Time Out תל אביב About

Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
טיים אאוט

פרס ישראל

כתבות
אירועים
עסקאות
יואב קוטנר (צילום באדיבות היכל התרבות)

המוזיקאים מתאחדים בקמפיין להענקת פרס ישראל ליואב קוטנר

המוזיקאים מתאחדים בקמפיין להענקת פרס ישראל ליואב קוטנר

יואב קוטנר (צילום באדיבות היכל התרבות)
יואב קוטנר (צילום באדיבות היכל התרבות)

עשרות מוזיקאים בכירים ואנשי תקשורת (ביניהם גם שלום חנוך, יוני רכטר, ברי סחרוף ועוד). הצטרפו לקמפיין הקורא להעניק ליואב קוטנר פרס ישראל על מפעל חיים בתחום התרבות. אלון מזרחי, מיוזמי הקמפיין, מסביר בטור אישי איך לילה אחד עם הרדיו שינה את חייו

5 בינואר 2022

"פרס מפעל חיים,
הומצא במיוחד
ליואב.
גם אם קודם לא היה ברור,
אין ספק שזאת היתה המטרה.
קוטנר – הצופה קדימה ולצדדים,
העורך השקדן,
הבקיא, הפתוח,
האוהב שגם נשאר לו זמן לשורשים.
הוא זה שיוצר ומשדר את פסקול חיינו ומי שחי יודע"
(שלום חנוך)

תמיד אהבתי מוזיקה.
אני זוכר שכשהייתי בן 13, תלמיד בבית הספר, אהבתי בעיקר פופ ודיסקו. זה מה שניגנו במסיבות וזאת המוזיקה שהיתה זמינה לנו. זה לא היה עידן של מחשבים ורשתות חברתיות. לא היה ספוטיפיי ולא יוטיוב. היינו יושבים יחד, מספר חברים, לשמוע מוזיקה מתקליטים, רדיו וקסטות.

>> הצטרפו עכשיו: עמוד הקמפיין להענקת פרס ישראל ליואב קוטנר (פייסבוק)

ערב אחד נשארתי ער עד שעה מאוחרת. ברקע ניגנה גלי צה"ל ואז התחילה התכנית "ציפורי לילה" בהנחיית יואב קוטנר. הייתי בשוק. לא שמעתי מוזיקה כזאת קודם לכן. שמעתי לראשונה את דייויד בואי ולד זפלין, משם זה המשיך לבלוז, רוק, רוק מתקדם. הז’אנר העברי כלל בין השאר את להקת אחרית הימים ,תמוז, ששת, אריק איינשטיין (שבלול) ועוד.

למוזיקה הזאת היה – ועדיין יש – כוח והשפעה גדולים עלי. היא הראי של נפשי. זאת היתה תוכנית לילה מאוחרת, בין חצות לשתיים, וכדי לא לפספס אותה הייתי מכין קסטה למקרה שארדם. כבר למחרת הייתי מאזין לה עד שנשחקה (מישהו זוכר את הימים שהיינו מדביקים קסטות שנקרעו בלק?); הייתי זוכר את שמות הזמרים והלהקות ונוסע באוטובוס לבית התקליט או לפאז. גיליתי עולם נפלא והרגשתי כמו ילד בחנות צעצועים.

זאת היתה תקופה שהמוזיקה ששודרה בישראל הייתה חד ממדית. ליואב קוטנר היה את המפתח לשער הקסום למוזיקה אחרת, עמוקה יותר, מגוונת יותר ואיכותית יותר. הוא פתח את הדלת והזמין רבים מאיתנו להיכנס. הוא עושה זאת עד עצם היום הזה בכל יום חמישי בג’אם של קוטנר.

"קוטנר, מגדלור לכל אוהבי המוזיקה בישראל – חיבר את הלב שלנו למוסיקה שמתרחשת בארץ ובעולם, במיינסטרים ובשוליים, כמעט כל תופעה מוזיקלית מעניינת שהגיעה אלינו עברה דרכו, תמיד מכיר הכל, תמיד מפרגן או שותק. קוטנר מיקד את האור, ריכז וזיקק אותו עד שהתלהט להגיע למאזינים, תיווך לנו ז'אנרים, קליפים ואפילו פורמטים (cd). חלוץ תרבותי נהדר. את טיפקס הוא השמיע מההתחלה. כשהוצאתי סינגל בגיל 16 ארבתי לו בחניון של התחנה והוא… פירגן וקידם"
(קובי אוז)

גם מוזיקאים ישראלים שלא מצאו את דרכם לפלייליסט השמרני מצאו דלת פתוחה אצל יואב קוטנר. במשך עשרות שנים חוצב וסולל יואב קוטנר דרכים מוזיקליות עבור אמנים ישראלים צעירים ועבור כל קהל אוהבי המוזיקה בישראל. באהבה ובשקדנות הוא בחר את המוזיקה עליה גדלנו ופתח והרחיב את עולמנו. הפרס הזה כל כך מתבקש.

"את יואב אני מכיר שנים רבות. בתחילת הדרך של 'הברירה הטבעית' הוא הרגיש את היחודיות שלנו וידע לשים דגש על הדברים הנכונים. יש לו שיפוט אמיתי וכן. איש אמת! תמיד הרגשתי שהוא האדם הנכון שנמצא במקום הנכון, עושה את עבודתו נאמנה. התברכנו באדם שיודע לנתח סגנונות שונים ולגעת במסרים החשובים באמת שיש בכל סגנון. אדם אמיץ שעושה את עבודתו באהבה וביושר. תרומתו חשובה מאוד למוזיקה הישראלית. ראוי שמדינת ישראל תתפאר בו. מגיע לו ללא ספק פרס ישראל. עלה והצלח אהוב"
(שלמה בר)

>> אלון מזרחי הוא שוחר תרבות ומוזיקה, מיוזמיהקמפיין להענקת פרס ישראל על מפעל חיים ליואב קוטנר. ליוזמה להעניק לו את הפרס הצטרפו כבר עשרות אמנים ואנשי תקשורת. בואו והצטרפו גם אתם

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

עשרות מוזיקאים בכירים ואנשי תקשורת (ביניהם גם שלום חנוך, יוני רכטר, ברי סחרוף ועוד). הצטרפו לקמפיין הקורא להעניק ליואב קוטנר פרס...

5 בינואר 2022
סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק

לא במפתח הלב!

לא במפתח הלב!

סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק
סלפיש. איור: יובל רוביצ'ק

*
בתחנה המרכזית הישנה, אפילו הקבצנים קצת אחרים. אדם זקן עובר ברחוב עם שקית נייר פתוחה, עובר אחד אחד את כל האנשים ברחוב, ושואל: "צריכים רעל עכברים?" (תל אביב האחרת)

*
לא במפתח הלב, לא במפתח הלב! (ילד אחד מפעם, שמעון תג'ר קראו לו, שהיה מתחיל מכות כל שני וחמישי, אבל תמיד היה מפסיק אותן זמן קצר אחרי שהתחיל, מיד אחרי שהצליח להכניס בעיטה כואבת או אגרוף לצלעות, ובדיוק שניה אחרי שיריבו האקראי הצליח להתאושש ולהחזיר לו אחת קטנה, ותמיד העילה להפסקת הקרב היתה אותה אחת: "לא נותנים מכות במפתח הלב! מה אתה משוגע, אפשר למות מזה!"
ולקח שנים,
שנים,
עד שהתחלנו לתהות איפה זה בדיוק מפתח הלב, כי דומה שמשכנו של המפתח המסתורי היה תמיד באותו מקום בגוף שבו שמעון תג'ר היה חוטף את המכה הראשונה. לא פעם אני חושב שכל כך הרבה אנשים היו יוצאים נשכרים, לו היו לומדים את הטכניקה הזו על בוריה: "לא עד מדינה! לא עד מדינה! אתה משוגע, זה יכול להרשיע, דבר כזה!")

*
אני אחיה לנצח. ככה החלטתי. אבל עוד לא ברור איך. אני יותר טובה בהחלטות מאשר בביצוע. בגלל זה, נגיד, יש לי מנוי לחדר כושר כבר עשר שנים ועוד לא התאמנתי אפילו פעם אחת. מצד שני, מכיון שאחיה לנצח, מי צריך כושר? (ריקי)

*
אני אראה את "סאלח פה זה ארץ ישראל", ככה החלטתי. עוד לא ברור איך, כי זה נורא משעמם, אבל אני אראה את זה, כי אם כולם יבינו שבעצם האשכנזים אשמים בהכל אז לא תהיה יותר גזענות בארץ, והפולנים יאהבו את המרוקאים והמרוקאים יאהבו את הרוסים והרוסים יאהבו את האתיופים והאתיופים יאהבו את הערבים. וכולם ביחד יאהבו את הפליטים האריתראים, שכרגע עדיין קשה לאהוב אותם כי עוד לא כולם ראו את הסדרה ולא כולם יודעים מי אשם בהכל (ריקי)

*
לכל אחד יש את סיפור האהבה שלו. אפילו אם זה היה כישלון נורא, אפילו אם הוא דעך ונעלם, או כלל לא התחיל, או שמלכתחילה היה קיים רק בראשו של האוהב; זה לא עושה אותו לפחות אמיתי. וזה הסיפור היחידי (ג'וליאן בארנס, מתוך ספרו החדש "הסיפור היחידי", שהוא כל כך יפה שגם נצטט ממנו עוד פעם בטור הזה, וגם נפציר בכל מי שאפשר לתרגם אותו, ומהר)

*
זאת שזכתה בפרס ישראל בגלל שהקריבה את שני ילדיה במלחמות – אני דואג לה. כי בדרך כלל, אנשים שזוכים בפרסים, זה רק מדרבן אותם להצטיין יותר (מבוא ללוגיקה ציונית, שנה א')

*
אני לא אזיע בקיץ. ככה החלטתי. אני עוד לא יודעת איך אבצע את זה, אבל ליתר ביטחון התחתנתי עם גבר ביצועיסט. הוא עוזר לי לבצע את רוב ההחלטות שלי. אז בשביל הזיעה הוא קנה לי מזגן אלקטרה שתיים וחצי כוח סוס שאני בספק עם שניים וחצי סוסים יכולים לקרר אותי ככה, ובשביל שאחיה לנצח הוא סידר לי מנוי לשח"ל אז הפינה הזאת גם סגורה, ורק את הבעיה איך לראות את התוכנית "סאלח פה זה ארץ ישראל" בלי להירדם הוא לא הצליח לפתור. כי התוכנית הזאת כל כך בעייתית – זה כמו יומנה של אנה פרנק: אתה יודע שזה לא יגמר טוב, אז למה לקרוא עוד פרק ועוד פרק? לא, רגע, זה יותר גרוע, כי לפחות בסוף יומנה של אנה פרנק היא מתה – זהו, נגמר, עבר, אפשר לעבור לקרוא יומנו של חנון, או של ברידג'ט ג'ונס (ריקי)

*
"היא אמרה שהיא רוצה לנוח על כתפי בקלילות, כמו ציפור. חשבתי שזה נשמע פואטי. וגם סבבה לגמרי, בדיוק מה שגבר צריך. מעולם לא אהבתי את הבחורות הנצמדות." האיש עצר בדיבורו. פול שמח לעודד אותו להמשיך: "אבל זה לא עבד?" "שתי בעיות," אמר האיש ושאף מהסיגריה, ואז נשף את העשן אל האויר המבושם. "דבר ראשון, ציפורים מתעופפות להן, נכון? זה הטבע שלהן, כציפורים, נכון או לא? ודבר שני: לפני שהן עפות, הן תמיד יחרבנו לך על הכתף." ובמלים אלה מעך את הסיגריה שלו, הנהן, והלך לדרכו במורד חוף הים לקראת הגאות העדינה (ג'וליאן בארנס, "הסיפור היחידי")

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

מאתעוזי וייל21 במרץ 2018
דוד גרוסמן. צילום: Getty Images

דויד גרוסמן זכה בפרס ישראל לספרות

דויד גרוסמן זכה בפרס ישראל לספרות

שר החינוך נפתלי בנט הכריז הבוקר על הזכייה, וצייץ כי גרוסמן הוא "אחד הקולות המרגשים, העמוקים והמשפיעים בספרות הישראלית"

דוד גרוסמן. צילום: Getty Images
דוד גרוסמן. צילום: Getty Images

הסופרדויד גרוסמןזכה בפרס ישראל לספרות – כך הודיע הבוקר שר החינוך נפתלי בנט. בציוץ כתב בנט כי גרוסמן הוא "אחד הקולות המרגשים, העמוקים והמשפיעים בספרות הישראלית".

התרגשתי מאד לבשר זה עתה לדוד גרוסמן על זכייתו בפרס ישראל לספרות בשנתה ה70 של מדינת ישראל.
גרוסמן הוא אחד הקולות המרגשים, העמוקים והמשפיעים בספרות הישראלית.
בחכמת לב עמוקה, ברגישות אנושית ובלשון ייחודית הוא הפך ליוצר בעל שם בינלאומי.
זכינו שהוא משלנו.
אכן, מישהו לרוץ איתו.

— Naftali Bennett בנט (@naftalibennett)February 12, 2018

בשנה שעברה זכה גרוסמןבפרס מאן בוקר הבינלאומיעבור ספרו "סוס אחד נכנס לבר", שיצא בשנת 2014 ותורגם לאנגלית על ידי ג'סיקה כהן, שחלקה איתו פרס כספי של 50 אלף ליש"ט. באותה שנה היה מועמד לפרס היוקרתי גם הסופר עמוס עוז על ספרו "הבשורה על פי יהודה".

עוד כתבות מעניינות:
דויד גרוסמן: "אנחנו חווים סטנדאפיזציה של המציאות"
הפרק הראשון מתוך "סוס אחד נכנס לבר"

בשנה שעברה זכה גרוסמן בתחרות מועדון הקריאה של Time Out תל אביב, שבסופו קיים מפגש קוראים. במפגש שוחח גרוסמן עם דרור קרן, שמשחק בהצגה המבוססת על הספר את דובל'ה ג'י, גיבור הרומן. בשיחה סיפר גרוסמן כי כתב מספר רב של גרסאות בכתב יד לפני שהחליט שהגיע לגרסה הסופית. הוא התייחס גם לתרגומים השונים של הספר וליכולת להעביר את ההוויה הישראלית ובדיחות שניתן להבין רק בעברית לשפות ותרבויות אחרות. כשהתייחס לדמות המספר, הסטנדאפיסט ג'י, הוא שיתף כי לא נכח בהופעת סטנדאפ, אך העיר שממילא אנחנו חיים בעידן של "סטנדאפיזציה" של המציאות, וקשר בכך את הרומן להתרחשויות הפוליטיות בעולם.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

שר החינוך נפתלי בנט הכריז הבוקר על הזכייה, וצייץ כי גרוסמן הוא "אחד הקולות המרגשים, העמוקים והמשפיעים בספרות הישראלית"

מאתמערכת טיים אאוט12 בפברואר 2018
כבר לא יהיה ילד. יאיר גרבוז. צילום: אביב חופי

רשימות של אמן מתחיל מאת יאיר גרבוז

רשימות של אמן מתחיל מאת יאיר גרבוז

גם בלי פרס ישראל, יאיר גרבוז יודע מה זה להיות אמן. ובאמנות חשובה ההשתנות, לא הנאמנות

כבר לא יהיה ילד. יאיר גרבוז. צילום: אביב חופי
כבר לא יהיה ילד. יאיר גרבוז. צילום: אביב חופי

גדלתי בבית שקירותיו חשופים ובמרכז הסלון ארון ספרים ענקי נעול בדלתות זכוכית. הארון היה של אחי הגדול אהרון, שאסר עליי לפתוח את דלתותיו ולהתבונן בספרי האמנות הרבים שמשכו וצבטו את לבי. רק בבואו לחופשות מהקיבוץ ומהצבא היה מדפדף למעני ומולי בספרים. רוב הרפרודוקציות היו בשחור־לבן, וגם בתור שכאלה מטושטשות למדי. יוצא מזה שלמדתי אמנות מתוך שמועות ובאמצעות כמיהות ובעזרת אי הידיעה וחוסר הנגישות. מכאן נולד הצורך להבדיל בין אמיתי ללא אמיתי או למה שרק מייצג את האמיתי ומודיע על קיומו -הרפרודוקציה.

נולדתי צייר ולילד אין מה לעשות עם הבשורה הזאת. ממילא אף יום בחיי לא רציתי להיות ילד ואני כבר לא אהיה ילד. בראשית הדרך רציתי את הדברים האמיתיים ולא השגתי אותם. רציתי בד אמיתי והיה לי נייר או קרטון, רציתי צבעי שמן משפופרות אמיתיות והיה לי רק גואש מצנצנות, רציתי מכחולים והיו לי מברשות, רציתי פחמים והיו לי עפרונות וכיוצא בזה. מאוחר יותר רציתי שיהיה לי כובע בארט צרפתי כמו לצייר אברהם נתון – המורה לציור שלי בבית הספר העממי. רציתי גם מעיל עליון צבעוני ומוכתם בצבע כשלו וכיס מלא בעטים ובעפרונות, ואחר כך כבר רציתי לנסוע כל קיץ לפריז כמוהו, לשבת בקפה סלקט ולרשום בעיפרון שחור: "אנשים ברחוב מונפרנס".

מתוך האזנה לתוכניות רדיו רומנטיות ומלנכוליות נצברה במוחי רשימת דברים שיעשוני צייר ואף אחד מהם לא קרה עד עצם היום הזה. לא הייתה לי אחות בשביל לכתוב לה מכתבים שיצוטטו אחר כך בביוגרפיה שלי. לא גרתי בדירת גג זעירה מצחינה ונטולת הסקה בפריז ולא חליתי בשחפת ולא בעגבת ולא ישבתי בבתי זונות אפלוליים וכדומה. כל הלא הזה השאיר רק ילד מבולבל בעיירת הפועלים גבעתיים שחושב על אמנות אבל רואה בעיניו עצרות ומסכתות ונאומי בחירות של החבר דוד בן־גוריון. זו הייתה לידתי הראשונה כצייר – ילד תמים שרודף אחר הקלישאות והן חומקות ממנו. באחד מציוריי כתבתי: "בכל פעם שאני עושה ציור אני חושב לעצמי שצייר היה עושה את זה הרבה יותר טוב".

***

צייר זה מישהו אחר ואני הוא הרוצה להיות. אני הוא זה הרואה תמונות מטושטשות בספרים אסורים ושומע אמנות ויזואלית ברדיו. לחגיגת בר המצווה שלי קיבלתי מאחי אהרון ואשתו נירה ערכת אמת – סטאטיב אמיתי ומכחולים אמיתיים ושפופרות של צבעי שמן עם צנצנת טרפנטין אמיתי ושמן פשתן, אמיתי אף הוא. הציור הראשון שציירתי היה גבאי של בית כנסת והשני "אהבה אסורה" – חרדי וערבייה מחובקים בסמטה ירושלמית ומעליהם זוהר הירח. בשנים המעצבות הכרתי כל צייר ישראלי, ראיתי כל תערוכה ונכנסתי לכל חנות למסגור ציורים ולחומרי ציור, גזרתי מהעיתונים כל רשימה או ידיעה בענייני אמנות פלסטית.

עליי לדלג על כמה שנים קשות של המתנה ל"רישיון" להיות צייר ולספר על לידתי השנייה, כשהתחלתי ללמוד ציור. היום שבו היה לי מורה, הצייר רפי לביא, ואני נעשיתי לו תלמיד. באותו היום, בגיל 15 בערך, נשרו באחת החלומות הראשונים והושבתה הרומנטיזציה ושוב לא רציתי מכחולים אמיתיים אלא מברשות ולא בד, אלא ניירות זולים ועפרונות פשוטים וצבעים תעשייתיים ומאז התחלפה חדוות התהליך בחדוות התוצאה ולא נשאלה יותר השאלה איך נראה ואיך נוהג ומתנהג צייר, אלא איך נראה הציור ואיך ייראה הבא אחריו. נכנסתי אל עולם האומץ, החופש, ההעזה, ההרפתקה, הניסוי והביקורתיות. את הנאמנות החליפה ההשתנות.

אמנות או. איר גרבוז. צילום: אביב חופי
אמנות או. איר גרבוז. צילום: אביב חופי

***

בעת לימודי האמנות ואפילו בשנים הראשונות שלי כצייר מקצועי עדיין האמנתי בבוהמה. היה לי צורך נואש לפגוש אנשים שלקו במחלות זהות או דומות לשלי. הייתי משוכנע ביכולת ההפריה שיש למפגשים ליליים רוויי אלכוהול בבתי קפה, בעיקר בקפה כסית. אינני אדם נוסטלגי. אינני נוהג לצבוע את העבר בצבעים מזייפים ולהתגעגע למה שלא ישוב, ובכל זאת לדבר אחד אני כן מתגעגע והוא הישיבה סביב שולחן בחברת אמנים מכל התחומים. תמיד היו שם שחקנים וסופרים ומשוררים ומוזיקאים והיינו רואים סרטים הרבה וקוראים שירה והולכים לתיאטרון ואלה באו לראות תערוכות. עד היום אני נזקק לשיח שכולל בתוכו דיבור על ציור ועל שירה ועל מוזיקה ועל קולנוע. אינני מתגעגע להתנהגות הבוהמית של יושבי אותם שולחנות באותם הימים, ודאי שאינני חסר את גסות הרוח, הקולניות והיחס השוביניסטי לנשים, אבל אני מאמין שהיה שם מין לימוד בציבור.

אני מרגיש שבכל פעם שאני מברר לעצמי את מהלכיי המקצועיים לאורך שנים אני מכין ותורם משהו לציור הבא. אני מרגיש שאני מקטלג ומרענן את הספריות שבראשי ומנייד שכחות לזיכרון וזיכרונות לשכחה ומנוחה. אני מאמן את עצמי להיעזות חדשות אשר גורמות מבוכה אפילו לי עצמי, אך אני מחיל על עצמי מה שבמשך שנים לימדתי את תלמידיי – אמנות היא פיתוח היכולת לא להתבייש להתבייש.

אף פעם לא דאגתי למידת המקוריות שלי. הייחודיות הייתה בשבילי דבר מובן מאליו שאיננו נתמך על ידי מאמצים קיצוניים. על כן יכולתי לכתוב בציור: "רק כשאין לי מה להעתיק אני מצייר" וגם לכתוב בציור אחר: "אני לא מחפש אני מתחפש". ובכל אלה לאורך שנים לחוש במהלך עבודה איך תוך כדי רישום או תוך כדי מריחת צבע צצים מתוך ידי ציירים אחרים ומזכירים לי את עצמם. הנה, פיקאסו השתתף בקו הזה ועכשיו כמדומה נגעתי באופן אימפרסיוניסטי, וההטחה הזאת שהרשיתי לעצמי, זה גם רפי לביא שהרשה לי, ואת המחיקה הזו אני עוד סוחב משטרייכמן. אלה מקצת הדוגמאות שמזדמזמות במוחי, עצובות ומתרחקות כפזמונים שמנותקים מיוצריהם. היום אני מצייר כמי שיוצא למסע – הקו הוא הדרך והכתם הוא תחנה. אני מנסה להיות מה שיותר בדרך ומה שפחות בתחנות. אני גם אוסף את שלטי התחנות כדי שלא אשוב אל מקומות בטוחים ומוכרים. כך כתבתי בציור:
" – תגיד מה קרה לסגנון שלך?
– הוא עזב אותי עם צייר אחר."

אני עוזב אותי עם ציירים אחרים. העובדה שהתחלתי לאהוב ולהתעניין בציור מגיל מאוד צעיר גרמה לכך שלפחות כמה שנים חשבתי בתמימותי שציור וטוב חד הם… כל מה שציור ומסביבו היה יפה ומרגש בעיניי. אמנם בחלוף השנים הבנתי שרוב רובם של הציורים גרועים ואפילו מיותרים, אך ברקע שכן לו לבטח הפוזיטיביזם הגדול וכל האכזבות שנוספו היו רק קלקולים מקריים בחוויה הראשונית. החוויה המיילדת.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

גם בלי פרס ישראל, יאיר גרבוז יודע מה זה להיות אמן. ובאמנות חשובה ההשתנות, לא הנאמנות

מאתיאיר גרבוז22 במרץ 2017
חיים גורי. צילום: Getty Images

הסופר חיים גורי מסביר למה סרב לקבל את פרס היצירה הציונית

הסופר חיים גורי מסביר למה סרב לקבל את פרס היצירה הציונית

גורי הופתע כשקיבל טלפון ובו התבקש לספק את פרטי חשבון הבנק שלו על מנת שיועברו אליו חמישים אלף שקלים מהמדינה. ״פרס הציונות הזה הוא עוקף פרס ישראל", הוא אומר

חיים גורי. צילום: Getty Images
חיים גורי. צילום: Getty Images

אהלן חיים גורי. השבוע פורסם שסירבת לקבל את פרס היצירה הציונית על ספרך האחרון, ״אף שרציתי עוד״, בטענה שהספר לא עומד בקנה אחד עם הפרס. תסביר את ההחלטה.

״הפרס הזה לא מקובל עליי. מה זה בכלל פרס ציונות ואיך אפשר לתת על כזה דבר פרס? זה כמו להעניק פרס שנקרא ׳פרס העולם׳. אם פרס ישראל הוא פרס ממלכתי שגם ערבי יכול לקבל, כמו הסופר הערבי אמיל חביבי שזכה בו, אז את הפרס הציוני ערבי לא יכול לקבל וזו אפליה״.

והמילים האלה נאמרות מפי ציוני אדוק.

״נולדתי ציוני, כל חיי חייתי כציוני וגם אמות כציוני, אבל כשכותבים ספר כמו הספר האחרון שלי, שהוא ספר של אדם בן 92 שעושה חשבון נפש ומכניסים אותו בכוח להגדרה של ספרות ציונית – זה מעשה כוחני שלא התקבל על דעתי ואותו החלטתי לדחות״.

אתה חושב שהחלטתך לדחות את הפרס הפתיעה את משרד התרבות?

״הם אלה שהפתיעו אותי כשטלפנו, ביום האחרון של שנת הכספים של 2015, וביקשו מיד את פרטי חשבון הבנק כדי להעביר את 50,000 השקלים, ולא הבנתי למה. רק אז התברר לי שהם החליטו להעניק לי את הפרס. אמרתי תודה אבל אוותר והצעתי להעניק את הפרס למשורר צעיר, בדומה לפרס אוסישקין שהוענק לי על ספרי הראשון, 'פרחי אש', כשהייתי בשנות ה־20 לחיי״.

לפסילת הספר של דורית רביניאן, ״גדר חיה״, על ידי משרד החינוך, הייתה תרומה להחלטתך?

״לא בצורה ישירה, אבל אני חושב שהסיפור עם פסילת הספר של דורית רביניאן משקף כמה אנחנו במשבר איום ונורא. אלה ימים קשים עם הרבה רוע. רוע מפורר. השנאה חוגגת וזה מתסכל. זה מגיע מלמעלה, מהשלטון, מראש הממשלה עם ההסתה נגד הערבים״.

קצת אופטימיות לסיום?

״אני יליד הארץ, כל חיי חייתי פה, והייתי מעורב בכל שמחותיה ואבלהּ; אבל כשאני מסתכל עליה עכשיו – אני לא מכיר את הארץ שבה נולדתי״.

רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו

גורי הופתע כשקיבל טלפון ובו התבקש לספק את פרטי חשבון הבנק שלו על מנת שיועברו אליו חמישים אלף שקלים מהמדינה. ״פרס...

מאתעמית יוזלרי6 בינואר 2016
מנשה קדישמן. צילום: Getty Images

הלב הרחב: חברים וקולגות מספידים את מנשה קדישמן

מנשה קדישמן היה דמות תל אביבית אהובה וייחודית לא פחות מציורי הכבשים שלו. הוא נולד בעיר, חי ויצר בה ויצירותיו ממלאות...

מנשה קדישמן. צילום: מסך/ יוטיוב

נפטר זוכה פרס ישראל מנשה קדישמן

האמן, יליד תל אביב המוכר בשל ציורי הכבשים והפסלים האייקונים שלו, הלך לעולמו בגיל 82 ביום שישי (8.5)

מאתמערכת טיים אאוט9 במאי 2015
בנימין נתניהו. צילום: Getty Images

"עד שהשמאל ילמד להילחם על השלטון, נישאר עם נתניהו"

הימין מסתער על הבחירות כאילו אינו בשלטון כבר שנים. והשמאל? נותר מנומס ומהוסס

מאתנועם שיזף18 בפברואר 2015
אורי אבנרי

אורי אבנרי ראוי לתואר יקיר העיר תל אביב

אורי אבנרי כבר לא יקבל את פרס ישראל, אבל אולי דווקא אות יקיר העיר מתאים לו יותר

מאתנועם שיזף25 בדצמבר 2014
ראו עוד
popup-image

רוצה לקבל גיליון טרי של TimeOut עד הבית ב-9.90 ש"ח בלבד?

(במקום 19.90 ש"ח)
כן, אני רוצה!