גילוי נאות: אמנם נולדתי הרבה אחרי ימי התהילה הגדולים של הלהקה, אבל אני מעריץ גדול של כוורת. גדלתי עם גידי גוב של שנות התשעים, והתאהבתי בדני סנדרסון באיזור הצבא, וכוורת היא בעיניי הלהקה הטובה ביותר שצמחה כאן, סופר גרופ מוזיקלי שזיקק לתוכו יכולת מוזיקלית מדהימה, טקסטים גאוניים וסמל מובהק של ישראליות יפהפיה שעוברת מדור לדור.

>> 7 סיבות שבזכותן "השעשועון של גבע אהרון" הוא תרופה לדיכאון
>> גורם מדיני בכיר: 8 קלישאות בלתי נסבלות שאולפני החדשות אוהבים

הייתי שם לפני קצת פחות מ-13 שנה, באוגוסט 2013 בפארק הירקון, בהופעת האיחוד האחרון של כוורת. למרות שכבר ראיתי כמה הופעות בחו"ל, זאת בוודאות ההופעה הטובה ביותר שראיתי בחיי, רגע מדהים שבו שבעת המופלאים, מבוגרים אבל עדיין במיטבם האמנותי, נגעו ברגש הקולקטיבי, נשמעו טובים מאי פעם ועשו ערב שהיה בו הכל – שמחה, עצב, צחוק גדול במערכונים הקטנים והדביליים (כולל הזכות לראות את האיש שכתב את "לא יפריד דבר" לובש שמלה פרחונית) ואושר עד דמעות שזכיתי לראות את הדבר המדהים הזה בימי חיי.ודווקא כמעריץ של הלהקה (ושל כל אחד מחבריה), אני אומר זאת חד משמעית: לא צריך לאחד את כוורת שוב.

היוזמה עלתה לאוויר בשבוע שעבר, בעקבות הראיון שערך מתופף הלהקה, מאיר פניגשטיין, לפודקאסט/תכנית הרדיו "1+1" בהגשת אסף ליברמן. "אנחנו צריכים לעשות איחוד בלי כלים חשמליים", אמר פניגשטיין. "בפארק, עם צוות שעוזר לנו. עם גיטרות קלאסיות. אני חושב שזה יכול להיות מאוד מרגש.זה איחוד של אחרי המלחמה, איחוד של העם עם כוורת, זה לא רק כוורת צריכה להוכיח שאנחנו עוד מנגנים. זה איחוד של גיטרות קלאסיות, תופים יכול להיות קונגס או בונגוס… לעשות באמצע הקהל, שיהיו 50 אלף מסביבנו, ולעשות את זה אנפלאגד. הריגוש יהיה כל כך גדול, לשיר יחד אנפלאגד, זה מדהים".

זו לא יוזמה רעה בהכרח וגם בי יש משהו שמתרגש מאוד – אולי גם באווירה הכבדה שהשתלטה עלינו – מההזדמנות לשיר עוד פעם את השירים הללו, כשהנשמה הישראלית הקולקטיבית כל כך דואבת משנתיים וחצי איומות. ובכל זאת, אני טוען כאן שכוורת לא צריכה להתאחד שוב.

נתעלם מהסיבות הטכניות – כמו העובדה שזו בכל מקרה לא תהיה כוורת, כשאחד מחבריה, יצחק קלפטר ז"ל, אינו בין החיים; כמו ההנחה שפארק הירקון ההמוני הוא לא ממש מקום להופעות אקוסטיות ואינטימיות; כמו העובדה שגם באיחוד הקודם, עם כל זה שזו היתה חוויה חוץ גופית, ראית על החברים את השנים – ועכשיו הם מבוגרים ב-13 שנה. נשים את כל זה בצד, ונדבר על המהות.

האיחוד האחרון של כוורת צריך להיות התמונה על יד ההגדרה המילונית של המונח "פרישה בשיא". זו היתה המתנה של חברי הלהקה לדור שלנו, אלה שלא נולדו ב-1984, היו קטנים מדי ב-1998 וחשבו שכבר לא יראו את הלהקה הזאת בעיניים. זו היתה הופעה מרהיבה של חבורת מוזיקאים שאמנם כבר אז היתה מבוגרת, אבל ידעה להיות בשיאה. ראו את זה בסולואים של אולארצ'יק ושל סנדרסון, בשירה הצלולה של יוני, ברגע המרגש מכולם – כשיצחק קלפטר ז"ל שר את "צליל מכוון", ולא הותיר אף עין יבשה באיזור תל אביב.

זה היה קלוז'ר מדהים – ושם הוא גם היה צריך להיסגר. דני סנדרסון, בדוקו המצוין "שק של סנטימנטים" שביים אבידע לבני סביב האיחוד האחרון, אמר את המשפט "צריך להיפרד כמו שצריך". והוא צדק. זו היתה הפרידה המושלמת מהקהל הישראלי, מבוגרים וצעירים כאחד, עם תנועת ניצוח אחרונה מלהקה גאונית. זה הרגע שבו צריך לקחת את הכסף (תרתי משמע) ולברוח. כל איחוד שיבוא אחריו, רק יקלקל בדיעבד את התחושה הנהדרת שהקהל הענק חווה בפארק.לא מגיע לכוורת, וגם לא מגיע לנו כמעריצים, משהו פחות מההרגשה ההיא, פחות מהסוף ההוליוודי כל כך בפארק, עם 50 אלף איש שמשתחווים, ואפרים שמיר שצועק למיקרופון: "תודה שגדלתם איתנו".

וזה מתחבר למשהו הרבה יותר עמוק: אנחנו חיים בעולם של רימייקים,בתרבות שאוהבת למחזר ולחזור ל"פעם". שוקולד מנטה מסטיק חזרה, אתניקס התפרקו והתאחדו שוב, סאבלימינל והצל שבו לסיבוב שכולו נוסטלגיה והתרפקות על העבר (עם שרשרת מגן דוד על הצוואר), שלא לדבר על הכבש השישה עשר. לא כל האיחודים מגונים – ההופעה של "הכבש" בהיכל התרבות היתה בעיניי אירוע מפעים ומרגש, וגם בהופעה של סאבלימינל והצל מאוד נהניתי כילד שגדל עליהם. אבל יש דברים שבהם עדיף לא לגעת, ויש גבול.

כמו שכתבו ב"סאות'פארק", "ממבר בריז" יכולים להיות טובים לטווח מסוים, אבל מסוכנים בטווח הארוך. זה לא רק הכשל הלוגי שבהנחה ש"פעם היה יותר טוב" (ספוילר: לא היה יותר טוב), זאת גם התרפקות מוגזמת על העבר שמונעת מאיתנו להתקדם. אנשים שכל הזמן מתגעגעים לפעם, לא ייצרו את הדבר הגדול הבא, לא יתקדמו ולא יחשבו על רעיונות חדשים. התרבות הישראלית צריכה, לצד הכבוד לעבר המרשים שיש כאן, לדעת ללכת קדימה. לתת את הכבוד גם ליוצרים החדשים, שמביאים סאונד חדש – ולא רק להתרפק על השירים הישנים, יפים ככל שיהיו.

בלב המערכון האגדי שיצרה "ארץ נהדרת" סביב האיחוד הקודם של כוורת, עמדה תובנה מבריקה: היא הראתה, דרך דימוי מכונת הזמן, איך כוורת לא מתפרקת בזמן אמת – וממשיכה עד היום. ואיך היא עוברת בין כל הטרנדים שבאו אחריה במוזיקה הישראלית כדי להישאר רלוונטית – הופכת לבוי בנד סטייל היי פייב, שרה מטאל כמו היהודים, מנגנת טראנס כמו אינפקטד משרום, עושים ראפ כמו סאבלימינל והצל וגומרים כשהם מנגנים בחתונה את "פה קבור הכלב" (פוקה!) על הלחן של עומר אדם. הרמז ששלחו היוצרים היה: כוורת נגמרה בדיוק בזמן הנכון. היה טוב, וטוב שהיה. שחררו.

וזה נכון לגבי כל תרבות הרימייקים, השחזורים והאיחודים שהשתלטה על התרבות העולמית בשנים האחרונות. נוסטלגיה זה כיף, אבל במידה הנכונה. לא כל דבר צריך לשחזר ולמרק ולשייף ולעדכן ולאחד. לפעמים אפשר פשוט ליהנות מהדברים כמו שהם נוצרו. כמו שאלוהים התכוון.גידי גוב, תודה לאל, עדיין מופיע. דני סנדרסון עדיין חורך במות עם המוזיקה הנהדרת שלו. יוני רכטר ממשיך לנגן בפסנתר כמו הגאון המוזיקלי שהוא. גם אפרים שמיר ואלון אולארצ'יק עוד כאן, ממשיכים לג'מג'ם ולנגן. האנשים האלה ממש כאן, ואפשר ללכת לראות אותם מופיעים – בדרך שלהם. ההיסטוריה סגרה את הדלת על כוורת, ועשתה נכון, כי זה היה צריך להיגמר טוב. היה כיף לאללה, אבל זהו. סוף ההצגה הלילה. היה ממש נחמד.

• טור דעה
• כוורת
• מוזיקה ישראלית
• הופעת איחוד

גם חמישים שנה אחרי שהוציאה את האלבום הראשון, קשה לחשוב על להקה ישראלית גדולה יותר מ"כוורת". חבורת החיילים שהחלה את דרכה בלהקת הנח"ל התפתחה להיות הסופר גרופ הישראלי הגדול בכל הזמנים – להקה שהוציאה אמנם רק שלושה אלבומים אבל השפיעה על דורות, ושישה אמנים וזמרים שהפכו להיות, ביחד ולחוד, מהיוצרים הכי חשובים של המוזיקה הישראלית לדורותיה. גידי גוב, דני סנדרסון, אפרים שמיר, יצחק קלפטר, אלון אולארצ'יק ויוני רכטר.

>> הטוב, הרע והמביך ברמות: דירוג שירי האירוויזיון של ישראל
>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות ותוכניות שהחזיקו אותנו ערות השבוע

לאורך השנים היא לא רק היתה הלהקה המנוגנת ביותר – אלא גם המתועדת ביותר. ארבע יצירות דוקומנטריות גדולות נעשו על הלהקה לאורך השנים – מ"תמונות מחיי להקה", הדוקו של צבי שיסל שליווה את האיחוד שלהם ב-1990; "כוורת בפארק", סרט תיעודי שליווה את האיחוד שמונה שנים לאחר מכן; "שק של סנטימנטים" של אבידע לבני, שהיה שם באיחוד האחרון – ואפילו הפרק "היה נחמד" מהסדרה "סוף עונת התפוזים", שסיפר את הסיפור של כוורת במלואו. וזה עוד בלי לדבר על הראיונות, על הכתבות ועל שלל האוספים שיצאו לכוורת לאורך השנים.

אז לכאורה קצת קשה לחדש על להקה שדיבררה את עצמה כל הזמן – עם שבעה אנשים שאף פעם לא חששו להתראיין או לדבר, ושהיו בעין הציבורית כל הזמן בחמישים השנה האחרונות. ובכל זאת, יש מי שעדיין מנסה. אתמול (שבת), עלתה לאוויר בכאן 11 הסדרה "כוורת: נתתי לה חיי" – דוקו בשלושה חלקים של צמד היוצרים יואב קוטנר ואבידע לבני (יחד עם הבמאי יהונתן אברהמי), שמספר את סיפור החיים המלא של הלהקה. וכשמגיעים לדוקו כזה, מישהו כמוני שבאמת ראה הכל על כוורת – תוהה: איך אפשר שוב להמציא את הגלגל?

זו לא העבודה הראשונה של קוטנר ולבני ביחד. הם יצרו ביחד סדרה דוקומנטרית אחרת, על אגדת מוזיקה ישראלית אחרת – "שיר אהבה סטנדרטי", שהופקה עבור yes על חייו ומותו של אריק איינשטיין ז"ל. השניים שיתפו פעולה גם ביצירת "האלבומים" – הסדרה המופתית שהופקה ב"הוט" על אלבומים גדולים במוזיקה המקומית, ושרדה שתי עונות. עכשיו הגיע תור "כוורת".

המשימה שהם לקחו על עצמם בוודאי אינה קלה אך נראה שהם הצליחו בה, כי הסרטים הדוקומנטריים הקודמים, מקיפים ככל שהיו, בסופו של דבר התמקדו באירוע נקודתי – בדרך כלל איחודים של הלהקה, ומשם ניסו לצאת החוצה. כאן אין איחוד באופק (לפחות כך אפשר לקוות), והמטרה היא באמת לספר את הסיפור. מנקודת ההתחלה. כל ששת חברי הלהקה החיים התייצבו מול המצלמה (ללא יצחק קלפטר ז"ל) ומי שיצר איתם קשר היה הגיבור הנוסף – והסמוי – של הסדרה: יואב קוטנר.

זה הטוויסט שהופך את הסדרה לכל כך מיוחדת: העובדה שהסדרה לא רק מספרת את הסיפור של חברי הלהקה, אלא גם את הסיפור של קוטנר, אולי עיתונאי המוזיקה המשפיע והחשוב בישראל, אבל גם בן אדם שגדל על כוורת כמאזין, והיא עזרה לו להתחיל את חייו מחדש אחרי התאונה הקשה שעבר. הבחירה בקוטנר כמוביל של הסיפור היא גם זו שפותחת את חברי "כוורת" לדבר – זו כבר לא "היצירה הדוקומנטרית", אלא ראיון אישי אחד על אחד של שני חברים (קוטנר נמצא בקשר קרוב, כזה או אחר, עם כל אחד מהמרואיינים) שמאפשר לדברים לצאת החוצה.

בשגרה היינו רואים לכאורה טעם לפגם בפמיליאריות הזאת של קוטנר עם מושאי הסיקור שלו, אבל כאן נדמה שהיא רק מוסיפה. היא גם מאפשרת לספר את הדברים ש"כוורת" עד כה לא חשפה לעין כל – את הטראומה ממלחמת יום כיפור, את מערכת היחסים האמביוולנטית עם האמרגן המיתולוגי פשנל וגם את הסכסוכים בתוך הלהקה שהובילו בסופו של דבר לפירוקה אחרי שלוש שנות פעילות בלבד.

ובעיקר, יש תחושה שאתה רואה אמנים שהגיעו למנוחה ולנחלה שלהם. כוורת, אוסף של אנשים מאוד מחושבים (בוודאי גוב וסנדרסון), לא באו לפרויקט הזה כדי לקדם משהו – גם היוזמות לנסות ולאחד אותם שוב העלו חרס. מה כן יש כאן? אולי אנשים שמבינים שיד הזמן מתחילה לגעת בהם – וזה הזמן לחשוף את הכל, עד הסוף, מול המצלמות. איחוד אחד אחרון, אם לא על הבמה, לפחות בסדרה דוקומנטרית טובה ורחבת היקף.

ולמה הפרויקט הזה יוצא עכשיו? המטאפורה ברורה: כוורת הרי התפוצצה באמת רק אחרי טראומה לאומית ענקית – הטראומה של מלחמת יום כיפור. ההומור שלה וגם השירים היותר כנים ואישיים ("ילד מזדקן" למשל) – כולם תוצר של התקופה שבה חברי כוורת תיזזו בין המוצבים, ראו את המוות מול העיניים, אבל הצליחו לייצר מכל זה תקווה. יכול מאוד להיות שזה גם הניסיון של כוורת, בדרכה המודעת לעצמה והמקסימה, להציע את אותה כתף מנחמת לצופים של היום, שחיים בצילה של עוד טראומה לאומית גדולה.

מעל הכל, יש תחושה ש"כוורת: נתתי לה חיי" היא אקורד הסיום של המסע של הלהקה. איחוד נוסף כנראה כבר לא יהיה – ובכל מקרה, חבר אחד כבר לא יכול להופיע איתם על הבמה. גם על אלבום חדש, כנראה, אין מה לדבר. אז זה הצ'אנס האחרון לקבע את מקומם בנצח. והסדרה הזו היא דרך מושלמת לסיים את הסיפור של הלהקה הגדולה ביותר שנוצרה במדינת ישראל.
>> "כוורת: נתתי לה חיי", 3 פרקים, עכשיו בכאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• כוורת
• דוקומנטרי

אחד מגדולי היוצרים והמוזיקאים של ישראל, יצחק קלפטר, הובא היום למנוחות בגיל 72. מותו של "צ'רצ'יל" הוא סיום עצוב לחיים ארוכים ומלאי יצירה של אמן פורץ דרך. לפני הלווייה, שהתקיימה בבית העלמין האזרחי בראשון לציון, נערך טקס אשכבה מיוחד לקלפטר בתיאטרון "הבימה" בתל אביב, בהשתתפות פוליטיקאים (שר הביטחון בני גנץ, שרת התחבורה מרב מיכאלי וח"כ אמיר אוחנה נכחו באולם), אמנים, בני משפחה וקהל רחב.

הטקס נערך באולם "רובינא" – אולם יחסית גדול בתוך התיאטרון, אך גם הוא היה צר מלהכיל את כמות האנשים הגדולה שהגיעה לאירוע בבוקר יום ראשון. עד כדי כך, שפתיחת האירוע התעכבה כיוון שלא היו מספיק מקומות ישיבה. שר הביטחון בני גנץ ספד לקלפטר: "הוא ידע לבטא היטב את רוח התקופה. כשהלחין את 'יושב על הגדר', אני והחברים שלי ישבנו על הגדר בלבנון. קלפטר היה ישראלי בכל רמ"ח איבריו, וניגן את הישראליות בעשר אצבעותיו". אחריו עלה יואב קוטנר, שאמר עליו: "כשיצחק נגע בגיטרה, אתה שמעת שזה הוא. הוא אף פעם לא נצמד למה שהמלחין המקורי, הוא היה בעולם שלו. הוא ידע לנגן את עצמו גם בכסאח וגם בעדינות".

גם מנכ"ל תיאטרון "הבימה" נעם סמל (שהיה המנהל האישי של "אחרית הימים" ו"צליל מכוון") והמוזיקאי יהודה עדר עלו לבמה, ואף העניקו לבני משפחתו את פרס "מפעל חיים לגיטרה" מטעם בית הספר למוזיקה "רימון", שקלפטר היה אמור לקבל בעצמו בחודש מרץ הקרוב.

אך הנאום הנרגש מכולם היה של מתופף להקת "כוורת", מאיר פניגשטיין, שדיבר בשם חברי הלהקה (שהבוקר גם פרסמו מודעת אבל בעיתונים): "יום עצוב. קשה להיפרד מחבר שהיה לצידך כל כך הרבה שנים. אחרי שכוורת התפרקה, נותרנו קרובים כמשפחה. כבר כשהגיע ללהקה, הכרנו את יצחק מלהקת חיל השיריון ומהלהטוטים הוירטואוזיים בלהקת 'אחרית הימים'. הפכנו לחברים קרובים. אנחנו נפרדים ממך, חבר יקר ואהוב. יצחק", הוא אמר בקול נרגש וחנוק מדמעות. "תראה להם למעלה איך עושים סולו גיטרה".

האחרון שנשא דברים היה נכד אחיו של קלפטר, תום שריר, שחתם את נאומו בציטוט הלקוח משירו "לוקח ת'זמן" (שכתב יהונתן גפן): "אם אומרים לי שאני טועה, אני אפילו לא מתחיל להתווכח / אם מספרים לי שהתחילה מלחמה, אז אני מיד עובר לצד שמנצח / אם אני רואה זקן, אשמע בעצתו / ואם אני רואה זמן בסביבה, אני לוקח אותו".

אבל מעל הכל, מעבר לדברים הנרגשים, את מרכז הבמה תפסה (באופן טבעי) המוזיקה. על הבמה עלו, בביצועים שקטים ונטולי דיסטורשנים, רמי קליינשטיין (שביצע את "צליל מכוון"), מיקי גבריאלוב וחיים רומנו ("טירוף במה"), ברי סחרוף ("דמיון חופשי"), אריק סיני ("אם אתה בסביבה"), דייויד ברוזה ("שיר אהבה בדואי") וגלי עטרי ("רק אתמול") – כולם אמנים שקלפטר עבד איתם, במוקדם או במאוחר, וכתב להם כמה מהלהיטים הגדולים שלהם. האירוע נחתם בהקרנת הביצוע של קלפטר ל"צליל מכוון", כפי שצולם באיחוד האחרון של להקת כוורת, באוגוסט 2013. באופן חריג לטקס אשכבה, הקהל כולו קם על רגליו ומחא כפיים לקלפטר בפעם האחרונה.

קלפטר זכה לכבוד הגדול ביותר שמדינה יכולה להעניק – טקס אשכבה ממלכתי, עם נאומים נרגשים. אך היצירה של קלפטר אולי ראויה למחווה אחרת, רחוקה מהממלכתיות ומהסמלים, עם הרבה יותר "כסאח" בגיטרות – כיאה ליוצר הגדול והמיוחד שהיה. נדמה לי שמועדון "הבארבי" בדרום העיר היה הולם הרבה יותר את אופיו ואת אופי היצירה שלו, מאשר "הבימה". בינתיים, ישבתי בקהל ובפעם הראשונה המוות היכה בי. עומק האהבה, ההתרגשות של היוצרים הכי גדולים מקלפטר, ובעיקר השירים – הפנימו לי את גודל האובדן.שלושה ימים עברו, ורק הלב נותר שבור ללא תקנה.

• ❤ תרבות
• מוזיקאים
• כוורת
• פרידה
• הספד

• Facebook
• Twitter
• Email

החוג לתולדות המוזיקה, ליין הרצאות ותיק (14 שנים!) הפך כבר מזמן למוסד תרבות תל אביבי שהספיק לשאוב אליו עשרות מרצים ולכסות כמעט כל זווית על מוזיקה. כמעט. "רציתי שיהיה איזשהו חוג לילדים שלי, בני 2 ו־6. הגדול שבהם כבר יכול לגמרי לשמוע הרצאות", מספר ישיב כהן, ממקימי ומנהלי החוג וסולן הלהקה Men of North Country. ביום שבת (22.4) הוא יעביר הרצאה חד פעמית ושונה מאוד משאר ההרצאות בחוג, שתעסוק בלהקת כוורת ותכוון לילדים. "הוא הכיר בגן את 'המגפיים של ברוך' ותוך יומיים־שלושה גמע את הדיסקוגרפיה שלהם והתחיל לשאול אותי שאלות שלא ידעתי את התשובות עליהן".

"זו לא הרצאה רגילה שלנו, אלא הרצאה שמפעילה את הילדים (גילי 5־12) וזה די שונה ממה שאנחנו עושים. אבל מי שמחליט בסופו של דבר אם ללכת זה ההורים, אז זה פונה כמובן גם אליהם. אני באמת חושב שהתחום הזה של הצגות לילדים מאוד צעקני, וזו הזדמנות לעשות משהו שגם מתחבר לקלאסיקה וגם להסביר לילדים קצת על מוזיקה".

זה לא מאוד שרירותי, לקבוע מה לילדים ומה לא? הרי כוורת לא נחשבו למוזיקת ילדים אף שיש להם שירים בז'אנר שלא נופלים מהגדולים ביותר.

"זו שאלה טובה, יש דברים שנעשים באמת מראש ויש דברים שלא נעשים מתוך מחשבה על קהל היעד וזו עובדה באמת שילדים בני 3 מתחברים לכוורת מיד, לשירים כמו 'טנגו צפרדעים'. בגלל זה בסוף ההרצאה אנחנו נופיע עם שירים של כוורת. כששומעים את המוזיקה עצמה, החיבור הוא מיידי".

אתם לא מפחדים שהילדים לא יבינו מה הקטע?

"יכול להיות, הקהל משתנה והמוזיקה משתנה. אבל מוזיקה טובה היא טובה, אין מה לעשות מעבר לזה. אני אישית גם גדלתי על דברים שהיום יישמעו ממש מוזר. אני לא חושב שילד יבוא עם התדמית של הלהקה בראש ועם החשיבות שלהם בהיסטוריה".

עוד כתבות מעניינות בנושא:
בייבי פאנק: יובל מנדלסון שר שירי ילדים
ככה שיר נולד: איך מכירים לילדים מוזיקה טובה?

וזה אולי קצת מסוכן, כשאין להם את הרקע שאומר "תן לזה צ׳אנס, זה טוב".

"כן, אבל הילדים שומעים את מה שההורים שלהם שומעים בבית וזה מאוד מאוד חשוב, הם נמשכים למה שהם מכירים מהבית ולמה שההורים שומעים".

זה גם פותח את השאלה מאיזה גיל ילד מתעניין במוזיקה מעבר להאזנה בלבד.

"זה נכון, אבל עם הקהל הזה אני אלך עם משהו חווייתי ולא דידקטי. החיבור שתמיד מתחיל מהאזנה ולא מלימוד. תראה, אני לא יודע אם כל הילדים זה ככה, אבל אצלי נניח זה הגיע מהיכרות וחשיפה למוזיקה שהם לא הכירו ואז הגיע הרצון ללמוד. וגם צריך לזכור שזה משהו נחמד לעשות עם הילד בצהריים".

בשנים האחרונות יש הרבה דוגמאות של מוזיקאים למבוגרים שפונים לילדים, זה חלק מהגל הזה?

"זה יותר קשור לזה שיש לי ילד עכשיו אז באופן טבעי מעניין אותי למה הוא מאזין. אבל כן יש את העניין שהבן שלי נחשף בגיל הזה לדברים שאני הכרתי רק בגיל 9־10, כלומר הוא כן נחשף מוקדם יותר לחומרים יותר בשלים ואולי הוא לא היחיד".

זה שבכלל מתעניינים בכוורת ולא במשהו אחר זה לא מובן מאליו.

"אני חושב שבסופו של דבר אחרי כל הפרשנויות והניתוחים מה שמשפיע הכי הרבה זה מה שההורים משמיעים בבית. תשמיע להם דבר מסוים והם יכירו ויזהו אותו וירצו לחקור. אצלי נניח הילד במודע לא מתחבר למוזיקה 'מבוגרת' ולא מתעניין במה שהוא לא מבין, ובגלל זה כוורת כל כך הקסימה אותו, כי סוף סוף הוא התעניין בשירים שגם הדור המבוגר יותר מכיר ואוהב".

החוג לתולדות המוזיקה: כוורת לילדים, אוזןבר, המלך ג'ורג' 48 תל אביב, שבת (22.4) 11:00, 14:00, 45־55 ש"ח, לבני 5־12

• כוורת
• אוזןבר
• עם הילדים

• Facebook
• Twitter
• Email

לוקיישן:רחוב המחוגה, שכונת פלורנטין, תל אביב
גודל:70 מ"ר, 2 חדרים
ותק:שנה וחצי, בשכירות
כאן גרים:רותי שפריר (30), מעצבת מוצר ובעלת מותג העיצוב Ruche, בן זוגה המהנדס ערן פלד (31) ופלושון החתול (4)

מיקס בסלון: שולחן קפה ששימש בעבר כמעמד לפסל, כורסה מבית הוריו של פלד שרופדה מחדש, כריות שתפרה שפריר מסאמפלים של מעצב הטקסטיל הבריטי אנדרו מרטין ומנורה ממחסני תאורה (שפריר: "יש כאן גם פריטים מאיקאה, זה הכל שאלה של לדעת למצוא את הפריטים הנכונים").

בואו לעקוב אחרי טיים אאוט תל אביב גם באינסטגרם

עגלת אלכוהול משנות ה־60 שעברה בירושה מסבתה של שפריר. המשקאות לוקטו ממקומות שונים בעולם, בהם ליקר הולנדי השוכן בתוך שדרת בתים מפורצלן.

נרות אווירה וקופסת פח עם גפרורים דקורטיביים.

כוורת בעיצובה של שפריר, ובה המסחטה האיקונית של פיליפ סטארק, צמחים בסלסלות קש מהפיליפינים ומבחר ספרי קריאה, טיולים, עיצוב ואמנות.

מסחטה של פיליפ סטארק.

בובות מגולפות בעץ שנקנו ביפן.

סולם ישן מעוטר בגרילנדות.

מנורה דמוית ראש של שור שיצר פלד מחלקי חילוף של אופנוע ("שפריר: ערן נדבק ממני בחיידק העיצוב, הוא נכנס חזק לעניין והחל לייצר מנורות כאלה. חלק מהן אפילו זכו לחשיפה בבלוגים לעיצוב בחו"ל").

הצצה למטבח.

בקבוק מים מעוצב ששפריר מצאה ברשת.

תבלינים ובובות רטרו יפניות בתוך כוורת שיצרה שפריר בעצמה.

חדר השינה (שפריר: "מכיוון שמדובר בארון פתוח, אנחנו חייבים להיות סופר מסודרים – מה שאנחנו לא").

מעל המיטה: ציור שיצרה שפריר. על השידה: מנורה עשויה בטון, נירוסטה ובמבוק.

כובע טרופי שיצרה שפריר במסגרת פסטיבל מידברן האחרון.

סל אחסון מעוצב העשוי מנייר.

• ערן פלד
• רותי שפריר
• דירות בתל אביב
• דירה להכיר
• כוורת
• פלורנטין
• עיצוב ואדריכלות
• פיליפ סטארק
• החיים היפים
• דירות