אם יש דבר אחד שקבוע יותר מהסכסוך הישראלי-פלסטיני, כנראה שזה הניסיון של העולם המערבי לפתור אותו. פעם במדריד, פעם באוסלו, פעם בקמפ דייויד ופעם באנאפוליס – בכל נקודה כלשהי בהיסטוריה, פקידים מערביים עם עניבות ניסו לפתור את הסכסוך שקורע בני אדם לגזרים מאות קילומטרים מהבית שלהם. כל הניסיונות (או לפחות רובם) להטיח את הראש של אלה באלה ובקיר היו כנים, אבל כמו שבטח שמתם לב – שלום בדרך כלל לא יצא מזה.

>> שורפות את המסך: 20 הסדרות הכי טובות שאתם צריכים לראות עכשיו
>> סרט ניצחון: 10 סרטי הקולנוע הכי טובים של 2024 (ועוד אחד לנשמה)

עכשיו מגיע ניסיון מערבי חדש, מזווית קצת אחרת. קבלו את "AS1ONE", סדרה דוקומנטרית חדשה שעולה בימים אלה בפרמאונט+ של יוניברסל (והופקה על ידי MTV, מסתבר שעדיין יש כזה דבר). הסדרה מגוללת את הסיפור של להקת בנים עם קונספט חדשני – יהודים וערבים (אגב, תושבי ישראל; אחד ממג'דל כרום, השני מחיפה) שמלוהקים יחד לפרויקט מוזיקלי משותף, במטרה להיות להקת הבנים החדשה שתכבוש את העולם.

אחרי אודישנים קפדניים ומסע אימונים מפרך נותרו שישה – נדב, ניב, אסיל, אוהד, נטע וסאדיק – ארבעה יהודים ושני ערבים, במה שעוד לפני המלחמה היה רעיון לא פשוט עבור שני הצדדים. העלילה מסתבכת עוד יותר כשיום אחרי הנחיתה שלהם בלוס אנג'לס, בדרך להגשמת החלום הגדול, פורצת מלחמת שבעה באוקטובר, ומאיימת להקים חומה של ממש בין ארבעת היהודים – שניים מהם איבדו חברים קרובים במלחמה – לבין שני הערבים.

"AS1ONE" היא סדרה מרתיחה. באמת. ויש לא מעט סיבות לכך. במקרים רבים היא מרגישה כמו פארודיה על הרגשות הכואבים והאמיתיים שיש לאנשים כאן – מכל הצדדים. מין ניסיון פופי קליל להכניס סכסוך של יותר ממאה שנה, עמוס בדם ודמעות, לתוך מלודרמה שאפשר לשווק בסטרימינג. דיאלוגים קלושים (רובם באנגלית, שאינה שפת אימם של אף אחד מחברי הלהקה), מניפולציות רגשיות בלי הסוף – וזה עוד לפני שמדברים על הסאבטקסט.הסדרה הזאת ממחישה בדיוק את כל מה שמנותק בגישה המערבית המתנשאת על המזרח התיכון. חברי הלהקה לא מנסים אפילו לשיר בעברית או בערבית, לא מביאים את המוזיקה שלהם מהבית, לא מנסים לחבר שיר ישראלי חדש שיכיל את המורכבות.

אנחנו מדברים כאן בעצם על שישה בחורים צעירים שנוסעים ללוס אנג'לס כדי לשיר שירים של קרייג דייויד. אתם תשירו את השירים שלנו, הפופיים והרדודים, ותראו שבעצם העולם לא כל כך גרוע – ולמה כולנו לא יכולים פשוט להסתדר?מה לעשות שהמציאות הרבה יותר מורכבת מהדיאלוגים השטוחים של "AS1ONE" ושבסוף, כדי באמת לגשר בין פערים, צריך להכיר בקיום שלהם לא לנסות ולבטל אותם, לא למחוק את היהדות או הערביות של הזמרים לטובת איזה ביט ממפיק אמריקאי צבוע-שיער, אלא דווקא להדגיש את הזהות הזאת ולנסות למצוא את הבסיס המשותף.

בהקשר הזה, מוזר היה לראות את אחד הפרצופים הישראלים המוכרים היחידים שהסדרה סיפקה – הזמרת והשחקנית מירה עווד. עווד מוכרת לרוב הקהל בתור מי שנסעה לאירוויזיון בשנת 2009, קצת אחרי מבצע עופרת יצוקה, לייצג את ישראל יחד עם אחינועם ניני. "עינייך", השיר ששתיהן שרו ביחד על הבמה במוסקבה, לא ניסה לטשטש את הכאב. הוא היה שיר מאוד מפוכח – ניני ועווד שרות בו בעברית ובערבית, מדברות על הדמעות והכאב בשני הצדדים, ומנסות לגשש החוצה את הדרך לקראת משהו שקרוב לפיתרון. כי חייבת להיות דרך אחרת.

אי אפשר למצוא שום קו מחבר בין "עינייך" לבין הפופ הקלישאתי והמבאס של "AS1ONE". רוב השירים הם אמריקאים לחלוטין – באותה מידה שחבורת הישראלים הזו שרה אותם, אפשר היה לתת אותם בקלות לאן סינק או לוואן דיירקשן. הטקסט מתייחס לסכסוך באגביות לגמרי (מורשת "הוריקן" אם תרצו, הכיסוי של "אני כותב על מערכת יחסים כדי שלא תחשבו חס וחלילה שאני פוליטי") ודרך ערימה של שמאלץ. כולם כל כך מפחדים להגיד את האמת שלהם בשירים, שהם מתחבאים מאחורי הרצון "לעצור את העולם" ו"לדמיין עתיד אחר".

וזו בדיוק הבעיה עם ההתייחסות האמריקנית/מערבית לסכסוך המדמם שאנחנו חיים אותו כאן. מארצות הברית הנוחה נורא קל לדמיין את מה שהולך כאן כמעין שני שבטים פגאניים שלא מפסיקים להילחם, למרות כל הרצון הטוב של הנשיא/ראש הממשלה/מזכ"ל האו"ם. כשאתה חי כאן, אתה מבין כמה הדברים הרבה יותר אמיתיים ומורכבים והרבה יותר כואבים. כמה הדת משחקת תפקיד, כמה היסטוריות וטראומות מכל הצדדים עפות לכל כיוון, כמה אי אפשר פשוט "לעצור את העולם" רק כי איזה מפיק עשיר מהוליווד רצה.

אני לא טוען שהדמעות של ששת החברים בלהקה משוחקות, חלילה. הכאב שלהם הוא הכי אמיתי בעולם. אני כן תוהה לגבי מי ששיבץ אותם במקום הזה – מי ששוב ושוב מנסה לקחת סכסוך מזרח תיכוני של שני צדדים טראומטיים, ולנסות להפוך אותו ל"סיפור הפרברים". יש דברים שאי אפשר להפוך למיוזיקל חביב, יש דברים שאי אפשר להנדס לתוך סדרה פופולרית לנוער, יש דברים שפשוט אי אפשר לעשות מהם שיר פופ. כמו כאב. כמו דם. כמו דמעות.

ששת הזמרים הצעירים הללו, עם כל ההיסטוריה שלהם, קיבלו מפתח לכלוב מזהב. מצד אחד, הם מקבלים את כל מה שילד חולם עליו – כסף, דירה מפוארת, ובעיקר אפשרות לתהילה. מצד שני, נדרש מהם להשיל כל גרם של מידל איסט – אתם תלבשו את הבגדים שלנו, ואתם תשירו את השירים שלנו ואתם תדברו אנגלית לאורך 90% מהסדרה (למרות שכולם שם יודעים לדבר עברית). וכשאתם תהיו כמונו, האמריקאים הנוצצים עם החיוך המושלם, אתם תראו ש"זה עולם קטן מאוד". ושאת הכל אפשר לפתור אם רק מאמינים.

אבל מי שבאמת רוצה לפתור את הסכסוך, יצטרך לפתור אותו כאן. לא במדריד, לא באוסלו, לא באנאפוליס וגם לא באולפנים המשוכללים של סנטה מוניקה. הוא יצטרך להכיר בזה שיש כאן שני צדדים שעמוסים בחשדנות ובשנאה ובאש בוערת בעיניים. זה לא משהו שאפשר לפתור בקלות, וזה כנראה לא ייכנס לאיזו סדרה מאגניבה של MTV – אבל זו הדרך היחידה לפיתרון.במילים אחרות, אם נרצה לשמוע יהודים וערבים ששרים ביחד במטרה לנסות ולפתור את המצב המסובך שנקלענו עליו – נעדיף את הישירות חסרת הרחמים של סיסטם עאלי, הרכב ההיפהופ היפואי שלא מחביא שום דבר אלא אומר את האמת הכואבת בעברית ובערבית, מאשר עוד להקת בנים מסונתזת באריזה אמריקאית מתקתקה.
>> "AS1ONE: The Israeli-Palestinian Pop Music Journey", עונה אחת, ארבעה פרקים, עכשיו בפרמאונט+

• ביקורת טלוויזיה
• המסך
• הסכסוך הישראלי-פלסטיני
• פופ ים תיכוני
• פרמאונט+

נראה שלא משנה להיכן נצא – תהיה שם חפלה. חפלה של בר או מועדון, חפלה בחסות העירייה בדרום תל אביב או חפלה ממוסדת כמו בסדרת האירועים "מלך הקסטות". חפלה למי שאינו מכיר את ההגדרה, היא סעודה או חגיגה שמחה, מלאה במוזיקה, בין אם זה במעגל אינטימי בבית בין חברים או בהופעה גדולה.

לחפלות, איך לא, קשר ישיר לז'אנר המוזיקה הים תיכונית עוד משנות ה-60 של המאה הקודמת, והן היו הפלטפורמה העיקרית לקידום מוזיקה ים תיכונית. בתקופה שבה זמרים ויוצרים מעדות המזרח הודרו מתחנות הרדיו, החפלות היו מקום שבו ניתן להפיץ מוזיקה אותנטית ולא מסחרית. חלק גדול מהזמר הים התיכוני הקלאסי היה מזוהה עם החפלות שהתרחשו בעיקר בכרם התימנים: אהובה עוזרי, דקלון, צלילי הכרם, צלילי העוד, בעז שרעבי והרשימה עוד ארוכה.

בעשור האחרון המוזיקה הים תיכונית הישנה, שאותה תחנות הרדיו הדירו וסירבו להשמיע, עוברת תחייה מחודשת. אותם ילדים שגדלו על ברכיי המוזיקה בשכונות ובשיכונים, גדלו והתברגו בסצנה התל אביבית, וכעת הם מחזירים את הזרקור לאלה שמעולם לא קיבלו אותו. "אני מסרב לקרוא לזה טרנד, זה לא טרנד כי זה משהו שקורה כבר עשור", אומר יבגני צ׳רטקוב, די.ג'יי ושדרן רדיו שהפיק הופעות וחפלות בתחילת העשור הקודם. "זאת המוזיקה שגדלתי עליה. אמנם עליתי לארץ מבלארוס אבל בשכונה זה מה שהכרתי, לא שמענו כוורת או אריק אינשטיין, היינו מוקפים במוזיקה הזאת. לא ידענו איך אנשים יגיבו בהתחלה אבל אנשים עפו בהופעות האלה. מבחינתי זה תיקון עבור האמנים האלה – ששמים אותם במרכז ונותנים להם את הכבוד המגיע להם חשוב בעיני".

סדרת אירועי החפלות המוכרת ביותר בעיר היא ללא ספק "מלך הקסטות" (לא להתבלבל עם השיר של ניסים גרמה). מה שהתחיל משיתוף פעולה בין מפיק אירועי הסטריט אבירם שיקר יחד עם מסעדת "מזנון" של אייל שני ברמת החייל ב-2017, הפך לשותפות עסקית ואמנותית בין שיקר ל"מלך הקסטות" עצמו – אסף לויבל AKA הראפר אייטולה. למרות שלויבל מגיע מעולמות ההיפ הופ והדאנס-הול מוזיקת קסטות היא חלק בלתי נפרד מהחינוך המוזיקלי שלו. "ככה שמעתי מוזיקה כשהייתי ילד, זה לא שפתאום מצאתי קסטות ונדלקתי על זה", משתף לויבל. "יש להן סאונד ייחודי, הטיפול בהן הוא אחר. אין משהו דומה לקסטות. היא מסמלת עבורי עידן בה מוזיקה הופצה בצורה אחרת לגמרי".

"תקלוט קסטות מאוד שונה מתקלוט רגיל", מוסיף שיקר. "אסף חי את הסט יומיים לפני כי תקלוט קסטות כולל שעות של האזנה, סימון על סליל הקסטה את השניות הספציפיות בשיר שהוא רוצה למקסס ודיוק מירבי". הקונספט של "מלך הקסטות" ייחודי: תקלוט קסטות מידיו של לויבל, המשלב בין מוזיקה ים תיכונית ישנה, מוזיקה ערבית ומוזיקה אלקטרונית בשילוב הופעות בלייב של אותם זמרי עבר. מי לא עבר על הבמה של מלך הקסטות? ג'ורג' בר, מרגול, צלילי העוד, תמיר גל והרשימה עוד ארוכה. בקורונה אף קמה יוזמה מתחרה (או מחווה בהשראת הפורמט) של "מלך הקסטות" שנקרא – "מלכת הקסטות", ליין מסיבות ותקלוטים של מוזיקה ים תיכונית ישנה.

"הוויז'ן שלנו היה תקלוט והופעת לייב. פתאום מגיע האמן ומבצע שיר שלו יחד עם פלייבק מקורי", מסביר לויבל. "זה היה ניסוי שהצליח הרבה מעל המצופה". לדבריו, "עצם העובדה שאנשים שבאים להופעות האלה מביאים את ההורים שלהם וסבא וסבתא שלהם, שמעולם לא ראו את האמנים הללו בהופעה מבוססת ועל במה מכבדת – זה מרגש בעיני. לא משנה איזו עדה אתה, כמה אתה מסורתי, זאת מוזיקה ישראלית שמלווה וליוותה את כולנו, את הילד או הילדה הקטנים בשכונה, בין אם זה ביהוד, חולון, צפון תל אביב או בצבא – כולם מכירים את המוזיקה הזאת והיא פגשה אותם בחייהם. אמא שלי לא הבינה במה אני עובד עד שהיא לא הייתה בהופעה שלנו, לא משנה בכמה הופעות או פסטיבלים עבדתי".

אתם חושבים שזה "נהיה מגניב" לאהוב מוזיקה ים תיכונית ישנה?
שיקר: "כשהגעתי לתל אביב באופן לא מודע הצנעתי את הצד הזה בי. בהופעה של 'מלך הקסטות', כשאתה נמצא שם בקהל עם אנשים שאוהבים את המוזיקה הזאת בדיוק כמוך, פתאום יורד כל הצורך להצניע. פיצחנו איזה משהו כי זה פעם 'לא היה מגניב' להודות שאתה אוהב מוזיקה מזרחית. יש כוח לזה שאתה עומד בתדר, במקום הכי מגניב בעיר, ושאתה קולט שאלפיים איש מגז'דרים כמוך ואוהבים את המוזיקה הזאת כמוך. זה נהיה משהו גדול ממני ומאסף, 'מלך הקסטות' שייך לקהל".

אסף: "אני בוחר את הטיונים לפי מה שמרקיד ונשמע טוב, אני לא בוחר אותה לפי ז'אנרים. כשאנחנו משלבים מוזיקה שלא מכירים יחד עם להיטים מהזמר הים התיכוני – זה נותן לאנשים חוויה מאוד חיובית ומיוחדת. אתה לא חייב להיות מעריץ מושבע של אמן מסוים כדי ליהנות בהופעה שלנו".

"אני מחובר לתקלוט של אייטולה ברמות, הוא די.ג'יי על ברמה מטורפת. מה הוא עושה עם קסטות כל כך מסובך ומוערך, והוא בונה את הסטים הכי מרימים שיש", מספר יניב, מעריץ מושבע של אירועי "מלך הקסטות", שיש המספרים כי הוא הראשון להגיע והאחרון ללכת. "המוזיקה הישנה שהוא מנגן זה המזרחית שאני מחובר אליה. המוזיקה של פעם לא נמדדה בהצלחה, היא הוקלטה במקלטים והופצה בקסטות בתחנות מרכזיות. הוא מביא טראקים מעניינים ומטורפים, דברים שמעולם לא שמעתי, ומשלב אותם עם האמנים האלה, שפעם ראשונה מקבלים את הבמה המיינסטרימית הזאת. זה מבחינתי כמו שמישהו יגיד למעריץ של אלוויס 'שומע? אלוויס מופיע יחד עם די.ג'יי על הבמה ומבצע חומרים ישנים שלו'".

למרות האהדה הגורפת בקרב הקהל התל אביבי, ישנם כאלה שמבקרים ומצקצקים למראה החפלות המודרניות. המבקרים טוענים שמדובר בניכוס בעל ניחוח אשכנזי של מוזיקה מזרחית, וכי המדכא מנצל את הפופולריות של המדוכא. בנוסף, חלק טוענים על אווירה כמעט-אירונית הנוצרת מאירועים כאלה המטשטשת את הגבול בין אהבה למוזיקה לבין לעג. "תמיד יהיו אנשים שיעשו משהו לא בטעם טוב, אבל צריך להסתכל על הצד החיובי", אומר צ׳רטקוב. "בסופו של דבר, האמנים האלה סופסוף מקבלים את הבמה שמגיעה להם אחרי שנים שלא התייחסו לחלקם הגדול".

"כשאמן כמו תמיר גל אומר לי שיותר כיף לו בתדר מאשר בקיסריה, אני יודע שאנחנו עושים משהו טוב לא רק לקהל, אלא גם לאמנים עצמם. מגיע להם את הטירוף וההערצה שהקהל מביא, ואם יש מבקרים – שיבקרו. אנחנו עושים את זה מאהבה גדולה למוזיקה ולאמנים הללו ששנים המוזיקה שלהם לא נוגנה בלייב".

• ❤ תרבות
• מוזיקה
• פופ ים תיכוני
• כרם התימנים
• קסטות

השנה היא 2021. אוליביה רודריגו היא המנצחת הגדולה של טקס פרסי אם.טי.וי ואת פרס שיר השנה שלה על "Driver's License" היא מקדישה לכל הבנות שיושבות על רצפת החדר שלהן וכותבות שירים.בינתיים, בפרובינציה הדמוקרטית היחידה במזרח התיכון, כוכבת הטיקטוק אנה זק משחררת סינגל חדש בנושא דבש בדיוק בזמן לראש השנה. זוהי התגשמות החלום הציוני.

בשיר "כל הבאז" מגוללת זק ליריקה מעצימה לכאורה, אך כיאה להפקה של שני גברים שחצו את גיל שלושים המילים צורמות, ולא בפעם הראשונה. השיר נפתח בנימה אגרסיבית שמקורה לא ברור ("בא לו דבש, קח ת'עוקץ") ולאורכו התמונה מתבהרת חלקית עם "לא תקבל ת'צוף/ יא חצוף/ אם ת'בא לי רע". נהיר אם כך ששורש הטון התוקפני טמוע בשיח העכשווי על מגדר, אבל אז זק מאבדת אותנו שוב עם "כמה יש'ך זה לא משנה/ אף דבורה לא צריכה שתביא לה פרח/ למלכה לא אכפת אם אתה נהנה/ עד שלא תעקץ לא תלמד ת'לקח".

ובכון, באופן אישי לא אחמיץ שום הזדמנות להתעצבן על בנים, אבל אנה משאירה אותי מבולבלת מאוד בעודי מרכזת מאמצים לצרוח את שירה בכעס אחרי עוד ריב ווטסאפ מדמם עם הבחור התורן.על השיר חתומים סטטיק וג'ורדי. בהאזנה שנייה אני כבר מדמיינת אותם עובדים עליו, יושבים בחדר סגור בלי חיבור לאינטרנט בזמן שאיש יח"צ צועק עליהם את המילה "פמיניזם".הם מגרדים את הראש, מנסים לחשוב מה בנות רוצות עכשיו. אולי שהגברים יסבלו? אולי שיפסיקו להביא להן פרחים? אין לדעת, לו רק יכלו לחפש בגוגל או לשאול מישהי, אם רק הייתה שם אשה בחדר.

כך יוצא שמשפטים ביזאריים כמו "זה הזמן כאן למלוכה נשית" או "למלכה לא אכפת אם אתה נהנה" סוללים את דרכם ללב הפלייליסט הישראלי. מקרה לא מאוד שונה זכור לי עם ההמנון הפמיניסטי "יהלום" של אגם בוחבוט, שנכתב גם הוא על ידי שלושה גברים (עידו נצר,עמית מרדכיוים רפאלי),והחרדה הגברית העצומה משתקפת גם בטקסט הזה ("אני? מחפשת קורבן/ לך? לא נשאר הרבה זמן"); נדמה שהכותבים לא מבינים את האיומים המרחפים מעל נשים והפזמון הקליט "אנ'לא צריכה מישהו שיקנה לי/ טיסה לשניים לאן שמתחשק" חושף את בורותם בקלקלותה.

כן, הבנתם נכון, משום מה למפיקים נדמה שהקושי העיקרי שעומד מול הנשים להן הם מכניסים מילים לפה הוא הרעפת כסף בלתי פוסקת כאמצעי חיזור. ברצינות? אי אפשר לבקש מאיש היח"צ שהתעקש להכניס לשיר את "את אשה חזקה/ עצמאית/ אינדיפנדנט" גם לברר עם אגם מה היא חושבת?אין אף עוזרת הפקה עם חמש דקות פנויות ליד אולפן ההקלטות?רכיבה על טרנדים חברתיים אינה חדשה בעולם הפופ. עוד לפני שפמיניזם היה הנושא החם, שירי הגאווה שנכתבו, הופקו ובוצעו על ידי גברים סטרייטים חרכו את המצעדים. אבל גם ב2021 בשיר המצעד, עם עלה התאנה הלהט"בי הצעיר אלה-לי להב, לא נמצא טייק מעצים יותר מהמשנה "חופשיה מהגדרות/ חופשיה מהגדרות", השורה הבומרית ביותר בפופ העברי לשנת תשפ"ב.

בעוד ליל נאס אקס מנצח את קטגוריית הקליפ הטוב ביותר בVMA, עם הטראק שבו הוא מבצע ריקוד הומו-אירוטי על ברכיו של השטן, התעשייה המקומית ממשיכה להציג לנו את מי שלטענתה הם עמודי התווך של תנועת שחרור האשה בתרבות, מלקקות סוכריה בעיניים מזוגגות, בתחפושת ברבי בנאלית, בהלבשה תחתונה סקסית בכוורת הדבורים.אולי, סתם רעיון ותשמעו אותי עד הסוף, גברים יכולים להפסיק להתיימר לכתוב מניפסטים פמיניסטים מוזיקליים ופשוט שנשים יכתבו אותם?

• מוזיקה ישראלית
• טור דעה
• פופ
• פופ ים תיכוני
• סטטיק
• ג'ורדי
• אגם בוחבוט

פחות מ-24 שעות אחרי שיצא, השיר החדש של עדי ביטי עשה בלגן מכל הסיבות הלא נכונות. בסך הכל, הכל הלך כצפוי: כוכבת פופ שפרצה בגיל צעיר רוצה לראות שהיא התבגרה ולכן הוציאה קליפ סמי-פרובוקטיבי בלבוש חשוף, ח"כ תורנית מפילה את ההערה השמרנית הקבועה שמקשרת בין לבוש דל לתרבות אונס, להקת המגנים הרגילה זועקת בקול על זכויות האישה ואף אחד לא מדבר על זה שמדובר ברגע חשוב בתרבות הישראלית – תחילת הסוף של הפופ-טראפ הישראלי.

ברשותכם, אדלג על התייחסות ממשית לסערה התורנית, מכיוון שרק לפני חודשיים יכלתם לראות את ביטי בת ה-19 בלבוש חשוף יותר בהישרדות (וחוץ מזה, אבנר נתניהו כבר אמר כל מה שצריך ואני לא מאמין שהרגע כתבתי את זה). מה שמעניין ב-"חמסה חמסה" הוא לא הקליפ, אלא דווקא השיר. ואני מצטער ביטי, אבל זו לא מחמאה. מאוד קל לזהות את התבנית על פיה יצרו עומרי "69" סגל והוד "BEMET" מושונוב, המפיקים והכותבים של השיר, את העאלק להיט פופ-טראפ-תיכוני הזה. באס מרעיד של 808, מצילות מרוססות בנדיבות ושריקה עקומה בתור המלודיה – אלו אבני היסוד של הטראפ, ואם זה לא היה מספיק אז ביטי גם לגמרי אומרת "Skrt".

הבעיה היא, כמובן, שמדובר בסמנים קוסמטיים בלבד, העתק דהוי של העתק של העותק המקורי של המקור, הומאופתיה מוזיקלית שמשאירה כמה מולקולות של הדבר האמיתי. זה לא כזה מפתיע כשמדובר בהפקה של 69, שהתמחה לאורך כל הקריירה שלו בחיקוי חיוור לסאונד הנוכחי של המיינסטרים האמריקאי, אם כי ממוזיקאי מוכשר ומקורי כמו מושונוב דווקא כן ציפיתי ליותר. וזה לא שאני מצפה ממוזיקאית פופ להיות חוד החנית של חדשנות מוזיקלית, אבל כן אפשר לקוות במינימום לאיזו טביעת אצבע מקורית משלה, דבר ש"חמסה חמסה" אפילו לא מנסה להיות.

שתי ההשוואות המתבקשות לשיר הזה, נועה קירל ואריאנה גראנדה, דווקא מוכיחות שאפשר לעשות את זה נכון. קירל, בעיקר ב-"פאוץ'", השתמשה בתבנית הטראפ כדי לערבב אותו באופן אורגני יותר עם הסאונד הישראלי (בעזרת סימפול הכינורות מ-"Aramam" של הזמר הטורקי איברהים טטליסס) ובכך יצרה אמירה משל עצמה. גראנדה, שהיוותה כמובן השראה גם לקירל, ערבבה אותו עם המלודיה מצלילי המוזיקה, טיפה ראפ מלודי בטריולות ואסתטיקת סאונד של להקות בנות מראשית המילניום כדי להנדס את הלהיט העצום "7 Rings" ולמעשה הגדירה את צליל הפופ-טראפ העכשווי, למרות שכמובן גם היא לא היתה הראשונה להשתמש בפורמט הזה – לפניה היו אלו ביונסה, ליידי גאגא, קטי פרי, ריהאנה ועוד.

אפשר לראות את טפטופו העיקש של הטראפ למיינסטרים באופן כמעט מדויק דרך טבלאות הלהיטים, החל מאמני השוליים מאטלנטה שעיצבו את הסאונד, דרך להיטי פריצה דוגמאת "Trap Queen" של פאטי וואפ ועד ללהיטי קרוסאובר דוגמת "Old Town Road" של ליל נאס X. כיום אנחנו בשלב שבו הסאונד המרוסס הזה השתלט על כל חלקה טובה, מנותק מההקשר המקורי שלו, שעוסק בחיי סוחרי הסמים הקשים של אטלנטה.

זה בסדר, אני לא מתלונן, סופו של כל ז'אנר מוזיקלי מצליח להתרדד לטובת הפופ. רק שמבלי ששמתם לב, הטראפ עצמו השתנה והתפתח הרבה מעבר לאותה תבנית מוזיקלית בסיסית שאפשר לשעתק במהירות שיא, לזרוק עליו רצף מילות באזז ולשווק כלהיט. הפופ הישראלי, מכיוון שהוא מעתיק מחברו האמריקאי, חשוף רק לרסיס קטן ממגוון הצלילים הרחב של הטראפ. במידה מסוימת, שרשרת ההעתקה של "חמסה חמסה" חושפת למה המיינסטרים הישראלי תמיד נמצא באיחור של כמה שנים מאמריקה.

החיקוי הזה, על כל פניו, לא רק משעמם מוזיקלית, אלא גם מעיד על תחילתו של הסוף. אף אחד לא רוצה אריאנה גראנדה מעלי אקספרס, ואחרי כל כך הרבה שלבים של שעתוק כבר שכחנו את המקור, ככה שכל האד-ליבז סטייל מיגוס נשמעים מנותקים הקשר. כשבת 19 מהוד השרון מסננת סקירט זה בעיקר מכווץ את הבטן מרוב קרינג', ואני אומר את זה בתור מי שהעביר את גיל 19, לצערי, בהוד השרון. שלא יהיו טעויות, אנחנו עוד נשמע ניסיונות פופ-טראפ רבים בשנה הקרובה, אבל רק מי שירכב על הסוס החבוט הזה בדרך מקורית ומקומית יצליח להימנע מלהפוך אותו לסוס מת. ולא, להדביק טרום-פזמון עם דרבוקת כבר ממש לא מספיק.

• ביקורת מוזיקה
• פופ ים תיכוני
• פופ
• מוזיקה ישראלית
• פופ אמריקאי
• טראפ
• טראפ ישראלי
• עדי ביטי

• Facebook
• Twitter
• Email

1.מאז ומתמיד היו בארץ זמרות ויוצרות מוכשרות, וגם השנה מאחורי הלהיטים הגדולים עמדו נשים חזקות וייחודיות, שיש להן אג'נדה וחשוב להן להשמיע את קולן. נטע ברזילי, מארינה מקסימיליאן, דניאלה ספקטור, נרקיס ודיקלה, שכותבות את חומריהן כבר שנים רבות, נועה קירל עם אריזת הפופ המלוטשת, ויסמין מועלם, השחקנית החדשה במגרש, עם שירי העצמה מרעננים.

2.בשנה מלאת אתגרים וקשיים בעולם התרבות, שבה אין תופעות מוזיקליות חדשות או המנוני קיץ, לא יוצאים יותר מדי אלבומים, סיבובי הופעות מוקפאים ובמקומם יש לייבים בזום, בבתים, בקפסולות או בזאפה מול מצלמות, בלטו אמנים חדשים ומסקרנים. שם טוב האבי, תופעת ההיפ הופ החמה, אלה לי שהביאה את הקיי פופ בעברית, המוסיקאי עקיבא עם להיטי ענק כמו "פשוטים" ו"אל תעזבי ידיים", ובצד האלטרנטיבי נגה ארז עם הטאץ' האלקטרוני הבועט שלה.

3.הפאוזה ממירוץ החיים האינטנסיבי וההתכנסות בבתים אפשרה לאמנים קרקע פוריה ליצירה, וקיבלנו לא מעט שירים אינטימיים מרגשים: דודו טסה עם "תביאי איתך יין" ו"מתי לחזור", ג'ירפות הוציאו את "היא לא יודעת למה", הקליפ של קרן פלס ורוני אלטר ל"באת לי פתאום" איחד מוסיקאיות ישראליות מכל העולם, ויצאו פרויקטים חשובים כמו "צו השעה" לשימור התרבות הישראלית ו"הגל השני", רווי הכשרונות המקומיים, שהתקבצו ליצירה משותפת ממרחק.

4.אמנים שהרגישו שהמצב מבעבע בהם ולא יכלו יותר לשתוק הוציאו שירי מחאה. טונה אירח את שלום חנוך ב"הטוב, הרע ואחותך", הדג נחש שיחררו את "בומבה" והחצר האחורית חזרו עם "הפסיקו את המוזיקה" הנוקב.

5.משבר הקורונה נתן פתח לפלטפורמת הטיק טוק שכל מי שמעל לגיל 16 לא בהכרח מודע לגודלה, והאפליקציה הממכרת השתלטה על כולנו. תעשיית המוסיקה הבינה שלהיטים יכולים לצמוח גם משם, ולא בהכרח צריכים להתבסס על כמות השמעות בערוצים המסורתיים. "דיבור נגוע" של סטפן ומרגי, עידן רייכל יוזם צ'אלנג' כדי להגיע לעוד קהלים, ונטע ברזילי מגיעה למיליון עוקבים, כל אלה הם רק כמה דוגמאות לשימוש שעשו אמנים בטיקטוק.

6.למרות שהשנה האחרונה היתה נטולת אפשרויות לאסקפיזם מידיים שהיו זמינים ונגישים בעבר, כמו חופשות בחו"ל ובילויים, קיבלנו גם כמה להיטי פופ מרימים ומקפיצים – מ"לא יוצא למסיבות" הסוחף של מרגי, ועד "שבוע טוב" האופטימי של אברהם טל.שתהיה לנו שנה טובה.

טל ארגמן תגיש יחד עם מאיה אלקולומברה ושיר זיו את המצעד הישראלי השנתי ביום שישי הקרוב, ערב ראש השנה, בכאן 11 ובכאן גימל.

• סיכום שנה
• מוזיקה
• שירי מחאה
• מוזיקה ישראלית
• פופ ים תיכוני