אז אחרי שהבידור חזר והריאליטי חזר והשעשועונים חזרו איכשהו – מסתמן שהגיע שוב הזמן לסדרות ביטחוניסטיות קשוחות. הן חוזרות במשורה – הייתה עונה של "טהרן" לא מזמן בתאגיד, "פאודה" מציצה מעבר לפינה, "הראש" עלתה ב"קשת" ועכשיו הגיעה תורה של "המזח" והאנשים שהביאו לכם אפוס מופק היטב על מלחמת יום כיפור, מביאים לכם… עוד אפוס מופק היטב על מלחמת יום כיפור.

>> לתפארת מדינת נתניהו: כך הוחרב הטקס הכי ישראלי שהיה כאן
>> לא נזכור כלום: איך ולמה ויתרו יוצרי הטלוויזיה בישראל על השואה

בתזמון די מצמרר, "המזח" היתה אמורה לעלות לשידור ב-9 באוקטובר 2023. כמו הרבה מאוד סדרות ותכניות שכוונו לעלות "אחרי החגים" באותו סתיו, גם היא נשארה על המדף וחיכתה לזמן טוב יותר. והזמן שנבחר הוא עכשיו – שנה וחצי אחרי פרוץ המלחמה, כשתחושת החירום כבר פחות מבעבעת וההרגשה מסביב היא שאפשר לשדר סדרה כל כך עמוסת טריגרים."המזח", בבימויו של ליאור חפץ (מי שאחראי גם על "השוטרים"), עלתה לראשונה למסכים כסרט קולנוע באוגוסט 23', הימים היפים שבהם רבנו ברחובות על עילת הסבירות (כדאי לקרוא את הביקורת של יעל שוב) ואחרי הסיבוב על המסך הגדול המטרה הייתה להביאו כסדרה בכאן 11. ועכשיו, באיחור מובן, היא עולה על המסך של תאגיד השידור הישראלי כסדרה בת חמישה פרקים בעיתוי לא מקרי, בפתחו של יום הזיכרון לחללי צה"ל.

הסדרה עולה תחת צלה הכבד של "שעת נעילה". הדמיון ביניהן רב: שתי סדרות שעוסקות באותה מלחמה, שנושאות ביקורת קשה על הקונספציה והעיוורון (רמז רמז), שתיהן מאוד מושקעות ושתיהן משודרות באותו ערוץ. אבל יש הבדל מהותי לטובת "המזח": "שעת נעילה" הייתה סדרת ענק עם שלושה קווי עלילה גדולים, הרבה מאוד דמויות (וגם קאסט יותר עמוק ונוצץ – עם שמות כמו מאור שווייצר, ליאור אשכנזי, ג'וי ריגר ואביב אלוש) ושאיפה להקיף את כל סיפור המלחמה.

"המזח" מגיעה צנועה יותר – היא מספרת את סיפורו של מוצב אחד, המוצב הדרומי ביותר של צה"ל בחזית הדרום של המלחמה. חבורת חיילים שהגיעה כדי להעביר את הזמן, מוצאת את עצמה בחזית של אחת המלחמות הקשות ביותר שידעה ישראל עד אז. בעיצומה של מתקפת פתע שבאה משום מקום (אם להאמין לגנרלים, ומי מאמין להם), הם נאלצים להתמודד לגמרי לבד ולנסות לצאת מהסיטואציה בחיים. בהתאם לסיטואציה הצנועה, גם בקאסט אין יותר מדי עומק: מיכאל אלוני מככב בתפקיד הראשי (ועושה עבודה מצוינת) וגם דניאל גד עורך תפקיד פריצה מצוין.

אז כן, בהחלט מדובר בסדרה טובה מאוד, אבל כאן נשאלת השאלה מתחילת הטקסט הזה: האם זה באמת הזמן הנכון? והתשובה היא, שהטריגרים כנראה יהיו איתנו לנצח או כמו במקרה של יום כיפור לפחות 50 שנים נוספות. לא פשוט לראות את "המזח", גם עבור מי שחווה את שבעה באוקטובר יחסית מרחוק. הפלאשבקים מהדהדהים לכאן ועכשיו– הטנקים שמתאספים מול הגבול, האמונה היהירה ש"זה רק תרגיל", האזעקות מפלחות הלב, ההמונים שיוצאים מבתי הכנסת באמצע יום כיפור ורצים לחזית וגם החיילים המצרים שצורחים "אללה הוא אכבר" בדרך אל ההרג.סדרה על מלחמת יום כיפור מרגישה ברגעים כאלה כמעט כמו יצירת דוקו על הפצעים הטריים, שנולדו 50 שנה אחרי.

דבר אחד מעניין מאוד בכל זאת קורה בצפייה מחודשת, אם ראיתם את הסרט: המסגור. הסדרה מתחילה בעדות של שלמה, המ"פ, מול ועדת אגרנט, שם הוא מסביר את הדרך שבה הוא ראה את המלחמה. לא ברור אם ההחלטה לפתוח בפריים הזה הייתה גם במקור או התקבלה בדיעבד, מה שבטוח הוא שהמסר כמעט מוחשי; הקריאה הברורה לקחת אחריות, על רקע ועדת החקירה ההיא, ואולי גם רצון לוועדת חקירה חדשה שתברר את האסון שהתרגש עלינו הפעם."המזח", כמו "שעת נעילה" – נוגעות בדיסוננס שמלווה אותנו כל יום זיכרון; הפער הבלתי נתפס בין ההתעלות לגודל השעה של החיילים בשטח, לבין אזלת היד המשוגעת של הדרגים למעלה.

7.10 כמובן אינו מלחמת יום כיפור; הוא חמור הרבה יותר. המחדל של יום כיפור נגמר פחות או יותר באותו יום; הנוכחי מלווה אותנו מאז ועד היום.אלה סיפורים שונים, אבל כאלה שמתחרזים (כמו בביטוי הישן על ההיסטוריה), ובמוקד שלהם, מה שלא נאמר אבל בהחלט מורגש ונוכח, הוא בגידת המנהיגות במי שנשארים כברווזים במטווח. במקרה של "המזח", מדובר במוצב אחד; במקרה היותר אקטואלי – מדינה שלמה.אז למה בכל זאת לתת ל"מזח" צ'אנס? כי אם מנקים את הטריגרים, זה באמת סיפור מיוחד עם קאסט שחקנים טוב, גם אם ברובו אלמוני, ויש לו חשיבות היסטורית. התחושה היא ש"המזח" אמנם עלתה לשידור עכשיו, אבל בעיקר נועדה להישאר על המדף לימים אחרים – שבהם יהיה קל יותר לצלוח אותה. היא תחכה לכולנו ב"כאן בוקס" עד יעבור זעם. אולי ביום הזיכרון הבא.
>> "המזח", עונה אחת, חמישה פרקים, עכשיו בכאן 11

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• כאן 11
• מלחמת יום כיפור
• שבעה באוקטובר

במדינה כמו ישראל, תמיד יש זמן למלחמות. ליצירות שעוסקות במלחמה, לעומת זאת, אנחנו לא תמיד פנויים רגשית. "המזח", סדרת המלחמה היוקרתית של כאן 11, היתה אמורה לצאת ב-9.10.2023 לרגל 50 שנה למלחמת יום כיפור. מן הסתם, השידור הזה לא קרה, ורק שנה וחצי אחרי מגיעה לשידור – למרות שגרסה קולנועית מקוצרת הופצה עוד בקיץ 23 וזכתה (גם אצלנו) לביקורות חיוביות. האם עכשיו זה הזמן הנכון לשידור? ובכן, במדינה כמו ישראל, אף פעם זה לא הזמן הנכון.

>>ישראל לא אוהבת בוגדים. ובקצב הזה, גם לא את אסי עזר ורותם סלע

ועדיין מדובר בפספוס ענק. ב-14.10.23, בסך הכל שבוע לאחר האסון הכי גדול שהכרנו, יוצר הסדרה ליאור חפץ פרסם דרך עמוד הטוויטר של כאן 11, שרשור בו הוא מסביר בדיוק איך "המזח" היתה אמורה להיות אזהרה רועמת מפני השאננות והקרע שקיים בעם. "הסדרה יותר ממראה את קווי הדמיון המזעזעים בין מחדל 1973 למחדל 2023. כמו שנאמר: 'מי שלא לומד מההיסטוריה נידן לחיות אותה שוב'", כתב חפץ בשרשור דאז, ועם הגעתה של הסדרה למסך אתם יכולים לשפוט בעצמכם עד כמה זו אמירה מדויקת.

הסדרה משחזרת את הימים הראשונים של מלחמת יום כיפור, בקרב על מוצב המזח שעל גדת תעלת סואץ. עשרות לוחמי המוצב נאלצו אז להתמודד לבדם עם פשיטה של כוחות צבא מצרים, שצלחו את התעלה בהפתעה בצהרי כיפור, וניצבים מול דילמה קשה שמיוצגת קצין צעיר ועיקש ורופא מילואימניק שיש לו מה להפסיד. כפי שכתבה מבקרת הקולנוע שלנו יעל שוב על גרסת הסרט: "כשמספר הפצועים בבונקר הולך וגדל, מאגר התרופות הולך ומצטמצם והקריאות הנואשות לעזרה מושבות ריקם, הרופא הטוב מתחיל להעלות את הרעיון של כניעה מסודרת. אך המפקד, בנו של ניצול שואה, מתעקש להילחם עד מוות, ומסרב להעלות על דעתו אופציה של כניעה לשם הצלת חיים. וזה השלב שבו "המזח" הופך מסרט יריות ופיצוצים עשוי היטב (שבחים לצלם רם שוויקי ולמלחין אריאל בלומנטל שסיפק צלילים מלחיצים) לדרמה מעניינת שמושכת אותנו לתוכה". אנחנו כבר לא יכולים לחכות לראות עד כמה פספסנו.
"המזח", כאן 11, 21:30

• מה רואים הלילה
• כאן 11
• מלחמת יום כיפור
• מלחמה

אביב שנת 2001. ערב יום הזיכרון בקיבוץ. אני תלמידת י"ב. בבית הורי רצות על המרקע תכניות הזיכרון והשירים, כבכל שנה. פתאום פרומו. "הערב! סרטו של עמוס גיתאי 'כיפור' בהקרנת בכורה". זוכרת את עצמי כנערה מתרגשת שהנה, סוף סוף תהיה לי הצצה לתוך מלחמת יום כיפור, מלחמה שמעולם לא סופר לי סיפורה באמת. שבקיבוץ וגם בבית נשארה כחידה עצובה, כעין חור שחור שנבלעו אליו זכרונות ושנים בהן עוד לא חייתי. בתמימותי הזמנתי את אבא שלי שנצפה יחד בסרט. אבא אמר "מצטער,ממש לא. זה לא בשבילי, לא מסוגל לראות את זה. ראיתי את הסרט האמיתי. הסרט שהיה המציאות. זה מספיק".

נדמה לי ששם נולדה התשוקה לחקור את המלחמה ולדעת מה התרחש, מהם הסיפורים של האנשים הקטנים-גדולים, מה הם סוחבים איתם מאז אוקטובר של 1973. גם המטפלת שלי בבית הילדים, מיקי, היתה אלמנת מלחמת יום כיפור. הייתי מאוד קשורה אליה ורציתי לדעת הכל. הצוהר היחיד להכיר את ג'רי שלה היה בערב יום הזכרון מדי שנה, כשחדר ההנצחה נפתח לעיון והצצה בספרים ובתמונות.

תמיד היינו בית מוזיקלי. כולם שרים, מנגנים, הרדיו תמיד פתוח והכל קשור לשירים. כילדים, אבא אילף אותנו להכרת הזמר העברי. תמיד בנסיעות, הכריז באוטו על תחרות עם כל שיר שהתחיל ברדיו: כמה מהר נזהה את השיר, המלחין, המשורר, המעבד, המבצע, האלבום והשנה שהוא יצא. לא פחות. גדלתי כתולעת זמר עברי רצינית ביותר. עם השנים התחוור לי שכל חלקי תפאורת הילדות הזו התגבשו, בין השאר, לכדי צורך עז לעסוק במלחמת יום כיפור. היה טבעי שאתגלגל לעשות את זה בדרך שבה אני יודעת לעשות דברים הכי טוב – המוזיקה.

כך נולד בליבי "פסקול 1973" – מופע שחוזר אל השירים שמזוהים עם תקופת המלחמה ההיא ומספר את סיפוריהם. כזמרת, גמלה בליבי ההחלטה ששנת ה-50 למלחמה תהיה שנה שבה אבנה ואעלה מופע כזה, שלימים נולד ממנו גם פודקאסט על אותו הנושא בדיוק. לשמחתי, חבריי רמי הראל ונועם גילאור הסכימו לשוט על גלי הדימיון שלי שהביאו אותנו לחוף המציאות ובו המופע קרם עור וגידים.

אני מבינה היום שזו בעצם ההזמנה שלי את "דור כיפור" לשיחה. אולי לריפוי. ולא רק. זהו גם ניסיון לומר לדור הזה שהנה, אנחנו החוליה הבאה במירוץ השליחים של ההיסטוריה, כשהם שואלים עצמם שאלות כמו "מי יספר את הסיפור שלנו? מי ילמד מהטעויות שנעשו על בשרנו?", ושיש מי שיעביר את המקל, על אף ואולי בגלל שהמציאות הישראלית המטורפת טופחת על פנינו וגם היום האדמה רועדת תחת רגלינו.

טעונים בהבנה הזו, נתנו במופע הזה פרשנות משלנו לשירים כמו "לו יהי", "שיר חייל", "אתם זוכרים את השירים", "החיטה צומחת שוב".תוך כדי העבודה על השירים הבנו שאנחנו גם רוצים להקליט חלק מהעיבודים הללו, ו"שיר חייל" (נמרוד גאון/שלמה ארצי) בגרסה המחודשת של רמי הראל ושלי, הוקלט וראה אור לאחרונה. שיר נוסף, חדש, לזכרו של חלל המלחמה אמיר כפתורי, אליו אני קשורה גם באופן משפחתי, הוקלט בלחן שלנורית הירשופורסם אף הוא בימים אלה.בסיפור הזה, המוזיקה מילאה את יעודה: לתעד תמונה בזמן וליצור קרקע לשיח.

>> המופע "פסקול 1973" עלה לאחרונה בתיאטרון הקאמרי ובבית יד לבנים בתל אביב. באוקטובר יתקיימו הופעות נוספות ברמת השרון ובכפר סבא.פרטים נוספים כאן. את הפודקאסט "פסקול 1973" עם נועם גילאורתוכלו לשמוע כאן.

• ❤ תרבות
• מוזיקה ישראלית
• מלחמת יום כיפור
• מוזיקה
• מלחמה
• טור אישי