כשישבתי לראות את "יריבות לוהטת", הסדרה החדשה של הרשת הקנדית "קרייב" שעלתה השבוע ב-HBO Max רק ידעתי שמדובר בדרמת ספורט רומנטית. אחרי הפרק הראשון הבנתי שזה שקר. כשהגעתי (בקושי רב) לפרק האחרון, כעסתי על בזבוז הזמן וכשראיתי שהביקורות והצופים משבחים את הסדרה, כבר איבדתי את זה לגמרי ולא הבנתי מה לעזאזל פספסתי. אז בואו נעשה רגע סדר.

>> כן, נראיתם מוזר ב-2016. אבל לא מוזר כמו הסדרות והסרטים האלה
>> מה הם מבינים? הסדרות שהפכו ללהיט למרות שהמבקרים שנאו אותן

"יריבות לוהטת" מספרת על שני שחקני הוקי מקבוצות יריבות שמפתחים מערכת יחסים רומנטית על רקע ההתכתשויות שלהם על המסך. שיין הולנדר (הדסון ויליאמס) הוא הקפטן של נבחרת מונטריאול. הוא ילד טוב, בסך הכל, נורא מקובע ועם רגליים על הקרקע. מולו משחק איליה רוזנוב (קונור סטורי), הקפטן ממוצא רוסי של הבוסטון ריידרס. הוא הצד היותר פרוע בזוגיות הזאת. הוא קשוח, אבל אוהב להנות והוא לא מפסיק לתאר את שיין כאדם משעמם.

את מערכת היחסים הזאת שהתחילה בחדר ההלבשה אנחנו מבקרים כל פעם במועד שונה, וכך למעשה סיפור שהחל ב-2008 בפרק הראשון כבר הגיע לשנת 2016 תוך שלושה פרקים. זאת אומרת שאין הרבה זמן לכל שלב ושלב במערכת היחסים שלהם, ואנחנו מקבלים שלושה פרקים שמהווים מונטאז' אקספוזיציוני להחריד ליחסים שלהם. אני אקצר לכם: אין פה דרמה ואין פה כמעט ספורט. יש פורנו גייז רך ומעט רומנטיקה.

בואו נשים רגע דברים על השולחן: הבנתי שזאת לא סדרה שמיועדת לגברים סטרייטים, ואין לי בעיה עם סדרות להטב"קיות וגם לא עם סצנות סקס חד מיניות. אבל גם אם היה מדובר בגבר ואישה – אני רוצה לקבל סיפור. והסיפור לא קיים. ובמעט שקיים יש המון בעיות. קודם כל, מדובר בסדרה שמתמקדת ביריבות בין שני ספורטאים. היריבות הזאת כמעט ולא קיימת על המסך, ובמעט הזמן שביא קיימת היא מתרחשת מאחורי הקלעים ולא על המגרש. למען האמת זה מרגיש כאילו יוצר הסדרה, ג'ייקוב טירני, לא ראה הוקי מעולם וכנראה גם התעצל לעשות עבודת תחקיר. אבל בסדר, נגיד שההוקי הוא רק תירוץ כדי שתהיה דרמה. למה, למען השם, אין דרמה?

שיין אמור להיות הדמות הראשית. הוא אמור להניע את העלילה ולהיות הדמות המעניינת יותר והמורכבת יותר. עם זאת, טירני בחר להקשות דווקא על איליה. בעוד שיין מתמודד עם חיים די נוחים והורים שנותנים לו כל מה שהוא רק רוצה, איליה מתמודד עם החיים הכפולים ברוסיה שיכולים לסכן את חייו, עם אבא גנרל רוסי וחולה אלצהיימר שאף פעם לא מרוצה מהישגיו של בנו ואח נרקומן שסוחט ממנו כסף. החיים של שיין לא כאלה קשים או מורכבים. הסיבוך היחיד הוא להיות הומוסקסואל בענף ספורט גברי, אבל כבר דנו בנושא בצורה הרבה יותר רהוטה וטובה ב"טד לאסו". הצד של שיין לא חידש לי שום דבר. רוב הקונפליקטים שלו הם פנימיים, מול עצמו, ולא מול הסביבה שלו. אותי פחות מעניין לראות על המסך אדם שאוכל תסביכים עם עצמו.

אז מה קרה כאן בעצם? סדרה שהיה לה פרמיס די טוב, עם קאסט לא רע בכלל, הפכה לפנטזיה אירוטית חסרת פואנטה. האם זה אי פעם היה אמור להיות יותר מזה? אני לא בטוח. איך זה הפך להיות כזה להיט? ובכן, כשמסתכלים על עידן הסטרימינג ועל ההיסטוריה של השידור הטלוויזיוני, לא באמת קשה להבין. אחרי "הסופרנוס" כולם רצו ליצור עוד "הסופרנוס". כתוצאה מזה קיבלנו את "שובר שורות" ועוד סדרות רבות אחרות ששאפו לגדולות וכוונו גבוה. שירותי הסטרימינג שינו הכל. הכמות הפכה לחשובה יותר מאיכות והניסיון לייצר להיטים מידיים גבר על הרצון לייצר סדרות שייזכרו למשך שנים.

זה בדיוק מה שקורה ב"יריבות לוהטת". ולמרות שאפשר היה לקחת את סדרת הספרים עליה הסדרה מבוססת ולעשות ממנה משהו אשכרה טוב, אנחנו מקבלים טלנובלה להטב"קית סמי-פורנוגרפית שלא מתקדמת לשום מקום – והקהל מריע.אני תמיד מאמין שאסור לזלזל בקהל, כי אם ההיסטוריה הוכיחה משהו זה שאפשר להאכיל את הקהל בחרא והוא יגיד תודה, אבל כשמאתגרים את הקהל ונותנים לו יצירות בעלות משמעות הוא מעריך את זה הרבה יותר. "יריבות לוהטת" היא לא סדרה כזאת ולא נועדה להיות כזאת. היא ממלאת את התפקיד שהיא אמורה למלא – להיט פרובוקטיבי רגעי שאמור למשוך את הצופים ובעיקר את הצופות, אבל מגיע לנו יותר. לשיח הכל כך חשוב על הומופוביה בספורט מגיע הרבה יותר מפורנו רך במסווה איכותי, אפילו אם הוא מצולם ממש יפה.

• ביקורת טלוויזיה
• HBO
• גייז
• להט"ב

(הטור פורסם במקור במגזין את)
עוז זהבי עלה לכותרות בסוף השבוע האחרון כי הוא שם את הבושה בצד ואמר במגזין סוף השבוע של Ynet, קבל עם ואינסטגרם, שהוא שוכב עם נשים טרנסיות. "אני עוז זהבי החדש. לא מלך הסטרייטים. שוכב עם טרנסיות. זה חלק ממני. מה יש להתבייש? זה לא ביג דיל מבחינתי". הוא צודק וסחה עליו. החשיפה הזאת היא הרבה מעבר לסקס או להעדפה מינית כזו או אחרת. זו נקודת ברייק-ט'רו אמיצה, מרגשת, שבאה דווקא בזמנים חשוכים שבהם נדמה שהעולם כולו הולך ברוורס.
>>אחרי שנתיים בלי: מצעד הגאווה חוזר במתכונתו המקורית לצ'ארלס קלור

כששחקן מצליח וחתיך, שנתפס במשך שנים כסמל לגבריות, שם את זה על השולחן – הכי סטרייט-פורווד ובלי התפתלויות – זה ביג. גם בגלל התוכן, וגם בזכות הדרך: ישירה, טבעית ולא מתנצלת. ויותר מזה, כשהכותרות התחילו לרוץ והוא היה יכול בקלות לסגת, להכחיש, או לגלגל עיניים, הוא עמד מאחורי הדברים, הגביר ווליום, והסביר: יש לו חברות טרנסיות טובות, הוא רואה מה הן עוברות, כמה שיט הן חוטפות, ואילו מורכבויות הן נאלצות לשאת – רק כדי לחיות את האמת שלהן. אז כן, עוז, אולי אתה לא מלך הסטרייטים (ובינינו, למי אכפת? השנה היא 2026), אבל קח, נפל לך כתר של משהו אחר, חשוב הרבה יותר.

"רוצות וידוי? עוז זהבי הוא לא היחיד, שבת שלום", כתבה לינור אברג'ל, כוכבת "בואו לאכול איתי" ואישה טרנסית גאה. גם רון שחר, עוד שחקן גברי קלאסי,רמז על כך לא מזמן בשיחות עם בתו. השיח "המנרמל" (כן, סליחה על המילה השחוקה, אבל אין אחרת כרגע) הוא קריטי. נשים טרנסיות לא צריכות את האישורים של זהבי או שחר כדי להתקיים, שיהיה ברור – הן לא. אבל החשיפה הזאת שוברת את חומת ההסתרה והבושה, פותחת מרחב של הכרה – וממקמת אותן במקום שמתחיל סופסוף להכיל אותן, ולהבין שהן חלק בלתי נפרד וחשוב מהמרקם האנושי, החברתי, והתרבותי שלנו. זהבי לא זרק פה לאוויר סתם עוד מחווה, זו חובה בסיסית שלנו כחברה: להגן ולתקן. הלוואי שיום אחד גם נעמוד בזה באמת.

הדור החדש של נשים טרנסיות, כמו אלאיה הוף, סתיו סטרשקו, אוריאן ספיבק ואחרות – מדבר ברשתות בגלוי ובאומץ על מה שהן עוברות: אפליה יומיומית, אלימות פיזית ומילולית, יחס עקום מהחברה, וגיבורי מקלדת דושים, שלא יודעים איך להתמודד עם מורכבות שהיא כבר מזמן חלק מהמציאות. פעם, בעשורים הקודמים של המאה שעברה, דמויות כמו זלמן שושי או גילה גולדשטיין חטפו גרזנים בגינות חשוכות בתל אביב, רק כי העזו להתקיים.

היום, חשוב להגיד את זה בפה מלא: האלימות כלפי נשים טרנסיות היא תוצאה ישירה של יחס חברתי עיוור, שיפוטי ואדיש. את האלימות כמובן שצריך לגנות, את האפליה חובה עלינו לפרק, ואת מעגל השתיקה סביב זה, צריך לשבור. וכן, זה קרה עכשיו בזכות עוז זהבי. ברגע של אמת זעירה, הוא הדליק אור קטן לעבר עתיד ורוד יותר. כי זה כבר לא מספיק לא לשנוא, הגיע הזמן גם לאהוב בקול רם וצלול.

• טור דעה
• טרנסג'נדרים
• להט"ב

קשה מאוד לומר שתל אביב חזרה לשגרה של לפני המלחמה, אבל אין ספק שהיום לקחנו צעד אחד ענק לעבר נורמליזציה עם עצמנו – עיריית תל אביב-יפו הכריזה את החדשות הכי מרימות ששמענו מזה זמן מה, והודיעה על שובו של מצעד הגאווה במתכונתו המקורית – שיתקיים בראשית הקיץ, ה-12.6, בגן צ'ארלס קלור כמו שאלוהימה כיוונה, אי אז כשנוסד לפני 28 שנים. סייב דה דייט ותתחילו להתאמן על היד עם המניפה, כי לא נפנפתם כראוי כבר כמעט שלוש שנים.

המצעד השנתי, האירוע הגדול והבולט ביותר של הקהילה וכנראה האירוע השנתי החשוב ביותר בתל אביב (פחחח לילה לבן, אתה אפילו לא מתקרב), נולד במטרה לחגוג גאווה להטב"קית בעיר, לחבר קהילות ולקדם שיוויון, הכלה ושאיפה לחברה דמוקרטית וליברלית. בקיץ 2024, עת 132 ישראלים עוד היו שבויים בעזה,המצעד בוטל בהחלטת העירייהוארגוני הקהילה הגאה, ובמקומו נערכהעצרת הגאווה והתקווה.

ב-2025 העירייה התכוננהלהחזיר את המצעד בכל כוחו, אבל בלילה שלפני סופ"ש הגאווה הטלפונים של כולנו זהרו בהנחיה מלחיצה והמתקפה על איראן יצאה לדרך – כךשהמצעד בוטל. גם לאחר סיום המערכה מול איראן (לפחות נכון לעכשיו), המצעד לא חזר באותו הקיץ, וכנראה שהיתה צריכה שנת התאוששות עד לשובו ביוני 2026, בתקווה שעד אז לא תהיה שום איראן שתעצור את המצעד (וגם לא איזה סמוטריץ', חלילה עלינו). נכון לרגע זה אין פרטים נוספים על החגיגות שיתקיימו השנה, אבל אנחנו יודעות שהולך להיות חם ולוהט, ובתקווה, גם מצעד חשוב שלא יפחד להיות פוליטי וליברלי כמו שידע להיות בעבר, וראוי שיהיה בזמנים שכאלו.

"מצעד הגאווה יוצא לדרך ברגע שבו החברה הישראלית זקוקה יותר מתמיד לתזכורת ברורה: שוויון, חירות ובחירה חופשית אינם חסד או פריבילגיה – הם תנאי יסוד לקיומה של חברה דמוקרטית", אומרת סגנית ראש העירייה ומחזיקת תיק הקהילה הגאה מיטל להבי. "תל־אביב–יפו תמשיך להוביל בנחישות את המאבק על זכויות הקהילה הגאה ועל זכותו של כל אדם להיות מי שהוא. השנה נצעד בגאווה וגם בתקווה עמוקה – לאחר שנתיים קשות מנשוא שבהן הקהילה עמדה כתף אל כתף לצד משפחות החטופים. כולנו מצפים לשובו של רני גואילי ז"ל ולרגע שבו אף אחד ואף אחת לא יישארו מאחור. נצעד, בגאווה ובתקווה, למען עתיד חופשי, שוויוני ובטוח לכולן ולכולם".

• ❤ תל אביב
• מצעד הגאווה
• עיריית תל אביב
• להט"ב

>> לירון בן דור (כדאי מאוד שתעקבו) היא המנכ"לית של תנועת "מרימה", תנועה להט"בית ובית קהילתי תרבותי ופוליטי לצעירים ומבוגרים. יחד עם התדר היא מרימה בסופ"ש הקרוב (חמישי-שבת 8.11-6.11) את פסטיבל "משהו להאמין בו", שלושה ימים של אמנות, זהות, מחאה ותקווה לשלום. כן כן, שלום, מה ששמעתם. מוזיקה, מחול, פרפורמנס, דיבורים, ושלום. איך בא לנו שלום.

1. אלנבי 43

הבניין של מכללת מרשה, תנועת מרימה ואיגי. הלב שלי נמצא במקום הזה, השותפים שלי והחלומות שלי. זה מרכז שמבחינתי הוא סמל לדמיונות מופרעים שהיו לי ולחברים שלי. הגענו לאיגי שהייתה עוד עמותה קטנה לטיפול בנוער להט"ב לפני 14 שנים. לאט לאט, המחשבות שלנו, השיחות שלנו והדמיונות שלנו הפכו להיות ממשות קיימת ומציאות אלטרנטיבית לבני נוער, צעירים ומבוגרים בקהילה הגאה.

מרשה היא המכללה התעסוקתית הגאה הראשונה בעולם. המכללה מאפשרת לצעירים להט"בים מהחברה הערבית והחרדית, טרנסים וטרנסיות וצעירים להט"בים בכלל שסובלים מלהטבופביה ומתקשים להשתכר בכבוד לבוא למקום הזה, ללמוד מקצוע, למצוא תעסוקה ראויה והכי חשוב להרגיש שהם בעלי ערך. זה אי של שפויות בכאוס שהוא החברה הישראלית ובמציאות שבה ההנהגה שלנו מבקשת להחזיר את הקהילה הגאה לשוליים החברתיים והתרבותיים.
אלנבי 43 תל אביב

2. קפה תשקם

בלב שוק לוינסקי, ברחוב זבולון, נמצא התשקם. בית קפה אינטימי עם קפה מושלם ופיתה חביתה שאין מפנקת כמוה בעיר הזאת, כשכל פיסה של גלוטן שרוצים לרכוש בה מצריכה לקחת משכנתא. מעבר לזה דור הבעלים של הקפה הוא כמו מארחת בבר בורלסק, תמיד נותן את ההרגשה שהמקום הזה מזמין לחוויה חברתית ושכונתית שמפגישה בין אנשים טובים בעיר.
זבולון 5 תל אביב (שוק לוינסקי)

3. פארק המסילה

מקום שהוא אוויר ירוק בעיר. זה פארק מושלם שאפשר תמיד להגיע אליו לפרוש מחצלת או שמיכה ולשבת עם חברים, בלי להזמין מקום ובלי החובה לצרוך ולשלם. מעבר לזה הפארק הוא איזה שיא בתכנון הערוני כי הוא מחובר לשבילי אופניים כמעט מהצד המזרחי ועד הקצה המערבי שלו בים. הבתי קפה כמו המיראז’ ואחרים שנפתחו מאפשרים לקחת קפה ולחטוף מזון מהיר אם לא היה כח להתארגן על פינוקים מהבית. זה מקום עם קריצה לאווירת המפגש האירופאית בפארקים. הלוואי שיהיו עוד רבים כאלה בעיר, מרחבים פתוחים וירוקים שנותנים אוויר לנשמה, אשראי לנפש, ורוגע במחשבה.

4. בוסר

מקום שלא מתפשר על היין שלו. נהיה בשנה האחרונה טרנד חדש, כולם פותחים בר יין. האמת היא שלא כל היינות בכל בר הם טובים – אבל הם תמיד יקרים. בישראל היין מאד יקר בגלל עניין הייבוא, אבל הרבה מקומות מנצלים את זה. הבוסר זה אחד המקומות היחידים שדואגים להביא יין איכותי וטוב, יינות טבעיים ממגוון מקומות בעולם וגם מיצרנים ייחודים בישראל. המחירים סבירים לישראל היקרה. אוהבת לשבת שם לפני ההפגנות בשבת ואחריהן. מאפשר את הנוחות של לקחת יין טבעי וטוב הביתה או לשבת שם באוירה מרימה.
החשמל 5 תל אביב (גן החשמל)

5. הפאי

מקום שמבחינתי מצליח לאפשר את חווית הנעורים שלרבים מאיתנו כבני נוער לא הייתה. הפאי, לאורך שנים ועד המלחמה, היה מקום שהביא תקלוטים ודיג’ייז מהעולם וחשף את הקהל לתרבות מוזיקלית רחבה, אפשר להרבה ליינים חדשים בעיר לעמוד על הרגליים ולהתפתח, כמו גם לדי.ג’ייז רבים. המסיבות בו הם מרחב מטרוסקסואלי שלא מתפשר על המגוון האנושי, ולנשים זה דבר שמאד מאפשר. אני אמנם להט"בית ומאוד נהנית להרים עם ההומואים אבל לפעמים כשהמרחב כולו נשטף בגברים אין לך כל כך מקום להמשיך להרים.

כשהתחילה המלחמה היו להט"בים שרצו לעשות הפגנות מול הפאי בגלל שהם מעסיקים ערבים, וזה הרגיש כמו פגיעה עמוקה בלב מחברי הקהילה שלי. הפאי הוא מקום שאף פעם לא התפשר על העמדות הפוליטיות שלו, ואחד המקומות היחידים בעיר שמאפשר לחוות שותפות ערבית יהודית. גם במלחמה הם לא התפשרו על העמדה הזאת. בזמן שרבים בחיי הלילה (שהם מרכז השפעה על הרבה אנשים בעיר הזאת) מפחדים לייצר עמדה פוליטית (מבינה את זה), הפאי באומץ והרבה עבודה ממשיכים לעשות את זה ולכן יש לי כבליינית וכפעילה פוליטית חברתית הרבה הערכה למקום הזה. אנחנו צריכים יותר מקומות כאלה בעיר. רק ככה נעשה מציאות טובה יותר במאבק על הזהות של המדינה.
אחד העם 54 תל אביב

עולם מקביל בלב תל אביב ומקום להתבלבל בו // העיר של דןדן כהן
>> המקום בו תרבות אלקטרונית נושמת בין אנרגיה לרוגע // העיר של שגיא זהבי
>> המקום לחגוג בו את החיים מול השקיעה // העיר של אוליבייה פחיירה נטר

מקום לא אהוב בעיר:

הגשרים שמחברים בין הצד המזרחי למערבי בעיר (גשר ההגנה וגשר לה גרדיה) וכל אזור נווה שאנן בואכה התקווה. זה כמו המעבר בין אור לחושך, בין יום ללילה, בין שנאה לאהבה. זה מעבר שמשקף את המקומות שיש להם ערך ואלה שאין להם. האזורים האלה מוזנחים ברמת התשתיות יותר מכל מקום אחר בעיר, אין יכולת ללכת שם ברגל כי כמעט ואין מדרכות וגם לא לרכוב באופניים או קורקינט כי אין שבילי אופניים. הםסואנים ועמוסים ברכבים, ברכבות ובתחבורה ציבורית ובצדדים נמצאים הומלסים, מכורים, פליטים ומהגרי העבודה. כל מי ששקוף ואינו נראה.

מצד אחד אני מודה על זה שאני נדרשת לעבור שם בכדי לחוות את הפער שמתעקשים לטטא אותו לצידי הרחוב כאילו הוא יעלם מעצמו, ומצד שני כעובדת בעמותה ופעילה חברתית אני מבינה שעיריית תל אביב-יפו רואה בנו אנשים שקופים, התחתית שלא מגיע לה תשתיות ראויות כמו כבישים, מדרכות, עצים, מקומות מוצלים, דרך שניתן לעשות אותה בביטחון מבלי לקחת כדורי חרדה אחרי כל יציאה וחזרה מהבית. חולמת שתהיה התאגדות של כל תושבי מזרח העיר ונווה שאנן בכדי לייצר מהפכה בתחום הזה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
האירוע שאנחנו עובדים עליו של תנועת מרימה והתדר. הרבה לפני שטראמפ נתן לגיטמציה לדבר על שלום, חשבנו במרימה איך אנחנו מייצרים מרחב שמאפשר את זה. יש כל מיני אופנים לדבר על פוליטיקה והמציאות בישראל,ורצינו למצוא דרך שתהיה נגישה ללהט"בים ולקהל צעיר. לבנות מרחב שמעז לדבר על תקווה במציאות שבה מתעקשים שנרגיש חוסר אונים, לדבר על שלום כאפשרות ריאלית במציאות פוליטית שגורמת לנו להרגיש שזה מטומטם נאיבי ושמאלני.

"משהו להאמין בו" הוא פסטיבל אמנות פוליטי של שלושה ימים. בפסטיבל אמנים, יצירות, אנשים ואירועים שעוזרים לכולנו לדמיין שאפשר שיהיה כאן משהו אחר,להעיז בתקופה כל כך חשוכה לדבר על שלוםועל תקווה,לקחת חלק במרחב קווירי שחורג מעבר לתפיסות הקיימות ומבקש לא להיכנע לחוקי המציאות שהשלטון מכתיב במשך שנים. הקהילה הגאה פעלה כחוד החנית של הרבה מאבקים ששינו עולמות ולכן האירוע הזה הוא ביטוי של חלומות, אבל חלומות ריאליים בדרך לשינוי המציאות.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"שיר לשלום". שמעתי את הפודקאסט "שיר אחד" של כאן 11 על "שיר לשלום". השיר נכתב על ידי יענקלה רוטבליט שנפצע בקרב במלחמת ששת הימים ונשא בגופו ובנפשו את מחיר המלחמה, והולחן על ידי יאיר רוזנבלום. כשרבין נרצח הייתי ילדה קטנה, אבל ככל שהתבגרתי ובמיוחד במלחמה האחרונה ודרך הפודקאסט הבנתי עד כמה השיר הזה משמעותי ומהפכני. זה למעשה שיר מחאה שמדבר על המחיר האמיתי של המלחמה והנצחונות. ומדבר על אהבה ושלום. השיר הזה בוצע על ידי להקת הנח"ל אחרי שהרגיז הרבה מאד גנרלים ואנשים צבא. ולכן יש בשיר שורה שהוחלפה: "שירו שיר לאהבה ולא לנצחונות" הוחלפה בשורה "שירו שיר לאהבה ולא למלחמות".השיר הזה מייצר הרבה תקווה. כמו זעקה ותפילה שליוותה אותי ואת חברי לאורך המלחמה הזאת בהפגנות, מחאות ובמאבק להחזרת החטופים הביתה.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
לתנועת מרימה כמובן. קודם כל להגיע ולקח חלק בפעילות שלנו. בין אם במכללת מרשה, בחממות התרבות, בפעילות החברתית וכמובן כמובן בפעילות הפוליטית שלנו. אנחנו מפעילים מערך שלם של חוגי בית בכל העיר ואנחנו במהלכי התרחבות לקראת הבחירות. יכולים להזמין אותנו להגיע למפגשים או לקחת חלק בהכשרות שלנו ולהעביר חוגי בית בעצמכם.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
אני לא יודעת אף פעם להצביע על אדם אחד. אבל הייתי אומרת לכל מי שלקח חלק פעיל ובהתמדה ובמאבק להשבת החטופים ולא ויתרה.

מה יהיה?
אנחנו נקום. מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית, היא לא יכולה להתקיים בלי זה. הדור שלנו וצעירים מאיתנו יקומו מהשברים שיצרה ההנהגה הנוכחית ואנחנו נתקן ונבנה ונעשה כאן טוב יותר.

• העיר שלי
• תדר
• להט"ב
• איגי
• פארק המסילה
• שוק לוינסקי
• בוסר
• פאי גארדן

נכון שבמשך השנתיים האחרונות כמעט כל ידיעה על פסטיבל נפתחה במילים "זה לא הזמן לפסטיבלים"? אז עכשיו זה ממש כן הזמן לפסטיבלים, ויש לנו כבר בשבוע הבא (חמישי 23.10 עד ראשון 2.11) את הפסטיבל הכי מתאים לחדש איתו את תרועת הפסטיבלים: פסטיבל TLVFest, הלוא הוא פסטיבל הקולנוע הבינלאומי לקולנוע גאה בסינמטק תל אביב, שכדי להכפיל את החגיגה בדיוק מציין 20 שנה להיווסדו.

במרוצת שנות קיומו הפך TLVFest לאחד מפסטיבלי הקולנוע המובילים בישראל, כמו גם לפסטיבל הקולנוע הלהט"בי הגדול בעולם (והיחיד במזרח התיכון המתנהל באופן פומבי, מן הסתם). התוכנית הבינלאומית המסקרנת של הפסטיבל, שנחשפה הבוקר, כוללת עשרות סרטים באורך מלא – סרטים עלילתיים, תיעודיים וניסיוניים, המוקרנים בשורה של מסגרות תחרותיות ופנורמיות.

סרט הפתיחה של הפסטיבל יהיה בכורה ארצית ל"נשיקת אשת העכביש" בבימויו של ביל קונדון עם ג'ניפר לופז ודייגו לונה, ובטקס הפתיחה יוענק פרס הוקרה לדיווה הבינלאומית דנה אינטרנשיונל. את הטקס, בנוכחותה של אורחת הכבוד דברה מסינג, ינחו השחקנים יניב ביטון וליעוז לוי, ויתקיימו בו הופעות חגיגיות של האופרה הישראלית והופעה של שלישיית הדראג בראנץ'.

עוד היילייטס? בבקשה: סרט הנעילה הרשמי של הפסטיבל (1.11) יהיה "החבר הכי טוב", מיוזיקל ברזילאי שכולו חגיגה של אהבה וגילוי עצמי על רקע הנופים של צפון-מזרח ברזיל עם פסקול של להיטים משנות ה-80 וה-90, בערב האלווין יארח הסינמטק מרתון סרטי אימה, טראש וקאלט קווירים, בספיישל מיוחד יוקרנו ארבעה עיבודים שונים של "הקוסם מארץ עוץ", ובין הסרטים החדשים מחכה לכם, אדפטציה לסבית מזרח תיכונית ל"ריצ'רד השלישי", קומדיית פנטזיה קולומביאנית על החיים אחרי המוות וסרטים בכיכובם של אית'ן הוק, ג'ון לית'גו, אולביה קולמן, ויקי קריספ ואמה מקי.

התוכנית כוללת סרטים בולטים רבים מהשנה החולפת, ובהם סרטים מהפסטיבלים הבינלאומיים הבולטים בעולם כמו ברלין, קאן, ונציה, סאנדנס, טרייבקה, טאלין, SXSW, טרייבקה, רוטרדם, קרלובי-וארי, לוקרנו, סן-סבסטיאן וגם מהפסטיבלים התיעודיים הנחשבים בעולם: HotDocs וסלוניקי. התוכנית המלאה זמינהבאתר הפסטיבל, והסרטים יוקרנו באולמות של סינמטק תל אביב וחלק מהם יציגו במקביל גם בסינמטקים של חיפה, חולון, הרצליה ובבית שמואל בירושלים.
>> TLVFest 20, פסטיבל הקולנוע הבינלאומי לקולנוע גאה, 2.11-23.10, סינמטק תל אביב (רחוב הארבעה 5 תל אביב).פרטים וכרטיסים כאן

• המסך
• פסטיבל הקולנוע הגאה
• סינמטק תל אביב
• להט"ב
• האלווין