(הטור פורסם במקור במגזין את)
עוז זהבי עלה לכותרות בסוף השבוע האחרון כי הוא שם את הבושה בצד ואמר במגזין סוף השבוע של Ynet, קבל עם ואינסטגרם, שהוא שוכב עם נשים טרנסיות. "אני עוז זהבי החדש. לא מלך הסטרייטים. שוכב עם טרנסיות. זה חלק ממני. מה יש להתבייש? זה לא ביג דיל מבחינתי". הוא צודק וסחה עליו. החשיפה הזאת היא הרבה מעבר לסקס או להעדפה מינית כזו או אחרת. זו נקודת ברייק-ט'רו אמיצה, מרגשת, שבאה דווקא בזמנים חשוכים שבהם נדמה שהעולם כולו הולך ברוורס.
>>אחרי שנתיים בלי: מצעד הגאווה חוזר במתכונתו המקורית לצ'ארלס קלור

כששחקן מצליח וחתיך, שנתפס במשך שנים כסמל לגבריות, שם את זה על השולחן – הכי סטרייט-פורווד ובלי התפתלויות – זה ביג. גם בגלל התוכן, וגם בזכות הדרך: ישירה, טבעית ולא מתנצלת. ויותר מזה, כשהכותרות התחילו לרוץ והוא היה יכול בקלות לסגת, להכחיש, או לגלגל עיניים, הוא עמד מאחורי הדברים, הגביר ווליום, והסביר: יש לו חברות טרנסיות טובות, הוא רואה מה הן עוברות, כמה שיט הן חוטפות, ואילו מורכבויות הן נאלצות לשאת – רק כדי לחיות את האמת שלהן. אז כן, עוז, אולי אתה לא מלך הסטרייטים (ובינינו, למי אכפת? השנה היא 2026), אבל קח, נפל לך כתר של משהו אחר, חשוב הרבה יותר.

"רוצות וידוי? עוז זהבי הוא לא היחיד, שבת שלום", כתבה לינור אברג'ל, כוכבת "בואו לאכול איתי" ואישה טרנסית גאה. גם רון שחר, עוד שחקן גברי קלאסי,רמז על כך לא מזמן בשיחות עם בתו. השיח "המנרמל" (כן, סליחה על המילה השחוקה, אבל אין אחרת כרגע) הוא קריטי. נשים טרנסיות לא צריכות את האישורים של זהבי או שחר כדי להתקיים, שיהיה ברור – הן לא. אבל החשיפה הזאת שוברת את חומת ההסתרה והבושה, פותחת מרחב של הכרה – וממקמת אותן במקום שמתחיל סופסוף להכיל אותן, ולהבין שהן חלק בלתי נפרד וחשוב מהמרקם האנושי, החברתי, והתרבותי שלנו. זהבי לא זרק פה לאוויר סתם עוד מחווה, זו חובה בסיסית שלנו כחברה: להגן ולתקן. הלוואי שיום אחד גם נעמוד בזה באמת.

הדור החדש של נשים טרנסיות, כמו אלאיה הוף, סתיו סטרשקו, אוריאן ספיבק ואחרות – מדבר ברשתות בגלוי ובאומץ על מה שהן עוברות: אפליה יומיומית, אלימות פיזית ומילולית, יחס עקום מהחברה, וגיבורי מקלדת דושים, שלא יודעים איך להתמודד עם מורכבות שהיא כבר מזמן חלק מהמציאות. פעם, בעשורים הקודמים של המאה שעברה, דמויות כמו זלמן שושי או גילה גולדשטיין חטפו גרזנים בגינות חשוכות בתל אביב, רק כי העזו להתקיים.

היום, חשוב להגיד את זה בפה מלא: האלימות כלפי נשים טרנסיות היא תוצאה ישירה של יחס חברתי עיוור, שיפוטי ואדיש. את האלימות כמובן שצריך לגנות, את האפליה חובה עלינו לפרק, ואת מעגל השתיקה סביב זה, צריך לשבור. וכן, זה קרה עכשיו בזכות עוז זהבי. ברגע של אמת זעירה, הוא הדליק אור קטן לעבר עתיד ורוד יותר. כי זה כבר לא מספיק לא לשנוא, הגיע הזמן גם לאהוב בקול רם וצלול.

• טור דעה
• טרנסג'נדרים
• להט"ב

>> גילה גולדשטיין ז"ל הייתה אייקון תל אביבי חד פעמי, תופעת טבע וחלוצה פורצת דרך שהמציאה את עצמה ופתחה דלתות לקהילה הטרנסית. בעשור האחרון לחייה היא ניהלה את "הפרלמנט של גילה" ממקום מושבה בקפה דה סטריטס ז"ל, שם נתקל בה לראשונה התסריטאי דרור נובלמן, שהחל לתעד את ההתרחשות באובססיביות וליווה את גולדשטיין עד לפטירתה ב-2017.

יחד עם אלון וינשטוק – שכבר ביים את הדוקו "זה גילה, זה אני" העוסק בדמותה הייחודית – יצר נובלמן את "הפרלמנט של גילה ודרורררר", סרט שהוא שיר אהבה מצחיק ועצוב לאישה שלא הייתה כמותה. בשישי הקרוב (19.12) הוא יוקרן בגילה וננסי, המסעדה-מועדון הקרויה על שמה, במסגרת הילולת יום ההולדת של גולדשטיין שתיערך במקום ותכלול גם תערוכה מעיצוביה של ננסי שניידר והפתעות נוספות.אתם רוצים ויכולים להיות שם. ביקשנו מנובלמן לספר על המקומות שגילה הכי אהבה בעיר ולא הייתה לו ברירה כי צריך לקדם את הערב הנהדר הזה.

>> "אני אבוא אליך גם אחרי שלא אהיה פה", גילה אמרה. והיא צדקה
>> גילה גולדשטיין, מראשונות הטרנסג'נדריות בישראל // ריאיון (2015)

1. תל ברוך

ממלכת הלילה, מקום עבודה של גילה והחברות. זירת ציד, שדה קרב, מיקרוקוסמוס רותח של קליינטים, קולגות, מעצרים, אלימות, זימה, תחרות, וגאוות יחידה. כל לילה היה הרפתקאה בפני עצמה, ואין לדעת אם תחזרי עם ג׳ובות בכיס או גרזן מאיזה פסיכופט. גם אחרי שגילה התמסרה לחיים בורגניים יותר ועברה לשוודיה, הגעגוע לאנדרלין ולג'מעה החזירו אותה אל החוף. שנים רבות אחרי שפרשה מעבודתה בזנות, ביקשה שאסיע אותה באחד הלילות כדי לשבור את שיא גינס כזונה הפעילה הכי ותיקה בעולם, הגענו במכונית עם גג נפתח, והיא הגיחה דרכו כמו בלידתה של אפרודיטה, חושפת את החזה אל כל הנוכחות וקוראת "I'm Back!!"; לרגע כל העובדות החלו למחוא כפיים, ואז מישהי התחילה לידות עלינו אבנים. "תקח רוורס!", היא צעקה עליי בעודה מתיישבת בבהילות, "הן מקנאות".

2. אלנבי

שופינג. גילה והבנות אהבו לקנות ב"בוטיק חבל", כלומר לסחוב בגדים מחבלי כביסה. לעיתים גם היו פושטות על חנויות שונות – קוסמטיקה, קופות חולים ואפילו חנות פיאות שאליה פרצו לילה אחד כדי להצטייד בפיאות מובחרות שישמשו אותן בעבודה. במהלך פריצה אחת הופעלה אזעקה וגילה והחברות חבשו את הפיאות ונעמדו קפואות בחלון הראווה כאילו הן בובות. כעבור כמה ימים כשרצו להתחלק בשלל, סיפרה לי שחברתה ששמרה על הכסף בזבזה הכל על משלשלים. "היא היתה מאוד שמנה, ככה היא היתה עושה דיאטה. צריך להתחשב".

3. דה סטריטס

דווקא בית הקפה הסאחי הזה הפך לפרלמנט הבלתי מעורער של גילה בעשר השנים האחרונות לחייה. היא נהגה לשבת בשולחן הקבוע, ולשם היינו עולים אליה לרגל בשעות הקטנות של הלילה, לעצה טובה, שיחה מפתיעה בשלל שפות, רכילות עסיסית או מריבה סוערת. היא נהגה לשבת שעות ארוכות על כוס קפה אחת ומילוי חוזר של מים חמים, לעשן (בלי לקחת לריאות), ולהוציא נקניקים ממקומות מפתיעים כדי להאכיל חתולים.
קינג ג'ורג' 70 תל אביב (נסגר בנובמבר 2025)

4. רחוב זמנהוף

הבית. גילה רכשה דירה ממיטב כספה ועברה מחיפה לגור בעיר הגדולה, לעיתים למגינת ליבם של השכנים המופתעים שזכו למגוון חוויות, כמו הפעם שחזרה מעבודתה בתל ברוך וגילתה שאין לה מפתח וטיפסה על כל מרפסות הבניין, או הפעם שהגיעה נושאת ארון בגדים כבד וכל השכנים יצאו למרפסות לחזות בפלא, או הפעם שבה חזרה לביתה ומצאה שם פורץ ואז הורידה את הפיאה ונהמה עליו בקול בס עמוק, והפורץ נמלט בבהלה משאיר אחריו את כל השלל הלילי שלו. היה לה בדירה חדר נוסף ששימש תמיד לאירוח של צעירות-צעירים מהקהילה הגאה שנזרקו מהבית והיו צריכים מקום לגור. תמיד היה אצלה בית חם לצעירים במצוקה, ולכן פרויקט הדיור של האגודה הטרנסית נקרא "פרויקט גילה".

5. All over תל אביב

גילה אישה של ניגודים ועומקים. כל עוד רגליה נשאו אותה אהבה לשוטט לתיאטרון, פקדה את הבימה, הקאמרי ובית ליסין, אהבה ספורט, מופעי בלט, כדורגל, טניס, הדיפת כדור ברזל. אהבה את רחוב הירקון שבו גם עבדה בזנות וגם רקדה והופיעה במועדוני סטרפטיז וקברט. וכמובן את מסעדת גילה וננסי ברחוב לבונטין – המסעדה נפתחה הרבה אחרי מותה והיא לא זכתה לראות אותה, אבל כמה טוב שיש מקום כזה, עם הנצחה, מופעים ואוכל מצוין, ובטח היה משמח אותה שגילה (המסעדה) מעל ננסי (המועדון).
>> גילה וננסי, לבונטין 8 תל אביב

מקום לא אהוב בעיר:

אבו כביר.
גילה והחברות היו נעצרות בתדירות של פעם בשבוע. לפעמים סופגות אלימות ואלימות מינית מצד השוטרים והעצורים האחרים. הן שילמו מחיר יקר בהיותן כוח החלוץ שפרץ את גבולות הארץ השמרנית. היו לה הרבה סיפורי מור"ק על תחום המעצרים. גם המילה "קוקסינל" (פרת משה רבינו בצרפתית) נכנסה משם לז'רגון הישראלי. גילה והבנות העריצו את אמנית הדראג הצרפתיה שזה היה כינויה, הכינוי תפס בבית המעצר ומשם זרם לכתבי הפלילים. "אני אליעזר בן יהודה", היא אמרה.

• העיר שלי
• גילה גולדשטיין
• טרנסג'נדרים
• דוקומנטרי

אפשר לומר שמאז פטירתה של גילה גולדשטיין ב-2017, תל אביב היא עיר קצת עצובה יותר. זה גם יהיה נכון. דמותה הצבעונית ופורצת הדרך כאחת הטרנסג'נדריות הראשונות בישראל חסרה פה מאוד, והנצחתה המשמעותית אחרי מותה – ביוזמות חשובות כמו "פרויקט גילה", מקומות לוהטים כמו "גילה וננסי" וסרטי דוקו כמו "הפרלמנט של גילה ודרוררררר" שיצרו דרור נובלמן ואלון ויינשטוק והוקרן בפרמיירה פסטיבל TLVFest – היא מהדברים המשמחים שבכל זאת קורים כאן.
>>הסרט הזה ישבור לכם את הלב וירסק אתכם. ואתם תגידו תודה

שמחה כזאת תתרכז – איך לא – ב"גילה וננסי" בשישי הבא (19.12), שם תיערך ה"גילולה" – חגיגה הילולתית לכבוד יום הולדתה של גולדשטיין, שיש לקוות שתהפוך למסורת ותכלול השתטחות על קברה כסגולה לפוריות ואריכות ימים. המסיבה, בהנחייתה של תומריקה, תתפתח כאירוע רב תחומי שתכלול די.ג'ייאיות שירימו, תערוכת עיצוב אופנה ייחודית והופעת אורח מיוחדת ומפתיעה, וגם את הקרנת סרטם המדובר של ויינשטוק ונובלמן.

ההזמנה לגילולה

הסרט עוקב אחר "הפרלמנט של גילה", מוקד המפגשים הליליים של גילה עם חברותיה הטרנסיות ואורחים אחרים, שהפך לאתר עלייה לרגל וחלק מחיי הקהילה המחתרתיים של נשים טרנסיות בארץ. נובלמן תיעד במשך שנים את המפגשים האלו, מפגשים מלאים בהומור, רעיונות, סיפורים ושירים, שנמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה. ויינשטוק ערך את הצילומים וייצר סרט דוקומנטרי תוסס, צבעוני, מצחיק ומרגש, דיוקן של גילה עצמה ושל הקהילה שהיא יצרה כאחת הדמויות הנועזות והמעניינות בארץ.

הפוסטר (בערך) לסרט "הפרלמנט של גילה ודרוררררר".

במקביל תוצג בגילולה גם תערוכת הלוקים האייקונים של ננסי שניידר, חברתה הקרובה של גולדשטיין שהייתה אמנית, יוצרת, מעצבת אופנה ואמנית במה, ודמות פורצת דרך ומעוררת השראה לא פחות. שניידר הייתה מהפעילות הראשונות בקהילה הטרנסג'נדרית הישראלית ודמות בולטת ואייקונית בחייה של הקהילה הלהט"בית בישראל לאורך שנים ארוכות. אוצרי התערוכה, איתן טל, טל קלאי וגילי בסון: "עיצובי האופנה שלה חושפים אומנית ייחודית ומלאה בכישרון, דמיון, עושר ויזואלי ומעוף מחשבתי, שגם משקפת ביצירתה למעלה מ-50 שנות מאבק למען הקהילה הטרנסית ולמען החופש של כל אדם להיות מי שהוא או היא.את עזבונה האומנותי הכולל בגדי האופנה שעיצבה, ציוותה לנו לזכור ולא לשכוח בישראל. יהי זכרה – מהפכה".
>> הגילולה, שישי 19.12 21:00.לפרטים וכרטיסים

• ❤ תרבות
• גילה גולדשטיין
• תדר
• טרנסג'נדרים

כשהתחלתי את התהליך המגדרי שלי, באיחור לא אופנתי (גיל 40 וקצת), ידעתי שברגע שאהיה מוכנ.ה לזה יש לי כתובת ברורה: המרכז הטרנסי שהוקם לפני שלוש שנים ביד אליהו. זה לקח רגע, אולי אפילו שניים, אבל בסוף אזרתי אומץ, ולקחתי את עצמי אל המרכז. זה היה נורא מפחיד בהתחלה, אבל עם הזמן המקום הזה הפך עבורי לבית, למשענת ולמקום בטוח שבו אפשר להכיר, לחשוב, ללמוד ולבחון מה נכון לי.

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה הגעתי למרכז, עם חברה טובה לתמיכה. פגשתי שם את לי, מנטורית שהקשיבה, הכילה, והסבירה לי על השירותים שהמקום מציע. דרכה הכרתי אנשים נוספים, ובתוך זמן קצר המקום הפך לבית. בהמשך, כשהחלה להתגבש הקבוצה של א-בינארימות בוגרים, מעל גיל 40, דרך קבוצת פייסבוק, ידענו שיהיה לנו שם בית. כבר כמעט שנתיים שאנחנו נפגשות שם ומקבלות תמיכה וסיוע בבנייה וחיזוק של הקהילה הקטנה שלנו.

זה לא רק מקום שבו אנחנו מקבלים שירותי רווחה או מגיעים לפעילות תומכת, מפגשי ייעוץ או קבוצות חברתיות. הלב הפועם של המרכז הטרנסי הוא הסלון – מרחב בטוח ומרפא, שאליו כל איש.ה על הקשת הטרנסית יכולים להגיע כדי לשאול, ללמוד ולפגוש עוד אנשות ואנשים מגוונים, כמונו. המקום הזה, שמשרת אלפי א.נשים מתל אביב-יפו ומחוץ לה, ייסגר בעוד כחודשיים. ההבנה, שהחל מעוד זמן קצר, לא יהיה לנו את המרחב הזה, שמנגיש בצורה כל כך חשובה מגוון של מענים קהילתיים משמעותיים, פשוט שוברת לי את הלב.

גם במרחבים גאים אנחנו לפעמים צריכים להסביר ולהוכיח כל פעם מחדש שיש לנו זכות קיום. המרכז הטרנסי היה המקום היחיד שבו לא היינו צריכים להסביר את עצמנו. פשוט היינו

>> וכעת למלחמה אחרת: תל אביב של פעם והיוצר שיצא לקרב על יצירתו
>> זה אחד הסרטים הגדולים של השנה. הוא עבר לכולם מתחת לרדאר

לשמחתי, עיריית תל אביב-יפו בחרה לקחת אחריות, לממן ולהפעיל את כלל הפעילויות של המרכז ולדאוג שהשירותים החשובים לקהילה ימשיכו לפעול. המרכז הגאה, שהעירייה השקיעה בו עשרות מיליוני שקלים (ובצדק!), ימשיך להפעיל את כל הפעילויות החברתיות והקהילתיות של המרכז הטרנסי; אגף הרווחה ימשיך להפעיל את תוכנית הליווי והמנטורינג וייתן מענה מקיף לטרנסים ולטרנסיות – לא רק תושבי העיר, אלא מכל הארץ.

אני גאה בעיר שלי, שגם בתקופה שבה הקהילה הטרנסית נמצאת תחת מתקפה גלובלית (שכבר מורגשת פה היטב), בוחרת העירייה להשקיע משאבים משמעותיים בקבוצה הכי פגיעה ורגישה בקהילה הגאה. אני גאה בה על כך שבאקלים הפוליטי הנוכחי, שבו בחסות המלחמה ומתוך קריצה לבוחרי הימין משרדי הממשלה מושכים את ידיהם מכל דבר שיש לו ניחוח להטב״קי, היא מבינה את התפקיד שיש לה במדינה, בתור הגוף היחיד שרוצה ומסוגל להמשיך את הפעילות החשובה הזו. מדובר במשאבים בהיקפים שאי אפשר היה בכלל לדמיין שיושקעו על ידי גוף ממסדי לפני 3 שנים, כשהחל פיילוט המרכז הטרנסי ביוזמת האגודה למען הלהט״ב ופרוייקט גילה להעצמה טרנסית.

כל זה באמת משמח ומעודד, אבל האמת היא שזה פשוט לא מספיק. כי השירותים הללו, כשהם מפוזרים בין מחלקות העירייה ולא מרוכזים במיקום פיזי ייעודי, עדיין לא עונים על הצורך המהותי של הקהילה הטרנסית: בית חם ומרחב בטוח שמספק את מגוון המענים שהיא זקוקה להם.

בעולם אידאלי, א.נשים מכל גווני המגדר היו מרגישים בנוח להיכנס למרכז הגאה המפואר בגן מאיר, אבל אנחנו לא חיות בעולם אידאלי. במקום ובזמן הנוכחי, הרבה מהטרנסים והטרנסיות עדיין לא מרגישות בטוח במרחבים משותפים עם שאר הקהילה הגאה. למה? כי גם בתוך הקהילה הגאה יש היררכיות, וגם בתוכה פנימה הקהילה הטרנסית סובלת מהדרה. בעוד הומואים ולסביות זכו בעשורים האחרונים לנראות ולכוח, אנחנו עדיין נאבקים על הזכות הבסיסית לביטחון ולשייכות. גם במרחבים גאים אנחנו לפעמים צריכים להסביר ולהוכיח כל פעם מחדש שיש לנו זכות קיום.

המרכז הטרנסי היה המקום היחיד שבו לא היינו צריכים להסביר את עצמנו. פשוט היינו. המהלך הזה של שילוב הפעילות הטרנסית במרכז הגאה יכול להביא איתו חיבור חשוב ומבורך, אבל לצידו – הקהילה הטרנסית צריכה, לפחות בעת הזו, את האינטימיות. מקום משלה.

אנחנו רואות שזה מה שעושות ערים אחרות בעולם. המודל של המרכז הטרנסי לא הומצא כאן. בניו יורק, סן-פרנסיסקו, לוס אנג׳לס, ברלין, אמסטרדם, לונדון, מונטריאול, בכל הערים האלה ובאחרות הוקמו ב-20 השנים האחרונות מרכזים קהילתיים ייעודיים לקהילה הטרנסית, המציעים תחת קורת גג אחת שילוב רחב של שירותים חברתיים, רפואיים וקהילתיים – ובהם ליווי בתהליכי שינוי מגדרי, ייעוץ משפטי, תמיכה נפשית, שירותי בריאות מותאמים, סיוע תעסוקתי וכלכלי, פעילות חברתית ועוד – והכול בסביבה בטוחה ומכילה עבור הקהילה.

אם עיריית תל אביב-יפו רוצה לחזור ולתפוס מקום של הובלה כעיר פלורליסטית וליברלית, ולא להמשיך להשתרך מאחורי רמת גן במדד הגאווה, היא חייבת לעדכן גרסה, ללמוד מהעולם ומהניסיון המקומי המוצלח, ולהקים מחדש את המרכז הטרנסי תחת הגג שלה.
>> כרמל אלוני אוחיון הוא ממובילי הקבוצה הא-בינארית במרכז הטרנסי ופעיל.ה בתנועת עיר סגולה

• טור דעה
• טרנסג'נדרים
• להטב"ק
• עיריית תל אביב
• המרכז הגאה

בכל פעם בו מעלה את ראשו אותו ויכוח נושן ועקר על שידור ציבורי, רק צריך להביט בלוח השידורים ולמצוא את הדברים שרק ערוץ טלוויזיה ציבורי, נקי משיקולי רייטינג, יכול לשדר. ככה פשוט. הסרט "הגברת הראשונה", ששודר במוצאי שבת ב"כאן 11", הוא דוגמה מובהקת לאירוע כזה – סרט המגולל את סיפורה של אפרת טילמה, אחת הנשים הטרנסיות הראשונות בישראל. הסיפור מעורר ההשראה שלה, שטבול בלא מעט צער וכאב, מגיע למסך הודות לבמאים אודי ניר ושגיא בורנשטיין, שרדפו אחרי טילמה שנים ארוכות במטרה סוף סוף להוציא את הסיפור שלה לאור. סיפור שהיא בעצמה, במשך שנים, סירבה לספר – מחשש, מהתנכלות, מהעולם הזה שכל כך קשה עם אנשים שבוחרים פשוט להיות מי שהם.

"הגברת הראשונה" אמנם מתאר סיפור קשה מנשוא – גבר שמבין בגיל בר מצווה שהוא רוצה להיות אישה, ומגלה שכל העולם רודף אחריו בגלל הסיבה הזאת, כולל שוטר שאיים להרוג אותה, מקרי אונס רבים, נידוי מצד המשפחה, ישיבה בכלא בבלגיה, בריחה למרוקו כדי לבצע ניתוח לשינוי מין ותקופה ארוכה של בושה כאן בארץ – אך בכל זאת, זהו אינו סרט קודר. הוא לא חף מהומור, והוא מתואר בצבעים די שמחים, קצת כמו להקת מחאה ששרה שירים בועטים על לחן שמח. משתמשת בשפה הרכה והאטרקטיבית כדי לספר את הכאב.

והסרט לא מפחד לעשות את ההקשר – הוא מדבר על הסיפור של טילמה בת ה-75 גם בקונטקסט של התקופה שבה הסרט נוצר – תקופת עליית ממשלת הימין הקיצונית, וההפיכה המשפטית – זו שנועדה להחליש בדיוק את המערכות ושומרי הסף שאמורים לשמור על אנשים כמו טילמה. בכל העולם (ע"ע טראמפ וההצהרה שלו בנאום הראשון שלו כנשיא בקדנציה השנייה ש"בארה"ב יש רק זכר ונקבה"), וגם בישראל, הצד האפל של הפוליטיקה עולה וזה משפיע ישירות על חיי המיעוט. כל מיעוט.

כשהסרט נגמר, חשבתי על פעם אחרת ששודר סרט על טרנסית בערוץ טלוויזיה ישראלי, על סיפורה של השופטת ספיר ברמן. יש הבדל גדול בין השניים; ברמן נכנסה אמנם לעולם שבו לא קל לצאת מהארון בטרנסית (עולם הכדורגל הישראלי, שלא ידוע בסובלנותו), אבל כן קיבלה גב אמיתי מכל הגורמים הממסדיים – מההתאחדות, מאיגוד השופטים, ואפילו מהקהל הרחב שידע להעריך אותה. הסיפור של טילמה קשה הרבה יותר, כי היא לא קיבלה את הגב הזה.

ובכל זאת, יש משהו בטילמה שהצליח לנצח הכל. "הגברת הראשונה" הוא סרט קשה, סרט על אישה שנלחמה על האמת שלה, לעתים מילולית נגד כל העולם, אבל איכשהו מצליחה לנצח. הפריים האחרון, שבו טילמה עומדת מול המצלמה ומחייכת אחרי שניקתה את הבית והשאירה את העבר מאחור, הוא רגע אופטימי, כמו שיש מעט מאוד רגעים בתקופה הזאת בישראל. רגע שמעיד שכמו שטילמה אוהבת להזכיר בסרט, "בסוף האור יגבר על החושך".

וזו בדיוק הסיבה שבגללה חשוב שיהיה שידור ציבורי ישראלי – כי רק ערוץ כמו "כאן" יכול לתת שעה ורבע בפריים טיים שלו לסיפור על אישה טרנסית שרוב הציבור לא מכיר. בטלוויזיה המסחרית, בטח בתקופה שאנחנו חיים בה, לא היה לסרט הזה מקום – בטח לא מקום שכזה. למה ש"קשת" או "רשת" (על ערוץ 14 אני בכלל לא מדבר) יפריעו לצופי האח הגדול והזמר במסיכה עם סיפור כל כך מורכב וקשה לעיכול? הם הרי צריכים למכור פרסומות, ואת המשימה הזאת עושים הרבה יותר טוב עם ריאליטי.

במובנים מסוימים, ההישג הגדול של "הגברת הראשונה" הוא בעצם שידורו. אבל הוא לא מסתפק בכך – הוא סרט ישיר, אמיתי, משעשע אבל גם כואב, שמביא סיפור של קהילה שבדרך כלל לא מקבלת זמן מסך אמיתי. הוא קיבל מנדט לא מובן מאליו בישראל 2025, אבל גם הצליח להשתמש בו בצורה סופר מוצלחת.
"הגברת הראשונה" זמינה באפליקציית כאןBOXוביוטיוב

• המסך
• ביקורת טלוויזיה
• טרנסג'נדרים
• כאן 11
• דוקומנטרי