תל אביב מלאה בפרויקטים תרבותיים שלא מקבלים מספיק תשומת לב ציבורית ותקשורתית, ובשביל זה אנחנו פה, אבל פעם בכמה זמן מגיע מהשוליים פרויקט שבאמת כולם צריכים לשמוע עליו. "ילדי המוזיקה של יפו" הוא פרויקט כזה, ומחר (ראשון, 2.7) תהיה לכםהזדמנות לעשות משהו טוב בקשר אליוולעשות טוב גם לעצמכם. אנחנו אומרות באחריות: אין הרבה הזדמנויות כאלה.

החל מהשעה 20:15 יעלו על בימת אודיטורים סמולרש באוניברסיטת תל אביב לא פחות מ-80 מוזיקאיות ומוזיקאים צעירים, שינגנו וישירו ביחד ממיטב שיריה ולהיטיה של עפרה חזה בעיבודים חדשים ומרגשים, בשיתוף הקונסרבטריון הישראלי למוזיקה. את בני הנוער והצעירים המשתתפים בפרויקט יחזקו הזמרות אפרת גוש ואסתר רדא, במה שמבטיח להיות ערב של שיאי רגש וביצועים מוזיקליים מהרמה הגבוהה ביותר, כשהמארגנים מבטיחים ש"בין הצלילים וההרמוניות ירגיש הקהל את כוחו האדיר של המגוון התרבותי המרכיב את החברה הישראלית ויחווה חוויה מעוררת תקווה של אהבה ואחדות".

ולהבטחה הזאת יש כיסוי: פרויקט "ילדי המוזיקה של יפו" יצא לדרך לפני קצת יותר מעשור, אי שם ב-2012 הרחוקה, כשהמוזיקאי והמתופף רן שמעוני ייסד אותו כמיזם המסייע לבני נוער משכבות סוציו-אקונומיות מוחלשות ללמוד מוזיקה. שמעוני, מבכירי המתופפים בישראל, ניגן לאורך הקריירה שלו עם אריק אינשטיין, פורטיסחרוף, יהודית רביץ, קרן פלס ועוד, ואת הפרויקט הוא יצר בתמיכת עיריית ת"א-יפו כדי להעביר מסר של ערבות הדדית ונתינה בתוך הקהילה. מאז התחנכו מאות ילדים במסגרת הפרויקט והוא זכה גם באות בית הנשיא למתנדב בתחום הנגשת הרוח, התרבות והאמנות.

פרויקט ילדי המוזיקה פועל למען שוויון הזדמנויות וצמצום פערים בחברה ועובד עם נוער במצבי סיכון מכל הרקעים, הדתות והתרבויות בישראל, תוך שהוא מקנה להם השכלה מוזיקלית ברמה גבוהה בשעות אחר הצהריים ללא תלות כלכלית. הפרויקט פועל בנוסף בכל מישורי החיים של הנוער, על מנת לאפשר להם לרכוש כישורי חיים ולהצליח להגשים ולממש את הכישרונות הטמונים בהם. והכישרונות? באמת וואו.

ומה הכי יפה: כל ההכנסות ממכירות הכרטיסים למופע יושקעו בפעילות העמותה, כך שבעצם תוכלו לעשות משהו מרגש בזמן שאתם מתרגשים מהמופע המרגש. מרגש! המופע ממשיך שיתוף פעולה בן ארבע שנים בין הקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה ופרויקט ילדי המוזיקה של יפו, במסגרתו נבחר מדי שנה נושא מרכזי שבשיאו מתקיים מופע ההתרמה לפרויקט. לקראת המופע, נפגשו תלמידי הקונסרבטוריון ותלמידי הפרויקט לשיתוף פעולה מוזיקלי מפרה ומחבר בין שתי קצוות העיר ובין סגנונות שונים לחלוטין של מוזיקה, תוך חיבור נדיר בין בנות ובני נוער ממגוון דתות ותרבויות בישראל. והנה, עוד לפני שהתחילו לשיר כבר יש לנו דמעות בעיניים.

>> ילדי המוזיקה של יפו במופע מחווה לעפרה חזה, ראשון 2.7 20:15, אודיטוריום סמולרש באוניברסיטת תל אביב.עוד פרטים וכרטיסים כאן, כל ההכנסות מערב ההתרמה המיוחד הזה יושקעו בפעילות הפרויקט

• ❤ תרבות
• מוזיקה ישראלית
• יפו
• עפרה חזה

נראה שרשימות כאלה מתפרסמות כל חודש. יש ערוצי יוטיוב שזורקים עליך דירוגים כאלה במיוחד, אפילו בלי שביקשת. הצורך האנושי לדרג – יצירות, ספורטאים, רגעי שיא – כנראה חזק מכל. אף אחד לא חף מזה, בטח לא אנחנו ב"טיים אאוט". רשימת 200 הזמרים/ות הגדולים/ות בהיסטוריה של מגזין ה"רולינג סטון", לפיכךף לא הפתיעה איש.

עכשיו, ברור שרשימה כזו היא בעייתית. איך אפשר בכלל להשוות או לשים בכפיפה אחת את בוב דילן ואת פרינס, את ביונסה ופרנק סינטרה, את בילי אייליש וברוס ספרינגסטין – ולגבש עליהם מסקנה בהסתמך על אותו סט של קריטריונים? מדובר בהחלטה קשה, שלא לומר אכזרית ואף שרירותית.לא נעשה פה ספוילר לגבי מי ניצח/ה (בוא נגיד שכדאי שתתנו לה בכבוד) – אבל שם אחד בכל זאת נחשוף: מדובר בזמרת שהגיעה למקום ה-186 – וקוראים לה עפרה חזה. כן, מבין כל הזמרות הישראליות – דווקא חזה, שבזמן אמת זכתה לזלזול לא קטן מצד הברנז'ה המקומית, היא זו שפילסה לעצמה את הדרך לרשימה היוקרתית.

זה אפילו לא כל כך מפתיע. מאחורי חזה, שבנסיבות טראגיות לא איתנו כבר 23 שנה (איך שהזמן טס), יש קריירה בינלאומית מצליחה – מ"אם ננעלו" שהיה להיט ענק בכל אירופה (וכיכב על המסך שלי לא מעט בתור ילד של MTV), דרך הסמפול ברמיקס של אריק בי אנד ראקים שעשה קרוסאובר והגיע לקהל שלם של היפ-הופ (עוד בשנותיו הראשונות של הז'אנר) – ועד ההופעה בשובר הקופות "נסיך מצרים" של סטיבן ספילברג, שנתיים בלבד לפני שהלכה לעולמה.בקיצור – מדובר בכוכבת לכל דבר ועניין. ישראלית שהצליחה לשבור את הכללים הישנים ולפרוץ החוצה, הרבה לפני הנגה ארזיות והאסף אבידנים של היום.

בישראל, צריך להודות, זה לא ממש היה היחס. עפרה חזה זכתה להצלחה בעצומה בקרב הקהל הרחב (לא סתם היא היתה זמרת השנה ארבע שנים ברציפות), אבל לא באמת זכתה להערכה מצד מי שקבע את ההיררכיה אז – בעיקר התקשורת.יאיר ניצני, מי שהיה המפיק של עפרה חזה שהצליח להפוך אותה להצלחה בינלאומית, אמר את זה טוב ממני בפודקאסט "גיקונומי" (ראיינו אותו ראם שרמן ודורון ניר) ופצח במונולוג שבו שם את הדברים על השולחן: "אף אחד לא פרגן לעפרה חזה כשהיא מצליחה בחו"ל. עפרה לא היתה 'משלנו'. היא לא היתה זמרת קולית מתל אביב. היא היתה תימניה, ולא יקירת קהילת התקשורת הישראלית. היא היתה זמרת פופ קלילה וחמודה, אבל לא הדבר הכי קול שאתה מביא לפסטיבל 'אינדינגב'. התקשורת ראתה בעפרה משהו נחות. אני רואה את העוול הזה, ואני לגמרי בצד שלה".

וההצלחה של עפרה חזה בעולם – מול ההתעלמות בארץ – היא שיעור טוב לגבי תופעה שמתקיימת בתקשורת הישראלית כבר עשורים, סוג של הרמת גבה והרמת אף כלפי פופ כסגנון. התקשורת בתקופה ההיררכית שלה העדיפה את אנשי שלומה – את זמרי ארץ ישראל הישנה והטובה או את הבנים שלהם מהרוקנרול. הרצון לעשות פופ כיפי, שמנוטרל מהרצון להטיף בשער או לשיר על אהבות נכזבות – נראה בעיניהם כמשהו זול, רחוק ממה שנחשב ליצירה טובה באמת. כדי לזכות בהערכת המבקרים והתקשורת נדחפה חזה להקליט אלבומי שירי ארץ ישראל ולהפסיק לצעוק "אני פרחה".

וזה לא רק בפופ, כמובן; גם "סרטי הבורקס" המפורסמים היו אהובים מאוד על ידי הקהל ושנואים על ידי המבקרים. את כמות הקומדיות הגדולות שנעשו בישראל מאז מות הבורקס (ועליית הקולנוע שמבוסס על קרנות), אפשר לספור על יד אחת. דרמות יש בשפע – כי יצירה שעושה לך עצוב תמיד תיחשב יותר מכזו שבאה לעשות שמח. ואם אתה כבר בא להצחיק, כדאי מאוד שתבוא עם סאטירה – כלומר, שתהיה ביקורתי. אי אפשר סתם לנקות את הראש. צריך תמיד לשלם את המחיר באיזושהי ביקורת נוקבת.

אפשר להגיד הרבה דברים על התקופה הנוכחית שבה אנחנו חיים, ועל הבעיתיות של הרשתות החברתיות ששברו את עידן ההיררכיות. אבל דבר אחד טוב היא עשתה: היא החזירה את הכבוד לפופ. היום, כבר אי אפשר להתעלם מתופעות כמו נועה קירל, אנה זק או נונו. אי אפשר להרים עליהן את האף, כי הקהל שלהן שומע אותן בלי פילטרים. הקשר הוא היום בלתי אמצעי, ויותר משהאמנים צריכים את התקשורת – התקשורת צריכה את האמנים כדי להשאיר את הקהל הרחב בצד שלה. היוצרות התהפכו.

עפרה חזה ז"ל כבר לא איתנו, אבל אפשר לנחש שכוכבת מסוגה – עם הקול המדהים שהיה לה, עם הכריזמה האדירה, וכן, גם עם היופי החיצוני – הייתה עפה היום בטיקטוק. ואף אחד לא היה מעז לספר לה שהיא לא טובה מספיק כדי להיכנס בשעריה של התקשורת המסורתית. ולמען האמת, היא אפילו לא ממש היתה צריכה אותה. כי הקהל היה איתה, וזה לגמרי היה מספיק.

אמנות לא חייבת להיות גבוהת מצח. בטח לא תמיד. יש מקום בעולם שלנו לטקסטים, לביקורת, ליצירה מחאתית, אבל יש מקום גם ליצירה שבאה ליהנות. שלא מחפשת להאשים את הקהל או לגרום לו לבכות, אלא כזו שכן מנסה להרקיד ולהעלות חיוך. גם זה חלק מהחיים שלנו, ולא פחות מהחלקים העצובים והכואבים. לא פעם אמרתי כאן שהניצחון הגדול של עידן הרשתות החברתיות במוזיקה הוא הניצחון של הפופ. ובאופן סמלי, זמרת הפופ הגדולה ביותר שלנו הוסיפה לזה – כשסגרה מעגל, וקיבלה הכרה מהתקשורת המוזיקלית הכי ממוסדת בעולם.אולי בכל זאת יש קארמה בחיים.

• ❤ תרבות
• עפרה חזה
• רולינג סטון
• מוזיקה ישראלית
• ישראלים בחו"ל
• טור דעה

החיבור שלי לעפרה חזה הוא חיבור שורשי מהבית. גדלתי על השירים שלה, ובילדות שלי התרגשתי לשמוע אותה באירועים משפחתיים. את השיר "איילת חן", למשל, הייתי שומעת בחינות התימניות שהיו חלק מהמסורת במשפחה, וחלק מהמסורת האישית שלי עם אימי. המסורת השבטית-נשית מרגשת אותי מאוד. היא תמיד כללה טקסים שמשלבים את השירה התימנית בליווי התיפוף על הפח התימני והשופרות; הסלסלות הקלועות שעליהן פרחים ונרות מעל לראשיהן של הנשים; ריח הקטורת, התלבושות והתכשיטים העתיקים; הריקודים בהם כולן קמות מהכיסאות, מחזיקות ידיים ורוקדות צעד תימני. זו חגיגה קסומה, והשירים של עפרה חזה תמיד היו חלק ממנה.

מקור ההשראה שלי לאישה שנעשיתי והקווין שבחרתי להיות זו אימא שלי ז"ל, שנפטרה לפני כמעט 14 שנים. אני זוכרת שהייתי יושבת לידה כשהייתה מתאפרת ומסדרת את השיער, נפעמת מהסטיילינג שלה. גיליתי נחמה דרך הדראג והבחירה בשירים של עפרה; נוצר חיבור חדש בינינו, שבא לידי ביטוי בתימניות, הערביות, הנשיות, המוזיקה, הריקוד והסטייל שאני יוצרת לכל נאמבר. בהופעת הדראג הראשונה שלי כמעיוניק (שם במה), פתחתי את המופע עם ליפסינק לשיר 'אם ננעלו' של עפרה, שתמיד מצמרר אותי. היה לי חשוב להביא את התימניות שלי לבמה. בהמשך שילבתי גם טוויסט הומוריסטי – זרקתי ג'חנונים לקהל.

התרגשתי מאוד כשפנו אליי להשתתף בערב מחווה לעפרה חזה. זה קרה בעקבות סרטון שהעליתי לרשתות החברתיות, בו אני מנגנת על פח תימני ועושה ליפסינק לשירה של עפרה, השיר "יא בניה" בביצוע עם אהרן עמרם.

הופתעתי מהתגובות החמות שקיבלתי, ואני שמחה על ההזדמנות להתרפק על זיכרונות וגעגועים לעפרה ולמוזיקה התימנית שהנחילה כחלק ממורשתה. עפרה הייתה זמרת ויוצרת אהובה, אמנית מיוחדת ואייקון תרבותי. המוזיקה התימנית פרצה לתודעה של מיינסטרים בזכותה.

חשוב לי לציין זה לא עומד להיות ערב קאברים, אלא ערב מופלא של אמניות מתחומים שונים שפועלות היום במטרה להנגיש את עפרה, כל אחת דרך האומנות שלה. אני יוצרת את הדראג שלי ממקום של תשוקה, חופש, אהבה, ריפוי והעצמה של הנשיות, המזרחיות, הקוויריות, המיניות, והגוף השופע שלנו בשלל צורותיו, צבעיו ועיצוביו. אני מזמינה את הקוראים להצטרף לחגיגה, מרחב לשאול שאלות, לחקור מיניות, מגדר וזהויות נוספות. דראג זו דרך מצוינת למרוד בנורמות שוברות את הכללים.

ערב "מישהי הולכת תמיד איתי" יתקיים ביום ג', 31.5, החל מ-20:30, בית של סולידריות (בית רומנו, דרך יפו 9).לפרטים נוספים

• ❤ תל אביב
• עפרה חזה
• דראג
• פמיניזם

כש"חביב גלבי" של A-WA כבש את העולם והגיע לשיאים מטורפים, כולם מאד שמחו, אבל אף אחד לא היה צריך להיות מופתע. ההצלחה המטאורית של המוזיקה התימנית-יהודית בעולם הגיעה כבר באייטיז, בזכות עפרה חזה, שהלכה לעולמה היום לפני 20 שנה. באלבום "שירי תימן" חזה הביאה לעולם כולו את הניגונים המסורתיים של יהודי תימן, אבל ההישג הזה הגיע כשברקע היא סופגת התנגדות מבית.

את האלבום "שירי תימן" הוציאה חזה בשנת 1984 והקדישה אותו למשפחתה: "כמתנה להורים שלימדו אותנו, שנתנו לנו את התרבות התימנית ואת השירים התימניים. לא ידענו שיום אחד זה יהיה בעולם כולו, והכל בא לנו בהפתעה גדולה מאד", היא סיפרה בראיון ל"הילוך חוזר" עשור לאחר מכן. האלבום הזה היה שיר אהבה שלה (יחד עם המעבד בני נגרי והמנהל והמפיק בצלאל אלוני) אל צלילי הילדות שלה – אל הניגונים שהכירה משמחות משפחתיות, אירועים וחגים, לחנים עממיים שעברו בין הדורות, עם מילים של רבי שלום שבזי ורבי יהודה הלוי. אהרון עמרם, שכתב והלחין את "גלבי", לימד את חזה את הנגינה בפח התימני, ולא היה לאף אחד מהם מושג כמה רחוק השיר הזה יגרום לה להגיע.

הרדיו הישראלי כאילו אמר לחזה: אנחנו מבינים שהגעת משכונת התקווה, אבל אל תטיחי את כל הערביוּת הזו באוזניים שלנו

בראיון לגלי צה"ל עם צאת האלבום, היא הפצירה בקהל להזמין אותו מראש מחנויות התקליטים ולא להתפשר על הגרסא הפיראטית של "מחתרת הקסטות". החשיבות, היא הדגישה, היא בדפים המצורפים לתקליט, בהם אפשר למצוא את התרגום לעברית של שירי האלבום. היה חשוב לחזה להעביר את היופי במסורת התימנית, בפיוטים ובמקצב, ובתחילת הדרך היא שילמה על כך מחיר גבוה. בזמן אמת הקהל והתקשורת לא הבינו את האלבום. הוא היה כישלון מהדהד בביקורות ולא הושמע כלל ברדיו. הקהל הישראלי לא הבין את החזרה למקורות של חזה – כוכבת הענק המקומית וזמרת השנה, והעדיף אותה בגרסה הציונית והכל-ישראלית שלה, בשירי ארץ ישראל היפה והבנאלית כמו "חי", "אדמה" והאלבום "שירי מולדת". ההחלטה שלה להניח בצד את "הישראליות" לטובת שפת הוריה שנולדו בתימן לא התקבלה בעין יפה. האלבום הושמע רק בתכניות המוקדשות למוזיקה מזרחית, ולמעשה לא ניתנה לו הזדמנות להצליח בישראל. הרדיו הישראלי כאילו אמר לחזה: אנחנו מבינים שהגעת משכונת התקווה, אבל אל תטיחי את כל הערביוּת הזו באוזניים שלנו. חזה אמנם הייתה זמרת נערצת, אבל היא עברה גבול בלתי נראה: הגבול בין האינדיבידואליות לקבוצה הישראלית, שלא מקבלת חריגות מהנרטיב.

"עד היום אנשים בארץ לא מבינים כמה גדול זה היה", סיפר יאיר ניצני בראיון לסרט "ימים נשברים" משנת 2010. לניצני היה תפקיד מפתח בהצלחה הבינלאומית של חזה. כמנכ"ל הד ארצי הוא גויס לקידום "שירי תימן". הוא הבין שהפוטנציאל הרדיופוני של התקליט לא יתממש ברדיו הישראלי, וגייס את יזהר אשדות, שותפו לשעבר לתיסלם, ואת טכנאי ההקלטות יואב גרא, למטרת רמיקס שיצליח להביא את השיר לרדיו – התנאי ההכרחי להצלחה בשנות ה-80. יחד הם יצרו רמיקס ל"גלבי" (בעברית – ליבי), בו חזה שרה גם באנגלית בנוסף לתימנית. הרמיקס מצא חן בעיני השדרן הבריטי גרנט גודארד, שהביא אותו לחברים שלו באנגליה, ובהם בן מנדלסון, מנהל הלייבל הלונדוני GlobeStyle. וכך "גלבי" של אהרון עמרם הפך ללהיט עצום בבריטניה.

חזה הגיעה להישגים שאף ישראלי לפניה לא חלם עליהם: היא ניגנה בתוף שמן הזית ב"דה טודיי שואו", סיפרה על הוריה בתכנית של ג'וני קארסון והייתה הישראלית הראשונה שמועמדת לגראמי

אבל היה זה הרמיקס השני, של "אם ננעלו", שעמו הגיעה ההצלחה הבינלאומית. השיר המקורי הושמע בתכנית המיתולוגית של שדרן הרדיו האגדי ג'ון פיל ב-BBC1, לה האזינו במקרה הצמד קולדקאט, אנשי הלייבל נינג'ה טיון. הם שילבו סימפול של השירה של חזה מ"אם ננעלו" ברמיקס לשיר של אריק B וראקים, "Paid in Full", שיצא ב-1987. הרמיקס של קולדקאט הפך ללהיט עצום שנכנס למקום ה-15 במצעד הבריטי, והעולם הסתקרן מהקול היפהפה והשירה "המסתורית" של חזה. זה היה הרגע המושלם לצאת עם הרמיקס של "אם ננעלו", ששינה את הקריירה של חזה לחלוטין. הרמיקס יצא ב-1987, שלוש שנים לאחר הריליס המקורי של האלבום. זו אותה הגרסה שאתם אולי זוכרים מהקליפ שמשודר עד היום ב-VH1. בקליפ חזה מופיעה בלבוש תימני מסורתי, רוכבת על סוס בלב מדבר ונראית כמו נסיכה שהגיחה מתוך אגדה עתיקה. בהמשך היא תהפוך לסוג של נסיכת דיסני ב"נסיך מצרים", בו גילמה את יוכבד בתפקיד שנכתב ואוייר לפי דמותה.

עד היום, "אם ננעלו" בגרסת הרמיקס של אשדות וניצני הוא אחד השירים הישראליים הכי מצליחים בכל הזמנים, והסינגל הידוע ביותר של חזה. שלוש שנים לאחר יציאתו, "שירי תימן", שנכשל בארץ, זכה להצלחה חסרת תקדים ברחבי אירופה, ביפן ובארה"ב. חזה הגיעה להישגים שאף ישראלי לפניה לא חלם עליהם: היא ניגנה בתוף שמן הזית ב"דה טודיי שואו", וסיפרה על הוריה בתכנית של ג'וני קארסון, בתקופה בה לא הייתה תכנית לילה גדולה יותר על הפלנטה.

20 שנה אחרי מותה, המוזיקה התימנית ממשיכה לסקרן יוצרים צעירים שמפרשים אותה מחדש. ואולי הם הילדים הרוחניים של חזה, שמעולם לא היו לה ילדים משלה, אבל השאירה אחריה מורשת מוזיקלית מכוננת

מוזיקלית, היא התרחבה הרבה מעבר לגבולות הצרים שישראל יכלה אי פעם לדמיין. היא הצטרפה להרכב הפוסט פאנק הקודר סיסטרס אוף מרסי ברמיקס לשיר "The Temple of Love", שהרעיד את רחבת מועדון הפינגווין בו רקדו גותיות נחמדות בפנים לקיר ועם דמעות בעיניים. עם הביצוע הזה חזה הגיעה גם לטופ אוף דה פופס, פסגת תוכניות המוזיקה בבריטניה. היא שיתפה פעולה גם עם איגי פופ בשיר על דאו דא היאה, נערה שנידונה למוות בעוד הגבר שהכניס אותה להריון נשאר חופשי. היא הייתה הישראלית הראשונה להיות מועמדת לגראמי, על האלבום "קיריה", בו עבדה עם המפיקים הגדולים בעולם. היא הייתה שכנה של סטינג ופגשה את מייקל ג'קסון, אליזבת טיילור ו-וויטני יוסטון – שמות שהמפגש איתם דרמטי עבור הקהל בארץ ישראל הקטנטנה.

חזה בוודאי הייתה מאושרת לגלות שכיום, 20 שנה לאחר מותה, המוזיקה התימנית ממשיכה לסקרן ולרתק יוצרים צעירים שמפרשים אותה מחדש. ימן בלוז של רביד כחלני, שי צברי, אנסמבל יאמאן, בינת אל פאנק, לירון עמרם (בנו של אהרון עמרם) וכמובן A-WA, מעניקים פרשנות מחודשת, אישית ועכשווית לסאונד התימני העתיק. הם לא רק מצרפים ביטים לשירים ישנים, אלא חוקרים את המסורת שלהם. A-WA, למשל, הקדישו את אלבום הקונספט האחרון שלהן, "ביתי פי ראסי" (ביתי בראשי), למסע של סבתן מתימן לארץ ישראל, ולמחאה על התנאים הקשים בהם נאלצו העולים מתימן לגדל את ילדיהם בארץ המובטחת. ואולי במידה מסוימת האחיות לבית חיים הן הילדות הרוחניות של חזה, שמעולם לא היו לה ילדים משלה, אבל השאירה אחריה מורשת מוזיקלית מכוננת.

• מוזיקה
• עפרה חזה
• תימן
• במה

• Facebook
• Twitter
• Email

את החינוך לאהבת הפופ קיבלו ילדי ראשית האייטיז הרכים משוש עטרי ז"ל, שהייתה לה גם ח' אוריגינל וגם R מתגלגלת. במקביל כלל הפלייליסט הלאומי, בצד תיסלם ומני בגר, גם את שימי תבורי, זוהר ארגוב, חיים משה, בעז שרעבי, ג'קי מקייטן וכמובן – עפרה חזה. כולם היו אחים במסדר הפופ, ללא הבדל דת, גזע ומין, כל עוד היו עשויים מהחומרים של "מעריב לנוער" ומצעד הפזמונים. יש שיטענו שמדובר בחסרי החוליות שהסכימו להתרפס בפני איזה קנון, אבל התוצאה בפועל הייתה תמהיל ישראלי מדויק, מעורב ים תיכוני טבעי. זה הכיוון שראינו את ישראל זורמת אליו. ווי אר דה וורלד, ווי אר דה צ'ילדרן.

את עפרה חזה חווינו כגרסה מקומית לאלילות פופ מהעולם, כמו אוליביה ניוטון ג'ון או פט בנאטר, שכמובן חשבנו שקוראים לה פט בן עטר, ולא היה צריך להיות פרח שכונות כדי להעדיף את עפרה על פני ירדנה או על פני אילנית. האחרונות היו מה שישראל הביאה על מגש, ואף אחד לא רוצה את הפופ שלו על מגש. בידיעה שבדיעבד הבחירה של חזה למהול את התימניות שלה בסגנון מערבי או כללי היא זו שנתפסה אצלנו כאותנטית, כי הרי גם צרכני פופ צעירים נוטים להפנות גב (או לפחות כתף) למקום שממנו באו. אפילו האלמנטים האוריינטליים שהופיעו לפתע אצל חזה ב־1984, בשלב שאחרי הפן, נתפסו אצל הינוקות כגרסה כלשהי של טירלול אייטיזי עיצובי. הרי כולם שמו דברים מוזרים על הראש והאוזניים, אפילו מיק ג'אגר.
באותה תקופה הכה גל שורשי בארץ כולה: חוה אלברשטיין, יהודה פוליקר, דיוויד ברוזה – כולם חזרו פתאום הביתה.

חזה הוציאה את "שירי תימן" והמלתחה שלה השתנתה איתו. כשנשאל מנהלה המיתולוגי בצלאל אלוני בריאיון ל"מעריב" ב־2010 על מהלך שינוי הסגנון אצל חזה, הוא הודה שהדבר נעשה במטרה לחזק את ההצלחה של האלבום. חזה ערבבה פריטים מאזורים שונים מתימן וכאלו שמיועדים לאירועים שונים, ויצרה פרסונה שקרצה גם לג'ון פיל, שדרן ה־BBC שנפל לרגליה והפך אותה להצלחה עולמית פנומנלית.

יובל כספין, שעיצב את השמלה שלבשה חזה לטקס פעמוני היובל – שתוצג בתערוכת הענק "גַּלְבִּי" (לבי, בתימנית) בגלריית המשכן בית מאירוב בחולון, שתיפתח במוצ"ש (24.9) – מבקש בראש ובראשונה להזכיר עד כמה הייתה חזה כוכבת בינלאומית גדולה. "גרתי בניו יורק, ולא היה אז מגזין אופנה שהיא לא הייתה עליו – 'ווג', 'אל', 'הרפרס באזאר' – בגלל הלוק שלה שהתחבר למוזיקה". אם בארץ הרשתה לעצמה חזה באותה תקופה לתבל בעדינות את המראה שלה בחוואיג', הרי שבחו"ל, נזכר כספין, "היא הלכה על זה אול דה וויי. על עטיפות דיסקים ובהופעות בעולם, היא הייתה כולה עדיים: מאצבעות הידיים, לצמידים, לעגילי דמאר שאני אפילו לא בטוח שהיו תקועים באוזניים. והשיער המאוד מתולתל. תוסיפי לזה את המסתורין של הבגד האתני שהיה קצת תימני וקצת מרוקאי והרבה כל מיני. היה בזה משהו מסקרן. גל אתני שלט אז בכל תחומי הלייף סטייל, וכשאתה על גל כזה אסור לאחר אותו או להקדים אותו. עפרה הייתה בול בזמן ובמקום הנכון וידעה להצטלם. מובן שכל זה לא היה עובד בלי קול הפעמונים".

השמלה שעיצב כספין – שנשמרה כל השנים אצל אחייניתה – נבחרה על ידי חזה עצמה. מדובר בדגם מורכב במיוחד שעוצב במקור בלבן ולרגל שירת "ירושלים של זהב" נתפר מחדש בזהב, כמובן. "החנות הייתה מלאה בשמלות ערב, ועפרה בחרה כמובן את השמלה הכי מסובכת ששולבה בה הרבה עבודת יד. אימא שלי מספרת עד היום איך היא באה במיוחד מחיפה כדי לחבר את השמלה של עפרה".

בין תלבושת לתחפושת

כשפרצה חזה לתודעה הישראלית היא כבר הייתה מלווה בסטייליסטית צמודה, מעצבת האופנה דורין פרנקפורט, שנתבקשה להלביש אותה לסיבוב הופעות בשבדיה שבו נדרשה להחליף את – שימו לב – ירדנה ארזי.

"זה היה ב־1977", היא נזכרת, "באה אליי ילדה מהממת משכונת התקווה, ואני כולה בת 26. שתי ילדות סך הכל. סגנון הלבוש שלה, זה שחשבו שהיא באה איתו מהבית, עוצב על ידי. זה היה קונספט, לטוב ולרע – מושקע, מוקפד, מחושב. ניסיתי לעשות משהו ישראלי – פופי אבל מחובר לעבר. היו אזכורים של אלמנטים אוריינטליים־תימניים בכל הבגדים שלה. זו הייתה החלטה, והמשימה המרכזית והמורכבת הייתה איך מנכיחים שורשים בלי לעשות מהם תחפושת".

"עפרה הייתה אותנטית לגמרי", מעידה פרנקפורט, "להגיד שהיא בחרה כך או כך בגלל מזרחיות זה להדביק לה אג'נדות. היא הייתה פשוט משכונת התקווה וחיה עם זה בשלום, וגם אני ניסיתי לעשות משהו שהיא תחיה איתו בשלום. התפקיד שלי היה לקחת את הצליל שלה ולהמחיש אותו במראה. עשיתי את זה, להבדיל, גם עם תיסלם. זה לא שעפרה באה ואמרה: 'אני רוצה שתעבור מזרחיות'. המזרחיות פשוט עברה. היא לא ניסתה להתחזות לכלום".
הזעם של פרנקפורט מופנה בעיקר כלפי קולות הטוענים שבתחילת דרכה חזה לא הייתה "מספיק" מזרחית. "מה את צריכה כדי להיות זמרת מזרחית? שהמעצב שלך יהיה מזרחי? מה, אייל גולן לובש מטבעות על הראש? יש התקוממות על ההשתכנזות שלה, אבל אם לא נשכיל לעשות את התמהיל של המקומיות עם השורשים, של המזרחיות עם האשכנזיות, אין לנו צ'אנס לבנות תרבות משלנו".

פרנקפורט, שהלכה עם חזה יד ביד לכל צילום ל"להיטון" ולכל הופעה בעיר הנוער, הפסיקה לעבוד איתה במקביל לצילומים לרגל האלבום "שירי תימן" ב־1984. "היא לבשה שם תלבושת תימנית אותנטית. היה צילום אחד עם משקפי ריי באן שחורים, שהיה בו אזכור לכאן ועכשיו, ובסוף בחרו את הצילום בלי הריי באן. ברגע שזה הפך להיות תלבושות שמדמות את האוריינט, לבקשת חברת התקליטים באנגליה, יצאתי מהתמונה. אני עושה בגדים, לא תחפושות".

בחזרה לתימן

בגדים, תחפושות, תקליטים, תכשיטים מאוספים אישיים של משפחה ומעריצים וגם השמלה ההיא של כספין ייחשפו לקהל הרחב לראשונה בתערוכה שאצר ד"ר גיא מורג צפלביץ', במסגרת פתיחת עונת העיצוב בחולון. לצד הממורביליה המרשימה יציגו בתערוכה כ־30 מעצבים ואמנים את פרשנותם לסגנונה של חזה. שניים מהמציגים, איתי מינץ ויעל קאילה שגיא, מעידים אולי על כך שהמראה התימני ה"אותנטי" שלה נוכח יותר בזיכרון הקולקטיבי, או שהוא קל יותר לעיבוד מאשר הניסיון האמיץ של פרנקפורט וחזה לייצר סטייל ישראלי. מינץ מציג "תכשיט ענקי ומתכתי המורכב מחוליה ששוכפלה ושוחזרה, תחת הקונספט של DNA של התרבות הישראלית שעפרה הייתה חלק גדול ממה שהרכיב אותה. תכשיטים תימניים תמיד עשו לי את זה ומה שלי נחקק מעפרה זה דווקא הלוקים היותר מסורתיים שהיא בחרה בהם".

גם קאילה שגיא בחרה להתכתב עם המסורת התימנית. "אני מציגה סוג של כובע־תכשיט שהוא אינטרפרטציה לשני כובעים תימניים שעפרה לבשה: קרקוש – הכובע שנלבש אחרי חתונה, והכובע הגדול הכבד של החינה שאין לו שם. שני הכובעים שמתייחסים לנשיות ולמוסד הנישואים, האחד יותר צנוע ומסורתי, והשני יותר אקסטרווגנטי ומטרתו להדגיש מחד גיסא את היופי של הכלה ומאידך גיסא את עול הנישואים. בעפרה היה משהו מאוד שמרני, שקט, פרטי וצנוע, ומצד שני היה בה משהו דיוואי, גדול מן החיים, חוגג נשיות, נוצץ. העבודה מדברת על שני העולמות". קאילה שגיא מספרת שהיא בכלל הייתה שייכת ל"טים ירדנה", כהגדרתה. "אבל כשעפרה הפכה להיות יותר אתנית, התהפכתי. התחברתי לזה, אפילו שזה ממש לא הרקע שלי מהבית".

בעידן פוליטיקת הזהויות כולם כבר יודעים שהעבר שחשבת שאפשר וכדאי לטאטא מתחת לפן, עשוי להיות קלף מנצח. אך התאווה ל"אותנטיות" – שהיא למעשה כמיהה לאקזוטיקה – והדרישה ההולכת וגוברת מכל מוזיקאי או פוליטיקאי להביא פנימה את הגינאולוגיה המשפחתית שלו, מתבררות ככובלות וגזעניות אולי לא פחות מהמהלך ההפוך של מחיקת זהויות. יש הטוענים ש"צלילי תימן" והמיתוג שלו הגדירו מחדש את המושג מוזיקת עולם. מה שבטוח, זה היה המהלך החכם ביותר בקריירה של חזה, ועל שאלת קיומה של אג'נדה מאחוריו כבר לא נקבל תשובה.

"גַּלְבִּי" (עפרה חזה: התערוכה), גלריית המשכן בית מאירוב, הרצפלד 31 חולון, עד 3.12. הכניסה חופשית

• עפרה חזה
• דורין פרנקפורט
• אופנה
• החיים היפים
• בית מאירוב