Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
הסיפור של הצמד הכי מסוכסך שאי פעם עשה הרמוניות קוליות ביחד הפך למחזמר (כי איחוד של השניים אתם כבר לא תקבלו) ומגיע לישראל, עם כל הלהיטים, הריבים והרכילויות שמאחורי הקלעים
היה היה פול סיימון, והיה היה ארט גרפונקל. כך, אנחנו מניחים, נפתח המחזמר "הסיפור של סיימון וגרפונקל", שישוב בקרוב לישראל לארבע הופעות בלבד, אחרי שנים של ריצה מוצלחת של במות העולם. אז כן, זאת לא הופעה של סיימון וגרפונקל, אבל זה הכי קרוב שתוכלו לקבל כיום (אם לא מספיק שהשניים לא בדיוק הסתדרו אחד עם השני לאורך רוב שנות חייהם, סיימון גם פרש מהופעות ב-2018) – את גרסת הווסט אנד הלונדוני, עם כל הלהיטים ההכרחיים – "Sound of Silence", "Mrs. Robinson", "The Boxer" ועוד ועוד.
אבל גם אם העיקר במחזמר הזה הוא רשימת השירים הקלאסיים (כמו ללחוץ This Is Simon & Garfunkel בספוטיפיי, רק בלייב), יש פה גם את הסיפור של צמד הנערים היהודים מקווינס, שהתחילו כצמד תחת השם טום וג'רי (וואו, איזה מזל שהם החליפו את השם) ונחתו בדיוק בהתפוצצות סצינת הפולק הניו יורקית – עם הקריירה האדירה בשנות ה-60 וה-70, הסכסוכים, הריבים, קריירת הסולו (טוב, בעיקר קריירת הסולו של סיימון, בואו נודה בזה) ועד לאיחוד ההיסטורי בסנטרל פארק בניו יורק ב-1981. איחוד שאחריו שוב פעם פול סיימון אמר משהו מתנשא, ארט גרפונקל לקח ללב והשניים לא כל כך דיברו שוב, עד הבערך-איחוד הבא, אבל עדיין איחוד היסטורי. או כפי שסיימון אמר בראיון לפני כמה שנים: "אנחנו לא מסתדרים אחד עם השני, אז זה גם לא כיף לנו לעשות הרמוניות קוליות ביחד".
"הסיפור של סיימון וגרפונקל", 31.1-4.2, תיאטרון גשר, אודיטוריום חיפה ותיאטרון ירושלים. 250-320 ש"ח,פרטים וכרטיסים כאן
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
קול הגשם: 5 אלבומים עם אווירה חורפית שיחבקו אתכם מתחת לפוך
המעיל של פול סיימון, הצדדים הלא מוכרים של זמר הסול, הבלוז האלקטרוני של החוליגן הבריטי, האפלוליות של האייקונה והלהקה הישראלית הכי חורפית שיש. אלבומי חורף ללב
קודם כל בגלל העטיפה המפורסמת עם המעיל, אבל כמובן לא רק בגללה. שנתיים אחרי סיימון וגרפונקל, החצי החשוב של הצמד הזה – האיש עם הקול הכי מנחם בעולם ואחד התמלילנים הכי טובים בפופ לדורותיו – יוצא לקריירת סולו מהוללת. אף שמהאלבום הזה יצאו קלאסיקות סיימון כגון "Mother & Child Reunion" ו"Me and Julio Down by the Schoolyard", דווקא בעומק התקליט מסתתרות כמה הברקות כמעט סודיות, למשל "Papa Hobo" הפשוט והעצוב.
נכון שבחורף אפשר וכדאי גם להתחרמן עם אלבומים מוקדמים, שמחים יותר (או לפחות כועסים פחות) של גיי, אבל דווקא באלבום המאוחר הזה – שהוקלט על ידי גיי כפשרה משפטית בינו לבין אשתו לשעבר, שלה היה חייב כספי מזונות (מכאן שמו הארסי) – יוצאים צדדים לא מוכרים שלו: הבלבול, התסכול, השיגעון. לא לפספס את אפוס הסול החללי "A Funky Space Reincarnation".
Patti Smith – Banga
רוב הדיבור על פטי סמית מתמקד בארבעת האלבומים המוקדמים שלה, ובעיקר, כמובן, באלבום הבכורה המיתולוגי שלה "Horses" (עם העטיפה האיקונית שצילם רוברט מייפלת'ורפ). אבל סמית המשיכה לעשות אלבומים – מאתגרים, מעניינים, מוצלחים יותר ופחות – וב־2012 שחררה את "Banga" האפל והמלודי, עתיר כינורות חמים ושירה קפואה.
The Streets – Computers and Blues
האלבום האחרון שמייק סקינר שחרר לפני שהוציא את שם הבמה שלו, דה סטריטס, לפנסיה מוקדמת. בלוז אלקטרוני בנעליים מלוכלכות, עם דיבור צפוף של חוליגן כדורגל בריטי וחיוך חכם. יש כאן אנקדוטות קטנות מחיים במדינה שיודעת דבר או שניים על חורף: שיחות עם חברים, תור לרופא, יום אחרון במשרד.
פונץ' – חור בשמיים כחולים
הלהקה הישראלית הכי חורפית שיש (לאחד מהפרויקטים הנוספים של הסולן שלה, יוסי בבליקי, אפילו קראו דצמבר). "חור בשמיים כפולים" הוא הכי קרוב שיצא לפונץ' לאלבום אוסף: הקלטה באיכות מצוינת של שתיים מתוך שלוש הופעות שערכה הלהקה ב־2007 – בחודש ינואר, כמובן, ושומעים את זה – לרגל השקת האלבום המעולה "פינוקיו".
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
לטיטוס הרשע נכנס יתוש באוזן, כך סיפרו לנו בילדותנו, ושיגע אותו. סיפור ללא שום סימוכין היסטוריים, כמובן, אבל כל כך ציורי שאין פלא שזה הדבר הראשון שחשבתי עליו, כאשר לילה אחד – בגיל עשר – עלה לי החום, ואמא השאירה אותי במיטה עם טרנזיסטור מזמזם מתחת לכרית, חצי ער וחצי הוזה, וכמו טיטוס נחשפתי במשך שעתיים לסאונד בלתי נשלט שנכנס לי ישר למוח; רק שאצלי הסאונד הזה היה מסע על הסקאלה בין ״קול השלום״ של אייבי נתן, לבין גלי צה״ל האגדית. שעתיים של רוק מתקדם, תסכיתי מתח, ושדרנים מסתוריים עם חוש הומור ביזארי: רדיו של מבוגרים!
כלומר, רדיו של פעם. לא זה של היום, שנע בין הצו האלוהי לא להרגיז אף אחד עם המוזיקה, לצו הלא פחות אלוהי להרגיז כמה שיותר עם הדיבורים. לא, הרדיו ההוא חשב שתפקידו להיכנס לך למוח, ולהגדיל אותו. ולא שהטכניקה אבדה – היא קיימת עד היום, בעולם המופלא של הפודאקסטים.
2.
כי זה בדיוק מה שפודקאסט טוב עושה לך: נכנס ישר למוח, מטלטל את הנוירונים, משלב מחשבות ומוזיקה וסיפורים וקולות, ומשנה לך את תפיסת העולם. וזה לא בגלל האמירה, או הסיפור, ובטח שלא בגלל מוסר ההשכל: זה הצליל. הצליל באוזן, שמשגע אותך, או מציל את חייך.
הצליל נמצא בדיוק בחצי הדרך בין נוכחות פיזית לרוחנית. הוא לא כמו התמונה, שטוענת בעצם היותה ״אני המציאות״; ולא כמו הדיבור, שכולו פרשנות. הוא פיזי, אבל הוא נוגע בנימי נפש דקים. הצליל הוא הקסם שרדיו יכול להטיל עליך, כשהוא טוב. וזה אולי המקום להגיד מילה על תוכנית הרדיו שהצילה את חיי: ״מופע הרדיו והטרנזיסטור״ של יואב קוטנר, מדי חמישי בחצות, בגלי צה״ל.
3.
השנים: ראשית האייטיז. האווירה: ״בגין לשלטון, כל ביצה שוקלת טון״. המוזיקה השלטת: שלמה ארצי בישראלי, אוליביה ניוטון ג׳ון בלועזי. הסרטים הנצפים ביותר בארץ הם סרטי המתיחות של יהודה ברקן. עוד מעט מלחמת לבנון, אך אל דאגה, אריק אומר שזה רק לארבעים קילומטר, נכנסים-יוצאים. אבל חוץ מכל אלה – יש גם את יום חמישי בחצות. יהלום שלא היה כמוהו, ולא יהיה.
לא בגלל המוזיקה החדשה והנפלאה, והלא מוכרת; לא בגלל ההומור האבסורדי, החד, הכואב; לא בגלל האומץ (האמנותי, והפוליטי – ואפילו האומץ הרגשי); בגלל ההקשר. בגלל אמנות ההקשר.
שהיא היכולת לקחת את השירים והצלילים והבדיחות והדמעות, ולאגד את כולם לאמירה ברורה אחת. אמירה חולפת, רגעית, מרחפת, כמעט חסרת ממשות – אבל אמירה: זה העולם, כמו שאני רואה אותו. והוא מורכב מכל הדברים השונים ומשונים האלה. אבל הוא אחד. ובאשר הוא אחד, הוא מופלא.
וטוב, כן: בגלל הסמית׳ס, וטוקסידו מון, והאלבום ״זה יגמר בדמעות״, ובגלל שממנו למדתי שגמד נכה וצרוד כמו איאן דיורי יכול להיות גיבור, ובגלל ״להישאר באור״ של טוקינג הדס, ובגלל ״הם באים לקחת אותי, הא הא!״ – עולם מופלא שלא הייתי מגיע אליו, בלעדיו; ובגלל שפעם בשתיים בלילה, בצבא, כשלא הצלחתי להירדם כי כל הזמן חשבתי על א. והגעתי למסקנה שאין לי יותר מושג בשביל מה לחיות, פתאום בקע מהרדיו של הש״ג ״אני עושה את זה בשביל אהבתך״ של פול סיימון, ומאותו רגע ידעתי למה אני עושה דברים בעולם, וידעתי שלעולם לא אפקפק שוב בעובדה שיש משהו אחד, מאחד, כולל הכל, שממנו נובעים כל הדברים ההפוכים והשונים שמסתובבים לי במוח.
הוא נתן אוקיאנוס, בארץ של שלוליות. הוא נתן מוזיקה, בארץ שבה מוזיקה היא ענף של פוליטיקה. הוא נתן מסתורין, בארץ שבקושי יש בה צל. ומעל הכל, הוא הרים את המסך וגילה שמעבר למובן מאליו, מסתתר משהו כל כך יפה, ששווה לקום בבוקר בשבילו.
4.
אז תודה, יואב.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בלאד אורנג' החדש מושלם, רושין מרפי עם אלבום רביעי חדש, רד אקסס שחררו מיני אלבום מצוין בשיתוף עם C.A.R, להקת Bleached עם להיט פופ-Pאנק ממכר בטירוף ועוד חומר טוב
לא יכולתי להתאפק ופתחתי עם שני שירים ברצף מתוך "Freetown Sound" – החדש והשלישי של בלאד אורנג'. האיש מאחורי השם הוא דב היינס, שמצליח באלבום החדש שלו ליצור ארנ'בי פופי גרובי וסקסי בטירוף מבלי לוותר על הנושאים החשובים לו.
Blood Orange – "Augustine"
והנושאים החשובים לו נעים מפמיניזם ודימוי גוף שאפשר לשמוע בספוקן וורד של השיר הקודם, "By Ourselves", דרך גזענות, דת, סקס ועוד. ואילו בשיר הזה, "Augustine", הוא עוסק בגידולו כילד נוצרי, בן לעולה מסיירה לאון שבאפריקה. האלבום הזה הוא של זהות ומחאה וכמו שכתבתי כבר – סקסי ממש למרות הנושאים הכבדים.
Totemo – "Seesaw"
טוטמו סוף סוף שחררה את האי.פי המיוחל שלה, "Desire Path", והוא יפהפה. זה הסינגל הראשון שיצא מתוכו ושאני עדיין אוהב יותר מכל מה שהוציאה עד היום. גולת הכותרת של השיר – הרגע בו היא חוזרת על המילים I'm just reaching for the stars For a good stretch. איזו מלודיה נהדרת.
Shura – "Make It Up"
שורה, מוזיקאית ומפיקה ממוצא אנגלי-רוסי, מערבבת את האייטיז עם הארנ'בי של הניינטיז ועושה מזה משהו לגמרי עכשווי. אחרי כמה סינגלים מוצלחים (שמעו את "Touch" עם טאליב קוולי) יוצא אלבום הבכורה שלה "Nothing's Real". זה מתוכו.
Grimes – "Oblivion"
התאים לי ממש ברצף האינדי־פופי שנוצר פה, מה גם שזה שיר שמלא זמן לא שמעתי. אולי הקטע הכי טוב שגריימס הוציאה עד האלבום האחרון משנה שעברה (שמעו אותו!). "Oblivion" לקוח מתוך "Visions" מ־2012.
Susanne Sundfør – "Fade Away"
כמה כבר אני יכול להשתפך על סוזן "מלכת נורווגיה" סנדפור? הרבה. אבל די, עשיתי את זה המון במשך השנה שעברה, כשהאלבום שלה, "Ten Love Songs", שיצא אז הפך לאלבום ששמעתי יותר מכל אלבום אחר. מת על זה ששיברון לב עושה לי לרקוד.
M83 – "Time Wind" feat. Beck
בק כמו שמעולם לא שמעתם אותו.
Roisin Murphy – "Thoughts Wasted"
סולנית Moloko מוציאה אלבום סולו רביעי, "Take Her Up To Monto", וזה אחד הקטעים היותר הרפתקניים מתוכו. מרפי תמיד לקחה את הפופ האלקטרוני למחוזות מאוד מעניינים. השיר הזה מוקדש לכל מי שאי פעם התקשר לאקסית שלו בזמן שהיה מסטול ממש. או שחזר בתשובה כי טבע בתוך מידע ואז חזר בחזרה. בקיצור, השיר הזה מוקדש לי.
Roisin Murphy – Take Her Up To Monto
Thalia Zedek Band – "Afloat"
אמריקאית ובת לישראלים לשעבר, אחת היוצרות היותר מוערכות בסצנת הפוסט־פאנק בארצות הברית. היא הייתה זמרת נויז רוק בשנות ה-80 עם הלהקות Uzi ו-Live Skull, מנהיגת הרכב הגראנג'-בלוז-אינדי המשובח Come בשנות ה-90 ומוזיקאית במיטב המסורת של ניק קייב ולאונרד כהן מאז שנות ה-2000.
Paul Simon – "Wristband"
איך לעזאזל הקול שלו עדיין כל כך שמור ויפה? פול סיימון יצא לשניה החוצה מהבק סטייג', ננעל בחוץ וכשניסה להיכנס בחזרה השומר לא נתן לו – כי לא היה לו את הצמיד הנדרש על היד. שמעו איך סיימון לוקח את התקרית הקטנטנה הזאת ומשליך אותה על עניי אמריקה כולה. מתוך החדש של סיימון – "Stranger To Stranger".
Grumbling Fur – "Acid Ali Khan"
דואו לונדוני מעולה, שהתחיל כהרכב אימפרוביזציה פסיכדלי, עומד להוציא את "Furfour" – האלבום הרביעי שלו, שבו משתתפים גם צ'ארס בולן מלהקת This Heat ואיזובל סולנברגר מ־Bardo Pond.
Grumbling Fur
Doug Tuttle – "A Place for You"
אלבום שני וחדש ליוצר מניו המפשייר שבעבר היה חבר בהרכבי גראז'-psych וכעת הוציא אסופת שירים פסיכדליים שנוגעים בקאנטרי.
Doug Sahm – "It's Gonna Be Easy"
דג נוסף (יש הרבה בים וזה), הפעם מ־1973, יוצר קאנטרי טקסני היפי לאללה.
Bleached – "Wednesday Night Melody"
צמד האחיות ג'ניפר וג'סי קאלווין מלוס–אנג'לס עםלהיט הPאנק-פופ של הרגע. לא יכול להפסיק לשמוע את זה.
C.A.R. / Red Axes – "Incognito"
רד אקסס הוציאו עכשיו אי.פי חדש ומצוין שנקרא "Caraxes", חיבור בין השם שלהם לזמרת קלואי רונט שפועלת תחת השם C.A.R.
פול סיימון שותק ארוכות בין האלבומים שלו – חמש, שש, שבע שנים. זה לא מפתיע בהתחשב בכך שהתזמון הוא אחת המעלות העליונות שלו ככותב שירים וכמבצע. סיימון, בייחוד מאז שהחל להתעסק עם מקצבים מורכבים, בעיקר בהשראת מוזיקה אפריקאית ולטינית, מצטיין בלהיות על הביט – ולא רק בצורה שהיא פשוט מדויקת, אלא בצורה שהיא סיימונית לגמרי. באחד השירים האהובים ביותר שלו, "גרייסלנד" (מהאלבום באותו שם), הוא שר את השורה היפה והמסקרנת "The Mississippi Delta was shining like a national guitar" ומשחק עם ההברות במילה "מיסיסיפי" כך שהיא תמיד קצת מחוץ למקצב וגם יושבת עליו לגמרי.
30 שנה לאחר האלבום המונומנטלי ההוא, סיימון חוזר עם "Stranger to Stranger" – האלבום הכי מעניין, שלם ומוצלח שלו זה שנים. המגוון המוזיקלי כאן אדיר: סיימון רוכב על מקצב ניו אורלינסי מינימליסטי ב"Wristband", על מערך של כלי הקשה חלומיים וקצת קצת גיטרה בשיר הנושא, על גיטרת קאנטרי עמומה ב"Proof of Love" ועל ביט אלקטרוני ב"The Werewolf" הכועס. דווקא בגלל הרוך של סיימון, זה שהוא חלק בלתי נפרד ממנו (גם כשהוא פוליטי ומתוסכל), הטקסט החריף נוחת כמו פצצת מצרר. "הווינרים", הוא שר, "מזמינים את כל הנאגטס ואז הם מזמינים אקסטרה צ'יפס", ומי יכול שלא לדמיין תמונות ממסע הבחירות של דונלד טראמפ?
ההברקה הגדולה ב"Stranger to Stranger" היא האופן שבו המוזיקה משרתת את השירה ואת הטקסטים של סיימון. כל כך הרבה מרכיבים פועלים במכונה הזאת, ואף לא פעם אחת הם עושים יותר מללוות ולהדגיש. זה לא עניין של אגו או של נרקיסיזם. סיימון יודע שהוא הכלי המרכזי כאן, וכל שנייה תפורה במדויק בשביל לחזק אותו. ועוד הערת שוליים: המהדורה המורחבת של האלבום כוללת גם את הגרסה המלאה של שיר הנושא היפהפה שסיימון כתב עבור הסדרה המושלמת של לואי סי.קיי, "הוראס ופיט".
4/5
"Paul Simon – "Stranger to Stranger
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
