שינוי אמיתי קורה לא רק ברחובות, אלא גם בתרבות וביצירות שאנחנו צופים בהם, ולמרות שלאורך השנים טרנסג'נדרים זכו לייצוג מינימלי עד מזעזע בקולנוע, מבקרת הקולנוע יעל שוב מצאה מספר סרטים שעזרו לקדם את המאבק קדימה. גם אם לא תמיד התיישנו טוב
ב-2020 עלה לנטפליקס הסרט התיעודי המשובח "חשיפה: ייצוג טרנסי בהוליווד", שסיפק סקירה מרתקת של העיסוק בטרנסג'נדרים מראשית ימי הקולנוע. הסרט הסתיים בנימה אופטימית, משום שנראה שבשנים האחרונות חלה פריצה של ממש, הרבה בשל השתתפותם של שחקנים ויוצרים טרנסים בעיצוב דמויותיהם. אבל באמריקה של טראמפ, ובארצות נוספות החוות עכשיו גלים של ריאקציה שמרנית (*אהם אהם*), נראה שהדבר המפחיד ביותר הוא עצם קיומם של אנשים שלא נופלים בנורמה המגדרית שהתקבלה במיינסטרים. לרגל שבוע הגאווה הרכבתי רשימה של 12 מהסרטים היותר טובים שתרמו לשינוי התמונה (גם אם חלקם התיישנו מבחינות מסוימות).
>> גיי ופרנדלי: 20 הסדרות הלהט"ביות הכי טובות של העשור
בנים אינם בוכים (1999)
סרטה היפה של קימברלי פירס מגולל את סיפורו האמיתי של ברנדון טינה, צעיר טרנס שנאבק למצוא אהבה, ונרצח בגיל 21 על ידי שני מכרים שסירבו לקבלו כאחד מהחבר'ה. הילארי סוואנק זכתה באוסקר הראשון שלה על הופעתה הפלאית בתפקיד ברנדון שומר הסוד (היום הליהוק של אישה סיסג'נדרית היה מתקבל בהרמת גבה). גם קלואי סביני היתה מועמדת. בראיון מ-2022 סיפרה פירס: "'בנים אינם בוכים' הוא כמו הילד שלי. אני מגוננת על הסיפור של ברנדון מרגע ששמעתי אותו ונלחמתי במשך חמש שנים להפוך אותו לסרט. הייתי סטודנטית לתואר שני כשעשיתי אותו. הייתי ילד שאהב את הסיפור הזה, שבמובנים מסוימים היה השתקפות שלי ושל החברים שלי ואיך קיימנו יחסי מין. אני טרנסג'נדרית. אני אדם בעל גוף נשי שאוהבת להיות בעל גוף נשי, אבל אני גם גבר. אז במקום לנסות לשאוף להיות לגמרי נקבה או לגמרי גברית, אני חיה באמצע המשתנה ללא הרף. לקח לי חיים שלמים להבין את זה. אז לספר את הסיפור של ברנדון טינה היה אוטוביוגרפי וזה שיקף את הקהילה הטרנסג'נדרית ואת החברים שלי."
52 ימי שלישי (2013)
בפרבר באוסטרליה, בילי בת ה-16 נפגשת עם אמה, ג'יימס, פעם בשבוע, בזמן שג'יימס עובר תהליך של התאמה מגדרית מנקבה לזכר. לפני שובה לבית אביה, בילי נפגשת בסתר עם שני סטודנטים בוגרים ממנה ויחד הם מצלמים את עצמם במיני התנסויות מיניות, עד שההורים מגלים ובילי מופתעת מתגובתו של ג'יימס. הסרט האמיץ, הכן והנוגע הזה נפרש על פני שנה של מפגשים, שבמהלכם בילי וג'יימס מתמודדים עם שאלות של זהות ומגדר במסגרת מערכת היחסים המתפתחת שלהם. סרט הביכורים של סופי הייד זיכה אותה בפרס הבימוי בפסטיבל סנדאנס, והשיק את הקריירה שלה. עשור אחרי כן היא ביימה את "אף פעם לא מאוחר" הנהדר עם אמה תומפסון, ובקרוב ייצא למסכים סרטה האוטוביוגרפי "Jimpa", עם אוליביה קולמן כאם לצאצא א-בינרי וג'ון לית'גאו בתפקיד הסבא ההומו.
משחק הדמעות (1992)
כשסרטו עתיר המועמדויות לאוסקר של הבמאי הנפלא ניל ג'ורדן (הוא זכה על התסריט) יצא למסכים, כל העיתונאים התבקשו לא לחשוף את ההפתעה שבמרכזו – הרגע שבו מתגלה שלגיבורה הרומנטית יש איבר מין זכרי. איש המחתרת האירית (סטיבן ריי), שמתאהב באהובתו (ג'יי דווידסון) של החייל הבריטי (פורסט וויטקר) שבחטיפתו השתתף, מגיב לגילוי בבחילה קשה. הסצנה הלא נעימה הזאת פוגמת ב"משחק הדמעות", אבל פרט לכך מדובר בסרט הומניסטי ויפהפה שלא פג תוקפו.
חיים בוורוד (1997)
לודו בת ה-7 נתפסת על ידי כולם כבן, אך היא מתעקשת שהיא בת, ומבקשת להתלבש כבת. ההורים בטוחים שזה שלב זמני בהתבגרות של בנם, ואחרי שהם נדחים על ידי הקהילה משום שאפשרו ללודו ללבוש בגדי בנות, הם גוזזים את שיערה כדי שתיראה יותר כמו בן. סרטו המקסים של הבמאי הבלגי אלן ברלינר הזמין את הצופים אל תוך עולם הדמיונות העשיר של הגיבורה הצעירה, אשר סופגת התנשאות מכל עבר, וזכה על כך בגלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר.
קאובויז (2020)
אב ובנו בן ה-11 רוכבים על סוס בהרי הירוקים של מונטנה. מה שנראה בתחילה כמו טיול נינוח בנופים פסטורליים נחשף בהדרגה כמסע בריחה. האב הלא יציב טרוי (סטיב זאהן מ"הלוטוס הלבן") מנסה להבריח את ג'ו לקנדה משום שאמו מסרבת לקבל את העובדה שהבת הבלונדינית היפה שלה מתעקשת שהיא בן שנולד בגוף הלא נכון. כשטרוי מאבד את הכדורים הפסיכיאטריים שלו, היחסים בינו לבין ג'ו מתערערים, ובינתיים השריף שיצאה לחפשם (אן דאוד מ"סיפורה של שפחה") הולכת וסוגרת עליהם. אנה קריגן כתבה וביימה מעין מערבון מודרני עם טוויסט, שגיבוריו רחוקים מאוד מהגברים של פעם. זאהן נוגע ללב בתפקיד האב הלא בדיוק מתפקד שכל כך מנסה להיות אבא טוב, וסשה נייט הוא תגלית בתפקיד ג'ו.
הכל אודות אמא (1999)
אחד מסרטיו היפים ביותר של פדרו אלמודובר מספר על מנואלה (ססיליה רות') שיוצאת לאתר את אבי בנה בן ה-17 שנהרג בתאונת דרכים. היא מעולם לא סיפרה לו שאביו היה אישה טרנסית שמתפרנסת כעובדת מין. במרכז הזנות של ברצלונה, מנואלה פוגשת את חברתה הטרנסית אגראדו (אנטוניה סן חואן), וזו עושה לה היכרות עם רוסה (פנלופה קרוז), נזירה צעירה שעוזרת לזונות להשתקם. אחד מרגעי המפתח של הסרט הוא המונולוג של אגרדו, שבו היא מדברת על המחיר של להיות "אותנטית" בחברה עוינת. לאחוות הנשים הזאת מצטרפת גם שחקנית התאטרון הומה (מריסה פארדס), והסרט מרחיב את הלב בגוללו סיפור מפותל שכולו אהבה וטוב לב.
לרדוף אחרי "צ'ייסינג איימי" (2023)
ב-1997 יצא למסכים סרטו השלישי של קווין סמית "לרדוף אחרי איימי", קומדיה רומנטית על גבר (בן אפלק) שמתאהב בלסבית (ג'ואי לורן אדמס). הסרט, שהופץ על ידי מירמקס של הארווי ווינסטין, זכה להצלחה קופתית נאה אך גם להרבה ביקורת מצד הקהילה הלהט"בית. בשביל בת 12 אחת הסרט הזה היה מציל חיים. סאב רוג'רס צפתה בו כמאתיים פעמים, ובבגרותה החליטה ליצור סרט תיעודי על הסרט ההוא, גם משום שזו היתה דרך ליצור קשר עם סמית ועם אדמס הנערצים עליה. זה לקח לה כמה שנים, שבמהלכן היא פיתחה תובנות לגבי זהותה כגבר טראנסג'נדר. מה שמתחיל כסרט של גרופית הולך ומתפתח ליצירה אישית מורכבת, מרתקת, מאירת עיניים, ומרגשת לעומק.
הרפתקאותיה של פריסילה, מלכת המדבר (1994)
פריסילה הוא כמובן השם של האוטובוס, שבו נוסעות מלכת דראג (גאי פירס), טרנסווסטיט (הוגו וויבינג) ואישה טרנסית (טרנס סטמפ) להופעה בעיירה מרוחקת במרכז אוסטרליה. הדרמה הקומית המוזיקלית של סטיבן אליוט זכתה למעמד של קאלט, ואף עובדה למחזמר בימתי שמועלה עכשיו בתאטרון הבימה. יש בסרט הרבה מוזיקה סוחפת ותלבושות קאמפיות שמצטלמות נהדר על רקע המדבר, אבל יש בו גם רגעים שקטים ויפים של חיבור בין בני אדם בהיותם הם. זכור לטוב האופן שבו הגיבורות מתמודדות באלגנטיות מתריסה עם דעות קדומות.
פריז בוערת (1990)
סרטה פורץ הדרך של ג'ני ליווינגסטון, שצולם במהלך שבע שנים בשנות השמונים, תיעד את תרבות נשפי הדראג הזוהרים של להט"בים אפרו-אמריקאים והיספנים בעיר ניו יורק. אותה תרבות מחתרתית תוארה שנים רבות אחרי כן בסדרה "פוזה" של ראיין מרפי. גיבורי הסרט, שנפלטו ממשפחותיהם המקוריות, חולמים להפוך לכוכבים גם מחוץ לאולם הנשפים, שם הם מתחפשים למי שהם רוצים להיות. לאחד זה הצליח, אחרת נרצחה במהלך הצילומים על ידי קליינט (הרוצח לא נמצא עד היום). זה סרט יפה ואוהב אדם על הצומת בה נפגשים גזע, מעמדות, מגדר ומיניות.
אישה פנטסטית (2017)
אחרי מותו הפתאומי של בן זוגה, מרינה, מלצרית טרנסג'נדרית וזמרת במועדוני לילה, מנודה על ידי בני משפחתו המאשימים אותה במותו ואוסרים עליה להשתתף בהלווייתו. הם גם מגרשים אותה מהדירה. מרינה מסרבת לקבל את הגזירה, ודורשת לקבל הכרה. סרטו של סבסטיאן ליילו צ'ילאני זכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, והשחקנית כובשת הלב דניאלה וגה היתה לטרנסג'נדרית הראשונה שעלתה על במת האוסקר כדי להעניק פרס.
ספיר (2024)
בשביל ספיר ברמן מקריית ביאליק הכדורגל הוא בדם. היא החלה לשחק בגיל חמש, ובנעוריה הצטרפה כשחקן להפועל חיפה. בגיל 26 היא מונתה לשופט בליגת העל, וכמה חודשים אחרי כן, באפריל 2021, היא הודיעה שהחלה בתהליך התאמה מגדרית, ושלא תיקרא עוד בשם ילדותה שגיא. פרט לכך, היא רצתה להמשיך כרגיל, אבל הטיפולים ההורמונליים פגמו בכושר שלה, ולמשך זמן מה היא איבדה את מקומה. סרטו של לירן עצמור מתעד את מאבקה של השופטת היחידה בליגת העל לחזור לכושר. ספיר, שמולכת במגרש הכי מאצ'ואיסטי שיש, היא דמות כובשת ומעוררת השראה, והסרט מרחיב לב בשל כך.
אמיליה פרז (2024)
סרטו של המקסיקני של הבמאי הצרפתי ז'אק אודיאר זכה בפרס השופטים בפסטיבל קאן, וב-13 מועמדויות לאוסקר (זואי סלדניה זכתה). אבל אז נחשפו ציוצים אנטי מוסלמיים של הכוכבת הטרנסג'נדרית קרלה סופיה גסקוין (המגלמת ראש קרטל סמים המתגדרת מחדש כאישה), והסרט חטף גם על כך שצולם באולפן באירופה ולא במקסיקו, ועוד מיני תלונות. אם נשאיר את הרעשים מאחור, מדובר במלודרמת פשע מוזיקלית מקורית ופרועה, שמציעה טוויסט קווירי מעניין על התמה של אימא שנאלצת לוותר על ילדיה, ובצערה מוצאת דרך להתקרב אליהם בלי לחשוף בפניהם את זהותה. הסיפור עתיר התפניות והרבדים נראה כמו משהו שהיה יכול להיכתב על ידי פדרו אלמודובר, אבל הוא מבוים בחספוס האגרסיבי האופייני לאודיאר.
