ומשך אליו צפייה, התעניינות וגם עיסוק רב. הסדרה, שנוצרה על ידי מספר רב של יוצרים וכותבים, ליוותה את אירועי מלחמת יום הכיפורים – והגיעה עד לפסגת הפסגות של הטלוויזיה האיכותית האמריקנית. HBO רכשה את הזכויות של הסדרה ושידרה אותה בגרסת המקור בפלטפורמת הסטרימינג HBO Max, תחת השם "Valley Of Tears". סדרה חשובה, שהיתה משמעותית בזמן אמת, וגם הביאה את הסיפור הישראלי למרחקים.

9. "הנערים" (2019)

ואם כבר טראומות – הגיע הזמן להתקדם קצת למשהו יותר עדכני. "הנערים" היא אחת הסדרות הכואבות ביותר שעשו כאן – היא תיעדה את הקיץ הגיהנומי של 2014, בין שני אירועים מטלטלים שעמדו בליבו: חטיפת שלושת הנערים, והרצח של מוחמד אבו ח'דיר. כאן מגיעה דוגמא נדירה של סדרה שיוצריה הם ישראלים, אבל הגוף שעמד מאחוריה היה HBO, שהחליטה להפיק סדרה על הטראומה המדממת ההיא. "הנערים" הופקה בישראל ע"י קשת, ויוצריה הם שלושה – חגי לוי, יוסף סידר ותאופיק אבו ואיל. בארץ היא חוללה סערה של ממש (אפילו הובילה לקריאה של ראש הממשלה נתניהו להחרים את קשת), אבל בעולם היא בעיקר זכתה לשבחים והיתה מועמדת לפרסים בינלאומיים. היא הייתה גם הסדרה השנייה של HBO בכל הזמנים שאינה דוברת אנגלית.

8. "שטיסל" (2013)

סדרת מופת ישראלית שהפכה ללהיט עולמי. הסדרה שנוצרה על ידי יהונתן אינדורסקי ואורי אלון הציגה את העולם החרדי דרך דמויות אהובות כמו שולם (דבל'ה גליקמן) וקיווע (מיכאל אלוני), וכיכבה ב-yes במשך שלוש עונות כאחד הלהיטים היותר גדולים ואיכותיים שלה. המצעד הזה מלא בסיפורים ישראליים מאוד שהפכו גלובליים משום מה, ו"שטיסל" מעל כולם. רכשתה לשידור בנטפליקס הפכה אותה ללהיט לא צפוי מסביב לעולם, עד כדי כך שהיא הזניקה את הקריירה של שירה האס (שגילמה בה תפקיד משני), שיום אחד תהפוך לגיבורת על הוליוודית. הצלחה מוצדקת ביותר.

7. "ילד רע" (2024)

הסדרה הכי עדכנית ברשימה – ואחת המוצלחות שבהן. "ילד רע" היא הסדרה החצי אוטוביוגרפית שיצר הקומיקאי (המצוין) דניאל חן ושודרה בשנה שעברה בהוט. רבות דובר על המאפיינים של סדרות הוט – יותר מלוכלך, פחות אלגנטי ומאוד ישראלי. במקרה הזה, הישראליות קנתה לעצמה קהל אדיר גם בעולם: "ילד רע" משודרת בנטפליקס וזכתה בשיא הצפיות של סדרה ישראלית בפלטפורמת הסטרימינג – אפילו הגיעה להיות אחת מעשר הסדרות הנצפות ביותר שאינן דוברות אנגלית. בקרוב אמורה לעלות עונה שנייה – ונותר רק לקוות שההצלחה רק בתחילתה.

6. "טהרן" (2020)

סדרה מתוצרת ישראלית שהריחה כמו חו"ל מהרגע הראשון – וגם מצליחה שם. סדרת הריגול ששודרה בכאן 11 (והופקה, בין היתר, ע"י דנה עדן ז"ל), הביאה את ניב סולטן בתפקיד הראשי המהמם, ולמרות שהיא מגיעה מהמזרח התיכון תפסה מקום טוב גם בארה"ב. אחרי עונה אחת בלבד, אפל TV רכשה אותה ובשנת 2021 היא אפילו זכתה בפרס האמי הבינלאומי לדרמה הטובה ביותר. וזה עוד בלי לדבר על העובדה שבסדרה מככבים שני שחקנים מליגה אחרת לגמרי – גלן קלוז ויו לורי (לשעבר "האוס"). עוד הוכחה שמהחומרים שיש לנו כאן אפשר לעשות זהב בעולם.

5.לאבד את אליס(2020)

דרמת המתח המעולה של סיגל אבין, בכיכובה של איילת זורר באחת מהופעותיה הטובות ביותר בקריירה, עלתה ב-HOT בשיאה של הקורונה ולא קיבלה בישראל את תשומת הלב שהגיעה לה, אבל בחו"ל? כמעט מיד עם עלייתה בארץ היא נרכשה לשידור מסביב לעולם באפל TV, שירות הסטרימינג האליטיסטי שנודע בהקפדתו על איכות הסדרות שהוא מפיק ורוכש, במה שנחשב על פי שמועות והערכות לאחת מעסקאות הרכש הגדולות בתולדות הטלוויזיה המקומית. היא גם זכתה לביקורות נלהבות במקומות הנחשבים ("אינדיווייר" קרא לה "הדרמה הכי טובה של אפל TV") ונבחרה כאחת הסדרות החדשות הטובות של 2021 ב"TV גייד" המיתולוגי. מפתיע רק שלא עשו לה עדיין רימייק אמריקאי. אולי גם זה עוד יקרה.

4. "פאודה" (2015)

ואם כבר מזרח תיכון לפרצוף – אין "לפרצוף" יותר מהסדרה המבולגנת והכל כך ישראלית, הזאת. ארבע עונות (וחמישית בדרך) היו לסדרת המתח על יחידת המסתערבים, שהציגה את המורכבות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בגרסת ההארדקור. מעבר לעובדה שהיא הפכה את ליאור רז לכוכב בינלאומי, "פאודה" גם קנתה לעצמה מקום מרכזי בנטפליקס שרכשה אותה, שם היא משודרת והגיעה עד למקום השביעי במדד הצפייה העולמי, כמו גם למקום בעשירייה המובילה ב-21 מדינות שונות בעולם. ההצלחה המתמשכת בנטפליקס היא גם מקרה נדיר שבו היוצרים וחברת ההפקה הרוויחו לא רע בכלל מהעסק.

3. "אופוריה" (2012)

אף אחד לא ראה את זה בא: "אופוריה" היא פרי יצירתו של רון לשם, שיצר סדרה אדג'ית למדי על נוער מבולבל וחסר משמעות. עונה אחת, עשרה פרקים – לא משהו שאמור להיות ביג דיל. אבל אז, נכנסה לתמונה HBO שרכשה את הזכויות, ויצרה סדרה שלא ממש חופפת לסדרה המקורית אבל בהחלט מבוססת עליה ועל תוגת הזילניאלים שבה. "אופוריה" האמריקאית הפכה לאחת הסדרות הכי מדוברות בעולם, בכיכובן של שחקניות לוהטהת כמו זנדאיה וסידני סוויני. לפי הטריילר של העונה השלישית – אוי ואבוי לנו.

2. "חטופים" (2010)

עוד סדרה שהיתה אירוע (ופצצת רייטינג) וכואב כמה היא חזתה את העתיד. במרץ 2010 קשת עלתה לאוויר עם סדרה (היוצר שלה היה גידי רף) שמספרת את סיפורם של שבויים שחזרו לישראל. אז זה הגיע תוך כדי תקופת השבי של גלעד שליט – היום זה מרגיש הרבה יותר מדמם. "חטופים" שודרה במשך שתי עונות מצליחטת (שיחקו שם יורם טולדנו, אסי כהן, ישי גולן ויעל אבקסיס – בין היתר), אבל זה עוד כלום לעומת הבום שהתרחש כשפוקס המאה ה-20 קנתה את הזכויות לסדרה – והפיקה ממנה את "Homeland".

הסדרה האמריקאית, ששודרה ב"שואוטיים", החזיקה מעמד לא פחות משמונה עונות – עד שירדה מהאוויר באפריל 2020. היא זכתה לשבחים ואף לפרסים – היא זכתה פעמיים בפרס הדרמה הטובה ביותר בגלובוס הזהב, וגם בפרס האמי. קלייר דיינס ודמיאן לואיס, שני כוכבי האדפטציה האמריקאית, לקחו גם הם אמי על השחקן והשחקנית הטובה ביותר. הצלחה בלתי נתפסת – שכאמור, מגיעה מתוך הסיפור הכי ישראלי ומצולק שיש. אגב, סדרת המקור בעברית נבחרה בדצמבר 2019 ע"י הניו יורק טיימס לאחת מעשר הסדרות הבינלאומיות הכי טובות של העשור, כך שלמרות האדפטציה הפופולרית גם למקור מגיע המון כבוד.

1. "בטיפול" (2005)

קצת קשה להאמין, אבל ליצירת המופת הישראלית הזאת היו בסך הכל שתי עונות. "בטיפול" – ששודרה במקור בהוט ולאחר מכן ב"קשת" – הייתה סדרה פורצת דרך גם בגלל הפורמט השונה שלה. היא לקחה מפגשים פסיכולוגיים בין המטפל, ראובן דגן (אסי דיין ז"ל), לבין הלקוחות שלו – ועשתה ממנו דרמה יומית שהיא אחת הדרמות הכי טובות שהיו כאן אי פעם. חגי לוי, אורי סיון וניר ברגמן היו היוצרים – והסדרה הפכה לפופולרית מאוד, בעיקר בתקופת מלחמת לבנון השנייה (כשהיא היתה בערך הדבר היחיד שאפשר היה לשדר אז, חוץ מחדשות). זו הייתה גם הסדרה שהחזירה בענק את אסי דיין לתודעה הישראלית, והביאה לו גם שני פרסי אקדמיה.

אבל כאן רק מתחיל הסיפור שלה. כי "בטיפול" ירדה מהאוויר בישראל ב-2008, אבל ההמשך שלה קרה בארה"ב – אחרי שרשת HBO קנתה את הזכויות (בין היתר, בתיווכה של נועה תשבי) והולידה ממנה את "In Treatment". באופן נדיר לסדרות אקזיט, הפעם הבימוי נשאר בידיים ישראליות – חגי לוי הפיק וביים גם את הסדרה האמריקאית, ואפילו מוזיקת הפתיחה שכתב אבי בללי הגיעה גם לסדרה בחו"ל.ארבע עונות ו-130 פרקים היו ל"In Treatment" (לשם השוואה, ל"בטיפול" המקורית היו רק 80). היא זכתה בשני פרסי אמי ועוד פעם אחת בגלובוס הזהב. היא הצלחה ישראלית מסחררת, גם ואולי בעיקר ברמה האמנותית, והצלחה בינלאומית גדולה עוד יותר. יותר מ-20 שנים עברו ועדיין לא התקרבנו שוב לגובה הרף שהיא הציבה.

• המסך
• סדרות ישראליות
• ישראלים בחו"ל
• פאודה
• אופוריה
• חגי לוי
• רון לשם

פסטיבל קולנוע דרום הבינלאומי ה-24, מיסודו של בית הספר לאמנויות הקול והמסך במכללה האקדמית ספיר, נפתח אתמול (6.11) בהקרנה של "אתי". ששת פרקי הסדרה האירופאית של חגי לוי הוקרנו ברצף, עם הפסקה קצרה באמצע. ב-14.11 "אתי" תצא לסדרת הקרנות גם בקולנוע לב, שחלקן ילוו במפגשים עם היוצר. צפיתי בה בבית, עם ההפרעות הרגילות, ועל בסיס החוויה שלי אני ממליצה לכם לראותה בקולנוע, כי מדובר ביצירה מופתית. "אתי" כתובה, מבוימת ומשוחקת להפליא, ומתבוננת עמוק אל תוך הנפש האנושית.

>> כבו את האורות: 22 הסרטים הכי מומלצים בנטפליקס
>> על הקיפאון: איך לא התפתחה בישראל תעשיית אימה משגשגת?

הסדרה מבוססת על היומנים שכתבה אתי הילסום בין 1941 ו-1943, השנה שבה סיימה את חייה באושוויץ, בטרם הגיעה לגיל 30. הם התפרסמו לראשונה בהולנד ב-1981, ויצאו לאור בעברית ב-1985 תחת השם "חיים כרותים". לוי (יוצר "בטיפול") החל לעבוד על עיבוד היומנים לסרט לפני כעשר שנים, ובתחילת השבוע פרסם שני פוסטים בנושא. אני לא נוהגת לצטט בביקורות את דבריהם של במאים על יצירתם, אבל הפעם אחרוג מדרכי משום שהם קולעים למחשבותי:

"הכתבים של אתי הילסום הפכו בשנתיים האחרונות במיוחד למקור נחמה והשראה להרבה אנשים, שגילו את האפשרות שהיא מציעה למציאת משמעות בתוך הזוועה, לסולידריות עמוקה בתוך הציניות, ולאפשרות להתאבל ולהתקומם בלי שנאה. עוטף עזה, אם כן, נראה היה כמו המקום הנכון ביותר בשבילה, ואני אסיר תודה לאנשים היפים והטובים ממכללת ספיר שנתנו לה את ההזדמנות הזו", כתב לוי.

כשקראתי בחומרי הרקע שסיפורה של אתי הועבר מימי הכיבוש הנאצי בהולנד להווה, זה נראה לי מוזר. אבל תוך זמן קצר מתחילת הצפייה זאת התבררה כהברקה של ממש. בעולם שמתואר בסדרה אין לפטופים וטלפונים ניידים, כלומר מדובר בסוג של הווה – נצחי אך לא עכשווי. וזה נראה טבעי לגמרי שקצינים נאצים מסתובבים ברחובות אמסטרדם, ושעל דלתות החנויות נתלות עוד ועוד מודעות שאין כניסה ליהודים. התחושה שהכל יכול לחזור מעולם לא היתה כה מוחשית, והטפטוף ההדרגתי של אימי השלטון הנאצי לתוך המודעות של האזרחים אפקטיבי במיוחד כשהוא מוצג בפנינו כאילו הוא מתרחש עכשיו, כשהעתיד אינו ידוע, לכאורה.

גם סרט האנימציה "איפה אנה פרנק?" של ארי פולמן מ-2021 בחן את סיפורה של כותבת יומן טראגית בהקשר של אמסטרדם בהווה. לא כל המבקרים בחו"ל אהבו את המסר שנראה לחלקם מטיפני. הפעם יהיה יותר קשה להתווכח עם התמונה שלוי מאייר, שהיא בה בעת בדיונית וכה אמיתית. והיא מלפפת את הצופים בעוצמה שקטה.

בתחילת הסדרה השלטון הנאצי נמצא ברקע של הסיפור, ומתבטא בעיקר בפיטוריו של מרצה אהוב. אתי (השחקנית האוסטרית יוליה וינדישבאוור) היא סטודנטית מוכשרת ונבונה אך אבודה. היא שאפה לכתוב את הרומן הגדול של המאה, אבל היא לא מצליחה להשלים שום דבר. והיא עוד מתפקדת יחסית לאחיה, פסנתרן מחונן שבורח מהמוסד בו אושפז משום שהטיפולים בשוקים חשמליים שודדים ממנו את המוזיקה. השניים מדברים ביניהם על הגנים הבעייתיים שהם נושאים – גם אמם (יבגניה דודינה) דיכאונית, ורק הפיכתה לאם מנעה ממנה להתאבד.

אתי פונה לטיפול אצל הפסיכו-כירולוג יוליוס שפייר (סבסטיאן קוך מ"חיים של אחרים" ו"הומלנד") שלמד אצל קרל יונג, ובין השניים מתפתחת מערכת יחסים מורכבת, שבזמנים אחרים היתה נבחנת באור שונה. במפגשים הראשונים ביניהם הוא השולט, והיא נאבקת בו – פיזית ונפשית – אך בהדרגה מאזן הכוחות משתנה, גם משום ששפייר הוא פליט יהודי מגרמניה, בעוד אתי היא אזרחית הולנדית. דווקא כשהסכנה לחיי היהודים הופכת למוחשית וברורה, אתי השברירית מוצאת בתוכה כוחות אדירים ועושה בחירות מוסריות יוצאות דופן.

זאת דרמה קאמרית, אינטימית וחכמה, מנוקדת בדיאלוגים ארוכים ועתירי אבחנה שבהם אתי מאתגרת את מבקשי טובתה. יש רק מעט סצנות המוניות, שבהן נראה על המסך "הגורל המשותף" של היהודים שמעסיק את מחשבותיה של אתי, והן מבוימות לעילא. דימויים מטאפוריים בודדים שנשתלו ביד אמן מעשירים את הרובד התודעתי למול המציאות שהולכת וסוגרת על הגיבורים. וינדישבאוור נפלאה ביותר בתפקיד הצעירה המעורערת וחסרת הכיוון, שמוצאת איזון נפשי ומשמעות לחייה בבחירה ללכת אל מותה בעיניים פקוחות. לוי מגדיר את "אתי" כסרט שמחולק לחלקים, וככזה הוא אחד מסרטי השואה הטובים ביותר שראיתי.

4.5 כוכבים
Etty בימוי: חגי לוי. עם יוליה וינדישבאוור, סבסטיאן קוך, יבגניה דודינה. הולנד/גרמניה 2025, 327 דק'
>> פסטיבל קולנוע דרום, 6-13.11.פרטים וכרטיסים באתר הפסטיבל

• ביקורת סרטים
• חגי לוי
• שואה
• קולנוע

מסתמן, אפשר לומר בזהירות, שחגי לוי עשה את זה שוב. יוצר הטלוויזיה הישראלי המצליח ביותר בעולם וזוכה גלובוס הזהב ("בטיפול", "הרומן", "הנערים שלנו", "תמונות מחיי נישואין") הגיע לפסטיבל ונציה עם הסדרה החדשה שלו, "אתי", שהוקרנה אמש על כל ששת פרקיה באופן נדיר לסדרת טלוויזיה בפסטיבל, וזכתה לסטנדינג אוביישן בן ארבע וחצי דקות.

"אתי" היא עיבוד מודרני ונועז לסיפורה האמיתי של אתי הילסום, אישה יוצאת דופן שהפכה לסמל תקווה והתנגדות בהולנד הכבושה בידי הנאצים. הסדרה מבוססת על יומניה של הילסום, שזכו להצלחה מחודשת בישראל אחרי שבעה באוקטובר, ועוקבת אחר מסעה הפנימי כיהודיה באמסטרדם הכבושה בין השנים 1941–1943.

הסדרה הופקה כקופרודוקציה צרפתית-גרמנית-הולנדית, כשהמפיקה הראשית היא יעל פוגל (Les Films du Poisson), ולצידה חברות ההפקה Komplizen (״טוני ארדמן״), TopKapi (״עוד סיבוב״), Quiddity ו-SIPUR. בעשיית הסדרה השתתפו גם אנשי צוות ישראלים: העורכים יעל חרסונסקי, נטע דבורקיס ואסף קורמן, המפיקה האמנותית מעין עדן ועורכת התסריט אוסי נשרי.

מי שנכחו בהקרנה המיוחדת, שהתקיימה מחוץ לתחרות של פסטיבל ונציה, סיפרו כי מדובר בהפקה מרשימה ומצמררת שחלק ניכר מכוחה מגיע מהחלטתו של לוי למקם את הסיפור באמסטרדם של זמננו ולא כדרמה תקופתית. "זאת לא סדרה על השואה", אמר ל"טיים אאוט" אחד הצופים, "זאת סדרה על מה שקורה בעולם עכשיו ומה אנשים צריכים ויכולים לעשות כדי לעמוד מול עליית הפאשיזם עכשיו, ואתי הילסום היא בדיוק האדם ללמד אותנו את השיעור החשוב הזה".

בריאיונות לתקשורת הבינלאומית לפני ההקרנה, התייחס לוי בהרחבה לצורך לספר סיפור חדש על השואה עם מסרים אוניברסליים, כמו גם למצב בישראל ולאופן שבו היא נתפסת בזירה הבינלאומית בעקבות מלחמת שבעה באוקטובר הבלתי נגמרת. "ישראל מלאה בשנאה – משני הצדדים, מכל הצדדים. אתה מתעורר בבוקר ואתה שונא", אמר לוי לאתר הקולנוע הנחשב "Screen Daily", "ועבורי העבודה על 'אתי' הייתה בריחה מהשנאה. אתי היא אדם משנה-חיים, כל אחד יכול להזדהות איתה בכל סיטואציה מאתגרת. זה סיפור על אדם שמצא את הכוח בתוכו בזמנים קשים מאוד ונותר אנושי, אדם מלא נשמה שלא נכנע לשנאה או לפחד".

עוד הוסיף לוי בריאיון ש"יש סיבה שעבודתם של יוצרים ישראלים רבים נתקלת במחאה בחו"ל, ואנחנו לא יכולים להתעלם מהסיבה הזאת. לפני כמה שנים, כשרוסיה הוחרמה מסביב לעולם בעקבות הפלישה לאוקראינה, הרגשנו שזה מוצדק. אנחנו לא יכולים לטעון שזה לא מוצדק עכשיו רק בגלל שזה אנחנו".

• המסך
• חגי לוי
• ישראלים בחו"ל
• פסטיבל ונציה

בפסטיבל ירושלים האחרון הוקרן "האי של ברגמן" של מיה הנסן-לאב, על זוג קולנוענים שמגיעים לאי פארו כדי לכתוב שם את סרטיהם הבאים. בהגיעם לביתו של הבמאי השוודי הנערץ מקבלת את פניהם אישה שאומרת שבקומה העליונה צולמה "תמונות מחיי נישואין", שגרמה לאלפי זוגות להתגרש.

https://youtu.be/mRuVWHnQlV8

אותה סדרת טלוויזיה מ-1973 על התפוררות של זוגיות (שהופצה בגרסה מקוצרת גם בבתי הקולנוע) הותירה חותם בל יימחה על האופן שבו תוארו מערכות יחסים מאז ועד היום. ב"סיפור נישואים" של נוח באומבך, למשל, פוסטר של הסרט תלוי על הקיר כמחווה למקור ההשראה לסרט כולו.

גם חגי לוי הגיע לאי פארו כדי לפגוש את דניאל ברגמן, בנו של אינגמר, שהתרשם מ"בטיפול" והציע לו ליצור גרסה אמריקאית של "תמונות מחיי נישואין". לוי ו-HBO נענו להצעה, והסדרה שכתב וביים, עם אוסקר אייזק וג'סיקה צ'סטיין בנעליהם של ארלנד יוזפסון וליב אולמן, מגיעה עכשיו למסכים הביתיים. בעוד היצירה המקורית נוצרה בהשראת מערכות היחסים של ברגמן (כפי שעולה מהאוטוביוגרפיה שלו "לטרנה מאגיקה"), בגרסה החדשה שולבו פרטים אוטוביוגרפיים של לוי – הבעל הוא עכשיו יהודי שגדל בבית אורתודוקסי אך נפרד מהדת כשפגש את זוגתו (שנראה כי גם אחרי כ-17 שנות נישואין אינה יודעת דבר על יהדות).

הסיפור הוא אותו סיפור, עם היפוך מגדרי תואם תקופה: עכשיו זו האישה שמרוויחה יותר (הוא פרופסור לפילוסופיה, היא עובדת בחברת הייטק כלשהי), והיא זו שפוצחת ברומן ומפרקת את הזוגיות. גם שמות הדמויות הם ואריאציה על המקור, וכך הפכה המאהבת פולה לגבר ישראלי בשם פולי. מירה (מריאן במקור) מסבירה שזה קיצור של פוליאקוב – קריצה לצופים הישראלים. את פולי מגלם מיכאל אלוני, שמופיע רק בשתי סצנות קצרות בפרק האחרון (מבין חמישה), וכל תפקידו הוא לאשש משהו שמירה אמרה בפרק מוקדם יותר.

עד אז פולי היה אדם שמדברים עליו, כמו דמויות בלתי נראות נוספות בסדרה. גם אווה בת החמש, בתם של בני הזוג, שהשניים מדברים עליה לא מעט ואף עושים החלטות משנות חיים בגללה (כמו לדחות הצעת עבודה מפתה בלונדון), כמעט בלתי נראית. זה בולט במיוחד בפרק השני שבו היא ישנה בחדר סמוך, ולא מתעוררת גם כשהוריה צועקים ומרעישים. נדמה שהיא נמצאת שם רק כאביזר ולא כחלק אמיתי מחייהם ביחד ולחוד. וזו חלק מהבעיה של הסדרה, שחלקים לא מעטים ממנה אינם נחווים כאותנטיים.

כמו המקור, רובה הגדול של הסדרה מבוסס על דיאלוגים בין בני הזוג מירה וג'ונתן בדירתם, אבל מה שעבד בשוודית (וב"בטיפול") מתקשה להתרומם כאן. הפרק הראשון, שמתאר את הזוגיות המושלמת לכאורה כמבוססת על שקרים שבני הזוג מספרים לעצמם, יוצר ניכור לדמויות עד כדי חוסר עניין בגורלן. התחושה הזאת, שבין השניים אין שום דבר אמיתי ששווה להיאבק עליו, ממשיכה בפרק השני שבו מירה מתוודה על הרומן עם פולי. אייזק וצ'סטיין, שלמדו יחד באותה כיתה בג'וליארד, הם שחקנים מצוינים, אבל למרות כל מאמציהם בפרקים הראשונים הם מתקשים להתגבר על התחושה שמדובר בתרגיל בעיבוד.

הסדרה צולמה בימי הקורונה, ולוי בחר לפתוח את הפרקים בהפניית המצלמה לצוות ההפקה שמסביב לשחקנים (בפרק השני לוי עצמו נראה מוביל את אייזק לתפאורה של חדר השינה). זה מין קטע ברכיטאני שכזה שאינו מבשיל לחיווי בעל משמעות והוא תורם לתחושה הנ"ל.

הדרמה מתחילה להתגבש בפרק השלישי, שבו אחרי פרידה של כמה חודשים נוצר לראשונה מגע פיזי ורגשי בין הדמויות ובסדרה מתגלים סימני חיים. העמדת הפנים של צ'סטיין נסדקת, הכאב שמתחת לאיפוק של אייזק מתחיל לבצבץ והכימיה בין השחקנים ניצתת. אם שרדתם את שני הפרקים הראשונים, מכאן והלאה הצפייה מספקת יותר, גם אם עדיין נותרת תחושה שאנחנו צופים בעבודתם המרשימה של שני שחקנים יותר מאשר במערכת היחסים בין הדמויות שהם מגלמים. צ'סטיין בעיקר נדרשת לעיתים לעשות מעברים בין תובנות ומצבים רגשיים שלא ברור איך דמותה הגיעה מכאן לכאן.

ברור מדוע לוי התפתה להצעה של דניאל ברגמן – "בטיפול", הסדרה שפרסמה את שמו בעולם, ללא ספק הושפעה מ"תמונות מחיי נישואין" והוא כמו הוזמן לשתות מהמעיין הבתולי. אבל כשהוא יוצר סדרה מקורית, כמו "הנערים", התוצאה הרבה יותר בוערת.
"תמונות מחיי נישואין" משודרת ב-HOT, ביס, ובסלקום tv

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• HBO
• חגי לוי

חדשות מדהימות: "תמונות מחיי נישואין" – העיבוד של חגי לוי ליצירת המופת של אינגמר ברגמן – תוצג בבכורה עולמית במסגרת הרשמית של פסטיבל ונציה, מעמד נדיר לו זכו עד כה סדרות טלוויזיה בודדות. המיני סדרה של חגי לוי ו-HBO, בכיכובם של המועמדת לאוסקר ג'סיקה צ'סטיין וזוכה גלובוס הזהב אוסקר אייזק, תוצג בבכורה בפסטיבל היוקרתי שיתקיים בין ה-1 ל-11 בספטמבר.

https://www.youtube.com/watch?v=mKB57L2MfXY

המיני סדרה בת חמשת הפרקים של לוי ("בטיפול", "הנערים", זוכה גלובוס הזהב על העונה הראשונה של "הרומן") ורשת HBO האמריקאית מפרקת ובוחנת מחדש את הרעיונות היסודיים של אהבה, שנאה, רצון, מונוגמיה, נישואין וגירושין דרך עדשתם של זוג אמריקאי, בגילומם של צ'סטיין (“עץ החיים", “כוננות עם שחר”) ואייזק ("בתוך לואין דייויס”, "מלחמת הכוכבים").

הפנייה אל לוי ממשפחת ברגמן לעבד את הסדרה הגיעה לפני כשמונה שנים, אך רק השנה הוא התפנה אליה. לוי כתב את התסריט ל-5 פרקי הסדרה וביים אותם, ושיתף פעולה גם בהפקתה עם רשת הכבלים HBO שבה יצר את העיבוד האמריקאי ל"בטיפול" ואת הסדרה "הנערים".

צ'סטיין ואייזק ב"תמונות מחיי נישואין" (צילום: HBO)

"אני מאד נרגש ושמח לערוך את הקרנת הבכורה של 'תמונות מחיי נישואין' בפסטיבל ונציה", אמר לוי, "התייחסתי למיני-סדרה הזו כפרויקט קולנועי והיה לי חשוב להקרין אותה בפסטיבל קולנוע, ובייחוד בוונציה – איטליה היא מקור משפחתי והיא תמיד מולדת שנייה בשבילי. הסדרה המקורית של ברגמן, שבקרוב ימלאו לה 50, היא היצירה שהשפיעה עליי יותר מכל עבודת אמנות כלשהי. צפיתי בה בפעם הראשונה במקרה, בגיל 18 בטלוויזיה הישראלית – בחור צעיר ודתי מקיבוץ קטן שלא ידע כלום, לא על קולנוע ולא על מערכות יחסים. ועדיין, אני זוכר אותי אומר לעצמי: אז זוהי אמנות, ככה זה נראה. לקח לי הרבה שנים להעז ולהיענות לפנייתה של משפחת ברגמן ולעבד מחדש את היצירה הזו".

יוזפסון ואולמן ב"תמונות מחיי נישואין" של ברגמן (צילום מסך)

סדרות טלוויזיה הנבחרות להקרין במסגרת הרשמית של פסטיבל ונציה הן מקרה נדיר: עד כה הוקרנו בה רק 3 סדרות – "מילדרד פירס" המעולה בבימוי של טוד היינס, "האפיפיור הצעיר" של פאולו סורנטינו, ו" ZeroZeroZero” על פי ספרו של רוברטו סביאני. "תמונות מחיי נישואין" תעלה לשידור ב-HBO בספטמבר הקרוב. בעשיית הסדרה השתתפו גם לא מעט אנשי צוות ישראלים – מעצב הפסקול הוא הישראלי לשעבר זוכה האוסקר ("כוח משיכה”) ניב אדירי, העורכת היא יעל חרסונסקי ("הנערים", "בטיפול") עורכת התסריט אוסי נשרי, מפיקת הפוסט לי שירה ומתאמת ההפקה מעין עדן.

"תמונות מחיי נישואין" נוצרה במקור כסדרת טלוויזיה בעלת ששה פרקים בכיכובם של ליב אולמן וארלנד יוזפסון. הסדרה שודרה בטלוויזיה השבדית ב-1973. שנה לאחר מכן, קוצרה והותאמה לסרט קולנוע, שזכה בפרס גלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר והפך לאחת מהקלאסיקות הקולנועיות המוכרות ביותר, וליצירה שהשפיעה על במאים רבים.

• המסך
• חגי לוי
• פסטיבל ונציה
• HBO