1. היום, לראשונה בתולדות ישראל, יושבע וייכנס לתפקידו נשיא המדינה החדש לקולן של שריקות בוז וקריאות זועמות של מפגינים. יצחק הרצוג הרוויח את הקריאות הללו ביושר, וזהו כנראה אחד המקרים הבודדים שבהם שמו הרצוג והמילה "יושר" יכולים להופיע בסמוך זה לזה.

2. את הקדנציה שלו יפתח הנשיא ה-11 של מדינת ישראל כשנוי במחלוקת יותר מכל נשיא לפניו, מושפל ומבוזה, לאחר שמינה לתפקיד הדובר שלו את מי שהיה חלק אינטגרלי ואף מרכזי במערך ההסתה התקשורתי הרעיל של בנימין נתניהו. זו הפגנת אטימות כה מופרעת מצדו, יריקה כה בוטה בפרצופו של ציבור עצום שנאבק והפגין נגד מכונת השיסוי המפלצתית, שכמעט ואפשר להתחיל להאמין לתיאוריות הקונספירציה שקושרות את מינויו של הרצוג לחנינה עתידית של נתניהו. זה עדיף מבחינות רבות על האפשרות שהנשיא הטרי פשוט שם זין על מיליוני אזרחים בישראל.

במסגרת תופעת הביביזם אנשים כמו נאור יחיא, כמו אנשי מקצוע רבים אחרים, הרשו לעצמם להשחית את השיח ולהישחת בעצמם, לשקר ולהסית למען הבוס, ולספר אחרי הבחירות שהכל מותר בדרך לניצחון

3. בניגוד לטפשת התקשורתית שמייחסת את המאבק בשלטון נתניהו לאיזו מנטרת "רק לא ביבי" עמומה, המחאה הגדולה בתולדות ישראל נאבקה בביביזם כתופעה ולא באיש עצמו. ובמסגרת תופעת הביביזם אנשים כמו נאור יחיא, כמו אנשי מקצוע רבים אחרים, הרשו לעצמם להשחית את השיח ולהישחת בעצמם, לשקר ולהסית למען הבוס, ולספר אחרי הבחירות שהכל מותר בדרך לניצחון. זה לא רק ביבי. "אנשי מקצוע" מהסוג הזה פועלים בכל השדה הפוליטי ואף בתוך מערכות התקשורת והעיתונות. הם יכולים לקרוא לעצמם "אסטרטגים" או "יועצי תקשורת", אבל המקצוע שלהם הוא להתנער מאחריות.

4. ומה מוזר במינוי הזה? בסך הכל "איש מקצוע". העיתונאים שעבדו מולו מחבבים אותו, מעריכים אותו, אומרים שהוא אחלה "איש מקצוע". הנאום החריף של רינה מצליח, שאמור להדהד אל תוך טקס ההשבעה של הרצוג, לא הותיר עליהם רושם. בסדר, הוא היה חלק ממנגנון תעמולה משומן ורב עוצמה שהתיר את דמם של עיתונאים שביקרו את משטר נתניהו, אבל הוא עשה את זה כ"איש מקצוע". זה אמור לפטור אותו מאחריות לגישתם. יועצי תקשורת מכל קצוות הקשת הפוליטית – סליחה, "אנשי מקצוע" – הצטרפו אל העיתונאים במגננה וגלגולי עיניים נמרצים. מדהים שכל "אנשי המקצוע" האלה, הבקיאים והמבינים, לא מבינים שמחאת בלפור הייתה גם נגדם.

5. הנה משהו מוזר במינוי הזה: התפרסם שנאור יחיא ירוויח כדובר הנשיא כ-14 אלף שקל בחודש. מבלי לזלזל בשום סכום שמפרנס עובדים ומשפחות – במגזר הפרטי, עם הקרבה לנתניהו והניסיון כדוברו, הוא היה יכול להרוויח לפחות כפול. בנוסף, במישור המקצועי זה גם תפקיד אפרפר יחסית, הרחק מהאקשן של הליכוד, בלפור ולשכת רה"מ. מדוע הוא מתעקש עליו, לאור הנזק התדמיתי שנגרם לנשיא הנכנס? מדוע הוא מתנער מאחריות ואינו מתנצל על חלקו בהרעלת הדמוקרטיה? ובעצם, מדוע מתעקש על כך הנשיא הנכנס? על איזה עץ הם מטפסים כאן ובשביל מה?

6. אלה שאלות שהעיתונות המשודרת, ברובה, אינה שואלת. ולמה שתשאל? היא לא כאן בשביל לשאול שאלות. היא כאן כדי להחמיא ל"אנשי מקצוע", לקבל מהם הדלפות ולעשות יפה יפה קופי-פייסט מהווטסאפ אל כותרות המהדורה. העיתונאים ויועצי התקשורת שיצאו להגנתו של נאור יחיא הם חלק מאותה ביוספרה של ריקבון-שלטון-עיתון. אי אפשר לצפות מהם להבין את זה יותר משאפשר לצפות מזבובים להתבאס מצחנת הזבל. הם מגוננים על יחיא באינסטינקט מקצועי חייתי. הוא אחד משלהם.

את המחאה נגד הנשיא ה-11 תדלקה במידה רבה התקשורת. הניסיונות לסלף את הנרטיב ולהציג את יחיא כקורבן של רדיפה מקרתיסטית צלחו כמעט בכל האולפנים, והשקר הזה הדליק את המחאה

7. אם את מחאת בלפור הדליקה המשטרה בניסיונות הדיכוי המגוחכים שלה, את המחאה נגד הנשיא ה-11 תדלקה במידה רבה התקשורת. הניסיונות לסלף את הנרטיב ולהציג את יחיא כקורבן של רדיפה מקרתיסטית צלחו כמעט בכל האולפנים, והשקר הזה הדליק את המחאה. יחיא עצמו אינו מעניין איש, ואם היה מתמנה לדובר של חברה גדולה במשק או גוף ציבורי כלשהו איש לא היה מזועזע. אבל בבית הנשיא? לב הממלכתיות? איש מהוגי השאשא-שאשא-פקה-פקה-נה-נה-נה-נה? אתם בוודאי מתלוצצים.

8. כשבתקשורת יג'זדרו היום על הפגיעה בממלכתיות ויסבירו שהמוחים הגזימו עם ההפרעה לטקס ההשבעה, זכרו שהתקשורת עצמה היא זו שרמסה את הממלכתיות כשנזעקה ברובה לגונן על כניסתו של אחד ממרעילי הדמוקרטיה ויצרני הזיהום הבולטים בשיח הציבורי אל משכן הנשיא. זו הזדמנות טובה להזכיר שהתקשורת, ולא נאור יחיא, היא היצרנית המובילה של הזיהום הרעיל הזה. תחי מדינת ישראל.

• טור דעה
• ביקורת טלוויזיה
• פוליטיקה
• יצחק הרצוג
• בוז'י הרצוג

• Facebook
• Twitter
• Email

אמש, זמן קצר לאחרפיגוע הירי במתחם שרונה, קראה עיריית תל אביב לציבור "להמשיך בשגרה ולשמור על איפוק". ביקור במתחם הקניות הבוקר מבהיר כי עם כל הרצון לחזור לחיים עצמם, תושבי תל אביב עדיין מתאוששים והשוק המקורה שומם וריק מאדם.

באזור של מסעדת מקס ברנר, שהיווה את מוקד האירוע, המצב שונה: הסקרנות משכה לשם יותר קהל, המורכב ממספר שווה של עיתונאים ולקוחות – וגם כמה חברי כנסת, ביניהם ראש האופוזיציה יצחק הרצוג, איילת נחמיאס ורבין (המחנה הציוני) ומייקל אורן (כולנו). באופן רשמי אולי יש מאמץ לחזור לשגרה, אבל בפועל המציאות קצת אחרת. את מעט האנשים שהגיעו הנה הבוקר משכו האירועים ולא החנויות והעסקים במקום.

"באנו להראות תמיכה", אומרת מיכל, שהגיעה במיוחד למקס ברנר יחד עם אמה. "רצינו לאכול ארוחת בוקר והתלבטנו לאן ללכת. החלטנו שאנחנו לא נשארות בבית – והגענו למתחם שרונה. חשוב לנו להראות תמיכה בבעלי העסקים, להראות שאנחנו לא נוטשות אותם ברגעים האלה. בתור בעלת עסק אני מבינה שזה משפיע באופן מיידי על ההכנסה".

בפינה סמוכה למסעדה ניצבים ארבעה נרות נשמה לזכר ארבעת הנרצחים. "זאת הפעם הראשונה שמשהו כזה ממש כואב לי", אומר לירון, שגר בסמוך והקים את האנדרטה המאולתרת. "אני גר ממש קרוב וזה מרגיש כאילו פרצו לי לשטח פרטי. זה מגרש המשחקים שלי, אני יושב פה כמעט שלוש פעמים בשבוע. קמתי הבוקר ופשוט כאב לי, אז הגעתי לשים את הנרות. אין ברירה אלא להמשיך".

שלומי חג'ג', מנכ"ל מתחם שרונה: "זאת תל אביב ואי אפשר לנצח את תל אביב. חייבים לחזור לשגרה".

יש היערכות מיוחדת היום?

"חוץ מכלי התקשורת שמגיעים, העסקים כרגיל".

"יחסית ליום רגיל ממש ריק פה היום", מחזירים אותנו למציאות עירית וג'וני מסניף VOM FASS. הם לא היו פה אתמול בזמן הפיגוע, אבל מספרים שהטלפון שלהם לא הפסיק לצלצל. "העובדת שהייתה כאן סיפרה לנו שנכנסו אליה שני תיירים מבוהלים. היא סגרה את התריסים וכיבתה את האור, והם התחבאו מאחורי הדוכן. אבל לדעתנו ביום ראשון כבר יתמלא כאן מחדש. ככה זה".

• מקס ברנר
• איילת נחמיאס ורבין
• יצחק הרצוג
• טרור
• פיגוע
• תל אביב: חדשות עירוניות
• תל אביב
• עירוני
• שרונה

• Facebook
• Twitter
• Email

"בשישי בבוקר שקד נראתה בבריכה, אך לאכזבת הנופשים האחרים הקפידה להישאר בבגדים". זהו משפט אחד שחתם ידיעה ב"ידיעות אחרונות" על בילוי סוף שבוע של חברת הכנסת ושרת המשפטים המיועדת איילת שקד. בימים האחרונים נזרקו אינספור הערות מיזוגניות הנוגעות למראה החיצוני (הלוהט למדי, נו) שלה, כאילו יש בו כדי להפחית מיכולותיה, או לחלופין לממש אותן טוב יותר בעזרתו בתפקידים אחרים,ייצוגיים לכאורה.

גברים נפוחים מחשיבות עצמית נוהגים להשתאות מול נשים אמביציוזיות ולהגיב אליהן באופן שוביניסטי, כי כשאפשרות כזאת קיימת היא קלה יותר מביקורת עניינית. במקום לתקוף את האג'נדה הלאומנית ששקד תקדם באמצעות האמביציה שלה, הם משתמשים במראה שלה כדי להפוך אותה ללא רלוונטית לתפקיד, כאילו אזלה כל תחמושת פולמוסית אחרת, כגון חוסר ניסיון בתפקיד בכיר, היעדר הבנה מוכחת בתחום המשפטים וביקורת בלתי פוסקת שמתחה על בית המשפט העליון.

ברגעים מסוימים נקטלה שקד לא רק בגלל המראה החיצוני שלה אלא מעצם היותה אישה, בלי קשר לשאלה אם תמונות שלה יכולות לקשט קיר במוסך או לא. הרי מה הטעם לתת לנשים להתאמץ בניסיון לנפץ את תקרת הזכוכית אם אפשר לרסק אותה ישר על הראש שלהן? הגישה הזאת לא נחסכת גם מגברים – כאלה שנתפסים כחלשים ונטולי כריזמה בגלל המראה העדין שלהם (יצחק הרצוג) או כחתיכים נטולי תוכן (יאיר לפיד). גם אם כל זה נכון, מדובר בטיעון שיורד נמוך מדי ומעיד יותר על המבקר מאשר על מושא הביקורת.

הערות סקסיסטיות נאמרות על ידי גברים בעמדות השפעה וכמעט לא זוכות לגינוי מגברים אחרים, וזה סימן שעוד מוקדם לחגוג את ניצחון הפמיניזם. היעד הוא שוויון לא רק ברמה הפרקטית, אלא גם ברמה התודעתית. אפשר לדבר ולכתוב ללא הרף על מיתוגים, גישות ואידיאולוגיות ביחס לנשים, אבל חובת ההוכחה היא לא רק במתן ההזדמנות, אלא גם ביכולת לאפשר את מימושה באופן חף מביקורת תלושה. איילת שקד יכולה להיות מטרה כל כך קלה עבור מתנגדיה, לו רק יכוונו לנקודות הנכונות. המראה, הגוף או המגדר שלה הם ממש לא כאלה.

• אנשים
• בוז'י הרצוג
• מיזוגיניה
• מיזוגניה
• שוביניזם
• שרת המשפטים
• בגד ים
• יצחק הרצוג
• ידיעות אחרונות
• איילת שקד
• ביקורת
• פמיניזם
• סקסיזם
• יאיר לפיד
• טורים אישיים ובלוגים
• מראה

• Facebook
• Twitter
• Email

על הפוסטרים שטרם הוסרו מהחלונות של קפה תמר, בוז'י הרצוג עדיין מביט אל האופק בתקווה. האירוניה הזו נוגעת בנקודה הרגישה ביותר של התל אביבי המצוי: הפאסון. איך קרה שפעם נוספת ביצענו השקעה רגשית לא נכונה, כאילו מעולם לא שברו לנו את הלב, והרשינו לעצמנו ללכת לקלפיות בהרגשה שהפעם משהו טוב באמת הולך לקרות? שליש מהתל אביבים נתנו את קולם למחנה הציוני, למרצ הם העניקו מנדט שלם וליש עתיד 13 אחוז מהקולות בעיר. אנשים שקמו בבוקר עם טעם של מהפך הלכו לישון עם ממשלת אחדות, וקמו שוב, הפעם עם קאם דאון שעשרה אדווילים לא יצליחו לשכך. פדיחה.

התגובה המיידית לפגיעה בפאסון היא מגננה ארסית. בשעות שלאחר פרסום תוצאות האמת התמלא הפיד באמירות שבאו להעמיד מצביעי ליכוד על תודעתם הכוזבת, ביניהן פוסטים אומללים במיוחד של אלונה קמחי ("תשתו ציאניד ניאנדרנטלים מזוינים"), אמיר חצרוני ("הצבעה לימין יכולה להיות אינדיקציה לפיגור שכלי"), האמן גל וולינץ ("מסעודה, תמשיכי להירקב") וקמפיין הפייסבוק "לא לתת", שטרם ברור מי ומה לעזאזל עומד מאחוריו. בעלי הדרכונים הזרים איימו בהגירה, משוללי הדרכונים הזרים איימו בהתאבדות ורלטביסטים חמורים ניסו להרגיע את הרוחות בטענה שהכל עניין של נרטיבים.

נוכח הפערים בנתוני ההצבעה, הצעתו של פרופ' קרלו שטרנגר לחלק את מדינת ישראל ל-12 קנטונים ולהעניק לתל אביב אוטונומיה מעולם לא הייתה כה מפתה. אך היום אין לנו ברירה אלא להפסיד בכבוד, וכמו שחקני טניס, לגשת ללחיצת יד אלגנטית כשבראש אנו כבר משרטטים את המהלכים שיעשו את ההבדל בפעם הבאה. לאו דווקא מתוך אמונה שאי פעם נוכל לנצח, אלא פשוט כי אסקפיזם איננה אופציה במדינה שבה אפשר למות בתור למועדון.

ח"כ תמר זנדברג, שמקומה בכנסת הבאה לא הובטח עד הדקה ה־91, מודה שיש מקום להפקת לקחים משמעותית. "בלי להיכנס לדיון אם תוצאת הבחירות הן הצלחה או כישלון עבור מרצ, ברור שאי אפשר יהיה להמשיך ככה לאורך זמן. השילוב של אחוז החסימה עם הרגישות של מרצ למתרחש במפלגות הגדולות יותר יוצר מציאות מסוכנת. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות אלה שחתומים על קבורת המורשת של שולמית אלוני. הלקח שצריך להפיק חורג הרבה מעבר לקמפיין כזה או אחר או לפרסונה כזו או אחרת, הוא טמון בקונספציה הפוליטית – הערכים שלנו צודקים, אבל הפוליטיקה כושלת. אם היה לי פתרון קסם הייתי מציגה אותו מזמן, אבל אין לי ספק שאי אפשר לעבור לסדר היום, לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות".

יש מקום לכריתת בריתות חדשות ואמיצות, כמו עם החרדים לדוגמה?

"זה חלק מהדיון שצריך לערוך. שמאל אפקטיבי חייב להיות אמיץ, חד ופורץ דרך ובאותו זמן גם עממי, חזק ומשפיע. אני לא חושבת שבכל קונסטלציה בעתיד תפנה מרצ אלקטורלית לקהל חרדי, כי לא נוותר על הרעיון החשוב של הפרדת דת ומדינה, אבל בטח שאני לא פוסלת שיתופי פעולה אד הוק כמו שכבר עשינו".

הקולנוען רון כחלילי, שעסק בהיסטוריה של השמאל הישראלי בסדרה הדוקומנטרית "על צד שמאל", מאמין שהגיע הזמן לפירוק והרכבה מחדש: "מפלגות השמאל הציוני צריכות להתפרק עד היסוד, כל פתרון אחר יהיה מזויף. הניסיונות הרבים של השמאל לחזר אחרי הקהלים ה'אחרים' מאז 77' עלו בתוהו. יש תהום עמוקה בין הקהל שהשמאל אמור לייצג לבין המייצגים בפועל. כל תנועות השמאל הן אשכנזיות, בורגניות ומגדירות את עצמן כל הזמן רק על ידי שלילת האחר".

מה צריך לקום במקומו?

"מתוך האפר הזה צריך לבנות תנועת שמאל עממית, שבאה מלמטה, כמו התנועות הקומוניסטיות העירקיות. שמאל, שבהתאם להגדרה האוניברסלית שלו, הוא קודם כל כלכלי ופועל לשוויון: בין נשים וגברים, מזרחים ואשכנזים, יהודים וערבים וכן הלאה. אני מייחל ליום שבו יקום שמאל מזרחי שבו עמיר פרץ, מירי רגב ואורלי לוי אבקסיס יוכלו להיות ברשימה אחת. 'ברית הדפוקים', אם תרצה לקרוא לזה ככה".

[interaction id="551286807fdf079b4e0a4b72"]

ברוח דומה, אורי משגב, הפרשן הפוליטי שטען ב"הארץ" כי מרצ ויש עתיד סיימו את תפקידן ההיסטורי, סבור ששיקום יסודי מצריך צעדים שאינם מובנים מאליהם. "ברמה האישית והיומיומית אנו צריכים להרים ראש, להיאחז בכל היקר לנו, כולל בעיר הנפלאה שאנחנו גרים בה. היא תמשיך להערכתי להוות מרכז פוליטי ואלטרנטיבה. ברמה הפוליטית, צריך כמובן לקחת את הזמן ולא לשלוף, אבל הכיוון שאני נוטה אליו הוא הקמת גוש פוליטי שאני מכנה בשם זמני 'המפלגה הדמוקרטית הישראלית', שיאחד מפלגות שמתנגדות לשלטון הימין. אפשר שיהיו בתוכו הבדלים אידיאולוגיים, ואני לא רואה שום סיבה להמשיך לרוץ לבחירות בכמה ראשים שמבזבזים אנרגיה על מאבקים פנימיים במקום על מאבק בימין. הייתי שמח אם הוא היה כולל את המפלגות הערביות, או לפחות את חלקן, אבל גם אם זה לא ריאלי בשלב זה, צריך להכשיר את הקרקע ולשתף איתן פעולה לאחר הבחירות. הכי חשוב – צריך להיפתח ולפתוח את שורותיו לקהלים חדשים. מבחינתי אנחנו מדברים על כל אזרח במדינת ישראל שלא שייך לימין המתנחלי, ועד עכשיו מסיבות שונות לא עזב את הליכוד, ש"ס או ישראל ביתנו".

גם חגי מטר, שכאקטיביסט שמאלני ותיק מיותר לשאול אם אבדה תקוותו, לא רואה ב"מנשקי הקמעות" קומץ שיש להביס אלא מגזר שיש לקרוץ לכיוונו. "חלק מרכזי ממה שראינו בבחירות האלה זו התכנסות סביב זהות יהודית", הוא אומר. "לליברלים בתל אביב יש אנטי לדבר הזה, שלא תורם לשום דבר. אנחנו חלק מקהילה יהודית וצריכים לקבל אחריות גם על היהדות. הדת היא גורם מרכזי במדינה שלנו, ובכלל במרחב המזרח תיכוני שאנו חיים בו, היא חייבת להיות גם חלק מהפוליטיקה".

מנגד, הסופר והעיתונאי גדי טאוב מאמין שבמקום להתחנף לפריפריה במטרה לקרב אותה אלינו, עלינו לשקול את האפשרות שמישהו שם אשכרה צודק. "במקום לחשוב כל הזמן שתל אביב תאיר את עיני הפריפריה בערכיה המתקדמים, כדאי שגם תל אביב תזכור שהיא על קרקע המציאות של המזרח התיכון. שגם אם נעשה שלום עם הפלסטינים בעתיד, זה לא אומר שהנהגת פת"ח תשתתף במצעד הגאווה. וכדאי שתל אביב, או בוא נדייק, השמאל בתל אביב, ישים לב שחלק מהדאגות של הלא-שמאל הן דווקא מוצדקות. מי שלא מודאג מהאפשרות של טילים על נמל התעופה בן גוריון ועל ירושלים ותל אביב, לא ישכנע את הציבור הכללי שהוא כשיר לטפל בבעיות שלנו. זה נרקיסיסטי לחשוב שהכל תלוי רק ברצוננו הטוב".

המשותף למסקנות הכנות של זנדברג ומטר, החזונות של כחלילי ומשגב והפרגמטיזם של טאוב הוא ההבנה שהשמאל כפי שאנו מכירים אותו כיום ימשיך להיכשל עד שיצמיח מתוכו מוטציה חדשה, ומוטב שיהיה לה גן מזרחי דומיננטי. אך יכול להיות שכולם חוטאים בתמימות, ואת התשובה, מאכזבת ובנאלית ככל שתהיה, נמצא בסוף ממש מתחת לאף שלנו. כמו בעבר, היא תופיע בדמותו של גנרל אשכנזי מהאסכולה הרביניסטית. בשתי מילים – בני גנץ.

• יצחק הרצוג
• המחנה הציוני
• תמר זנדברג
• אורי משגב
• מרצ
• יש עתיד
• רון כחלילי
• תל אביב
• עירוני
• בחירות