>> זאב שצקי, מורה מיתולוגי למשחק בניסן נתיב ועו"ד שעסק באיגוד עובדים, התבשר בגיל 49 כי הוא חולה בפרקינסון. מאז יצר שתי הצגות בנושא ("בלי רברס" בתמונע, ו"הקליק" בתיאטרון הבית), תערוכת ציורים ("תופעות לוואי") ואף גילם הלום קרב בסדרה "נורמלי" ששודרה ב-HOT; בימים אלה יצא ספרו החדש "איך נרפאתי מפרקינסון", שם אירוני לסיפור אנושי עצוב מצחיק ומטלטל (בהוצאת "התחנה/ספרי אפיק").אתם רוצים וצריכים לקרוא אותו.

>> מסעדה שהיא הצגה וספורט לפי רמת חמידות // העיר של תמר עמית יוסף
>> מדרגות מהפנטות וברים לבלות בהם כל החיים // העיר של עידו פטרושקה

1. תיאטרון תמונע

אפלולי ונוח כמו בר שכונתי, עם באז אמנותי מתמיד, צעיר לנצח. השתקפות דיוקנם של המייסדת נאוה צוקרמן, והבחורים שאיתה: מיקי צוקרמן, הדון קישוט היחיד בעולם שיש לו טחנת רוח, ואילן הג'ינג'י. אני אוהב לבוא לשם לפני ההצגה ולחוש את האהבה שהמקום מלא בה.
שונצינו 8 תל אביב

2. גינת ההסתדרות

התרגעות שמסווה על מאבק. מהחלונות נשקפים חדרונים זהים. שוויון. צניעות. כוח שנצבר במסדרונות קפקאיים. אני אוהב להתבונן בבניין כמו תייר במוזיאון.
ארלוזרוב 93 תל אביב

3. כיכר מסריק

מוקפת עצים ובה מזרקה ואזור משחקים לילדים, עם בתי קפה ומסעדות בשני צידי הכיכר. זהו מקום משכנו של הברווז,דמות בדיוניתשיצר המאיירדודו גבעז"ל בספריו, ובטורי הקומיקסשלו בעיתונות. דמות של לוזר ישראלי תל אביבי. הברווז גם הסתבך בהליך משפטי של זכויות יוצרים עם לא פחות מאשר דונאלד דאק הנודע.

4. טורטה דה לה נונה

מול כיכר רבין, ברחוב מלכי ישראל פינת בן גוריון, נמצאת קונדיטוריה כמעט מסוכנת ושמה העוגה של הסבתא. באיטלקית זה מצלצל יותר טעים:לה טורטה דה לה נונה. יש להם שם פחזניות וניל שעושות חשק לזלול אותן בתריסרים.
מלכי ישראל 13 תל אביב

5. חֹוף ירושלים

חביב עלי בגלל הנדיבות שבו. מצד אחד מוענק כאן חוף שלם לעיר הקודש ירושליים שכידוע יש בה הרבה, אבל ים אין לה. מהיבט נוסף זֹֹו דוגמא ומופת לחוף נגיש לנכים – דרכי גישה, מלתחות, סככות, מתקני שתיה, מקלחות חוף – הכל נגיש והשיא: שביל גישה לירידה עד לקו המים.

מקום לא אהוב בעיר:

אינני אוהב אתאזור רחוב ניסים אלוני. גם אם האנטנות הסלולריות שם עומדות בכל התקנים – איכשהו צפוף. אלוני עצמו, שהשנה ימלאו מאה להולדתו, ניחן בכריזמה קורנת ואפילו מחשמלת. במחזה "הנפטר מתפרע" הוא עוסק במסתורין שבחשמל: "הוא זורם לו בשקט מתוך הקירות, החשמל הצייתן הזה, זורם". מעניין מה היה המשורר כותב על קרינה סלולרית ברחוב הנושא את שמו.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
בחודש שעבר צפיתי בסינמטק בסרטם של רוני ניניו ודרור קרן "טור פרידה". הסרט מתרחש בימי הקורונה. עיתונאי דעתן ולא ממסדי סופג איומים על שלומו ושלום משפחתו ומתמודד במקביל עם הוריו המזדקנים, אשתו ובתו המתבגרת. הסרט מבהיל מאוד. מן הרגע הראשון ברור לך שמשהו רע יקרה לגיבור והמתח הוא בלתי נסבל. סרט על החיכוך שבין אנושיות לפוליטיקה, עם רמזים לאפשרויות אחרות. התסריט מותח, המשחק משובח, הבחירה בשחור לבן והמוזיקה נהדרות. יש גם הברקת ליהוק של המחזאי יהושע סובול בתור אביו של העיתונאי. ניסיתי לשקר לעצמי שזהו סרט זר ארגנטינאי אנושי וקטן בסגנון הסינמטק – אך אין ישראלי ממנו כיום.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
הדבר היפה והמעודד מתגלה דווקא בכותרות הסיום של הסרט "טור פרידה" . הכותרת "סרטם של" לא נעלמת עם שמות הבמאים ונותרת להבהב על המסך. מתחתיה רצים כל שמות הטכנאים, היוצרים והספקים מראשון ועד אחרון. מתברר שכולם התנדבו ועל כן הסרט הוא של כולם. אני מאמין שגם העוסקים באמנות זכאים לשכר ראוי. אך יש הרבה עצמה באפשרות ליצירה עצמאית ובלתי תלויה בגורמים המממנים. הסרט כולו מעורר הערכה עצומה על האומץ וכוחה של היצירה להשאר לנצח חופשית.

לאיזה ארגון או מטרה את.ה ממליצ.ה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
בישראל כ-30,000 חולי פרקינסון, אך רק כ-30 נוירולוגים מומחים. רופא אחד ליותר מאלף חולים. בקושי תור שנתי אחד. אולי משום שממילא זו מחלה חשוכת מרפא? דווקא לכן הגישה בעולם כיום היא הוליסטית ואיכות החיים נשמרת באמצעות פעילויות גופניות וחברתיות. זה החלל שממלאת – בכל רחבי הארץ –עמותת פרקינסון ישראלהמתחדשת בהנהגת היו"ר הנחוש רונן שטיין. אולם חזון והשראה לא תמיד מספיקים ולכן, באופן לא אוביקטיבי, אני ממליץ לפנות לאתר העמותה, לתרום ולהתנדב. העמותה מפעילה מסגרות ותכניות שונות כולל מסגרת למאובחנים צעירים. התנדבתי השנה להוביל שיחות קבוצתיות על משמעות ופרקינסון ברוח הלוגותרפיה של ויקטור פרנקל שבעצמו מדגיש את הערך שבחריגת האדם מעצמו למען הזולת.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
לא מדובר באדם מסויים אלא בתל אביבי המצוי, הישראלי, בן דמותו של הברווז. מי שממשיך ומתמודד עם אתגרי החיים השגרתיים ומתעקש לחיות חיים מלאים ורגילים.

מה יהיה?
אני מאמין שיהיה טוב. אני מאמין בישראלים. מתחת לברווז של דודו גבע ישנה כתובת קטנה: "תמיד אופטימי". גם אני.

• העיר שלי
• ספרים
• תיאטרון תמונע
• גינת ההסתדרות
• כיכר מסריק
• טורטה דה לה נונה
• דודו גבע

מאז שהוקם לפני תשע שנים, תאגיד השידור הציבורי הוא ברובו הצלחה מסחררת. על חורבותיה של רשות השידור הישנה הוקם גוף שממלא את המטרה שלו: מביא יצירה עברית טובה, איכותית וזמינה לכולם בחינם. חוץ מאנשים שמתעקשים לא לראות את זה (מטעמי פוזיציה פוליטית בתוספת השאיפה הישנה לרמוס את התקשורת החופשית), ברור שגם הציבור הרחב אוהב את התוצרים של התאגיד – מסדרות הילדים והנוער של כאן חינוכית, דרך הרדיו של כאן רשת ב' ועד סדרות פופולריות כמו "קופה ראשית", "מנאייכ" ו"טהרן".

>> "גיים צ'יינג'ר": יש עוד מקום לדוקומנטרי חומל בטלוויזיה
>> פחד ותיעוב: ראיתי בעיניים את מה שקרה מתחת לבית של לוסי אהריש

אבל בדרך כלל, כשמדברים על היצירות הגדולות של התאגיד – מדברים על האפוסים. על הסדרות הגדולות מהחיים, הדוקואים המושקעים, יצירות המופת. והכוח הגדול של התאגיד דווקא לא מצוי שם. סדרות ישראליות גדולות קיימות גם ביס ובהוט ואפילו מדי פעם בערוצים המסחריים. הסוד הוא בשפה החדשה שהתאגיד מביא איתו, קצת יותר מתוחכמת, קצת פחות פאתוסית ועם המון מודעות עצמית. והיא בולטת דווקא בפורמטים הקטנים והקומפקטיים יותר.

פורמטים כזה הוא "אתה חייב לקרוא את זה". שם קצת ארוך ומסורבל שמייצג פורמט קצר ומגניב, בן שישה הפרקים, שחזר אמש (שלישי) לעונה שנייה. תכנית שעושה כבוד למילה הכתובה ולעולם הספר, וממשיכה לעשות את זה בדרך מחויכת עם האנשים הכי שנונים ומגניבים שאפשר למצוא.הפורמט פשוט וקל לעיכול: איש אחד נכנס לספרייה ומחפש משהו טוב וחדש לקרוא. מולו ניצבים הממליצים – שלושה ידוענים (בדרך כלל מעולמות הקומדיה, אבל לא רק), כל אחד עם ספר משלו שאמור לענות על הצורך של הלקוח. אחרי שכל אחד מסביר מדוע הספר שלו צריך להיבחר, מיודענו בוחר ביניהם ואחד הממליצים מנצח, בעוד השניים מפסידים.

מה מביאה איתה העונה השנייה? ובכן, הסגל הרחב ממילא שהוביל את העונה הקודמת (השמות הבולטים בו היו גורי אלפי, שיר ראובן, רביטל ויטלזון יעקובס וגיתית פישר – אבל היו בו עוד שמות רבים) – התרחב עוד יותר. אם בעונה הקודמת ראינו שמות שחוזרים על עצמם בין הפרקים, כאן כמעט ואין "ממליץ" שמופיע בשלישיה יותר מפעם אחת.זה מרגיש קצת עמוס מדי, והיה ערך רב יותר בסגל קצר, כולל פרסונות חוזרות שיאפשרו חיבור רגשי לצופים. הפרקים קצרים (24-25 דקות נטו), כמו גם העונה (רק שישה פרקים), מה שלא ממש מאפשר לייצר קשר של הצופה עם הדמויות שעל המסך. הוא אכן מתאהב בהן – אבל זה קצר וחולף, וזה קצת חבל כי יש המון אנשים שאפשר ללכת שבי אחריהם, אם רק היה איתם קצת יותר זמן.

אפשר לזהות בעונה הזאת עלייה מסוימת בגיל הממוצע של המשתתפים; בעוד העונה הראשונה שידרה משהו צעיר יחסית, הפעם המנעד התרחב, וכולל גם שמות מעולים כמו צדי צרפתי ורבקה מיכאלי, שמוסיפים בהחלט מניסיונם ומהקסם האישי שלהם. באחת השלישיות, אפשר למצוא את אמה אלפי (22), יובל מנדלסון (43) ואת מיכאלי (87) – שלושה דורות של קומדיה ושנינות, פאנל מקסים דווקא בגלל השוני ביניהם ומה שכל אחד הביא מעצמו.

שווה לשים כאן ספוט על גיתית פישר: אחת הקומיקאיות הכי טובות של העת הזאת על המסך ובכלל. כמי שחזר מהופעות סטנד אפ שלה עם לסת כואבת (אבל היה כיף), גם ההופעה שלה ב"אתה חייב לקרוא" מצוינת: היא מביאה את ההומור המתפרץ, היא אנרגטית והיא כובשת אותך בשנייה. יש בסדרה הזאת המון אנשים שכיף להתחבר אליהם, אבל ממנה אתה יוצא עם הרושם הכי עמוק. כמו כן, גם עם התחושה שתנו לה כבר תוכנית משלה – "זאת וזאתי" הייתה התחלה טובה, מה נתקעתם – היא הוכיחה אלף פעם שהיא ראויה לזה.

בסוף, מה שטלוויזיה טובה יכולה וצריכה לעשות – היא לייצר את תחושת הפמיליאריות. הטלוויזיה הישנה (שרשות השידור ז"ל היא המייצגת המובהקת שלה) התייחסה למסך בתור משהו מקודש – איש בחליפה מספר לך מה קורה ואתה יושב וצופה בו. היופי של תכניות מסוג "אתה חייב לקרוא את זה" היא התחושה שאין את החלוקה בין מנחה וצופה, אלא שזה קצת הכל ביחד. הפאנל שנוצר שם מרגיש לא כמו "תכנית", אלא כמו שיחה פתוחה וכיפית (אולי גם ברוח הפודקאסטים) שאתה משתתף בה – גם אם אתה לא נמצא שם פיזית.

כאן מגיע החיבור המוצלח לעולם הספר: זו סדרה שמלהיבה אותך על ספרים, כי היא לא מחנכת. הספרים הם מרכז הסדרה, אבל הם לא מרכז העולם, הם עוד נדבך בשיחה המגניבה בין הממליצים לבין "הלקוח", שיחה שבה אפשר בקלות לסטות מהנושא או לצחוק על משהו אחר. הספר מגיע כחלק מרצף תודעה וכך הופך מעניין יותר – ואפילו מסקרן, גם למישהו שספרים הם לא כל כך חלק מהעולם שלו (אם להודות על האמת)."אתה חייב לקרוא את זה" היא לא סדרה "חשובה" – אבל אם יש בה חשיבות, זו העובדה שהיא מכניסה את הגרוב מחדש לעולם הספרים. היא הופכת אותם ממשהו קצת אנכרוניסטי (אני בדור שעבר כל כך הרבה מדיומים שונים) למשהו שכיף להתמסר אליו – כי אם אנשים כאלה מגניבים אוהבים אותם, כנראה ששווה לתת לזה צ'אנס. יש מצב שבסוף אני באמת חייב לקרוא את זה.

• ביקורת טלוויזיה
• כאן 11
• ספרים
• ספרות

כמעט ומיותר להלין על התדרדרות התרבות העברית למסך במגזין דיגיטלי שאתם קוראים ברגע זה על המסך. מיותר, אבל לא בלתי אפשרי. כי אין מה לעשות, קשה לראות את התרבות המעמיקה שהביאה יצירות של ש"י עגנון מתדרדרת לרמת הסטורי של ישראל בידור, וכשגם אנשים אינטליגנטים בהחלט מתקשים להדביק את הקשב שלהם לדף הכתוב מול המסך הנוצץ, תחושת האובדן וההחמצה מחלחלת עמוק. גם בעצמנו, אם נודה באמת, אנחנו מאוכזבים שאנחנו לא קוראים מספיק ספרים.

לכן הפורמט הפשוט להפליא של כאן 11, "אתה חייב לקרוא את זה!", כל כך אפקטיבי: הוא מחזיר את החשק לקרוא שוב. בכל פרק שני פאנלים שונים, המורכבים משלושה מפורסמים, יושבים מול אדם אחר שנכנס לספרייה (בית אריאלה כבוד ועוצמה!), ומחפש המלצת קריאה. השלושה שומעים את סיפורו, בוחרים עבורו ספר מתאים ומנסים ככל יכולתם לשכנע אותו (ואת המתחרים, ואת ציבור הצופים בבית) לבחור בהמלצתם, ולצלול לתוך ספר שעוד לא קראו. העונה הראשונה היתה אחד מהאירועים היותר מתוקים על המסך שלנו, והעונה השנייה שמגיעה הערב למסך מסתמנת כלא פחות מתוקה.

לרשימת האנשים החמודים שסיפקו המלצות בעונה שעברה – ביניהם גורי אלפי, גיתית פישר, יניב ביטון, קותי סבג, אלונה סער, ג'רמי פוגל ועוד – הצטרפו העונה גם איל קיציס, צדי צרפתי, רבקה מיכאלי, צביקה הדר, ג'ימבו ג'יי ומפורסמים נוספים כדי להמליץ לנו על ספרים לקריאה. האווירה הפופית/קומית שמרחפת מעל, כמו גם אלמנט התחרות המאחד – ושלא נדבר על הטסטות הקורעות – עוזר להכל להרגיש כמו משהו יותר רענן ממועדון קריאה, וסוף סוף תוכלו להביט על המסך ולהרגיש שאתם לא שורפים את תאי המח האחרונים שלכם. רק עשו טובה, בסיום כבו את הטלוויזיה ותרימו ספר, אחרת מה עשינו בזה?
"אתה חייב לקרוא את זה", 21:30 בכאן 11

• מה רואים הלילה
• המסך
• כאן 11
• ספרים

>> ליאור שדמי שפיצר היא עורכת ומפיקה בתוכניות האקטואליה של רדיו 103fm ויועצת הלשון של הרדיו. נשואה לאלי ואמא להלל, מאור ושחר. הוציאה לאחרונה את ספרה "שנה וחצי וארבעה ימים" בהוצאת שתים, והוא זוכה לביקורות נלהבות.אתם רוצים לקרוא אותו

>> בר שחוזרים בו בזמן וחלום על חנות ממתקים. העיר של נטע בכרך
>> קשר רגשי עמוק לחומוס ויחס מיוחד מהשף // העיר של רענן נוסל
>> אירופה בשמש ים תיכונית ומפלט קסום ביפו // העיר של אמה אביטל

1. אוניברסיטת תל אביב

יש מעט מקומות שיותר מעשרים שנה אחרי שנכנסת לראשונה בשעריהם את עדיין תמיד רוצה להיות שם. כבר למדתי משפטים, מדעי המדינה, עריכת לשון וקצת היסטוריה ופילוסופיה של המדעים; עכשיו אני לקראת סיום תואר שני מחקרי בלשון עברית, כותבת תזה על אלתרמן ומחכה לראות מה מחכה לי בהמשך. אני עובדת מהספרייה, כותבת על הספסל מול הדשא ומתייחסת לקפיטריה של גילמן כאל הבית שאפשר תמיד לחזור אליו בצהריים ולקטר למה שוב יש קוסקוס. שרק לא ייגמר.

2.קפה גרונימן

הקפה-בר-פיצה בלב רמת אביב, ליד הספסל הקבוע שאני אוהבת לכתוב בו בערב, הוא מקום משמח שנכנס ללב ואין בו טיפה של ציניות. העובדים תמיד בגוד ווייבס, האווירה מחבקת, והאירועים שהם מארחים בונים אותנו פה כקהילה שמחזקת ומנחמת במיוחד בימים אלה – מערב סרט לכל המשפחה בחופש הגדול, לטעימות של יין מהעוטף ולצפייה משותפת בטקס הזיכרון לשבעה באוקטובר – כדי לבכות יחד, להבין מהי ערבות הדדית וקהילה ולהרגיש שיש בשביל מה להילחם.
רדינג 34 תל אביב (רמת אביב)

3.דיזנגוף סנטר

הסנטר הוא לא קניון, הוא כמעט יצור חי. ביליתי בו ימים שלמים כילדה בשנות השמונים, ברחתי אליו בתיכון לראות סרטים בקולנוע דיזנגוף ב-11 בבוקר, מכרתי תכשיטים שעיצבתי בדור הראשון של יריד המעצבים ומעולם לא הלכתי בו לאיבוד. אני עוד מעט בת 50 אבל עדיין קצת ילדת סנטר בלב.

4. האחים גרין

עורכי לשון הופכים להיות בסיום הכשרתם עכברי חנויות ספרים משומשים, כי כמעט כל ספר חשוב בתחום תקנת הלשון הוא ספר שכבר אין להשיג אותו בשום חנות או הוצאת ספרים. בחנות של "האחים גרין" מצאתי סוף סוף את "יד הלשון" של יצחק אבינרי אחרי לא מעט חיפושים, ועוד המון פנינים שאת חלקן לצערי השארתי בחנות. מומלץ בחום לא רק לציידי מציאות אלא לחובבי ספרות וספרים באשר הם.
ידידיה פרנקל 39 תל אביב (פלורנטין)

5. רחוב טשרניחובסקי

הספר שלי "שנה וחצי וארבעה ימים" מתרחש ברובו בדירת סטודיו דמיונית בטשרניחובסקי, מרחק הליכה מבית דמיוני לא פחות ברחוב רש"י. כשהתחלתי לכתוב אותו העברתי את ימי שישי בטשרניחובסקי על פי מסלול כמעט קבוע – שיטוט במעלה הרחוב מגן מאיר ועד אלנבי ואיתור מקומות חדשים שעוד לא צילמתי, חיפוש מציאות ב"מדף הספרים של פאני" (טשרניחובסקי 5), וקפה עם עוגייה לקחת בקפה גילי שמתחת למלון סול (טשרניחובסקי 17), אחר כך הייתי מוצאת לי ספסל ומתחילה לכתוב את כל הרעיונות והמשפטים הטובים שהיו עולים, אוספת לי ערמות של השראה שיספיקו עד לשישי הבא.

מקום/תופעה לא אהוב.ה בעיר:

תל אביב שהכרתי נעלמת. מקומות שאני אוהבת נסגרים כל הזמן, ומחירי הדירות הפכו את המציאות שהייתה הנורמה לפני עשרים שנה, כשהייתי רווקה שגרה בדירות שותפים, לזיכרון ישן ולא רלוונטי. אני אומנם גדלתי פה, אבל אנשים היו עוברים לתל אביב כשלב, כתחנת מעבר בדרך להבנה של מי הם ומה הם ומה הם רוצים להיות. היום זה כמעט בלתי אפשרי לעשות את זה – לדשדש ולחפש את עצמך, לספוג אווירה ורעיונות בדרך לרומן או לסרט או לרעיון המוצלח הראשון. עכשיו נראה שחייבים להצליח מהר – או להידחק החוצה.

השאלון:

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
המופע YouMake ReMake – אנסמבל ציפורלה ורננה רז בדיאלוג מרתק ומצחיק בין הבמה לסרטוני רשת, שיש בו אמירה מקורית על התרבות שאנחנו חיים בה. המופע הזה ענה לי על השאלה שמטרידה אותי שנים: מה אדם שלא רואה כדורגל, אירוויזיון או תוכניות ריאליטי יכול לראות על מסך ענק בבר עם בירה ופופקורן ומלא אנשים נחמדים שהוא לא מכיר? כי גלילה אין־סופית בטיקטוק הייתה צריכה בכלל להיות פעילות חברתית – לצחוק יחד, לחשוב יחד, להגיד על זה משהו בעל משמעות. מומלץ!

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה לאחרונה?
שירי "הטור השביעי" ו"רגעים" של נתן אלתרמן. השירה העיתונאית של אלתרמן, שחלק גדול מהתזה שלי עוסק בה, לימדה אותי שאפשר ליצור אמנות ולכתוב שירה פורצת דרך תוך כדי עבודה בחדשות באחת התקופות המסויטות, הקשות והמאתגרות בתולדות העם היהודי. אפשר להיות שקוע באקטואליה עד צוואר ולא להפוך ציני, אפשר לכתוב באירוניה, בחמלה או בביקורת, ועדיין לעודד ולתת ביטוי לרחשי הלב של ציבור שלם.

לאיזה ארגון או מטרה את ממליצה לתרום או להתנדב בזמן הזה?
ארגון "לב אחד"– ארגון סיוע אזרחי שהוא רשת ביטחון אנושית. עשרות אלפי המתנדבים של הארגון התייצבו מאז שבעה באוקטובר לצו 8 אזרחי – הקימו חמ"לים, יצאו לשדות עם החקלאים להחליף את העובדים הזרים, סייעו לפצועי צה"ל בבתי החולים ובמחלקות השיקום, תמכו במפונים במלונות והפעילו תוכניות חינוכיות לנוער, ליוו את משפחות המילואימניקים והקימו מרכז סיוע למשפחות החטופים. הפעילות שלהם, המבוססת קודם כול על הלב הענק של המתנדבים, היא זו שנותנת את המשמעות למושג חוסן לאומי.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
נאמני ארונות הנתינה והספריות הקהילתיות, אלה שדואגים מכל הלב ובהתנדבות שהספרים יהיו מסודרים והבגדים יהיו תלויים על הקולבים או מקופלים בערמות לפי קטגוריות – כדי שהחלופה של קיימות תמיד תיראה זמינה, נעימה ונגישה. וכמה זה משמח לראות ילדים שבוחרים לעצמם משהו שהם אוהבים מתוך השפע שמישהו אחר הניח עבורם, ואז חוזרים כדי לשים שם משהו אהוב שהם מוכנים לשחרר ולהעביר הלאה!

מה יהיה?
אני די בטוחה שאת השאלה הזאת לא מומלץ להפנות למישהו כמוני, שעובד בחדשות 5-6 ימים בשבוע, קורא את כל העיתונים ואת כל אתרי החדשות וחי ברשתות החברתיות. אבל כשאני מנסה להדוף את החרדה והייאוש אני נזכרת שאנשים עוד באים למפגשי סופרים, מתרגשים מטקסטים ונרשמים לאוניברסיטה ללמוד את ביאליק ואלתרמן ולאה גולדברג – וזו ההוכחה שמתחת לכל הקושי הלב של המקום הזה עדיין פועם, ויש לנו מספיק אורך רוח ואוויר לנשימה כדי לכתוב את הפרק הבא.

• העיר שלי
• ספרים
• ספרות ישראלית
• טשרניחובסקי
• האחים גרין
• דיזנגוף סנטר
• אוניברסיטת תל אביב
• גרונימן

אנחנו לא מפסיקים – וכנראה שגם לא נפסיק לעולם – להתבכיין על כך שהוליווד ויתרה על הרעיון של סיפורים מקוריים ועסוקה בעיקר בסיקוולים, רימייקים ועיבודים ליצירות קיימות. עם זאת, צריך להודות, פה ושם יוצאות מזה גם יצירות מוצלחות, ולחובבי הספרים מצפה שנה שאפשר להתענג עליה, בקולנוע ועל המסכים הביתיים. בין ענקי הספרות שעבודותיהם זוכות לעיבוד השנה נמצאים אמילי ברונטֵה, מרגרט אטווד, אניד בלייטון, אלבר קאמי ודון וינסלו. והכי מרגש: אבי הסיפור האפי, הומרוס, זוכה לטיפול של כריסטופר נולאן בפורמט IMAX עם עיבוד קיצי של "האודיסיאה". בשב​יל זה למדנו חמש יחידות ספרות.

>>שנה פיצוץ: 26 סדרות, משחקים וסרטים שיעשו לכם את 2026
>>מריח כמו 2026: 27 הסדרות הכי טובות שבטח תרצו לראות בינואר

אנקת גבהים // Wuthering Heights

העיבוד הספרותי של אמרלד פנל צפוי לזרוק בקבוק מולוטוב לכיוונה הכללי של השיחה התרבותית של תחילת 2026. סיפור האהבה הרעיל של אמילי ברונטֵה מקבל עכשיו "פֶנֶלינג" אמיתי, עם שירים של Charlie XCX, קאסט מדובר (מרגו רובי, ג'ייקוב אלורדי) וסימני מרכאות פרובוקטיביים סביב הכותרת על הפוסטר, כאילו אמורים להגיד אותה בטון ציני. אמנם Wuthering Heights נחשב לרומן רומנטי מכונן, אבל הוא ממש לא רומנטי עם "ר' קטנה", ולכן הסלוגן "סיפור האהבה הגדול ביותר בכל הזמנים" עלול לבלבל כמה טיפוסים ספרותיים.​
בבתי קולנוע ברחבי העולם: 13 בפברואר​

אחסון קר // Cold Storage

דייוויד קֶפְּ כתב את העיבוד ל"פארק היורה" של מייקל קרייטון, אבל כתסריטאי-במאי יש לו גם מפלצת באווירה קרייטונית משל עצמו, בדמות הרומן שלו מ־2019. הספר מגיש רעיון מדע־בדיוני מתקופת המלחמה הקרה בהקשר מודרני, כשחדירה למתקן צבאי מובילה לשחרור של פטריית־טפיל על העובדים במחסן לאחסון עצמי. ליאם ניסן, ג'ו קירי מ"Stranger Things" וסוזי בייקון יקוו להתחמק מהגוש המפלצתי. האחרונה יכולה לבקש טיפים להישרדות מאביה, קווין ביקון, כוכב קלסיקת האימה "Tremors".​
בבתי קולנוע ברחבי העולם: 13 בפברואר​

שבור // Broken

הרומנים של דון וינסלו כבר עובדו בידי ג'יין קמפיון ("כוחו של הכלב") ואוליבר סטון ("Savages"), הקולנוען האחרון שצולל אל עולמות האלימות שלו הוא בארט לייטון מ"המתחזה", שחוזר סוף־סוף עם עיבוד נואר־לוס־אנג'לסי לאחת מהנובלות בקובץ הנובלות של וינסלו מ־2020, "Broken: Six Short Novels". זהו מותחן פשע לחובבי "Heat", עם כריס המסוורת' כגונב תכשיטים חלקלק ומארק רופאלו כשוטר הדולק בעקבותיו.​
בבתי קולנוע ברחבי העולם: 13 בפברואר​

בעל זבוב // Lord of the Flies

הסרט של פיטר ברוק מ־1963, המבוסס על רומן ההתבגרות הקודר של ויליאם גולדינג, נשאר עד היום חזון מצמרר של האכזריות הטבועה בבני האדם. ג'ק ת'ורן, התסריטאי של The Hack, Help ו־Toxic Town, מכיר דבר או שניים על מה שקורה לבני אדם במצבי קיצון, והוא יביא זווית רעננה על קלאסיקת גולדינג בעיבוד הטלוויזיוני הזה ל-BBC. עם קאסט של שחקנים ראשונים בגילאי 10–13 ונופים מלזיים מרהיבים, זו צפויה להיות טלוויזיה עוצמתית ומעוררת מחשבה. ייתכן שאפילו תהיה זו ה"התבגרות" של השנה.​
על מסך ה-BBC באפריל

"בעל זבוב" (צילום: יסי ציבור/ BBC)

פרויקט הייל מרי // Project Hail Mary

רומן המד"ב של אנדי וייר, "The Martian", הפך לאחד הסרטים הטובים של רידלי סקוט בשנים האחרונות. עכשיו מגיע תורם של פיל לורד וכריסטופר מילר מ־21 Jump Street להפוך את המדע הבדיוני הקשוח של הסופר האמריקאי לחוויה בלוקבאסטרית מסעירה. שני העיבודים של וייר חולקים תסריטאי מבריק אחד, דרו גודארד, שייתן למורה־שהפך לאסטרונאוט של ראיין גוסלינג לא מעט תרגילי חשבון בזמן שהוא מנסה להציל את האנושות.​
בבתי קולנוע ברחבי העולם: 20 במרץ​

העץ הקסום // Magic Faraway Tree

סדרת הספרים משנות ה-40' של אניד בלייטון היא סיפור מטורלל לגמרי על עץ שהוא בית למגוון דמויות משונות במיוחד ולחבורת ילדים שובבים שמטפסת עליו. זה בעצם "פחד ותיעוב" בגרסת בלייטון, או "חלום ליל קיץ" אנכי יותר, חלום צ'דר בריטי־מאוד של הרפתקה ובריחה אל בין העננים. סיימון פרנבי, התסריטאי השותף של "פדינגטון 2", עומד מאחורי העיבוד המודרני הזה, מה שמבטיח כמה בדיחות מצוינות.​
בבתי הקולנוע בבריטניה ובאירלנד: 27 במרץ​

הזר // The Stranger

סטודנטים בוהמיינים, חובבי The Cure ופאשניסטות עם כובע ברט – לשמוח! הנובלה האיקונית של אלבר קאמי על ניכור קיומי ודכדכת פוסט־קולוניאליסטית זוכה לעיבוד מתובל של פרנסואה אוזון, עם בנז'מן וואזן מ"Summer of 85" כמֶרְסו, הרוצח הלא־מובן. עם 159 עמודים דקיקים בלבד, הספר של קאמי מ־1942 הוא כנראה האורך המושלם לעיבוד קולנועי. ייתכן גם שאוזון הוא היוצר המושלם למשימה הלא פשוטה הזו.​
בבתי הקולנוע: 10 באפריל​

האודיסאה // The Odyssey

הומרוס פוגש את כריסטופר נולאן. הסופר הקדום פוגש את הבמאי פורץ הדרך. שיעורי ה"בגרות" שלך ביוונית קלאסית נפגשים עם הגאולה. ייתכן שזה הסרט המצופה ביותר של 2026, והטקסט המכונן הזה, מבחינת מה שסביבו נבנה רוב הסטוריטלינג המערבי ב-2000 השנים האחרונות, קם לחיים קולנועיים מרהיבים ומשודרגי IMAX. מאט דיימון הוא אודיסאוס, החוזר אל אשתו (אן האת'אוויי) ואל בנו (טום הולנד) אחרי שנים של לחימה במלחמות טרויה, רק כדי לגלות שדווקא החזרה הביתה היא החלק המסובך.​
בבתי קולנוע ברחבי העולם: 17 ביולי

תעתוע // Verity

קולין הובר, מחברת "It Ends with Us", כנראה תתפלל שהעיבוד הקולנועי הגדול הבא ליצירתה לא יסתיים בעוד קרב משפטי מכוער. הבמאי מייקל שולטר נשמע כמו וייב טוב, וב"The Idea of You" הוא כבר הצליח להפוך פאנפיק לקומדיה רומנטית מחושבת על פערי גיל. "Verity", שיצא במקור בהוצאה עצמית של הובר ב־2018 (ובארץ נקרא "תעתוע"), מאחד מחדש את שולטר עם אן האת'אוויי, במותחן על סופרת צללים (דקוטה ג'ונסון) שמגלה שסופרת רבי־המכר (האתאוויי) אינה מי שהיא נראית.​
בבתי הקולנוע ברחבי העולם: 2 באוקטובר​

Whalefall

הנה שאלה: האם אתה עדיין "רוכב על לווייתן" אם אתה נמצא בתוך הלווייתן? זו בדיוק הסיטואציה המתוארת ברומן ההישרדות של דניאל קראוס משנת 2023. אוסטין אברמס ("Weapons") מגלם צוללן שנבלע בידי לווייתן זרע באורך 80 רגל, ויש לו שעה אחת בלבד להימלט לפני שייגמר לו החמצן. ג'וש ברולין מגלם את אביו המנוח של הצוללן – ורוח הרפאים של אבא היא דווקא החלק הכי פחות מטורף במאש־אפ עתיר הקונספט הזה בין "הכחול הגדול" ל"קבור".​
בבתי הקולנוע ברחבי העולם: 16 באוקטובר​

Remain

ניקולס ספרקס ו־M. Night Shyamalan אולי נשמעים כמו אחד הצמדים הכי לא סבירים מאז ניק קייב וקיילי מינוג, אבל הסיפור העל־טבעי הזה הוא כנראה תוצאה של כמה עשורים של ניסיונות משותפים של הסופר והבמאי. כמו בספר שכתבו יחדיו, הסרט יעקוב אחר אדריכל מתאבל (ג'ייק גילנהול) שנוסע לקייפ קוד לצורכי עבודה, ורק שם פוגש אישה מסתורית (פיבי דנוור) שהופכת את חייו על פיהם.​
בבתי הקולנוע בארצות הברית: 23 באוקטובר​

Ebenezer: A Christmas Carol

סוף־סוף, עיבוד חדש של "A Christmas Carol"! בגרסה הזו, זהו סיפורו של הדמות המושמצת ביותר בחג המולד שיוצאת לדרך שעשויה להוביל לגאולה. כן, ג'וני דפ הול בעקבות אלסטייר סים, מייקל קיין ואחרים, וגלם את אבנעזר סקרוג' הקשוח וחסר הרחמים של דיקנס. המעניין הוא שהסרט הזה מבוים על ידי טיי ווסט מ"MaXXXine", במאי בעל כישרון למהלכי אימה צבעוניים אך יצירתיים. יש מצב שהפעם זה אפילו יהיה מפחיד.​
בבתי קולנוע ברחבי העולם: 13 בנובמבר​

זריחה על האסיף // Sunrise on the Reaping

ספר הפריקוול השני של סוזן קולינס ל"משחקי הרעב" יצא בתחילת 2025, אבל הוליווד לא מחכה לאף אחד – והנה מגיע כבר עיבוד הקולנוע. "The Ballad of Songbirds and Snakes" סיפר את סיפורו של קוריאולאנוס סנו הצעיר; "Sunrise on the Reaping" מחזיר אותנו לשנות ההתהוות של היימיץ' אברנייתי (ג'וזף זאדה), המנטור הציני של קטניס, שגילם וודי הרלסון בטרילוגיה המקורית. לפי החישובים שלנו, זה משאיר רק פריקוול מתקופת הגור של החתול באטרקאפ.​
בבתי קולנוע ברחבי העולם: 20 בנובמבר​

אחיינו של הקוסם //The Magician’s Nephew

חשבתם שהכול התחיל עם "האריה, המכשפה וארון הבגדים"? טעיתם. למרות שזהו הרומן השישי שפורסם בסדרה, "The Magician’s Nephew" הוא לגמרי סיפור המקור האמיתי בסדרת "דברי ימי נרניה" של סי.אס לואיס, ולכן יש היגיון מוצק בכך שהרומן מ־1955 הוא גם נקודת הפתיחה של פרנצ'ייז הפנטזיה החדש בן שבעת הסרטים של נטפליקס וגרטה גרוויג. זהו הסיפור שמביא את בריאת נרניה, כמה ילדים אנגלים שובבים וכמובן – החתול הגדול מכולם, אסלן.​
בבתי קולנוע ברחבי העולם: 26 בנובמבר​

חולית: משיח // Dune Messiah

עלייתו ונפילתו של פול אטריידס מתוארות ברומן השלישי בסדרת "חולית" של פרנק הרברט, "Dune Messiah", והן – יחד עם מלחמת הקודש שמביאה לחורבן המוני על פני אראקיס והגלקסיה – אמורות להוות את עמוד השדרה של החלק השלישי בטרילוגיה של דני וילנב. אבל מה בעצם אומרת כותרת הסרט? האם "Part Three" תצלול גם אל "ילדי חולית" (1976)? כך או כך, הולך להיות מאוד ספייסי.​

• המסך
• ספרים
• ספרות
• קולנוע