כשאתה רוצה להיות אמן – ועל אחת כמה וכמה אמן בישראל הקטנה – אתה חותם על חוזה מול הקהל, ומול המבקרים. החוזה הולך כך: אתה כאמן עושה כמיטב יכולתך להוציא יצירה שמכבדת את עצמה, ואתה מקבל את העובדה שמהרגע שהיא רואה אור – אנשים יכולים להביע את דעתם לגביה. הקהל מביע את דעתו דרך האזנות וטוקבקים, ואילו המבקרים יכתבו לדעתם מה עובד ומה לא עובד ביצירה – והיוצר צריך לקבל את זה. לא סתם אמנים שעונים למבקרים נשמעים, כמעט תמיד, בעיקר מעוררי רחמים.
>>

עוז זהבי הפר את החוזה הזה, כשהגיב לפני מספר ימים בריאיון לגיא לרר עלביקורת של אסף נבו ב"וואלה! תרבות", ובחר – ברוח הסאבטקסט של הביקורת לטענתו – לגדף אותו ואת אמאשלו. הגישה של נבו בביקורת היתה צינית, ולמרות שאני מסכים עם הרבה ממה שכתב, אני יכול להבין למה זהבי לא הצליח לקחת אותה לתשומת ליבו.אז למרות שבדרך כלל אני נמנע מלפנות ישירות ליוצרים בביקורת שלי (כי אני כותב לכלל הקוראים), הפעם, עוז זהבי, אני אפנה אליך ישירות:תשמע, אני מבין אותך. אתה מגן על היצירה שלך. אתה אוהב את מה שעשית, וזה בסדר. אבל אני רוצה שנעמיק רגע. אני רוצה שאתה, כיוצר, תצא מהביקורת הזאת עם משהו, ושלא תרגיש שכל הטקסט הזה כולו אומר "כוסאמא שלך".

אז קודם כל – שחרר, אחי, שחרר. אתה יכול לא להסכים עם הביקורת, אבל אם תשחרר לרגע את המגננה על הבייבי שלך, אני מבטיח לך שתרוויח יותר. יופי, עכשיו בוא נצלול.בתור התחלה, קשה לי לקרוא ל"תור זהבי", אוסף של שישה שירים, בתואר "אלבום" – וזה היה הסימן הראשון עבורי שרצת על הפרויקט הזה. התחושה העיקרית שיצאתי איתה מההאזנה לשירים היא שרצית לנסות את מזלך כזמר, כתבת כמה שירים, והפסקת כשהרגיש לך שיש מספיק שירים כדי להוציא אלבום. ואין שום בעיה עם זה, אבל מהצד זה לא מרגיש מספיק.

יש בעיה אחרת, והיא שכל אחד רוצה להיות ראפר ו/או זמר (אבל בעיקר ראפר), וכפי שעמיתי נבו ציין, גם אתה ברחת קצת למחוזות ההיפ הופ. יש לנו אינפלציית זמרים, וכל אחד שיודע להבדיל בין דו למי (וגם כאלה שלא) חושב שהוא יכול להיות זמר. זה נהיה בולט עוד יותר כששחקן מפורסם, שידוע פחות בשל יכולותיו המוזיקליות, נכנס לזירה, ולכן הכישלון שלך בתור זמר הרבה יותר בולט מכשלונו של אדם אנונימי שחשב שהוא יכול לשיר. אם היה לך כישרון מוזיקלי של פעם בדור והיה יוצא פה איזה מאסטרפיס מוזיקלי, הייתי עוד מתלהב. אבל המוצר לא משהו, אין משמעות לסדר של השירים, ובקושי יש להם שפה משותפת מלבד סגנון מוזיקלי (וגם זה לא תמיד אחיד).

אבל אולי כדאי שנתייחס גם לתוכן. כשאתה מדבר על פוליטיקה אתה לא נוקט עמדה, כשאתה מדבר על עצמך אתה רק אומר כמה מדהים אתה, והמוזיקה שאתה מייצר (או לפחות המפיק המוזיקלי שלך, ארנון זיו, מייצר) לא חידשה שום דבר. אין בה עומק, ויותר חשוב מזה – אין בזה אמת. לאורך כל הדרך הרגשתי שאתה משקר לי בפנים, לא האמנתי למילה שיוצאת לך מהפה לאורך כל הדרך. דווקא האמנתי לך כששיחקת את איציק בעספור, האמנתי לך כשאמרת שאתה שוכב עם נשים טרנסיות (צעד חשוב שאני מקווה שייזכר יותר מאשר האלבום שלך), ואפילו האמנתי לך כשקיללת את מי שמבקר אותך. אבל הפעם, במוזיקה, זה לא עבד.

אני בטוח שיש לך דעה פוליטית הרבה יותר ברורה ממה שהצגת, ואני בטוח שאתה גם יודע שאתה רחוק מלהיות הגבר על חלל שאתה מתאר כאן. כולנו דפוקים ומכוערים, וזה בסדר גמור, אבל אולי הרגילו אותך להיראות טוב מול אור הזרקורים עד שכבר שכחת איך זה להיות מכוער. רגע, אדבר בשפתך – אי שם לפני עשור, הכרתי שחקנית מוכשרת וחדה שהאתגר הגדול שלה היה ללמוד איך להיות מכוערת. היא כל הזמן היתה מודעת לאיך שהיא נראית ונשמעת, ורק כששיחררה מזה היא הצליחה להביע רגש אמיתי. צריך ללמוד איך להיות מכוער, וזה תקף גם בכתיבת השירים – בין אם זה שיר פוליטי, ובין אם זה שיר מרגש. לא מספיק להגיד איך אתה מרגיש, צריך למצוא לזה ביטוי פואטי מעניין. אלא אם אתה נועה קירל, אבל אתה לא הן, וגם לא נראה לי שלשם אתה מכוון.

בקיצור, עוז זהבי, הכל מתנקז לזה שאם אתה רוצה לכתוב – לך תלמד. אם אתה רוצה לשיר – לך תלמד. בדיוק כמו שלמדת משחק. אז אוקי, הניסיון הראשון שלך כאמן מוזיקה לא הצליח. לא נורא. החדשות הטובות הן שזהו האלבום הראשון שלך, ומכאן אתה רק יכול להשתפר. אז אם אתה רציני בנוגע למוזיקה, הנה כמה טיפים להמשך הדרך:
1.את אף אחד לא מעניין כמה אתה גבר או כמה אתה מדהים. בניגוד למה שאמנים רבים מניחים היום, העצמה עצמית היא לא נושא מעניין לכתיבה – אלא אם כן אתה ראפר, וגם אז אתה צריך לעמוד ברף מאוד גבוה.
2.תלמד עוד מבנים של חריזה מלבד לחרוז כל שורה.
3. שחרר מגננות ואל תתאהב ביצירה, אחרת תהיה עיוור מדי בכדי לשנות אותה. תלמד לקבל ביקורת, גם אם היא טיפהל'ה עוקצנית.
4. תכתוב דברים אמיתיים, כי את ההצגה שאתה מוכר לנו באלבום כבר אי אפשר לקנות.
מקווה שעזרתי, רק אל תקלל את אמא שלי. חבל עליך, היא מרוקאית.

• ❤ תרבות
• ביקורת מוזיקה
• ביקורות
• עוז זהבי

עם ירידת העצימות של המלחמה (או לפחות ירידתה מהיום יום של רובנו), הטלוויזיה הישראלית מנסה לגשש את דרכה חזרה לשגרה. תחילה חזרו תכניות הבידור/סאטירה, דוגמת "זהו זה" או "ארץ נהדרת" (תוך התנצלות מתמדת ורצון "לספק אסקפיזם"), אחר כך באה "הכוכב הבא" (בהתחלה תוך מחאה ציבורית) שסיימה עונת בזק בשבוע שעבר – ועכשיו, הגיע זמנו של הריאליטי הטהור.

>>

קשת החזירה למסך עונה חדשה של "המטבח המנצח VIP" וממש באותו יום עלתה ברשת – סוף סוף, צריך לציין – "פקין אקספרס". הפורמט המושקע, שהיה אמור לעלות ב-10.10 (ואפילו הוצג לראווה בגמר "האח הגדול", ההוא שנדמה לכם שנערך לפני שנתיים אבל בעצם היה לפני חצי שנה) נדחה לפברואר בגלל מלחמת שבעה באוקטובר, והציג את פרק הבכורה שלו אתמול – בתקווה להיות קרש ההצלה לרייטינג המדשדש של רשת, שמפסידה קבוע בפריים טיים ל"פטריוטים" של ערוץ 14.

התכנית, שמבוססת על פורמט מתוצרת הולנדית, מרגישה כמו בן כלאיים של מספר פורמטים שמוכרים לנו מאוד – יש בו מהמשימות של "הישרדות", מהאינטנסיביות של "המירוץ למיליון" וגם את פורמט ה"ניתן לכם דולר אחד ביום ועם זה תסתדרו" (מה שהיה אמור להיות הרעיון המכונן מאחורי "2025" הכושלת של קשת, לפחות אם להאמין לנאור ציון). בקיצור, הרבה קצוות פתוחים – אבל לטעמי אין כאן משהו שלם.

מגיש הפורמט הנבחר הוא עוז זהבי – וגם כאן, ברור לגמרי לאן שואף הרפרנס. נקודת אמצע קלאסית בין רון שחר של "המירוץ למיליון" לגיא זוארץ של "הישרדות" – גבר כל-ישראלי אולטימטיבי, מספיק נעים למראה מצד אחד ומספיק מסוקס מצד שני כדי להעביר את הפורמט הקשוח הזה.

מה הרעיון? בקצרה, תשעה זוגות יוצאים מאיזור הנוחות של ישראל – וממריאים לצד השני של העולם (לפחות באוטופיה העאלק-אירופית שלנו, כי בתכלס אנחנו בדיוק באותה יבשת) כדי לעבור את "מסלול הדרקון" של מזרח אסיה, זה שמתחיל בקמבודיה, עובר דרך לאוס ונגמר בתאילנד. המשימה של הזוגות הללו היא לעבור את המסלול מהר ככל האפשר, כל זה כשההפקה גוזלת מהם את הטלפונים ואת כרטיסי האשראי, ומעניקה להם דולר אחד ביום. עם זה, הם צריכים להסתדר במסע שלהם – שבסופו פרס של מיליון שקלים.

לפחות לפי הפרק הראשון, יש למתמודדים קושי גדול במימוש היכולות שלהם. מכיוון שעם דולר אחד אי אפשר לעשות כלום (גם לא בקמבודיה, מי היה מאמין?), בעצם אין בחינה אמיתית ליכולות שאיתם באים המתמודדים. חוץ, כמובן, מהיכולת שלהם להתחנן באנגלית רצוצה לאנשים שלא ממש מבינים אנגלית (כי הם מקמבודיה), בבחינת "גיב מי גיב מי פליז סטיי הוטל סליפ איט גיב מי סליפ ווטר". אין כאן מדידה של תושיה או יכולות אלתור, אלא פשוט של היכולת לסחוט רגשית את המקומיים – שכמובן מככבים כפרופס בתוך העלילה, כי אתם יודעים, אסייתים.

התחושה היא שמרוב ש"פקין אקספרס" רוצה להיות מלא דברים היא לא ממש מציעה משהו ברור לצופים שלה. בליל של תכניות ריאליטי תוצרת "רשת" (הנה הם אוכלים עקרב כמו ב"מירוץ למיליון", הנה הם הולכים למשימת חסינות כמו ב"הישרדות") שנועדו בעיקר למשוך את הצופים – בעזרת החיבור הקוסמי בין ישראלים טיפוסיים (וולגריים, גסים מאוד, צעקניים, מה שנהוג לקרוא "צבעוניים") והתמה הישראלית השנייה – והיא המשיכה הדי מוזרה למזרח הרחוק.כן, זהו פורמט "הטיול הגדול אחרי הצבא", שתמיד נועד להימשך לכל מיני מקומות עניים למדי עם חיים של נדודים ונוודות ומעבר ממקום למקום, תוך כדי טיול בנופים מרהיבים. אם תרצו, סוג של חלום ישראלי שהתממש בעזרת הפורמט הזה. ניסיון לקלוע לטעם הישראלי הרחב ביותר – שהוא בדרך כלל טעם של פאד תאי מתקתק מדי.

מבחינת ליהוק המתמודדים – זהו ליהוק ישראלי קלאסי ל-2024. רוב הזוגות נמצאים בערך בגילאים של "הישרדות" ו"האח הגדול" – איפשהו באזורי ה-30 פלוס. יש כאן אפילו כמה מיני סלבים – לירון לב שהייתה שחקנית ב"רמת אביב גימל", "סיטי טאוור" וכמובן סדרת הדרמה עטורת הפרסים "אהבות ושקרים" בשידורי המהפכה, וגם רם שטראוס – שוער שגדל במכבי חיפה, ושיחק לימים גם בהפועל תל אביב ואפילו בכמה קבוצות בחו"ל.

שתי יציאות מהקופסא, ברמה הליהוקית, שאולי עוד יעשו כאן משהו: אחת זה זוג נשי חד מיני (אילנית ועדן, שתי נשים נשואות), והשנייה זה עילי ומיטב – אולי ההברקה של התכנית, לפחות מבחינתי, מאחר והביאו זוג אחים שפשוט שונאים אחד את השני ולא מפסיקים לעקוץ. עילי, אגב, מספר בגאווה שהוא היועץ הפרלמנטרי של חבר הכנסת דני דנון – מיטב מסבירה שזה בגלל שאין לו חברים, וכשאני מסתכל על חבר הכנסת שעילי עובד בשבילו… ובכן… זה נראה די הגיוני.

נקצר: "פקין אקספרס", למרות ההבטחה הגדולה והפרומואים המפוצצים, מרגישה כמו עוד מאותו הדבר. עוד ריאליטי במזרח, עוד אנשים רצים עם מעטפות וסימני דרך, עוד משימות חסינות ומדליות על הצוואר. יכול להיות שזה יעבוד, כי המוצר הבסיסי וסוג האנשים שמופיעים על המסך כבר בהחלט הוכיחו שהם יודעים למשוך את עם ישראל אל המסך. בשורה חדשה לעולם הטלוויזיה אין ולא תהיה כאן.
>> "פקין אקספרס", ראשון 21:30, רשת 13

• ביקורת טלוויזיה
• רשת 13
• ריאליטי
• עוז זהבי

בשנת 2007 צצה על המסכים בישראל סדרת פשע חדשה שמנסה להיות "הסופרנוס" הישראלי. שמה הוא "הבורר", ולמרות שהיא רחוקה באיכות שלה מהתסריט המשובח של "הסופרנוס", היא הייתה מהפכנית הן מבחינת הפקה והן מבחינת ההשפעות שלה על הז'אנר בישראל. המונים צפו בסדרה של רשף לוי שהביאה שפה מרעננת ופרשנות מעניינת לעולם הפשע הישראלי. שנה אחר כך הגיעה "עספור", שהציגה סיפור על ארבעה עברייני-צעצוע טובי לב שגרים באוטובוסים נטושים בהרי ירושלים. הסדרה הזאת פתחה את הדלת לסדרות כמו "מטומטמת" ו"זגורי אימפריה". כעת מגיעים הטוענים החדשים לכתר, עידו דרור ודוד דהן, עם הדרמה היומית החדשה "420", שעוסקת ביחסי הקנאביס עם החוק גם בתחום הסחר הלא חוקי וגם בתחום הקנאביס הרפואי.

הסיפור מתמקד באסי וניבי (עוז זהבי ויובל שרף), זוג הורים גרושים עם ילדה חולת אפילפסיה. השניים מנסים להשיג עבור ביתם את "נירוונה", זן קנאביס שפותח בישראל שהשמן שלו הוא היחיד שמונע ממנה התקפים אפילפטיים. אסי נעזר בשני דילרים לא מוצלחים (דולב מסיקה ונווה צור) שחייבים המון כסף לאנשים הלא נכונים. כביכול, על הנייר, מדובר בסיפור על חברות התרופות שמשתלטות על תחום הקנאביס הרפואי, בפועל זה סיפור מאד מוזר שמרגיש כמו קומדיית סטלנים שחושבת שהיא דרמת פשע.

הוויד בישראל הפך כר מזמן לחלק מהתרבות התל אביבית ומחוצה לה, אפילו בסדרת הנוער המצוינת "בני אור" התמקדו בסחר לא חוקי בקנאביס ובטלוויזיה זה בטח לא חדש לנו, הרי כולנו ראינו את "עספור" וכולם כבר יודעים שהיחס לוויד השתנה. הבעיה הכי גדולה של "420" היא האופן המיושן שבו היא מציגה את הקנאביס כסם מסוכן: בשלב מסוים בפרק הראשון, למשל, אחד הדילרים עובר מפרנויה מוגזמת לחרמנות מגעילה "תחת ההשפעה", וכשרוצים להציג את הדילרים כצמד סטלנים לא יוצלחים, הם פשוט יושבים על הספה ומעשנים בשעה 16:20, כאילו מישהו אשכרה מחכה לשעה 16:20 כדי לעשן. אין תירוץ לנקודת המבט הזאת שמרגישה מאולצת ושמרנית.

וויד כבר לא נתפס בעיני הקהל כסם שמשנה את האדם וגורם לו לאובדן שליטה מוחלט. כי הוא לא. יש המון סמים אחרים שעושים את העבודה הזאת ואין סיבה להציג סטלנים כאנשי מערות שאיבדו את הנבוט שלהם. בכל פורמט שבו יש שתי דמויות משניות משעשעות, הן בדרך כלל גונבות את ההצגה. זוהי דינמיקה שהחלה להשתלט על סרטים וסדרות בעיקר בזכות הדינמיקה של טימון ופומבה ב"מלך האריות". כאן לא כיף לראות את טימון ופומבה, בעיקר כי הן הופכות לדמויות לא אמינות בשום צורה. הבעיה האמיתית של הוויד הם לא הסימפטומים. העישון מזיק כך או כך, אבל במקרה הכי גרוע של עישון קנאביס אצל בגירים הם יהיו קצת רעבים ויצחקו יותר מדי. בטח לא יסניפו יד של אישה זרה לחלוטין מבלי שהיא שמה לב.

לפחות עוז זהבי עובר מסך יותר ממה שהוא עובר במה, ומצליח לייצר דמות אמינה של אבא שמנסה לעשות כל מה שביכולתו כדי לטפל בילדה שלו. זה דווקא החלק המעניין של הסדרה והוא מאפשר לעוז זהבי לגנוב את ההצגה עם דמות שבנויה יחסית טוב: לוכד נחשים שעוזר לבעלי עסקים מפוקפקים להלבין אצלו את הכסף, וכאשר מודיעים שמפסיקים עבור הבת שלו את הטיפול הוא מוכן להפוך את העולם.

"420" נחלקת לשני צירים מרכזיים: התחום הרפואי בו שולטים מדענים, רופאים ואנשי עסקים, ותחום הסחר הבלתי חוקי בו שולטים עבריינים, ספקים וסוחרים. מי ששולט באגף העברייני הוא לילי (חנן סביון, עוד ד"ש מ"עספור"), ראש ארגון פשע אכזרי, וזה נחמד מאד לראות אותו יוצאת מהמשבצת של ניוטון הטיפש. לפי שני הפרקים הראשונים נדמה שהוא יהיה נבל ממש טוב לסדרה. מבצד הרפואי שולט ביד רמה אקי אבני בתפקיד המנכ"ל של חברת הקנאביס הרפואי. לעומת חנן סביון, קשה לומר שזה תפקיד חייו של אקי אבני, במיוחד אם משווים אותו לתפקיד הקודם שלו בתור הרב הצבאי הראשי בסדרה "שישו ושימחו", תפקיד בו הצליח אבני להתעלות על כל הציפיות.

ההתמקדות בשני הצירים הנ"ל מעניינת לא רק בגלל הקאסט המרשים (שכולל בין היתר את שלומי קוריאט, אלמה דישי ורועי אסף), אלא גם בגלל שהקושי של מטופלי קנאביס רפואי הוא בעיה אמיתית במערכת הרפואה של ישראל. על מנת שאדם עם פוסט טראומה יקבל מרשם לקנאביס רפואי עליו להוכיח את אי-יעילותו של הטיפול התרופתי ולשלם המון כסף על פגישות עם פסיכיאטר ותרופות. זהו תהליך ארוך ומתיש שמצריך את אישור היחידה לקנאביס רפואי של ישראל. זוהי סוגיה רגישה וכואבת לרבים ואולי הדרך להציג אותה היא לא בסדרה שמרגישה כמו שילוב בין "עספור" לסרט של גיא ריצ'י.

זה לא אומר שהסדרה עצמה לא עשויה טוב. למרות כמה שורות דיאלוג צולעות ורגעים שאמורים להרגיש אותנטיים אבל חורקים במלאכותיות, "420" מצליחה להציג את הקשיים של משפחה שנלחמת כנגד שרירותיות הטיפול בקנאביס רפואי במדינת ישראל, ואת שני הפרקים הראשונים היינו בולעים בכיף גם בלי שני הדילרים הסתומים. אם התסריטאים היו מתמקדים בציר הרפואי, עולם הפשע שמתחבר לעולם העסקים היה מתגלה גם ככה, ואפשר היה להתקדם גם בלי דה-לגיטימציה לשימוש בקנאביס. נגיד את זה פשוט: הדמויות של הדילרים מיותרות לחלוטין. זה לא עובד, לא מעניין, לא אמין ובעיקר מרגיש כאילו היוצרים לא טרחו לתחקר את השפעות הקנאביס. לסדרה הזאת יש פוטנציאל גדול להפוך למשהו גדול. יש לה את כל מה שצריך. אבל יש לה גם יותר מדי.
"420", שלישי-חמישי 22:00, HOT3 (וגם HOT VOD ו-Next TV)

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• HOT
• קנאביס
• עוז זהבי
• יובל שרף

• Facebook
• Twitter
• Email

טרגדיות

"זה הפך לשיר הכי מזוהה עם רצח רבין ועם אקו"ם"

(אביב גפן על השיר "לבכות לך", 103FM)

צדיקה

"אתה יודע כמה עזרתי לאנשים בחיים שלי? בכמה הפרשות חלה הופעתי?"

(זהבה בן, "ישראל היום")

אלגנטי

"הייתי בסצנה קרובה עם נינט ונורא כאבה לי הבטן. לא הצלחתי לאבחן את המצב וחשבתי שאם אני אשחרר זה יירד… הרשיתי לעצמי לשחרר ופתאום קלטתי שחירפלצתי"

(עוז זהבי, " 7 לילות")

פמיניסט

"אם היא לא הייתה יוצאת עם ליאונרדו, אולי היא הייתה בר רפאלי אבל כנראה הרבה יותר בקטן"

(מייקל לואיס, " 7 ימים")

טוב, אולי בכיתה ט'

"על אהבה אני לא אשיר, כי אין לי אהבה"

(אגם בוחבוט על שירה "ארטיק מסטיק", 103FM)

כתם בקריירה

"מצאנו משהו שנראה כמו איפור עיניים ואני ניסיתי לצייר לה אייליינר יפה, אבל זה יצא רע. אז חשבנו, 'טוב, נסיר את זה ונעשה חדש', אבל לא ידענו שזה היה חינה"

(גל גדות, וואלה!)

נהניתם? יש גם מהשבועות הקודמים

• לבכות לך
• גל גדות
• אגם בוחבוט
• מייקל לואיס
• זהבה בן
• ציטוטים
• בר רפאלי
• עוז זהבי
• הומור
• גיפים!!!
• אביב גפן
• מצחיק
• תל אביב
• ציטוטים מצחיקים
• עירוני
• כיכר מלכי ישראל

• Facebook
• Twitter
• Email

חמישי 31.12

עיריית תל אביב־יפו והרשות הלאומית לבטיחות בדרכים יצאו בקמפיין לערב השנה החדשה, שמטרתו לאפשר לציבור המבלים בעיר להימנע מנהיגה בשכרות. בליל השנה החדשה, 31.12.15, יסיירו דיילים ודיילות המחופשים למלאכים במקומות בילוי מרכזיים בעיר ויחלקו לציבור החוגגים שוברים חינם לשימוש במוניות שירות בעיר, בקווים 4, 5 ו־16.

מסיבות סילבסטר

לא משנה אם אתם אוהבים מוזיקת אייטיז, אינדי או אלקטרוניקה – לתל אביב יש מה להציע לכם.לפניכם פירוט המסיבות המלא של טיים אאוט:

3falling מארחים את עוז זהבי

מופע אלתורים חגיגי לכבוד ערב השנה החדשה. ארבעה שחקנים ואורח מאלתרים הצגה שלמה במקום. בהשתתפות: רועי צדוק, מולי שולמן, ענבל לורי, אלון נוימן ועוז זהבי.

מרכז ענב לתרבות, אבן גבירול 71

הטבת דיגיתל: 65 ש"ח במקום 107 ש"ח

איתמר מגיע לתל-אביב

שעות סיפור לילדים בעקבות ספרי הילדים של דויד גרוסמן, והמפורסם שבהם, סדרת ספרי איתמר. הילדים ישמעו על כובע הקסמים השחור ועל האח החדש של איתמר וילמדו איך הולכים על קירות.

17:00, ספריות ברחבי העיר, כניסה חופשית

לפרטים נוספים

שישי 1.1

בית ספר להורים

פרופ' יורם יובל מביא תובנות מדעיות חדשות, מפתיעות, ומצחיקות על עולמם הפנימי של תינוקות וילדים, ונותן טיפים להורות טובה. והפעם: ילד טוב, ילד רע, ילד מצליח: האם כבר לפני גיל שנה תינוקות יודעים להבדיל בין טוב לרע – ובוחרים בטוב? ואיך מחזקים את זה בילדות?

10:00, תיאטרון הבימה

הטבת דיגיתל: 69 ש"ח במקום 105 ש"ח

שבת 2.1

שבת חורפית במוזיאון תל אביב לאמנות – אני והסלפי שלי

סדנת יצירה בעקבות התערוכה "אני והסלפי שלי" המוצגת בימים אלו במוזיאון. בסדנה הילדים יציירו, יפסלו ויצלמו סביב נושא הדיוקן העצמי. הפעילות כוללת עבודה יצירתית בסדנה – צילום שחור־לבן, פיסול מלא יצירתיות ודמיון, עם ערכות OFFBITS וצילום צבעוני.

10:00, מוזיאון תל אביב

הטבת דיגיתל: 50 ש"ח לילד במקום 70 ש"ח

שבתות במתחם ביאליק: ביאליק – פרח חי

אסתי ניסים בהצגה בליווי גיטרה על הילד החולמני שהפך להיות המשורר הלאומי. במופע משולבים שירים מתוך "שירים ופזמונות לילדים" ואגדת "שלמה המלך והדבורה".

בית ביאליק, 45 ש"ח לילד, 25 ש"ח למבוגר מלווה. 10:30, 11:15, 12:15

הטבת דיגיתל: הורה מלווה חינם

ראשון 3.1

רצים בעיר

יוזמה חדשה של עיריית תל אביב תקים אתכם על הרגליים ותוציא אתכם לרוץ. שתי קבוצות ריצה בחינם למחזיקי כרטיס דיגיתל, האחת בגן מאיר והשנייה בפארק בגין דרום, יתקיימו בימי ראשון וחמישי. הקבוצות יאפשרו למעוניינים להשתתף במקצים השונים של מרתון סמסונג תל אביב בהתאם לרמתם האישית, ותינתן להם הנחה ברישום. כמו כן יחולקו הטבות נוספות למתמידים. תושבי העיר שאינם בעלי הכרטיס יוכלו להגיע ולהירשם במקום.

גן מאיר, פארק בגין דרום, 20:00

לפרטים נוספים

שני 4.1

עדות מקומית

התערוכה כוללת את מיטב צילומי העיתונות מהארץ והעולם, בנושאי מלחמה ושלום, סביבה, ספורט, דיוקנאות ועוד.

עד 22:00, מוזיאון ארץ ישראל

הטבת דיגיתל: 35 ש"ח במקום 52 ש"ח

שלישי 5.1

מתקן 27

המופע החדש של תיאטרון קליפה. 17 אמנים זומנו למתקן כליאה בשל היותם אמנים החותרים תחת ערכי היסוד של מדינה יהודית־דמוקרטית ולפיכך נחשבים למסיתים. המופע משלב אמנות פלסטית, מיצג ומיצב ואורכו 70 דקות.

בית העיר, 20:30, 70 ש"ח

רביעי 6.1

מיקרו ארט

תערוכה המאגדת מיצירותיו של אמן המיניאטורות ווילארד וויגאן, שאף מחזיק בשיא גינס באמנות מיקרוסקופית. וויגאן מפסל במשך חודשים באמצעות מיקרוסקופ ואזמל כירורגי, איתם הוא יוצר יצירות אמנות מזעריות שניתן לראות באמצעות מיקרוסקופ בלבד. בין היצירות שיוצגו בתערוכה- "סינדרלה ואחיותיה המרושעות", "כיפה אדומה", "כדור הארץ" ושאר עבודות מרובות פרטים אשר נוצרו על ראש סיכה או בתוך קוף מחט.

מתחם שרונה

• 3falling
• מוזיאון ארץ ישראל
• עדות מקומית
• עוז זהבי
• תל אביב-יפו
• מתקן 27
• מוזיאון תל אביב
• דויד גרוסמן
• כיכר ביאליק
• סילבסטר