כבר 36 שנים ש"אפר ואבק" הוא חלק מרכזי מהפסקול הישראלי של יום השואה: אלבומם של יהודה פוליקר ויעקב גלעד שיצא ב-1988 ונחקק בלב האומה יחד עם הסרט הדוקומנטרי של אורנה בן דור שבא בעקבותיו, "בגלל המלחמה ההיא", הוא אחת היצירות החשובות שעוסקות בשואה ואחד הראשונים שהביאו למרכז הבמה את סיפורו של הדור השני.

>> יאסו יהודה: הסרט על פוליקר חושפני, כואב ואוהב

ב-2018 העלה פוליקר את המופע "30 שנה לאפר ואבק", המשלב קטעים מתוך הסרט עם שירי האלבום ("חלון לים התיכון", "כשתגדל", "התחנה הקטנה טרבלינקה", "שיר אחרי הגשם", "רדיו רמאללה" ועוד) וקלאסיקות מכל התקופות המהוות המשך ורקע ישיר לשירי האלבום. המופע זכה לביקורות נלהבות ורץ בהצלחה גדולה במשך שנתיים, עד פרוץ מגפת הקורונה.

כעת, בעקבות אירועי 7 באוקטובר, החליט פוליקר להתחיל מסורת שנתית: קיום המופע אחת לשנה בסמוך ליום השואה. לכבוד ההכרזה הוא בכל זאת יעלה השנה את ההופעה פעמיים, לראשונה ביום רביעי הקרוב (8.5) ואז שוב ב-21.5, שתיהן בהיכל התרבות בתל אביב. יחד עם פוליקר יעלו על הבמה 13 נגנים ומוזיקאים, בניהולו האמנותי של לואי להב וניהולו המוזיקלי של עמית הראל.

"אפר ואבק" נחשב לאחד האלבומים הישראלים הטובים בכל הזמנים ולאחד הנכסים החשובים של התרבות הישראלית, ופוליקר עצמו הפך בעקבותיו לאייקון תרבותי שמשרטט את הקשר בין האירוע המכונן והנורא הזה בתולדות העם היהודי ובין הישראלים שגדלו כאן בעקבותיו. בקיצור, זאת המלצה, אם הייתם צריכים כזו. לא נשארו המון כרטיסים.
>> יהודה פוליקר: אפר ואבק, רביעי 8.5, שלישי 21.5, היכל התרבות.פרטים וכרטיסים כאן

• ❤ תרבות
• יהודה פוליקר
• מוזיקה ישראלית
• יום השואה

בגיל 72, יהודה פוליקר הוא אחד מענקי המוזיקה הישראלית. 16 אלבומים בכמעט ארבעים שנה, אינספור שירים שמתנגנים עד היום ברדיו הישראלי ואלבום אחד – "אפר ואבק" – שהשפיע על החברה הישראלית עד עצם היום הזה והיה שם בכל רגש שעברנו, כשרצינו לשמוח או לבכות, כשרצינו להתרגש או להתפרק.הסיפור האישי שלו פוליקר כבר נפרש בפנינו לא פעם, מ"בגלל המלחמה ההיא" המיתולוגי של אורנה בן-דור, ועד "דברים שרציתי לומר" – הסרט התיעודי שיצרה איתו טלי בן עובדיה לפני 13 שנים בערוץ 10, אבל עוד לא זכינו לסרט דוקומנטרי מקיף – כזה שמספר את הסיפור המלא של אחד האנשים הכי מרגשים בעולם התרבות הישראלי. והנה גם זה קרה: הסרט "הילד שבי", שיצרה אתי אנטה-שגב, מלווה את פוליקר בריאיון אישי וחושפני.

>> תשדיר שירות לעבריין מין: הדוקו על משה קצב הוא בושה לרשת 13
>> לסדרת הפשע החדשה ב-HOT יש הכל. אבל היא חייבת שאכטה

זה לא סרט מאוד משוכלל; אין בו תיעוד מיוחד או תמונות שלא ראינו. אנטה-שגב, אחת מבכירות המפיקות והעורכות שלנו (האישה מאחורי "לילה גוב"), הולכת על הפקה מינימליסטית. זה פשוט פוליקר יושב ומדבר, פורש את סיפור חייו, מהילדות כבן לניצולי שואה, דרך המעבר לתל אביב עם בנזין, היחסים ששוקמו עם ההורים, השותפות שנשברה עם יעקב גלעד, היציאה הכואבת מהארון – הכל שם, מעורבב אחד בשני באופן שלא מאפשר לך להוריד את העיניים מהמסך.

בלב הסרט עומד פוליקר עצמו – אדם שמצד אחד כל כך מצולק ומלא בכאבים וטראומות, ומצד שני כל כך סימפטי ואוהב באופן שמציף את הלב. היכולות של פוליקר בהחלט מספיקות לשעה וחצי של סרט, אבל אם יש חיסרון הפקתי – הוא העובדה שכמעט ולא היו מרואיינים אחרים (אם לא סופרים את יוני, אחיינו, שמנגן יחד איתו בחלק האחרון). ייתכן ואנשים נוספים (ואולי, אינשאללה, גם יעקב גלעד) היו עוזרים להשלים את הפאזל בצורה יותר מלאה.

זה לא סרט קל לעיכול – פוליקר לא חושש להוציא לאור גם את הפרטים הכי כמוסים וקשים לגביו, באופן הכי הארדקור שיש. בכל הקריירה של פוליקר וגם בסרט הזה, מה שהכי בלט זו הכנות – לפעמים הבוטה, שבה הוא אומר את הדברים. הרגע שבו יצא מהארון מול ההורים שלו, או סיפור מות אחיו בצבא, מסופר בצורה הכי קשה וחזקה – כולל בחירה לגמרי לא מקרית לנהל את הדיאלוג בשחור לבן ולא בצבע.

בסרטים תיעודיים יש בדרך כלל דרישה ליצירה רחבה יותר, כזו שנותנת לצופה מידע חדש וייחודי. לא תמיד סרטים ממלאים את הפונקציה הזאת. לפעמים דוקו הוא מסע בנבכי הנפש של האדם. ובטח כשמדובר באדם מיוחד כמו פוליקר. ובכך, הסרט לגמרי עושה את העבודה ובעיקר מסוגל לגעת ברגש עד הסוף, כמו הזמר שאותו הסרט מלווה. אין בו הרבה ועם זאת יש בו הכל.

ובסוף, זהו גם סיפור ישראלי מרתק ומסובך, עמוס בקשיים ובצלקות על הלב; מהשואה שמרחפת כצל, דרך העלייה מהפריפריה התרבותית לכיוון המרכז, המורכבות של היציאה מהארון בשנות השמונים שבהן היה מדובר בטאבו – ועד הניצחון האישי שלו, כיום, כשהוא בלב הקונצנזוס הישראלי. נדמה שדווקא בתקופה הזו הסיפור של פוליקר הוא ממש לא מובן מאליו: מתוך הכאב והשבר הגדול יצאה דמות יפהפיה של יוצר ישראלי ענק.

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• יהודה פוליקר
• דוקומנטרי

פסטיבל דוקאביב ה-25 יוצא בעוד שלושה שבועות לדרך (11.5), והבוקר הוכרזה רשימת הסרטים, האורחים והאירועים המלאה שתעשה לכם את חודש מאי הקרוב. בפסטיבל ייערכו בכורות עולמיות, תוכניות מחווה, מפגשי יוצרים מהארץ ומחו"ל ואירועי תעשייה שיתקיימו בין היתר בסינמטק תל אביב, מוזיאון תל אביב, סוזן דלל, בית רומנו ועוד. הסרט שנבחר לפתוח את הפסטיבל הוא "הילד שבי", סרטם של אתי אנטה ויניב אמדואי המיועד לשידור ב-yes דוקו ומביא מבט פנימי של הזמר האהוב כפי שלא נראה מעולם בעבר.

https://www.youtube.com/watch?v=MJIP2BKxxjU

האמת היא שסרט תיעודי חדש על פוליקר הוא לבדו סיבה טובה מאוד לפסטיבל, אבל פסטיבל דוקאביב המוערך לא מסתפק בו מן הסתם ומציג תוכניה גדושה המכילה עשרות רבות של סרטי דוקו מהמיטב העולמי והישראלי, כמו גם תוכנית נרחבת על סרטי תעודה בנושא משבר האקלים (כוללתערוכת מציאות מורחבתשהיא מסלול בעקבות 40 עבודות שנוצרו ע"י אמנים ישראלים ובינלאומיים), תוכנית סרטי מוזיקה עשירה ומגוונת (כולל הסרט המסקרן של מרטין סקורסזה על המוזיקאי דיוויד גו'הנסן), תוכנית סרטי מאסטרים ומאסטריות (כולל הדוקואים המבטיחים על אלפרד היצ'קוק וג'יין קמפיון), הקרנה מיוחדת תחת כיפת השמיים של הסרט על פינה באוש "לרקוד את פינה" בסוזן דלל, אירוע מחווה לאמן הווידאו נאם ג'ון פייק ועוד ועוד.

במוקד הפסטיבל, כמדי שנה, עומדת התחרות הבינלאומית שמצטיינת השנה בסרטים מבטיחים במיוחד שחלקם כבר זכו לתשואות ופרסים בפסטיבלי הדוקו הגדולים בעולם ושווים עיון מעמיק:

"20 ימים במריופול", על צוות העיתונאים היחיד הנותר במריופול בעת הפלישה הרוסית
"אפולוניה אפולוניה",זוכה פרסIDFA, על צעירה כריזמטית שגדלה בלב הבוהמה הפריזאית ומגלה את עצמה כאמנית וכאישה
"דבר מה שאינו במקומו"של הבמאי עטור הפרסים ניקולאוס גיירהאלטר, העוקב אחר כמויות האשפה האינסופיות שאנו מייצרים
"הזיכרון הנצחי", זוכה פרס השופטים בפסטיבל סאנדאנס, של מייטה אלברדי – על 25 על שנות אהבה עומדות למבחן כשזיכרונו של כתב פוליטי בכיר בצ'ילה הולך ומתפוגג
"הטירה", על יוסטינה שירשה את הטירה שבה שימשה כמנקה מגיל חמש
"נאם ג'ון פייק: הירח הוא הטלוויזיה העתיקה"על האמן שהיה גם נביא שחזונו הטכנולוגי רלוונטי היום יותר מתמיד
"עתיד מבטיח", על חלום חייה של ג'יזל המשותקת להיות מורה לאנגלית ולמצוא אהבה
"פרדייז"– כשהתחממות כדור הארץ מבעירה את היערות סביב הכפר הזעיר בטייגה הסיבירית והעצים עולים באש, רוסיה מסרבת לשלוח כבאים והמקומיים נותרים לבדם
"פרפרים מברזל", תחקיר יוצא דופן בעומקו וסגנונו מנסה לברר מי באמת הפיל את המטוס המלזי בקיץ 2014
"קוקומו סיטי", על ארבע טרנסג'נדריות שחורות בתעשיית המין האמריקאית שמספרות הכל בסרט נועז ומרהיב
"תיאטרון של אלימות", על דומיניק אונגוון שהיה ילד חייל בצבאו של ג'וזף קוני באוגנדה, קורבן ורוצח. האם אפשר להטיל עליו אחריות?

>> פסטיבל דוקאביב, 20.5-11.5, התוכניה המלאה והזמנת כרטיסיםעכשיו באתר הפסטיבל

• ❤ תרבות
• דוקאביב
• דוקומנטרי
• תיעודי
• יהודה פוליקר

• Facebook
• Twitter
• Email

• מוזיקה
• הופעות
• זאפה תל אביב
• יהודה פוליקר
• תרבות

• Facebook
• Twitter
• Email

"סגור לצמיתות", באדום. זה מה שכתוב כשמגגלים “סינרמה". מה שנכון נכון: כבר הרבה זמן שהקאפקייק הברוטליסטי, שַד הבטון, הכיפה של מזרח איילון, עומדת נטושה ומיותמת, חומת קבלן סביב לה. כעת, עם בוא הדחפורים, כבר אין מי שיבכה על לכתה. היא כמנהיג בקומה – רבים אינם זוכרים אותה ומי שכן זוכר אותה חשב שהיא כבר מתה מזמן. הסינרמה נפתחה לקהל ב־1966, ופעלה תחילה כקולנוע חדשני, אחר כך כמועדון מסיבות, ובהמשך כאולם הופעות ואפילו כנסים פוליטיים. בטור שהוקדש לסינרמה ולישיבה על ה"ברזלים" שבפתחה, טוען הבלוגר שמכנה את עצמו יהודה בלו כי זכה הן לרקוד בה כטינאייג'ר מבויש לצלילי שפנדאו בלט והן להתרעם בכובד ראש בכנס של מרצ.

ימיה היפים של הסינרמה באייטיז נכנסו להיכל התהילה של הנצח באוסף הלהיטים "CINERAMA1“, שנפתח כראוי ב"Rock Me Amadeus", ובהתאם זכה האולם אף לארח את טקס מלכות היופי. בסיבוב השני של הסינרמה כמועדון אפילו נרצח בה מישהו בירייה, ונמצא “כשכדורי אקסטזי ליד גופתו". בניגוד לפסאדה של ישראל כמקום שמחבק את עברו, שנועדה בעיקר לצרכים פוליטיים בינלאומיים, היהודים הם עם בלי סנטימנטים. נגד סגירת האסטוריה בלונדון – מועדון הופעות בסדר גודל מקביל שנהרס עקב בנייה של תחנת רכבת חדשה – קמו מחאות רבות, בהן השתתפו להקות כמו פרנץ פרדיננד והקייזר צ'יפס. לא שעזר להן. נגד הרס הסינרמה לא שומעים את אייל גולן או פורטיס מוחים, מקסימום מוחים דמעה וממשיכים קדימה.

“שיקרתי בצבא שאחי מתחתן כדי לצאת להופעה של איגי פופ בסינרמה", נזכר ירון גת, סמנכ"ל מחלקת הפרומו (הפורש) של שידורי קשת, שראה שם, בין השאר, את לו ריד, ביורק, רדיוהד, פיית' נו מור וסוניק יות'. “הסינרמה הייתה מקום נהדר להופעות. הסאונד היה מעולה – אלא אם הסאונדמן דפק את העניין – הבמה גדולה, מי שרצה לשבת יכול היה לראות ולשמוע מצוין, מי שרצה לעמוד ראה ושמע מצוין. היום אין מקומות טובים בסדר גודל כזה. לא האנגר 11 ובטח לא ביתן 1".

אתה זוכר רגעים מהופעות ספציפיות?

“אני זוכר את טוקסידומון מעלים את פוליקר לבמה והופעה מדהימה של ניק קייב אחרי ליל הסדר מדבר על קניידלך".

פחות שושנים פראיות

גם הקולנוען עמית איצקר (מגיש תוכנית הרשת “חתיכות") זוכר בדמע את ההופעה הזאת של ניק קייב והזרעים הרעים: “אחת ההופעות הטובות שראיתי. בליקסה ברגלד שר את התפקיד של קיילי מינוג בדואט הרצח המפורסם, וזה היה מרגש יותר מהגרסה המקורית. כששמעתי שהורסים סופית את הסינרמה עלו בי גם מחשבות של רצח. הסינרמה זה המקום שבו יגדלו השושנים הפראיות".

כאמור, לא שושנים פראיות אלא מגדל בן 35־45 קומות, עליו עובד משרד האדריכלים פרחי צפריר, אח למגדל טויוטה הסמוך, בן דוד של מגדל אלקטרה שממול, ומבשר גאה לעוד שלושה מגדלים שיקומו לצדו. האדריכל ומו"ל הוצאת בבל שרון רוטברד זכה להיות בסינרמה בגלגולה הראשון כבית קולנוע, אבל גם הוא לא מתרגש מהרס המונומנט: “זה בניין שעומד כאבן שאין לה הופכין כבר הרבה זמן. לא משתמשים בו, סתם תקוע שם. בתי קולנוע הרי כבר לא צריך. מה שכן כדאי לשמר זה את השימוש של המגרש. כלומר, בעיקר אם השטח שייך לעירייה – במקום שימכרו אותו ליזם למשרדים, שישמרו את השימוש של המגרש למטרות ציבוריות ותרבותיות. באזור הזה של העיר, בצד השני של איילון, אין מבנה בסדר גודל כזה שמשמש לתרבות".

אין אזרחים, רק צרכנים

את התפתחותו של מזרח איילון לבירה קרה והיפר קפיטליסטית חזה רוטברד במאמר המופתי “איילון סיטי", שפורסם בינואר 2000, שבו כתב: “איילון סיטי היא מיזם ללא פרויקט וללא מתכנן, ביטוי ספונטני ופראי של הגלובליזציה, של כלכלת השוק המקומית ושל תהליכי ההפרטה שעברו על התכנון העירוני… עיר ללא אורבניזם, רק ארכיטקטורה. איילון סיטי היא מרחב ציבורי על טהרת ההפרטה. באיילון סיטי אין אזרחים, יש רק צרכנים".

לאיתי פנקס, חבר מועצת העיר מטעם מרצ ויו"ר ועדת ההיגוי לפרויקט קירוי נתיבי איילון – הפרויקט השאפתני נוסח ההיי־ליין הניו יורקי – יש תקוות אחרות: “המגדל המתוכנן במקום הסינרמה יגיע אכן עד פארק קירוי איילון. המטרה היא שיהיו כמה שיותר מבני ציבור, חלק ממקום של עירוניות מתקדמת, ולא מה שאנחנו קוראים במינהל ההנדסה ‘מגדלים על חסה'".

“מגדלים על חסה"?

“תיאור לפרבר שבונים בו המון מגדלים, סביבם גינה נטולת התרחשות עירונית אמיתית".

אה, מה שקורה תמיד, כחלק מהפיכת בני האדם לרובוטים יצרניים.

“כבר לא. גם במגדל של גינדי באבן גבירול וגם במגדל אלקטרה הקפדנו על חזית מסחרית וקשר לרחוב".

אבל כל עוד אין שם מגורים זה תמיד יהיה ככה: סביבה מסחרית שאין לה חיים משל עצמה.

“אחד היתרונות של קירוי איילון הוא הפחתת הזיהום והרעש שתאפשר גם בנייה למגורים, כך שהמקום יחיה כל הזמן ותיווצר בו גם עירוניות: בתי ספר, גנים, ואולי חנויות של אנשים ולא רק פיצוציות של משרדים".

היית בסינרמה פעם?

“לא גדלתי על ברכיה, אבל כן, הייתי במסיבת סילבסטר של שירזי. משהו גדול ונחמד".

היינו פה: אמנים מספידים את הסינרמה

מוני מושונוב:

“הופעתי שם אמנם די הרבה, אבל הסינרמה מבחינתי תמיד תהיה הזיכרון שלי בתור נער בן 17 שרואה פעם ראשונה סרט בשיטת הסינרמה. זה הדהים אותי. זה היה החידוש הכי גדול שהיה באותה תקופה. מה לעשות, אנחנו מדינה של תרבות נדל"ן".

ערן צור:

“יש לי המון זיכרונות מהבמה המדהימה הזאת של הסינרמה. אני זוכר אותה היטב, במה רחבה ומרשימה. חוץ מזה שראיתי שם הופעות מצוינות, גם חיממתי בשנת 2000 את מרקורי רב וצילמנו שם קליפ ללהקת טאטו. אין ספק שהבמה סיפקה לי רגעים מרגשים".

אלי לולאי, להקת רוקפור:

“הסינרמה הייתה אולם שבו ראיתי הופעות שהשאירו בי חותם. למשל איגי פופ, שבאותה הופעה חוץ מהתחתונים שלו נתן הכל. לדעתי עד היום בהופעות שלי ושל רוקפור יש בי איגי־פופון קטנטן במוח. גם ההופעה של רדיוהד, שאחריה קניתי את הסנדלים הראשונים שלי, הלכתי בעקבות תום יורק. להבדיל ממנו נראיתי כמו טייל מבני עקיבא. בדרך היו גם ברי ופורטיס ומינימל קומפקט אבל ככה זה כנראה – המלך מת, יחי המלך החדש".

• הריסה
• הסינרמה
• איגי פופ
• אלי לולאי
• לו ריד
• יהודה פוליקר
• מוני מושונוב
• סוניק יות
• ערן צור
• רוקפור
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• ברוטליזם
• עירוני