Time Outתל אביב הוא חלק מרשת Time Out Global — רשת מדיה בינלאומית הפועלת ב-360 ערים מרכזיות וב-60 מדינות ברחבי העולם. Time Out הוא אחד ממקורות התוכן המקיפים והאמינים ביותר בתחומי התרבות, הקולינריה, הבילוי ותיירות עירונית. התוכן, שמתעדכן 24/7, נכתב ונערך על ידי צוות עיתונאים מקצועי מקומי בישראל, בהתאם לסטנדרטים של Time Out העולמית.
מה זה זה: 3 מסעדות אקזוטיות עם אוכל שאנחנו (עדיין) לא מכירים
אין עוד כזה. מק צ'יז וג'רק צ'יקן בפלאטבוש (צילום: ניב טובול)
אנחנו אוהבים אוכל ממקומות רחוקים, ועוד יותר אוהבים כשמגיע אלינו מטבח שנדיר למצוא במחוזותינו. שלוש מסעדות שביקרנו בהן בחודש האחרון מציגות: אוכל קולומביאני, מטבח אפרו-לטיני וקוויזין נפאלי
האוריג'ין סטורי של המסעדה הזאת נשמע כמו פרק פתיחה של סדרה בנטפליקס: בחורה ממדיין, קולומביה, מגיעה לחופשה בישראל במרץ 2020 ונתקעת כאן. אז היא פוגשת ומתאהבת בשחקן כדורסל אמריקאי שמשחק בישראל ומחליטה לפתוח מסעדה קולומביאנית עם מאכלים מהבית. התוצאה: אמפנדה מעולה ב-15 שקל החתיכה, ועוד כמה דברים ששווה לתת להם צ'אנס.
כשקולומביאנית מתאהבת באמריקאי. בתל אביבטייסט אוף קולומביה (צילום: עודד קרמר)
2. פלאטבוש
גם במקרה הזה מדובר במטבח של מרכז אמריקה, אבל פה הוא משתלב במטבח אפריקאי – וכל זה קורה בברוקלין. כלומר, ברחוב יהודה הלוי. פלאטבוש היא מסעדה אפרו-לטינית חדשה בפינת נחמני-יהודה הלוי הנקראת על שם השכונה בניו יורק בה המטבח האפרו-אמריקאי פגש חומרי גלם ממרכז אמריקה. התוצאה? צ'יפס מבננות פלנטיין, הרבה סלסות חריפות ועוף בגריל עם מרינדה כמו שעוד לא טעמתם.
בואו נודה בזה, אוכל הודי מעולם לא תפס בארץ כמו שהוא היה אמור לתפוס (היי, כולנו היינו בהודו, לא?) ואת האוכל הנפאלי אנחנו בכלל לא מכירים (נסו לחפש בעיר מומו אחד לרפואה). אין לנו שום דרך לדעת אם גורקה קיטשן היא מסעדה נפאלית-הודית "אמיתית" כמו שהיא מגדירה את עצמה, מה שאנחנו כן יודעים הוא שמדובר במסעדה נהדרת עם אוכל במחירים מצחיקים שכבר לא רואים פה.
אכלנו את אחת המנות הזולות המוצלחות בעיר. כל השאר? פחות
טייסט אוף קולומביה (צילום: עודד קרמר)
לפני הכל אכלנו אמפנדה מעולה ב-15 שקל לחתיכה, וזה הדבר הכי טוב שקרה לנו ב"טייסט אוף קולומביה". יש כאן אנשים מקסימים שמבשלים אוכלים ביתי לא רע וגובים עליו מחירים של מסעדה תל אביבית טיפוסית. אבל כדי להיות מסעדה צריך עוד כמה דברים – נניח תודעת שירות. או צוות. ועל החלק הזה יש עוד מה לעבוד כאן
בשלב הזה, כבר אפשר וצריך להודות, העובדה שלא היינו בחו"ל כמעט כמעט שלוש שנים משפיעה על שיקול הדעת שלנו. ככה זה כשקורונה, אירועים משפחתיים והחיים עצמם דופקים לך את התוכניות, כל פעם מחדש. ולמרות שלכאורה אנחנו ילדים גדולים שמסוגלים להתמודד עם דברים כאלו, יש אזורים שמושפעים מזה מאוד. למשל הנטייה לפצות על הירידה בנסיעות באמצעות חיפוש מסעדות עם טעמים אקזוטיים. משהו בסגנון "אם אתה לא יכול לטוס לשם, לפחות תטעם את האוכל".
כן, בשלוש השנים האחרונות, כלומר בשנתיים וחצי מאז שהכל חזר להיפתח, אין שום דבר שמלהיב אותנו יותר מאשר טעמים ממקומות רחוקים. לא חשוב אם זה טעמים שאנחנו מתגעגעים אליהם כמו תאילנד, או כאלו שלא טעמנו מעולם. אם זה נשמע ממקום אחר, אנחנו כבר נגיע. האם זה בעייתי?כנראה, אבל עדיין פחות גרוע מלקנות מכונית פתוחה רק כי אתה בן 40. אל תשאלו איך גילינו. כל ההקדמה הזו חשובה כי אין דרך לוגית להסביר מה לעזאזל עשינו במקום שנקרא Taste of Colombia (להלן טא"ק), שמהשם שלו די ברור ממנו שהוא ממוקם על הסקאלה שבין בית קפה שמוכר קפה קולומביאני, לזן וויד חזק במיוחד שמוכרים רק בטלגראס. מסעדה? רק אם מדובר במלכודת תיירים בשוק של בוגוטה (וגם אז לא באמת מסעדה. יותר מלכודת שממש תופסת אותם ודורשת כופר).
אמפנדס מעולם אחר. טייסט אוף קולומביה (צילום: עודד קרמר)
הבשורות הטובות (תלוי איך מסתכלים על זה, אם לומר את האמת) הן שלא מאוד טעינו. טא"ק היא לא מסעדה. לא במובן הקלאסי של האירוע. כלומר היא מקום עם תפריט, שאתה מזמין בו אוכל ומקבל אותו תמורת סכום כסף לא קטן, כך שמבחינה זו היא לגמרי מסעדה תל אביבית קלאסית, אבל כדי להיות מסעדה צריך עוד כמה דברים – נניח תודעת שירות. או צוות. ועל החלק הזה עוד יש מה לעבוד כאן. אבל עצרו הכל כי הרגע הגיעה לשולחן האמפנדס, המנה הראשונה שהזמנו, והיא אדירה לגמרי. אז נמשיך לקטר אחר כך.
בשנים האחרונות, גם האמפנדס, כמו לא מעט מנות בין לאומיות, התחילו לתפוס תאוצה בישראל. בשווקים, בקניונים ובדוכני מזון כבר אפשר למצוא לא מעט גרסאות של אמפנדס, לרוב מבצק חיטה ואפויים, במבחר מילויים, לקחת הביתה או לאכול במקום אחרי חימום קצר בטוסר אובן. למרות זאת, צריך רק ביס אחד מהאמפנדס של טא"ק כדי להבין שדי חיינו בשקר עד עכשיו.
קודם כל כי האמפנדס של טא"ק הוא מקמח תירס, ודבר שני כי הוא מטוגן. שני דברים שהופכים אותו גם למיוחד וגם לוואו. הצד של הטיגון די ברור. אין דבר בעולם שאם תטגן אותו בשמן עמוק ותגיש מיד לשולחן לא יהיה נפלא. לגבי קמח התירס, יש פה כבר עניין של טעם אבל זה באמת משהו אחר לגמרי. פולנטה מטוגנת לקריספיות זה דבר אדיר, והביצוע כאן מוצלח מאוד. כמה מוצלח? העובדה שהמילוי של האמפנדס, עוף ותפוחי אדמה הוא בינוני לחלוטין וחסר תיבול, לא מורגשת כמעט. או מורגשת אבל לא מפריעה. הביס הכולל כל כך מוצלח שהוא מצליח גם להיות סלחני לטעויות. במחיר הזה, של 15 ₪ לכל אמפנדה, זו אחת המנות היותר מוצלחות שאפשר לקבל היום בתל אביב.
טייסט אוף קולומביה (צילום: עודד קרמר)
למרבה הצער, אחרי הפתיחה הדי מוצלחת הזו, דברים כבר לא הצליחו לשמור על הרמה. למשל שתי מנות הפתיחה הנוספות, האראפס והפאטקון. קודם חשוב לציין שמדובר בסוג של אותה הגברת בשינוי אדרת: לשתיהן יש שתי גרסאות, עוף ובקר (אפשר גם חצי חצי), שכוללות עוף ובקר זהים לחלוטין, עם שליכטה של גוואקמולי מעליהם, כשהבקר הטחון מוצלח משמעותית מהעוף הקצת גס ולא מטופל. מה מבדיל בין שתי המנות? המצע שעליו הן מוגשות. האראפס הוא סוג של פיתה קולמביאנית/ונצואליאנית (אין לי שום כוונה להיכנס לוויכוח הזה שכבר נפתחו עליו מלחמות) מקמח תירס. בפאטקון הבסיס שהוא איפה שהוא באמצע הדרך בין לחם לפשטידה מבוסס פלנטיין, כלומר אותו זן דרום אמריקאי של בננות לא מתוקות. המשותף לשתיהן: הן אנמיות, כמעט תפלות והרבה פחות מוצלחות מהאמפנדס. זה קצת כמו היחס של המשפחה שלי לרגל קרושה. אם גדלתם על זה יש לזה ערך נוסטלגי. עבור כל השאר, מדובר באירוע לא מאוד אכיל.
זה גם הרגע שבו התברר שטא"ק עוד צריכה לעבור דרך כדי להיות מסעדה. בבית אולי אפשר להגיש מנות כאלה למרכז השולחן ולתת לסועדים להתמודד. במסעדה נהוג להגיש סכו"ם (ולא, דלי קטן עם 8 מזלגות וסכין אחד לא עומד במינימום האולימפי) וצלחות אכילה אישיות. או לספק מלצר שמתפקד ולא מחזיק על הידיים את התינוקת החמודה שלו ושל השפית. מצד שני, אם המטרה הייתה להשיג את החוויה הישראלית של גסטהאוס מפוקפק בבוגוטה, יש מצב שהם פגעו בול.
טייסט אוף קולומביה (צילום: עודד קרמר)
למנות עיקריות החלטנו ללכת על פריסה. התחלנו עם מנת צלעות בקר שהוגשה עם ציפס תעשייתי עשוי נהדר, אורז חסר טעם וסלטון שבמקום תיבול קיבל קצת גוואקמולי מלמעלה. הצלעות עצמן היו נהדרות. הן בושלו במין רוטב מתקתק שהזכיר ברביקיו, התפרקו בקלות מהעצם ועדיין הצליחו לשמור על מרקם בשרי מצוין. הרוטב שלהן גם היה ליווי מושלם לצ'יפס, למרות שאפשר היה להגיש יותר ממנו. זאת לא מנה רעה וגם אם היא הייתה גדולה פי שתיים כנראה שהיינו מחסלים אותה עד הסוף, אבל מצד שני בסוף זה היה בשר ברוטב סוכרי מתקתק. מראש הסיכוי ליפול כאן הוא מאוד נמוך.
הדג המטוגן היה המשך כמעט ישיר של הצלעות, אבל בלי הרוטב המתוק. דג דניס, שטוגן בשמן עמוק בצורה מוצלחת למדי. עד כאן אחלה. רק שמכאן אין שום דבר אחר. אותו צ'יפס תעשייתי. אותו אורז חסר טעם. אותו סלטון, הפעם בלי גוואקמולי מלמעלה. אפילו בתור מי שטוען כבר שנים שכל דג שעבר תהליך בישול לעולם יהיה פחות מוצלח מהגרסה הנאה של אותו הדג (לא כולל כריך הדייגים של הכרמל 40), לא היו לי תלונות על הדג. כל השאר? באמת מיותר. והייתה גם קדירת פירות ים. במילה אחת: אכזבה. קודם כל כי בניגוד למנות האחרות היא דווקא לא הגיעה עם צ'יפס ואורז וחבל. הרוטב שלה, מין שמנת עגבניות עדין במיוחד, היה עובד איתם מצוין. ומי יודע, אולי הוא גם היה עובד מצוין עם פירות ים טובים. כאן הם הרגישו לא מטופלים מספיק, ובנקודות מסויימות אפילו קפואים. לא מסוג הדברים שאתה רוצה להרגיש בארוחת הערב שלך במנה שגובים עליה 120 שקלים.
טייסט אוף קולומביה (צילום: עודד קרמר)
וזאת כנראה הבעיה המרכזית של טא"ק. יש כאן אנשים מקסימים שמבשלים אוכלים ביתי לא רע בכלל, אבל גובים עליו מחירים של מסעדה תל אביבית טיפוסית. זה אולי יכול לעבוד ברמה הנוסטלגית או במשלוח, אבל בשביל שזה יחשב למסעדה טובה מבחינת האוכל ובעיקר מבחינת כל מה שמסביב – יש הרבה על מה לעבוד.
★★✯2.5 כוכבים. ★★★ 3 על הטעמים של חו"ל טייסט אוף קולומביה, בן יהודה 20, ראשון-שבת 23:00-12:00, 053-9637080
שלוש מסעדות חדשות לטיול מסביב לעולם (ועוד שלוש כי למה לא)
JAI, הסנונית הראשונה בסדרת פופ אפים. קיטצ'ן 94 (צילום אסף קרלה)
במקום לקנא בסטורי של חברים שלכם שהיו מספיק חכמים לסגור מראש טיסה לחגים, אולי עדיף שתצאו לאחת מהמסעדות האלה, שם מאכלים מרחבי העולם מחכים רק לכם. נסו אולי לצלם משם סטורי ולעבוד על כולם שגם אתם בחו"ל
קשה לומר שמטבח הקולומביאני הצליח לפרוץ בישראל. מה לעשות, הקהל הישראלי אוהב יותר סטייקים ארגנטינאים, ורק בשנים האחרונות יש התעוררות של האגף המקסיקני – אבל בכל הנוגע למאכלי דרום אמריקה, אנחנו לא מצליחים להגיע הרבה יותר רחוק מאמפדנס. בגלל זה למה המקום החדש, שמתהדר בשם המאוד זר "טעם של קולומביה" (ועוד באנגלית!) כל כך מעניין. בגלל זה, ובגלל הסיפור שמאחוריו – בחורה קולומביאנית מגיעה לחופשה בישראל, נתקעת כאן במהלך הקורונה, מתגעגעת לאוכל של הבית, מתחילה להכין אותו ולמכור לשכנים, מתאהבת בכדורסלן אמריקאי ממכבי חיפה שהוא גם אח של כוכב NBA ומקימה איתו מסעדה. אתם יודעים, הסיפור הקלאסי הזה. בכל מקרה, ברמת האוכל תוכלו להזמין כאן אראפס עם נקניקיית צ'וריסו חריפה, מרק בשר, בשר על הגריל, גד שלם מטוגן וכמובן, איך לא, אמפדנס מטוגן שגרם לנו לצעוק "אולה!", ואז היה כזה שקט מוזר במסעדה. עזבו, לא נעים.לפרטים נוספים
Taste of Colombia. צילום: מהאינסטגרם
טוסו לתאילנד: קיטצ'ן 94
הפוד טראק JAI של תומס זוהר, שהתמקם במתחם DNA של קניון עזריאלי, יוצא לעולם הרחב עם ההתפתחות הטבעית – פופ-אפ. ככה זה, עכשיו מסעדות זה כמו פוקימונים. את הקפיצה קדימה עושה תומס במסגרת המיזם הקולינרי קיטצ'ן 94, סדרת פופ-אפים מבית היוצר של קבוצת DNA. כן, נוצרה פה קבוצה, ונראה שהם מגובשים – בכל מספר חודשים יתווספו או יתחלפו מסעדות בקיטצ'ן 94, שיציעו תפריטים כשרים (בהשגחת צהר) ואוכל מגוון במיוחד. בפופ-אפ של ג'אי תוכלו להזמין סלט מנגו בוסר ודג בטמפורה עם סטיקי רייס, סטייק פרגית בגריל בגלייז קארי אדום וחלב קוקוס עם סטיקי רייס וסלט תאילנדי; פרגית בקארי בעבודת יד עם במיה תאילנדית, ליצ׳י ובוטנים ואורז יסמין; ואסאדו בבישול ארוך עם אטריות ביצים בקארי צהוב מצפון תאילנד.לפרטים נוספים
JAI בקיטצ'ן 94 (צילום אסף קרלה)
שוטו לשפיץ המגף האיטלקי: קלבריה
השף בנצי ארבל ("כפרה מיו") פותח את הפינה החדשה והמדוברת שלו שמתעסקת בכל מה שדרומית לרומא – כלומר, חריף, מטוגן ובדיוק בזמן לבוא הסתיו. בתור אחד מהשפים היותר אהובים עלינו (היי, זוכרים את האושר של מפגש האושר?), אפשר לסמוך על ארבל שיביא טוויסט מקורי על טעם ישן, וההתמחות שלו באיטלקי משתלמת עם המנות של קלבריה, ביניהן תמצאו פיצה מונטנרה מטוגנת, סופלי קלברזי מריזוטו לבן, טבעות קלמארי פריכות, פסטות בעבודת יד והמון מים בצד כדי להוריד את כל החריף הנפלא הזה. בונא, לשפיץ הזה יש חתיכת בעיטה.לפרטים נוספים
בונג'ורנו פרינצ'יפסה. קלבריה (צילום יעקב בלומנטל)
עוד 3 שהן לא בהכרח מסעדות, לא לגמרי חדשות, אבל ללא ספק שוות ביקור עולמי
עוד ביקור בדרום איטליה: פנצרוטו
בדומה לקלבריה, גם הפנצרוטו של קוקו (כן נו, זה השם) מציע ביקור בדרום איטליה, אבל הפעם זה ביקור בלתי מחייב – חור בקיר על קינג ג'ורג', ממש צמוד לכיכר מגן דוד, שם תוכלו לחטוף את מה שאנחנו לגמרי הגדרנו בתור "סמבוסק פיצה מטוגן". היו קולות מחאה מאיטלקים, אבל אנחנו לא מבינים איטלקית. בין המילויים שתמצאו כאן: קלאסי ( רוטב עגבניות ומוצרלה), קאצ'ו אה פפה (פקורינו ופלפל שחור) מלנזנה (חצילים עם פרמזן) וגם אחד עם גבינה טבעונית.לפרטים נוספים
פנצרוטו. צילום: יעל שטוקמן
בין צרפת לויאטנאם: באן מי 13
כאילו, לא באמת בין צרפת לויאטנאם, כי זה יהיה בפקיסטן. אבל זו מנה שמחברת בין שתי המדינות (תודה, קולוניאליזם!) – החיפוי הוא בגט צרפתי, המילוי הוא תערובת פאטה בקר, מילוי בשרי או טבעוני ומגוון רחב של ירק. בבאן מי 13, דוכן קטן שנפתח בלוינסקי, מכינים רק אותו. מבקר אוכל הרחוב שלנו קרא לכריך שהם עושים "פשוט יצירת אמנות", וזה כל מה שאנחנו צריכים כדי לרוץ ללוינסקי ולהרגיש כמו ויאטנאם. זו לא תהיה הפעם הראשונה.לפרטים נוספים
מי בא לבאן מי? באן מי 13 (צילום יעקב בלומנטל)
עזוב אחי, לא הבנת את הודו: גורקה קיטשן
ועכשיו פשוט ניתן למבקר האוכל שלנו לספר לכם על המסעדה הזו, שכבר צברה מוניטין לא מבוטל בקרב חובבי אוכל: "גורקה קיטשן היא אולי לא מטבח גורמה, אבל היא מסעדה אדירה בתמצית שלה – מקום שאתה מגיע אליו, מקבל אוכל טוב עם טעמים נהדרים, עם שירות מתוקתק ובמחיר מצחיק במונחים תל אביבים. קפיצה קטנה, נעימה וטעימה לחו"ל". זה כל מה שצריך.לפרטים נוספים
גורקה קיטשן (צילום: יחסי ציבור)
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
כדורסלן מכבי חיפה ואהובתו מבוגוטה פתחו מסעדה קולומביאנית
Taste of Colombia. צילום: מהאינסטגרם
שמעו סיפור על אהבה קולומביאנית: בחורה ממדיין, קולומביה, מגיעה לחופשה בישראל במרץ 2020 ונתקעת כאן. אז היא פוגשת ומתאהבת בשחקן כדורסל אמריקאי שמשחק בישראל ומחליטה לפתוח מסעדה קולומביאנית עם מאכלים מהבית. ברור שזה נגמר באראפס
נדמה שכבר אכלנו וטעמנו כאן בתל אביב הכל, אבל האוכל הקולומביאני לא זכה ליותר מדי במות בעיר. כן, היה רגע שבו הארפאס היה הדבר הבא, אבל אז זה פשוט לא קרה, ואיתו נעלם המטבח הדרום אמריקאי הזה מהתפריט התל אביבי. עד עכשיו:תגידו אולה למסעדת Taste of Colombia החדשה, שהתמקמה בתחילתו של רחוב בן יהודה. שמעו סיפור.
Taste of Colombia. צילום: אינסטגרם
הכול התחיל כשלאורה, צעירה בת 28 ממדיין שבקולומביה, הגיעה לארץ לנפוש עם חברה בחופי תל אביב. עד כאן, אין הפתעות. כלומר, אלא אם אתם מחשיבים את הדבר הקטן שקרה רגע אחרי שהגיע, במרץ 2020. בעודמגפה מסתורית השתלטה על העולם, לאורה נתקעה במלון שבו היא התאכסנה כששערי קולומביה וישראל נעולים בפניה. במלון היו יצירתיים, והציעו לקולומביאנית לעבוד בקבלה תמורת לינה.לאורה התאהבה בישראל, שכרה כאן דירה וגילתה את הקהילה הקולומביאנית המקומית, אבל בעיקר התגעגעה לאוכל של הבית. היא החלה במיזם בישולים של אוכל קולומביאני מבית אמה, והוציאה אותו במשלוחים שהלכו וצברו תאוצה.
ובכל זאת אי אפשר בלי אהבה קולומביאנית. בישראל פגשה לאורה את כריס סמית׳, שחקן כדורסל מניו ג׳רזי שהגיע לשחק כאן במכבי חיפה, וגם אחיו הקטן של שחקן האל.איי לייקרס, ג'יי אר סמית'.השניים התאהבו, נולדה להם בת מתוקה וגם, ולא פחות חשוב, מסעדה קולומביאנית חדשה.
Taste of Colombia. צילום: יעל שטוקמן
המסעדה פתחה את שעריה לפני שבוע ימים, כשלאורה הבינה שהיא לא מסוגלת לעמוד לבדה בעומס בלי מטבח וצוות מקצועי. הזוג מצא את החלל ברחוב בן יהודה, וביחד שיפצו, צבעו, קישטו והרכיבו את התפריט – הכל מצועצע וצבעוני כמו השניים. הם מספרים שכבר בשבוע האחרון החלו לפקוד את המקום עולים מדרום אמריקה שהתגעגעו לבישול המקומי, וחלמו על מנה הגונה של חריף כמו בבית.
התפריט בנוי, כאמור, ממיטב המסורת הקולינרית של קולומביה, למשל אמפדנס מטוגן ושחום במילוי תפוחי אדמה ובשר מפורק (28 ש״ח). טעמנו, ומיד ביקשנו עוד אחד – וואו של אמפנדס. פריך, לא חוטא בשמנוניות יתרה, טעים ומנחם. עוד בתפריט: אראפס מקמח תירס בתוספת נקניקיית צ׳וריסו חריפה (45 ש״ח), מרק בשר טיפוסי עם אורז ושעועית עם סלט בצד (89 ש״ח), בשר על הגריל בתיבול קולומביאני פיקנטי (79 ש״ח), דג שלם מטוגן (99 ש״ח) ובהמשך צפויות להצטרף מנות נוספות.
Taste of Colombia. צילום: אינסטגרם
המחירים של המנות לא נוטים לצד הנמוך, אבל ראוי לציין שאכן מדובר במנות גדולות מאוד ומשביעות ביותר. בהמשך, כך סיפרו לנו לאורה וכריס,צפוי להגיע גם אמפנדס מתוק. עם הבטחה שכזו, אנחנו נהיה חייבים לחזור.
Taste of Colombia,בן יהודה 20
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
בשבועות האחרונים נכבשו כל הברים בתל אביב על ידי מסכי ענק שמקרינים את משחקי המונדיאל, ואליהם צמודים גלים של אוהדים שרופים, תיירים ומקומיים לבושים בחולצות צבעוניות של הקבוצות שלהם, והם קופצים בכל התקפה וזועקים חמס בכל החטאה אכזרית. הברים בתל אביב הפכו למוצפי אדרנלין, רועשים ושמחים מתמיד. עכשיו דמיינו את הסיטואציה הזו, שבה ודאי נתקלתם בשבועות האחרונים, ותכפילו אותה פי עשרה: זה מה שקורה בהקרנות המשחקים של נבחרת קולומביה, שבהם צופים אזרחים המדינה שעלו לארץ בברים בעיר. כמה היתקלויות בקבוצות כאלה גרמו לנו לתהות – מה הסיפור של הקולומביאנים בתל אביב?
בתל אביב לבדה, מתברר, חיים כ־4,000 קולומביאנים. ג'וני חיל (50), שף בטייבל טוק, מגדיר את עצמו כ"קולומביאני הכי פופולרי בישראל". הוא הגיע לארץ לפני 30 שנה, בעקבות אחותו שהגיעה שלוש שנים קודם לכן. "היה משחק כדורגל קולומביה־ישראל כאן בארץ והיא הגיעה. במשחק עצמו היא הכירה בחור ועברה לגור איתו. היא אמרה לי שזה מקום מדהים ושאלה אם אני רוצה לבוא. ככה זה קרה". אחרי תקופה קשה של הסתגלות, בלי שאף אחד מבין את הספרדית שלו, ג'וני הפך משוטף כלים באולם אירועים לשף שמנהל מסעדות, הראשונה שבהן מסה, והנוכחית, כאמור, טייבל טוק. את האהבה לאוכל בכלל ולמטבח הקולומביאני בפרט הוא מביא עמו גם לשם. "היום כשאנחנו מקרינים משחקים אצלנו, אני מכין תפריט מיוחד לכל הקולומביאנים שמגיעים, שירגישו בבית – אם זה אמפנדס, לימונדת קוקוס, ארפס או פאטקון. בהקרנה האחרונה עשיתי 300 אמפנדס וכולם נחטפו, בפעם הבאה אכין 1,000".
ג'וני אמנם לא יהודי, כמו רוב הקהילה, אך הוא כן הצליח להשיג אזרחות ישראלית, כמו רבים אחרים. כל החבורה הזאת, הוא מספר, דואגת להישאר מלוכדת גם כאן. "אמנם אין הרבה מקומות קולומביאניים בתל אביב, אבל אנחנו דואגים לעשות אירועים מושקעים ולהזמין את כל חברי הקהילה. זו הקהילה הכי שמחה מבין כל הדרום אמריקאים, אפילו עוברים את הברזילאים", הוא צוחק. "אנחנו אוהבים לשתות, לרקוד, לבלות. בגלל זה אני גם אוהב את ישראל, אנשים כאן מתחברים לזה".
אוולין, אל תלכי לעומת ג'וני, אוולין דיאז (24) הגיעה לארץ כשהייתה ילדה בת 8, עם אמה החד הורית ועם אחותה הגדולה, עקב רצון להימלט מקולומביה. "היא רצתה לתת לנו אופציה לחיים טובים יותר, רחוק מהרבה פשע ועוני". ישראל נבחרה כיעד למשפחה הזו, בין היתר כי דודתה של אוולין כבר הייתה כאן, מה שאמור היה להקל את ההסתגלות. בפועל זה לא מה שקרה. לפני תשע שנים גורשה אחותה של אוולין מהארץ והיא נשארה כאן כדי לצאת למאבק, שאותו היא ממשיכה עד היום, אם לא כדי לעזור לעצמה אז כדי לעזור לפליטים ולמהגרים אחרים. "הייתי מאוד פעילה בתחום גם לפני שאחותי גורשה. פחות או יותר גדלתי במשרדים של הארגונים לזכויות אדם, זה היה בלתי נמנע שלא לקחת חלק במשהו כל כך עיקרי בחיים שלי. בעוד כמה חודשים ננסה לראשונה להביא לביקור של אחותי בארץ. הסיכויים קטנים, אבל אנחנו מאוד מקווים שזה יצליח, והיא תכיר סוף סוף את האח הקטן שלנו שנולד כאן".
בינתיים אוולין השתקעה כאן, וכמו במקרה של ג'וני, גם היא בתחום של לשמח אנשים: במשך שנים היא הייתה לרוח החיה מאחורי בר האוקטובר, שבו עבדה כמנהלת, והחיוך שלה היה לפנים של המקום. היא השתקעה בארץ, החזיקה כאן הרבה מאוד חברים והפכה לישראלית לכל דבר, אף שכמו שהיא מבהירה – ישראל לא בדיוק השתדלה שזה יקרה. "לגדול בישראל היה לגדול במקום שאף פעם לא נתן לי להרגיש בבית, שייכת. כשחזרתי לקולומביה לביקור הרגשתי שהחיים נותנים לי סטירה. עזבתי מקום מדהים, עם מדהים, בשביל לגדול במקום גזעני ולא מקבל".
"גם בניגוד לרצוני, ישראל הפכה לבית שלי". אוולין דיאז (צילום: שלומי יוסף)
לפני כשנה היא עזבה את הארץ והחלה לימודים אקדמיים במסצ'וסטס, אלא ששם היא הבינה שזו לא בהכרח קולומביה שהיא מתגעגעת אליה, אלא דווקא ישראל, עם כל הקשיים. "עכשיו כשעשיתי מהלך דומה שוב ועזבתי את הארץ כדי לגור בארצות הברית לבד, הבנתי שגם בניגוד רצוני ישראל הפכה לבית שלי. לפני חצי שנה, אם הייתם שואלים אותי, התשובה שלי הייתה אחרת לגמרי".
אחי, אתה יהודי גיל זולואגה (50) הגיע לארץ עם אשתו ובתו ב־1995 . בארץ נולד להם ילד נוסף, והוא כיום משרת בחיל האוויר. "זה בכלל היה רעיון של אשתי", הוא מודה. "היא שמעה מחברה שיש כאן עבודה והמצב הכלכלי הרבה יותר טוב. זה היה ממש מסע לחיפוש עצמי. המשפחה שלי בקולומביה מאוד התנגדה, אבל יש דברים בחיים שאתה פשוט מרגיש שאתה צריך לעשות". הוא החל כאחראי סניטרים בחדר ניתוח בבית חולים, ובעבודה זו הוא מחזיק עד יום. "כשהגעתי לארץ הרבה מהחברים שלי אמרו לי שלפי השם שלי יכול להיות שיש לי שורשים יהודיים, הכניסו לי את זה לראש. הגעתי למוזיאון ישראל, פגשתי פרופסור ארגנטינאי שאשרר את זה. בסופו של דבר עשינו אני ואשתי קורס גיור".
גאווה. ג'וני חיל בטייבל טוק (צילום: שלומי יוסף)
כמו שאר חברי הקהילה שעמם שוחחנו, גם גיל חש געגועים עזים לקולומביה. "הרבה יותר מלמקום, למשפחה שלי. אנחנו ממש לבד בארץ. אנחנו משתדלים לנסוע לבקר כמה שיותר. המדינה מאוד השתנתה היום, ואם זה היה תלוי בי הייתי חוזר, אבל אני לא רוצה להשאיר את הילדים שלי כאן בלעדיי. אם הם יחזרו איתי תהיה להם התחושה שהייתה לי כשהגעתי לארץ, תחושה של 'מה אני עושה פה?'". עם כל הגעגועים, עבור גיל ואלפי הקולומביאנים שבישראל, נראה שכאן זה הבית. "כשאני נוסע לקולומביה לנאמר חודש או חודש וחצי, באיזשהו שלב אני גם רוצה לחזור. וגם הילדים, הם אומרים לי 'בואו נחזור הביתה כבר'". "העם הקולומביאני זה עם שמאוד גאה בעצמו", אומרת אוולין, ומסבירה את הקרבה בקהילה כאן. "זה משהו שחברים שגדלתי איתם בתיכון תמיד קינאו בו – הגאווה הקולומביאנית. אני גם יכולה לומר שהקהילה מאוד אוהבת את ישראל". בכל הנוגע לנבחרת הכדורגל הלאומית, עם זאת, הם שומרים אמונים למקור. אפשר להבין אותם.
רוצים לקבל את ״טיים אאוט״ למייל? הירשמו לניוזלטר שלנו
!["גם בניגוד לרצוני, ישראל הפכה לבית שלי". אוולין דיאז (צילום: שלומי יוסף)](https://timeoutil-static.s3.eu-central-1.amazonaws.com/media/2018/07/sizes/אוולין-דיאז-3_P_wo_500_750.jpg ""גם בניגוד לרצוני, ישראל הפכה לבית שלי". אוולין דיאז (צילום: שלומי יוסף)")
