"איפה אוכלים כשנוסעים לצפון" זו דילמה ידועה של תל אביבים ושל שאר תושבי המרכז. אבל השבוע הגורל בכבודו ובעצמו הנחית את מבקר המסעדות שלנו בלימוזין, מסעדת בשרים ותיקה אותה הכיר בעיקר בתור קצביה מדהימה. הבשרים עדיין אש, אבל כל השאר? כבר לא מה שהיה
"דילמת הצפון" הוא מושג קולינרי ידוע שהמצאתי ממש הרגע, שמנסה לתאר את הקשיים שמעלה סוגיית ה"איפה אוכלים" של הנוסעים לצפון הארץ. המתמטיקה פשוטה – "מלא מקומות לנסות" כפול "קיבה קטנה מידי" בחזקת "הסיכוי שנחזור לכאן בקרוב" שווה "כל ארוחה היא בחירתה של סופי" (בהנחה שסופי בעניין של שאוורמה). כמות האופציות כל כך גדולה עד שלפעמים נראה שלבחור היא במשימה בלתי אפשרית.
לאורך השנים התפתחו שתי מגמות הפוכות להתמודדות עם הבעיה. הבחירה הקלה היא ללכת על בטוח. למצוא מוסד, מקום מוכר שהיינו בו, ששמענו עליו, שברור לגמרי מה אנחנו הולכים לקבל, ואין לנו שום בעיה עם זה. האופציה השניה, דורשת מצב רוח הרפתקני והימור על מקום לא ידוע. ברור שהסיכוי ליפול גדול – הרי סטטיסטית, כמו בכל קזינו, הבית לרוב מנצח. רק שזה לא בית אלא מלכודת תיירים, או סתם מסעדה עם אוכל בינוני במחיר מופקע. מצד שני, במעט הפעמים שבהם אתה פוגע בול ומוצא יהלום לא ידוע, אתה לא רק מקבל ארוחה טובה, אלא גם הזדמנות להגשים את החלום הנאו-בורגני – לשבת עם חברים ולספר להם על המקום המופלא שאנחנו אנשי המרכז הראשונים שגילו אותו. כאמור, דילמה.
>> הלוואי על כל העיר מסעדה שכונתית במחיר כזה
>> אם אכלנו ארוחה מצוינת אבל נשארנו רעבים, איזה ערב בעצם עבר עלינו?
השבוע החיים קיבלו את הבחירה בשבילנו. התעכבנו ביציאה, אז רשימת המקומות המעניינים לבדיקה הצטמצמה במהירות. תאונת דרכים בכביש 6 תקעה אותנו בפקק למה שהרגיש כמו בערך ארבע שנים, וכשחצינו את ואדי ערה ונכנסנו רשמית לצפון היינו כל כך רעבים, שהאופציה של הימור אפילו לא הייתה קיימת. חיפשנו משהו שאי אפשר ליפול איתו. וככה מצאנו את עצמנו בלימוזין. ספק אם יש מסעדה בארץ שהגעתי אליה כל כך הרבה אבל אכלתי בה כל כך מעט. אין ספור פעמים היינו בצפון בימי שבת עם הילדים, כשמפלצת ה"מה נעשה היום" הייתה מרימה את ראשה, חיפשנו מה לאכול, נסענו ללימוזין, גילינו שאין אפילו כיסא פנוי, קנינו בשר מצוין בקצבייה וחזרנו הביתה לעשות אותו בעצמנו. בפעם האחת שכן היה מקום, הבנו על מה הרעש. זה היה אחד הסטייקים הכי טובים שאכלנו בארץ.
כבר מהרגע הראשון, כלומר ששתי המנות הראשונות שהגיע לשולחן, היה ברור שלימוזין אולי כבר בת יותר מ-20, אבל בבסיס לא השתנתה. הבשר הוא המרכז. כל השאר כאן בשביל הקישוטים והמשפחה. ושום דבר לא הראה את זה יותר טוב מאשר הפער בין האסאדו לסלט.
האסאדו הייתה מנה אדירה. נתחי הבשר, שבושלו בבישול ארוך עד לרמה שהם נמסים בנגיעה, צופו ברוטב ברביקיו מתקתק ונצרבו על מחבת. התוצאה הייתה ביס מהמם שתוקף לך את בלוטות הטעם ומסרב לעזוב. זה מתחיל בבשר שנמס לך על הלשון אבל לפני שהוא נעלם לגמרי, הוא משאיר מאחור סוכריה – פיסה צרובה מצופה בסוכר מקורמל מהרוטב. ומה שהכי נחמד זה מחבת המתכת הרותחת שממשיכה לקרמל את הבשר גם על השולחן.
הסלט, לעומת זאת, היה… לא סלט. כלומר, הוא היה באגף הסלטים של התפריט אבל המילה סלט לא הופיע לידו. ולגמרי בצדק, כי אין מצב שכמה פרוסות עגבניה על צלחת שעליהן שום, לימון, ופלפל חריף קצוץ יכולות להחשב כסלט. זאת יכולה להיות מנה מצוינת, אבל זה דורש יד מדויקת במיוחד שתקח את כל המרכיבים הפשוטים האלו ותוציא מהם משהו מיוחד. למרבה הצער, יד כזו לא הייתה שם. השום היה מוגזם. היה יותר מדי פלפל שהיה לא מספיק חריף, ואפילו בתור רוטב לניגוב זה לא הצליח להחזיק.
מנת נתח הקצבים הזכירה לנו שוב את הימים הגדולים. אי אפשר לנצח בשר טוב שעשוי נכון, וזה בדיוק מה שהמנה הזו מביאה לשולחן. אין פה יותר מדי תחכום או חידוש. אבל נתח הקצבים עשוי בדיוק למידה הנכונה, וכל ביס הוא כמו פצצת מצרר של טעמי בשר שמשפריצה אושר נוזלי בחלל הפה. התלונה היחידה שיש היא על יד (שוב אותה יד) מעט כבדה עם המלח. טיפה פחות, וזאת מנה על סף השלמות.
לעיקריות החלטנו ללכת על דגימה רוחבית בצורת פלטת הבשר הזוגית. אנטריקוט, סינטה, קבב, פרגית, נקניקיות עגל. הכל מגיע על פלטת מתכת רותחת, עם המלצה של המלצרית להתחיל בסטייקים כדי לשמור על מידת העשייה.
הביס הראשון מהאנטריקוט חשף שלוש אמיתות ברורות. קודם כל, הבשר היה מעולה. עשיר, מלא טעם ועסיסי. תענוג שלא פשוט למצוא כמוהו. הדבר השני הוא שהמלח, זה שבמנה הקודמת היה מוגזם, כאן פשוט לא היה קיים. הדבר האחרון זה שאין שום קשר בין המדיום שהזמנו לבין הרייר שהגיע לשולחן. בהתחשב בעובדה שבזמן שאכלנו גם בשולחן שלידנו הייתה בעיה עם מידת העשייה של הסטייק, ובשולחן מאחור החזירו המבורגר לבישול נוסף, נראה שמדובר בכשל מערכתי.
הסינטה היה כנראה המנה הכי טובה שאכלנו כל הערב. גם כאן היה חסר מלח, אבל ברגע שהשלמנו את החוסרים, הביס היה פשוט אדיר. זה רך אבל עם גוף. זה עסיסי, זה מלא בטעים וזה בעיקר נגמר מהר מידי.
שאר המרכיבים של הפלטה היו קצת פחות מרגשים. הקבב היה חביב, אבל סבל מדחיסות מוגזמת ומידת עשיה לא מדוייקת שיצרה תחושת יבשושיות. הנקניקיות עבדו אפילו פחות. התיבול שלהם היה מוגזם (הייתי רוצה להגיד ציפורן, אבל אין לי באמת מושג) המרקם שלהם היה בעייתי והכל ביחד הרגיש יותר כמו ניסוי קולינרי ממנה. הפרגיות הצלויות דווקא היו עשויות מוצלח ברוטב כיפי, אבל בואו, הז'אנר מראש פחות כריזמטי מבוזי הרצוג. ביום שתקראו כאן סופרלטיבים על פרגית, תדעו שמדובר בקריאה לעזרה.
החלק הבאמת גרוע של הארוחה חיכה לנו בקינוח. יש שיגידו שמגיע לנו כי הזמנו קראק פאיי מצפון לירקון. ויש מצב שהם צודקים. אבל ספק אם גם הם מעלים על דעתם כמה גרוע היה הקראק פאיי הזה. וואו, זאת הייתה חלטורה מביכה שמוציאה שם רע לקראק. גרסה מתוקה באופן קיצוני, בלי שום בסיס מוצק ועם תחושה שלא נעימה של חימום במיקרוגל. לא כיף.
>> מדריך התיירים הגדול בעולם טוען שזו המסעדה מס' 1 בתל אביב. מדריך התיירים טועה
>> יש פה כל מה שהיינו מצפים לו ממסעדה שכונתית טובה. רק עם סושי
לימוזין היא אומנם לא נפילה, אבל היא עוברת תקופה לא טובה. חומרי הגלם עדיין מצויינים, המחירים עדיין הגונים, אבל אפילו היתרונות האלו לא מסוגלים לחפות על הכשלים בביצוע, ועל השירות הבינוני. במצב הנוכחי, נראה שכבר עדיף לחזור להרגלים של פעם. כלומר לקנות את הבשר המעולה בקצבייה, ולנסוע להכין אותו בבית.
3.5 כוכבים. 4 סטייקים. לימוזין, חורש אלונים 14 רמת ישי, שני-שבת 12:00-22:30, סגור בראשון
אסדו ברביקיו 78
נתח קצבים 58
ראס בנדורה 42
מיקס בשר זוגי 280
קראק פאי 48
