כל מה שאתם צריכים לדעת על סדרת הלהיט הספרדית של נטפליקס, "כנופיות גליסיה", זה שאתם לא צריכים לדעת כלום. אם יש לכם נטפליקס בבית פשוט תלחצו פליי ותוך חמש דקות אתם עמוק בתוך דרמת פשע מסחררת שהופכת גם לסיפור אהבה אסורה לוהט עוד לפני שמסתיים הפרק הראשון. הפתיחה המסחררת מספקת את כל המידע שאתם צריכים באסקפוזיציה על ספידים שצריך ללמד בבתי ספר לתסריטאות. ובגלל זה היא גם מקום שני במצעדי הצפייה של נטפליקס, כשרק "ברידג'רטון" מקדימה אותה.

>> חובת צפייה: דירוג 20 הסדרות הכי טובות שצריך לראות עכשיו
>> מה חדש בנטפליקס: 6 סדרות (וסרט) שבטח תרצו לראות בחודש יולי

חשוב מאוד להקפיד ולצפות ב"כנופיות גליסיה" בשפת המקור ולא בדיבוב לאנגלית כדי להיכנס לאווירה, והאווירה לטינית ומחרמנת. סיפורנו מתמקד בעורכת דין צעירה שאביה נרצח, והיא מגלה שהשאיר ירושה לשתי נשים שאינה מכירה ומגלה שהוא היה למעשה עד מדינה שהלשין על שותפיו להברחות סמים והשאיר את משפחתו הקודמת מאחור, והיא מגלה שהיא חייבת לברר מה היה שם, והיא נוסעת ממדריד לעיירת החוף קמבאדוס ושם כמובן היא נתקלת כמעט מיד בבנו הלוהט של ראש מאפיית ההברחות המקומית, וגם היא לוהטת, ולא נותרת להם ברירה, והשאר כבר בטח כיכב בכל מיני פנטזיות שלכם ואנחנו לא שופטים.

כל זה קורה, כאמור, עוד לפני אמצע הפרק הראשון, ומשם ממשיכה "כנופיות גליסיה" בקצב אינטנסיבי ומייצרת מתח אפקטיבי ועתיר קלישאות ז'אנר. הצמד שבמרכזה העלילה מגולם בידי השחקנית שמוכרת-לכם-מאיפשהו קלרה לאגו ובידי החתיך בעל השם המדהים תמר נאווס פיתה, שניהם בעלי עבר זוהר כילדי פלא בקולנוע ובטלוויזיה, וניכר שהם מגייסים את כל התשוקה שלהם כדי לשכנע כשחקנים בוגרים. אם אתם צריכים לנעול את הדייט הזה, נוסיף ונספר שהכל גם בהשראת סיפור אמיתי על ברון סמים שהטיל את חיתתו על האיים הקנריים בשנות השמונים. מה צריך יותר מזה? הרבה דברים, אבל זה מה שיש לנו הלילה ואנחנו הולכים ליהנות מזה.
>> "כנופיות גליסיה", עונה ראשונה, שבעה פרקים, עכשיו בנטפליקס

• המסך
• מה רואים הלילה
• נטפליקס
• בינג'
• ספרדית

תראו, נשקר אם נגיד לכם שיש לנו מושג כחול למה המותחן הפסיכולוגי הספרדי החדש של נטפליקס זינק למקום הראשון במהירות כזו לרשימת הצפיה של הישראלים. אולי אנחנו אוהבים מותחנים בשפה אקזוטית, אולי אנחנו נמשכים לרוצחים מסתוריים (מישהו צריך לבדוק את זה), ואולי העם היושב בציון פשוט יגמע ברצון כל פיסת תוכן שתשרוף לו את הזמן, ומהר. אבל עם הצלחה קשה התווכח, אז הנה הצלחה מול העיניים שלכם.

"השתקן" נשען לא מעט על מיסתורין. כלומר, כל מותחן נשען על מיסתורין, אבל "השתקן" משתמש בדמות ראשית שלא מדברת כבר שש שנים, מאז רצח את הוריו, הורשע, ולבסוף שוחרר מהכלא כי הוא היה טוב בגננות (?!). בכל מקרה, כנראה שהרשויות לא כל כך סומכות על סרחיו – זה שמו של השתקן – ולכן שמה עליו מעקב צמוד בכלים טכנולוגיים שבחיים לא תראו בחיים האמיתיים. אוקי, הם גם ממש מסתקרנים למה השתקן שותק, והאם הוא בעצם אדם טוב שנכלא בחוסר צדק ושומר סוד אפל, או אדם רע שנכלא בצדק ושומר סוד אפל.

לשם כך הצמידו לו פסיכולוגית שצריכה לעקוב אחרי התנהגותו, ובדרך-לא-דרך לגלות מה עובר בראש השתקן. לא, היא לא יכולה לבקש ממנו לכתוב לה באימייל. יש פה קצת אווירת שתיקת הכבשים פוגשת מלודרמות איטלקיות פוגשת הפקה באיכות של נטפליקס (אי אפשר לפספס את הצילום החשוך תמידית), ויש פה 6 פרקים בני כ-50 דקות, כך שיש פה ערב של לשרוף מול סדרה שאמנם זכתה לביקורות איומות (בגרדיאן כתבו שהיא "כל כך רעה עד שתרצו לצעוק על הטלוויזיה"), אבל פייר – רק על זה בא לנו לראות אם זה באמת כל כך גרוע. וגם כדי לא להישאר מאחור בנוגע למה שכולם רואים. מה? אנחנו אינדבידואליסטים. כולנו אינדבידואליסטים.

"השתקן",עכשיו בנטפליקס

• מה רואים הלילה
• מתח
• נטפליקס
• ספרדית

אנטוניו בנדרס ופנלופה קרוז, שתי פצצות כריזמה, הם הכוכבים הספרדים הכי גדולים בעולם. שניהם גדלו בסרטים של פדרו אלמודובר, אך לא ממש נפגשו אצלו (פרט לסצנה קצרה ב"לעוף מהתרגשות" החלש). עכשיו הם משחקים לראשונה זה לצד זו לאורך סרט שלם, וללא ספק נהנים לעשות זאת. זה כוח המשיכה העיקרי של "התחרות הרשמית" – קומדיה עם שאיפות סאטיריות, המתבוננת על פלח מסוים של התהליך של הפקת סרט, לפני שהמצלמות נכנסות לפעולה.

לצידם מופיע אוסקר מרטינז הארגנטינאי, שזכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל ונציה 2016 על הופעתו ב"האזרח המכובד", סרט קודם של צמד הקולנוענים הארגנטינאים גסטון דופראט ומריאנו כהן, שכתבו וביימו את "התחרות הרשמית". השחקן הרביעי בסרט הוא בניין מבודד שניחן בארכיטקטורה מודרניסטית ונראה כמו מוזיאון לאומנות בלי הציורים. החללים הגדולים והכמעט ריקים של הבניין הם אתר ההתרחשות המרכזי. משמשים מעין תיבת תהודה למשחקי הכוחות בין שלושת הגיבורים ומעניקים לסרט ממד תיאטרלי.

התירוץ להגעתם לשם: קולנוענית מהוללת, שזכתה בדקל הזהב ובפרס הבימוי בפסטיבל ונציה (עוד יבוא היום), מלהקת שני שחקנים לסרטה הבא – כוכב קולנוע בינלאומי ושחקן תיאטרון רב מוניטין – ויוצאת איתם לתשעה ימי חזרות. צילומי "התחרות הרשמית" החלו במרץ 2020, אך הופסקו אחרי ימים ספורים בגלל הקורונה. הם חודשו בספטמבר אותה שנה, בזמן שספרד שבה ונכנסה להסגר בשל עלייה במספר החולים. הסרט כלל אינו מתייחס למגפה העולמית, אך נדמה שנוכחותה מורגשת במיעוט האנשים על המסך ובריחוק ביניהם. הריקנות הזאת מייצרת חוויה מנוכרת, אקספרימנטלית במידה, והשחקנים מתקשים למלא אותה.

קרוז, מחומשת ברעמת תלתלים אדומים, מגלמת את הבמאית לולה קואבס כאמנית אובססיבית ומלאה בעצמה, שמתעקשת לחדור עמוק לתוך נשמותיהם של השחקנים שלה. לכן היא מאתגרת אותם בסדרת תרגילי משחק מוקצנים, שבאחד מהם היא דורשת מהם לשחק סצנה מתחת למה שנראה כמו סלע ענקי המשתלשל מעגורן שהזמינה במיוחד. אבל מעבר לפרודיה, הסרט לא מצליח לשכנע אותנו שיש לה תפיסת עולם אומנותית מגובשת – כזו שתהפוך אותה לקולנוענית זוכת פרסים.

הדרמה של התסריט שכתבה מתמקדת בקונפליקט בין שני אחים, שאחד מהם אחראי למות הוריהם. לולה ליהקה בכוונה שחקנים שמגיעים מעולמות תרבותיים מנוגדים, במטרה למחוץ את האגואים המנופחים שלהם, ולנצל ואף לטפח את המתח ביניהם. בנדרס הוא, באופן טבעי, הכוכב הבינלאומי פליקס ריברו, שרוב סרטיו אינם מן המיטב. הוא גבר נרקיסיסט ושטחי שמסתמך על מראהו המצודד ואינו רגיל לעשות חזרות, והוא נוהג לאחר כדי להפגין את חשיבותו, אבל הוא שחקן יותר מוכשר מכפי שנראה במבט ראשון. ואילו מרטינז המבוגר ממנו הוא איבאן טורס המתנשא, שמעמיד פנים שהוא מתנגד לתחרויות ופרסים, אך מפנטז בסתר שהוא זוכה באוסקר (כדי שיוכל לדחות אותו).

החלק הכי אבסורדי ומוצלח בסרט הוא הפתיחה שבה מנכ"ל חברת תרופות זקן, שרוצה להשאיר חותם לפני מותו, שוכר את לולה לביים סרט במימונו. חוזה לואיס גומז מספק הופעה מבדרת כמיליארדר הקלולס והשמרן, שאין לו כל עניין בתוכן של הסרט, רק במוניטין שהוא עשוי להביא לו. אלא שלנקודת המוצא הזאת אין השפעה על המשך הסרט. אחרי הפתיחה המממן כמעט נעלם מהמסך, והתסריט אינו מנצל כראוי את העובדה שלולה נאלצה/הסכימה ללהק את בתו לתפקיד מרכזי. אחר כך הסרט עובר לשלב החזרות, והופך לסדרה של תרגילי משחק שלא מתקדמת לשום מקום מעניין. התסריט מכוון את חיציו הלא מחודדים לעבר אומני הקולנוע והאגואים שלהם, אבל אין בו אבחנות או הפתעות של ממש. במהלך הצפייה היה רק רגע עוצמתי אחד שהפתיע אותי, וסיפק לי חוויה מערערת. רוב הסרט אינו מגיע לשם.

את הנאה העיקרית מספקת הופעתו המרובדת והשנונה של בנדרס – נחמד לראות אותו מגחך על הקריירה ההוליוודית הלא מאוד מזהירה שלו. ליהוקו לצד מרטינז, שהוא גם במאי תאטרון, תואם את הדמויות שהם מגלמים בסרט, ומניב כמה רגעים טובים. ההופעה של קרוז חיצונית יותר, ונסמכת בעיקר על התספורת הלא טיפוסית והבגדים האופנתיים שעוצבו עבורה. בסך הכל "התחרות הרשמית" מבדר לפרקים, אך אין בו מספיק חיוניות (שלא לדבר על עומק), ונדמה שהוא נסמך יותר מדי על ההישג הראשוני של ליהוק צמד הסטארים.

★★★ 3 כוכבים
Competencia oficial בימוי: גסטון דופראט ומריאנו כהן. עם פנלופה קרוז, אנטוניו בנדרס. ספרד/ארגנטינה 2021, 114 דק'

• ביקורת סרטים
• המסך
• קולנוע זר
• פנלופה קרוז
• פנלופי קרוז
• ספרדית
• ארגנטינה

• Facebook
• Twitter
• Email

"תמות, אהובי", ספרה של הסופרת הארגנטינאית אריאנה הרוויץ נפתח עמוק בתוך הדשא. הגיבורה שוכבת בדשא מחוץ לביתה, השוכן בכפר שכוח אל בפאתי פריז, ומתחפרת בו עד שנדמה כי היא מאבדת כל קשר למציאות. היא מפנטזת שהיא אוחזת סכין בידה ובמשפט בודד חושבת על לשסף את הצוואר שלה; לרצוח את בעלה, שהיא שונאת; או את הילד שלה, שמכעיס אותה. ואולי בכלל כלב, פשוט כי הוא שם וצריך להרוג משהו שמותר להרוג. "תמות, אהובי" הקצרצר נקרא במהירות ובדחיפות שבה מתבוננים בפגז שנחת בלי להתפוצץ – מתוך תחושה שעוד שנייה יקרה כאן משהו. זה מעין מותחן, או אנטי־מותחן, ספר פשע ללא הפשע עצמו. מה שמסבך עוד יותר את הקריאה הוא הכריזמה המתפרצת של הגיבורה, המוסרת לקורא את החלומות האלימים שלה בפגיעות ובשבריריות לצד קלילות פסיכופטית נוסח ברט איסטון אליס.

אך איסטון אליס לא השפיע על הרוויץ, וגם לא דמויות של פסיכופטים רהוטים אחרים שאני מציע לה, כמו השריף ב"הרוצח שבתוכי" של ג'ים תומפסון. "הדמות המיתית, הקנונית של המשורר המיוסר או של הפסיכופט לא נוכחת אצל הגיבורה וגם לא הייתה נוכחת אצלי במהלך הכתיבה. יש בסיפור שלה משהו שולי יותר, כפרי, מבודד, מלוכלך. גם אם הטקסטים האלה תמיד מרחפים באופק הפואטי שלי, לא עבדתי איתם תוך כדי כתיבה".

ההחלטה לצייד אותה בכריזמה הייתה אקט אסטרטגי?

"זאת לא הייתה החלטה מודעת. היא פשוט כזו, כמו שבעלה הוא אידיוט, אדם מוגבל, וגם גבר מעורר השתאות. כשאני כותבת ורואה לנגד עיניי דמות כלשהי, היא נולדת עם כל המורכבויות שלה. או שדמות מגיעה לעולם על כל הסתירות שבה, או שהיא לא מגיעה בכלל".

הקול שלה משך אותי פנימה. יש בה איזו מגנטיות, היא משכנעת מאוד. הצטרפתי אליה בשנאה שלה לבעלה, למשל, אף שלא הייתה לי כל סיבה לכך.

"מה שקרה לך כקורא, קרה גם לי כשכתבתי. גם אני הייתי שקועה בסערת הנפש של האישה הזו. גם אני הבטתי בבוז בבעל או בשכן או בנוף, בפה פעור, בגועל כפי שהיא עושה, כאילו זרקה את הסיגריה ונשאר לה טעם מגעיל בפה. המשיכה אליה, הסימביוזה הזו עם הדמות הכרחית כדי שהקורא יוכל לעקוב אחר הסיפור כמו במצב הזייתי, כמו על סוס משתולל".

הרוויץ עצמה (38), ארגנטינאית שחיה בצרפת, אישה צבעונית וקולחת שבמבט ראשון לא מציגה פוטנציאל זדוני במיוחד. באירוע ההשקה לספר שהתקיים בתולעת ספרים מזא"ה לפני כשבוע, היא אמנם תקשרה עם הקהל דרך מתורגמן שדיבר באופן משמעותי לאט יותר ממנה, אבל משצף הדיבור שלה היה ברור שהיא לא בדיוק טיפוס אנמי. הרוויץ סיפקה לקהל את מה שחלקם, אולי, באו לראות – את הסופרת המסתורית שכתבה רומן על פנטזיות רצחניות אחרי לידה. הקהל הביט בה בסקרנות ובפליאה (הפרטים הביוגרפיים המעטים הידועים על הדמות בספר תואמים באופן מלחיץ לחייה של הרוויץ), עד שבסוף האירוע מישהי לא התאפקה עם השאלה המתבקשת – ויצרה רגע אחד, מצחיק ומאיר עיניים, שהדגים בדיוק איך אנשים מצפים שסופרים שכותבים על טירוף יתנהגו.

באירוע מישהי שאלה אותך אם יש לך ילדים. הגבת בשנייה, "היו לי שלושה, אבל רצחתי אותם". זו מחאה על נטייתם של אנשים לקרוא את הספר בצורה אוטוביוגרפית מדי?

"זו הייתה בדיחה, אבל גם דרך להימנע מהדיון על הממד האוטוביוגרפי של הספר. אנשים מסוקרנים לדעת אם יש לי ילדים או אם אני נשואה, אבל זה מקום שצריך לברוח ממנו. אם אני באמת מתארת תחושות שאימהות רבות חשות, ברמה כזאת או אחרת, עדיף לחשוב על זה מבחינה ספרותית ולא להתפתות לחשוב על החיים מחוץ לטקסט".

לצאת למסע לקידום הספר ברחבי העולם זה רוע הכרחי בשבילך או חלק מהכיף?

"האירועים שהשתתפתי בהם בינתיים, ובמיוחד זה שהתקיים בישראל, דווקא העניקו לי אתנחתא מהכתיבה, הזדמנות לעזוב לרגע את הכיסא ואת הפסנתר שלי כדי לראות מה הטקסט מעורר באחרים. זה מסייע לי לבחון את הכתיבה מחדש. לדבר עם קורא זה לא מעשה אנטי־ספרותי, זו זכות לראות מה קורה בשטח אחרי שיורים".

את מרגישה שהנושאים הנפיצים שעליהם את כותבת עלו לך במחיר חברתי כלשהו?

"קיבלתי בעבר כמה תגובות אלימות, מבט מגנה פה ושם. חברים בחבר שופטים של קוראים דו־לשוניים בצרפת האשימו את הספר בכך שהוא מצייר תמונה מעוותת של האימהות, אבל לא יותר מזה. אני לא יודעת מה יקרה כשהוא יתורגם לצרפתית והאנשים שבסביבתי יקראו אותו. אבל זה גם לא חשוב, הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לסופר הוא שהוא יתבייש או יירתע מההשלכות של הכתיבה שלו".

תמות אהובי, הוצאת זיקית. מספרדית: מיכל שליו

• ספרדית
• מיכל שליו
• רוצחת
• תמות אהובי
• ראיון
• ספרים
• תרבות