המחזמר "נשיקת אשת העכביש", עם ג'ניפר לופז בתפקיד הדיווה מהחלומות, יפתח אתפסטיבל הקולנוע הגאהב-23.10. יניב ביטון וליעוז לוי ינחו את טקס הפתיחה, שבמהלכו יוענק אות הוקרנה לדנה אינטרנשיונל האחת והיחידה. הפסטיבל יינעל 11 ימים אחרי כן ב-2.11, בטקס סיום בנוכחות היהודייה הגאה (במובן הסטרייטי של המילה) דברה מסינג ("וויל וגרייס"). מסינג תשוחח עם המייסד והמנהל יאיר הוכנר על הקריירה שלה, ועל הקשר שלה עם קהילת הלהט"ב. במהלך הפסטיבל יוקדש פוקוס מיוחד ל"הקוסם מארץ עוץ", כולל פאנל בהנחיית הדראג קווין גלינה פור דה-ברה. לצד העיבוד המפורסם לספרו של פרנק ל. באום, עם ג'ודי גרלנד כדורותי גייל, יוקרנו שלושה עיבודים נוספים (בהם סרט אילם מ-1925 עם אוליבר הארדי כאיש הפח), וסרט תיעודי על איך הפכה דורותי לאייקון תרבותי. בשורות הבאות תמצאו המלצות על חמישה מסרטי הפסטיבל.
>>יש אותנו: 9 הסרטים הישראלים הכי טובים בנטפליקס

1. בלו מון

על הסרט הזה כבר המלצתי כשהוקרן בפסטיבל חיפה. אבל הוא כל כך יפה שאני שמחה להמליץ עליו שוב, מה גם שהוא לא יופץ בארץ כך שלא יהיו יותר מדי הזדמנויות לראותו על המסך הגדול. בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה לורנץ הארט וריצ'ארד רוג'רס כתבו יחד רבים מהפזמונים האמריקאים האהובים ביותר, בהם "My Funny Valentine" והשיר שבכותרת. הארט נמוך הקומה נהג להתאהב באנשים שלא התאהבו בו בחזרה והטביע את יגונו במשקה. האלכוהוליזם שלו העיב על השותפות היצירתית, ובתחילת שנות הארבעים רוג'רס החליט לכתוב עם תמלילן אחר – אוסקר המרשטיין ג'וניור. סרטו של ריצ'ארד לינקלייטר מתרחש ב-31 במרץ 1943 – ליל הבכורה של "אוקלהומה!", שמונה חודשים לפני מותו של הארט. מסיבת הפרמיירה נערכת בסארדי'ס שבמנהטן, ואשף המילים המריר (אית'ן הוק בתפקיד חייו) מקווה לשכנע את רוג'רס (אנדרו סקוט הנפלא) לשוב לכתוב איתו. הוא גם מאמין שהלילה יצליח לשכנע את בת טיפוחיו אליזבת (מרגרט קוואלי) לשכב איתו. רוברט קפלאו כתב תסריט נבון, שנון ועצוב על איש נבון, שנון ועצוב, ולינקלייטר ושחקניו הוציאו ממנו את המיטב. "בלו מון" חודר עמוק ללב ונשאר שם שעות אחרי תומו.

2. ערב יפה, יום יפה

המועמד של קרואטיה לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הבינלאומי נפתח בסצנת סקס מפורשת, ומציע עוד כמה כאלה בהמשך. פרט לכך מדובר בעשייה קולנועית קלאסית, בשחור לבן. הסרט עוקב אחר ארבעה פרטיזנים הומואים חתיכים, שאחרי תום הכיבוש הנאצי הופכים לקולנוענים ונדרשים ליצור סרטי תעמולה עבור המשטר הקומוניסטי. כשהם מנסים לשתול מסרים קצת פחות פטריוטיים, הם עולים על הכוונת, ונציג של המפלגה ממונה לנהל את האולפן ולהכשיל אותם על בסיס העדפתם המינית. הממונה מטעם הוא הדמות הכי מעניינת בסרטה של איבונה יוקה, שהתסריט פרי עטה מושקע יותר בפרטי העלילה מאשר בפיתוח הדמויות. ועדיין, הפרטים ההיסטוריים מרתקים והסיום מהדהד.

3. גאווה נגד דעה קדומה

סרט תיעודי מרתק על מאבק משפטי היסטורי ששינה באופן מהותי את זכויות הלהט"בים בקנדה וברחבי העולם. ב-1992 דלווין ורינד גילה שהוא עומד להיות מפוטר מהאוניברסיטה באדמונטון בשל העדפתו המינית, ושהחוק להגנת זכויות האזרח אינו כולל אותו. הוא החליט להגיש תביעה נגד ממשלת אלברטה, ואחרי כישלון בשלבים המוקדמים הוא הגיע עד לבית המשפט העליון של קנדה. כשנדמה היה שהשופטים שם עומדים לפסוק לטובתו, ממשלת הפרובינציה נלחמה עד הרגע האחרון, בדרכים עקלקלות. ורינד, עורכי הדין שייצגו אותו ואקטיביסטים נוספים משחזרים את סיפורם למול מצלמתו של הדוקומנטריסט דארין האגן, וקטעים מצולמים מהמשפט עצמו תורמים רבות לדרמה של הסרט. מן הסתם לא ירחק היום והסיפור ישוחזר גם בסרט עלילתי.
לפני הקרנת הסרט בשבת ה-25.10 ייערך פאנל בנושא זכויות להט"ב בישראל: מעמד בג"צ ומה יקרה אם המהפכה המשטרית תעבור.

4. חיים שניים

בפריז, ביום פתיחת האולימפיאדה, אליזבת כבדת השמיעה (אגת רוסל מ"טיטאן") מתרוצצת בין דירות כדי לחלק מפתחות לתיירים ששכרו אותן. הבוס דורש שתהיה נחמדה ותצבור ציונים טובים באפליקציה, אבל היא טרודה ומצוברחת מכדי לחייך. אחד הלקוחות, צעיר ידידותי עם שיער ורוד (אלכס לות'ר מ"סוף הפאקינג עולם") נדבק אליה, ומתעקש לשובב את רוחה. סרטה של לורן סלאמה ניזון מהמראות והרעשים של העיר החוגגת, כשלא פעם אליזבת מורידה את מכשיר השמיעה שמחבר אך גם חוצץ בינה לבין העולם. זאת לא קומדיה רומנטית, אלא דרמה עדינה ונוגעת ללב על הידידות המתפתחת בין שני אנשים אבודים.

5. מכבסה יפהפיה שלי

במסגרת "קלאסיקה ורודה" יוקרן סרטו האהוב של סטיבן פרירס מ-1985, עם דניאל דיי-לואיס הצעיר בתפקידו המקסים ביותר. התסריט של חניף קוריישי, שקטף מועמדות לאוסקר, מספר על עומאר (גורדון וורנק), צעיר בריטי ממוצא פקיסטני, שמטפל באביו האלכוהוליסט בשנים הקשות של עידן תאצ'ר. דודו נותן לו לנהל מכבסה עלובה בשכונת פועלים בדרום לונדון, ועומאר מציע לחבר ילדותו ג'וני (דיי-לואיס) לעבוד איתו. זה מתפתח לרומן סקסי המאוים על ידי דעות קדומות. למרות הגזענות והאלימות שמסביב, הסרט, שנותר רענן כשהיה, מלא חמלה ומותיר את הצופים עם חיוך.

פסטיבל הקולנוע הגאה,לפרטים וכרטיסים.

• המסך
• קולנוע גאה
• סרטים מומלצים
• להטב"ק

ב-2020 עלה לנטפליקס הסרט התיעודי המשובח "חשיפה: ייצוג טרנסי בהוליווד", שסיפק סקירה מרתקת של העיסוק בטרנסג'נדרים מראשית ימי הקולנוע. הסרט הסתיים בנימה אופטימית, משום שנראה שבשנים האחרונות חלה פריצה של ממש, הרבה בשל השתתפותם של שחקנים ויוצרים טרנסים בעיצוב דמויותיהם. אבל באמריקה של טראמפ, ובארצות נוספות החוות עכשיו גלים של ריאקציה שמרנית (*אהם אהם*), נראה שהדבר המפחיד ביותר הוא עצם קיומם של אנשים שלא נופלים בנורמה המגדרית שהתקבלה במיינסטרים. לרגל שבוע הגאווה הרכבתי רשימה של 12 מהסרטים היותר טובים שתרמו לשינוי התמונה (גם אם חלקם התיישנו מבחינות מסוימות).

>> גיי ופרנדלי: 20 הסדרות הלהט"ביות הכי טובות של העשור

בנים אינם בוכים (1999)

סרטה היפה של קימברלי פירס מגולל את סיפורו האמיתי של ברנדון טינה, צעיר טרנס שנאבק למצוא אהבה, ונרצח בגיל 21 על ידי שני מכרים שסירבו לקבלו כאחד מהחבר'ה. הילארי סוואנק זכתה באוסקר הראשון שלה על הופעתה הפלאית בתפקיד ברנדון שומר הסוד (היום הליהוק של אישה סיסג'נדרית היה מתקבל בהרמת גבה). גם קלואי סביני היתה מועמדת. בראיון מ-2022 סיפרה פירס: "'בנים אינם בוכים' הוא כמו הילד שלי. אני מגוננת על הסיפור של ברנדון מרגע ששמעתי אותו ונלחמתי במשך חמש שנים להפוך אותו לסרט. הייתי סטודנטית לתואר שני כשעשיתי אותו. הייתי ילד שאהב את הסיפור הזה, שבמובנים מסוימים היה השתקפות שלי ושל החברים שלי ואיך קיימנו יחסי מין. אני טרנסג'נדרית. אני אדם בעל גוף נשי שאוהבת להיות בעל גוף נשי, אבל אני גם גבר. אז במקום לנסות לשאוף להיות לגמרי נקבה או לגמרי גברית, אני חיה באמצע המשתנה ללא הרף. לקח לי חיים שלמים להבין את זה. אז לספר את הסיפור של ברנדון טינה היה אוטוביוגרפי וזה שיקף את הקהילה הטרנסג'נדרית ואת החברים שלי."

52 ימי שלישי (2013)

בפרבר באוסטרליה, בילי בת ה-16 נפגשת עם אמה, ג'יימס, פעם בשבוע, בזמן שג'יימס עובר תהליך של התאמה מגדרית מנקבה לזכר. לפני שובה לבית אביה, בילי נפגשת בסתר עם שני סטודנטים בוגרים ממנה ויחד הם מצלמים את עצמם במיני התנסויות מיניות, עד שההורים מגלים ובילי מופתעת מתגובתו של ג'יימס. הסרט האמיץ, הכן והנוגע הזה נפרש על פני שנה של מפגשים, שבמהלכם בילי וג'יימס מתמודדים עם שאלות של זהות ומגדר במסגרת מערכת היחסים המתפתחת שלהם. סרט הביכורים של סופי הייד זיכה אותה בפרס הבימוי בפסטיבל סנדאנס, והשיק את הקריירה שלה. עשור אחרי כן היא ביימה את "אף פעם לא מאוחר" הנהדר עם אמה תומפסון, ובקרוב ייצא למסכים סרטה האוטוביוגרפי "Jimpa", עם אוליביה קולמן כאם לצאצא א-בינרי וג'ון לית'גאו בתפקיד הסבא ההומו.

משחק הדמעות (1992)

כשסרטו עתיר המועמדויות לאוסקר של הבמאי הנפלא ניל ג'ורדן (הוא זכה על התסריט) יצא למסכים, כל העיתונאים התבקשו לא לחשוף את ההפתעה שבמרכזו – הרגע שבו מתגלה שלגיבורה הרומנטית יש איבר מין זכרי. איש המחתרת האירית (סטיבן ריי), שמתאהב באהובתו (ג'יי דווידסון) של החייל הבריטי (פורסט וויטקר) שבחטיפתו השתתף, מגיב לגילוי בבחילה קשה. הסצנה הלא נעימה הזאת פוגמת ב"משחק הדמעות", אבל פרט לכך מדובר בסרט הומניסטי ויפהפה שלא פג תוקפו.

חיים בוורוד (1997)

לודו בת ה-7 נתפסת על ידי כולם כבן, אך היא מתעקשת שהיא בת, ומבקשת להתלבש כבת. ההורים בטוחים שזה שלב זמני בהתבגרות של בנם, ואחרי שהם נדחים על ידי הקהילה משום שאפשרו ללודו ללבוש בגדי בנות, הם גוזזים את שיערה כדי שתיראה יותר כמו בן. סרטו המקסים של הבמאי הבלגי אלן ברלינר הזמין את הצופים אל תוך עולם הדמיונות העשיר של הגיבורה הצעירה, אשר סופגת התנשאות מכל עבר, וזכה על כך בגלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר.

קאובויז (2020)

אב ובנו בן ה-11 רוכבים על סוס בהרי הירוקים של מונטנה. מה שנראה בתחילה כמו טיול נינוח בנופים פסטורליים נחשף בהדרגה כמסע בריחה. האב הלא יציב טרוי (סטיב זאהן מ"הלוטוס הלבן") מנסה להבריח את ג'ו לקנדה משום שאמו מסרבת לקבל את העובדה שהבת הבלונדינית היפה שלה מתעקשת שהיא בן שנולד בגוף הלא נכון. כשטרוי מאבד את הכדורים הפסיכיאטריים שלו, היחסים בינו לבין ג'ו מתערערים, ובינתיים השריף שיצאה לחפשם (אן דאוד מ"סיפורה של שפחה") הולכת וסוגרת עליהם. אנה קריגן כתבה וביימה מעין מערבון מודרני עם טוויסט, שגיבוריו רחוקים מאוד מהגברים של פעם. זאהן נוגע ללב בתפקיד האב הלא בדיוק מתפקד שכל כך מנסה להיות אבא טוב, וסשה נייט הוא תגלית בתפקיד ג'ו.

הכל אודות אמא (1999)

אחד מסרטיו היפים ביותר של פדרו אלמודובר מספר על מנואלה (ססיליה רות') שיוצאת לאתר את אבי בנה בן ה-17 שנהרג בתאונת דרכים. היא מעולם לא סיפרה לו שאביו היה אישה טרנסית שמתפרנסת כעובדת מין. במרכז הזנות של ברצלונה, מנואלה פוגשת את חברתה הטרנסית אגראדו (אנטוניה סן חואן), וזו עושה לה היכרות עם רוסה (פנלופה קרוז), נזירה צעירה שעוזרת לזונות להשתקם. אחד מרגעי המפתח של הסרט הוא המונולוג של אגרדו, שבו היא מדברת על המחיר של להיות "אותנטית" בחברה עוינת. לאחוות הנשים הזאת מצטרפת גם שחקנית התאטרון הומה (מריסה פארדס), והסרט מרחיב את הלב בגוללו סיפור מפותל שכולו אהבה וטוב לב.

לרדוף אחרי "צ'ייסינג איימי" (2023)

ב-1997 יצא למסכים סרטו השלישי של קווין סמית "לרדוף אחרי איימי", קומדיה רומנטית על גבר (בן אפלק) שמתאהב בלסבית (ג'ואי לורן אדמס). הסרט, שהופץ על ידי מירמקס של הארווי ווינסטין, זכה להצלחה קופתית נאה אך גם להרבה ביקורת מצד הקהילה הלהט"בית. בשביל בת 12 אחת הסרט הזה היה מציל חיים. סאב רוג'רס צפתה בו כמאתיים פעמים, ובבגרותה החליטה ליצור סרט תיעודי על הסרט ההוא, גם משום שזו היתה דרך ליצור קשר עם סמית ועם אדמס הנערצים עליה. זה לקח לה כמה שנים, שבמהלכן היא פיתחה תובנות לגבי זהותה כגבר טראנסג'נדר. מה שמתחיל כסרט של גרופית הולך ומתפתח ליצירה אישית מורכבת, מרתקת, מאירת עיניים, ומרגשת לעומק.

הרפתקאותיה של פריסילה, מלכת המדבר (1994)

פריסילה הוא כמובן השם של האוטובוס, שבו נוסעות מלכת דראג (גאי פירס), טרנסווסטיט (הוגו וויבינג) ואישה טרנסית (טרנס סטמפ) להופעה בעיירה מרוחקת במרכז אוסטרליה. הדרמה הקומית המוזיקלית של סטיבן אליוט זכתה למעמד של קאלט, ואף עובדה למחזמר בימתי שמועלה עכשיו בתאטרון הבימה. יש בסרט הרבה מוזיקה סוחפת ותלבושות קאמפיות שמצטלמות נהדר על רקע המדבר, אבל יש בו גם רגעים שקטים ויפים של חיבור בין בני אדם בהיותם הם. זכור לטוב האופן שבו הגיבורות מתמודדות באלגנטיות מתריסה עם דעות קדומות.

פריז בוערת (1990)

סרטה פורץ הדרך של ג'ני ליווינגסטון, שצולם במהלך שבע שנים בשנות השמונים, תיעד את תרבות נשפי הדראג הזוהרים של להט"בים אפרו-אמריקאים והיספנים בעיר ניו יורק. אותה תרבות מחתרתית תוארה שנים רבות אחרי כן בסדרה "פוזה" של ראיין מרפי. גיבורי הסרט, שנפלטו ממשפחותיהם המקוריות, חולמים להפוך לכוכבים גם מחוץ לאולם הנשפים, שם הם מתחפשים למי שהם רוצים להיות. לאחד זה הצליח, אחרת נרצחה במהלך הצילומים על ידי קליינט (הרוצח לא נמצא עד היום). זה סרט יפה ואוהב אדם על הצומת בה נפגשים גזע, מעמדות, מגדר ומיניות.

אישה פנטסטית (2017)

אחרי מותו הפתאומי של בן זוגה, מרינה, מלצרית טרנסג'נדרית וזמרת במועדוני לילה, מנודה על ידי בני משפחתו המאשימים אותה במותו ואוסרים עליה להשתתף בהלווייתו. הם גם מגרשים אותה מהדירה. מרינה מסרבת לקבל את הגזירה, ודורשת לקבל הכרה. סרטו של סבסטיאן ליילו צ'ילאני זכה באוסקר לסרט הזר הטוב ביותר, והשחקנית כובשת הלב דניאלה וגה היתה לטרנסג'נדרית הראשונה שעלתה על במת האוסקר כדי להעניק פרס.

ספיר (2024)

בשביל ספיר ברמן מקריית ביאליק הכדורגל הוא בדם. היא החלה לשחק בגיל חמש, ובנעוריה הצטרפה כשחקן להפועל חיפה. בגיל 26 היא מונתה לשופט בליגת העל, וכמה חודשים אחרי כן, באפריל 2021, היא הודיעה שהחלה בתהליך התאמה מגדרית, ושלא תיקרא עוד בשם ילדותה שגיא. פרט לכך, היא רצתה להמשיך כרגיל, אבל הטיפולים ההורמונליים פגמו בכושר שלה, ולמשך זמן מה היא איבדה את מקומה. סרטו של לירן עצמור מתעד את מאבקה של השופטת היחידה בליגת העל לחזור לכושר. ספיר, שמולכת במגרש הכי מאצ'ואיסטי שיש, היא דמות כובשת ומעוררת השראה, והסרט מרחיב לב בשל כך.

אמיליה פרז (2024)

סרטו של המקסיקני של הבמאי הצרפתי ז'אק אודיאר זכה בפרס השופטים בפסטיבל קאן, וב-13 מועמדויות לאוסקר (זואי סלדניה זכתה). אבל אז נחשפו ציוצים אנטי מוסלמיים של הכוכבת הטרנסג'נדרית קרלה סופיה גסקוין (המגלמת ראש קרטל סמים המתגדרת מחדש כאישה), והסרט חטף גם על כך שצולם באולפן באירופה ולא במקסיקו, ועוד מיני תלונות. אם נשאיר את הרעשים מאחור, מדובר במלודרמת פשע מוזיקלית מקורית ופרועה, שמציעה טוויסט קווירי מעניין על התמה של אימא שנאלצת לוותר על ילדיה, ובצערה מוצאת דרך להתקרב אליהם בלי לחשוף בפניהם את זהותה. הסיפור עתיר התפניות והרבדים נראה כמו משהו שהיה יכול להיכתב על ידי פדרו אלמודובר, אבל הוא מבוים בחספוס האגרסיבי האופייני לאודיאר.

• המסך
• קולנוע גאה
• להט"ב
• טרנסג'נדרים
• שבוע הגאווה

ברוח הזמן, TLVFest, פסטיבל הקולנוע הלהטב"קי הבינלאומי מס' 19 של תל אביב, ייפתח ב-31.10 עם "היפהפייה מעזה" – סרט תיעודי צרפתי על טרנסיות שבורחות מעזה לתל אביב כדי לשרוד כמי שהן. לפני ההקרנה ייערך טקס הפתיחה בהנחיית השחקנים ליעוז לוי ("מלאך משחית") וגל ניסים ("בלאדי מורי"), ובמהלכו יוענקו פרסי הוקרה ליקירות הקהילה – השחקנית חנה לסלאו והמוזיקאית אליוט. בעשרת הימים הבאים יוקרנו המוני סרטים. בחרתי להמליץ על חמישה שאהבתי, ולהזהיר מאחר שאיכזב.

>> 30 דברים שלא ידעתם על "ספרות זולה" שיפתיעו גם את טרנטינו
>> אולי כדאי לדונלד טראמפ לראות את "המתמחה". לא בטוח שישנא אותו

1. צ'אק צ'אק בייבי // Chuck Chuck Baby

יותר ויותר סרטים מהעת האחרונה נוטים לשלב קטעים מוזיקליים בתוך תיאורים של מציאות מדכאת, כדרך לבטא את עולמן הפנימי של הדמויות ולספק להן מוצא רגשי. דרמת כיור המטבח בהפקת ה-BBC עושה את זה ממש יפה. הלן המופנמת (לואיז ברילי הזכורה מ"שרלוק") מתגוררת בצפון וויילס עם הגרוש שלה ורעייתו ההרה בבית אמו הנוטה למות, ועובדת בבית אריזה לעופות. את תחושת האיון שלה היא מבטאת ברגש כשהיא מצטרפת ל"I Am… I Said" של ניל דימונד המושמע ברדיו של מכוניתה. כשלבית השכן חוזרת אהובת נעוריה ג'ואן (אנבל סקולי מ"כמעט אנושיים"), הלן הכבויה מתעוררת לחיים. חברותיה לעבודה מבחינות בכך, ועוזרות לה לפרוח. פה ושם הן אפילו פורצות בשיר, והופכות את הסרט למחזמר של ממש, כולל פרצי צבע תואמים. ג'אניס פיו כתבה וביימה סרט שובה לב על אחוות נשים, ועל אהבת נשים, שחוטא רק בייצוג סטריאוטיפי מדי של דמויות הגברים.

2. אהבה ומהפכה // Love & Revolution

ב-1906 כתב מקסים גורקי את ספרו "האם", על פועלת אנאלפביתית, שמתקשה להבין ולקבל את הדרך שבחר בנה המהפכן, אך כשהמוסדות מתנכלים לו היא מפתחת מודעות פוליטית ומצטרפת למהפכה. "אהבה ומהפכה" מציעה וריאציה ספרדית להטב"קית על הסיפור הבסיסי הזה על אימא פשוטה שתעשה הכל כדי לגונן על בנה.

הסרט מתרחש ב-1977 בסביליה שבספרד, כשהומוסקסואליות היתה פשע במסגרת החוק שהגדיר אותה כ"סכנה חברתית". רמה (אנה וגנר הנהדרת) היא תופרת אלמנה, שאחרי מות בעלה הפקידה את המתפרה המשפחתית בידיו של גבר אחר, כי כך מקובל. כשבנה מיגל (עומר בננה המקסים, שוודאי יהפוך לכוכב) רוקד בחתונה של אחותו, רמה מבחינה שאנשים צוחקים עליו ומנסה לגרור אותו הביתה. אבל מיגל בן ה-17 רוצה להמשיך לרקוד, ומוצא את דרכו למועדון קווירי סודי. רמה מנסה להחזירו לדרך הישר, כולל טיפול המרה, אך כשמיגל נעצר על ידי המשטרה היא מצטרפת ל"תנועה הגאה לפעולה מהפכנית" ונאבקת לשחרורו ולשינוי החוק. סרטו של אלחנדרו מארין נכתב בהשראת אירועים אמיתיים בספרד שאחרי עידן פרנקו, והוא עשוי בחן ומשוחק היטב.

3. מתחת לזרם // Contracorriente

הפסטיבל מקרין השנה כמה סרטים משנים עברו שזכו לתהילה מסוימת. אחד מהם הוא הדרמה הרומנטית של חאבייר פואנטס-לאון מ-2009, המתרחשת בכפר דייגים קטן בצפון פרו. הדייג הפשוט מיגל אוהב את אשתו ההרה מריאלה, אך גם מנהל בסתר רומן עם הצייר העירוני סנטיאגו שמבקר במקום. בתחילת הסרט נזרק לאוויר השם דונה פלור, כרמז לסוג הסיפור שעומד להתפתח בהמשך.

כשסנטיאגו טובע בים, רוחו מתייצבת בביתו של מיגל ומבקשת ממנו למצוא את גופתו ולקבור אותה לפי מנהגי המקום, שאם לא כן הוא יישאר תקוע בין העולמות. העובדה שסנטיאגו נראה רק לעיניו של מיגל מאפשרת לשניים ללכת ברחוב יד ביד, ולכן מיגל אינו ממהר לשחרר את אהובו המת, מה גם שהסקס טוב כשהיה. אבל אנשים מסביב בכל זאת חושדים שהוא ניהל רומן עם הצייר הנעדר, ומיגל נדרש לפתח עמוד שדרה. הסיפור זורם בנינוחות, הדמויות נוגעות ללב באנושיותן והכל עטוף בחושניות טבעית.

4. מחנה קיץ קווירי // Summer Qamp

באלברטה שבקנדה יש מחנה קיץ המיועד לבני נוער קווירים, שמגיעים לשם כדי להשתחרר מהמתח של הכחשה עצמית ולפגוש אנשים כמותם בסביבה תומכת, שעוזרת להם למצוא איזון בחייהם ולהפסיק להתנצל על עצם קיומם. הסרט התיעודי הזה מלווה כמה צעירים עם סיפורים דומים ושונים, וגם חלק מהמדריכים. נערה אחת, למשל, מוצאת את האומץ לצאת מהארון כטרנסית בפני אימא שלה, בהודעה שהיא שולחת לה במסנג'ר. נערה אחרת, שחורה, מאומצת וקווירית, חוששת שאף פעם לא תפגוש מישהי ששייכת לכל אותן קבוצות ותוכל להבין אותה מתוך הזדהות מלאה. הסרט קצת דידקטי, אבל הוא סימפטי ונעים לצפייה.

המנון לאומי // National Anthem

דילן (צ'רלי פלאמר מ"להשען על פיט" ו"כל הכסף שבעולם"), עובד בניין המטופל באם לא אחראית ובאח צעיר, מוצא עבודה זמנית בחווה של אמני רודיאו קווירים בניו מקסיקו. במהלך שהותו שם הוא מתחיל לחייך בזרועותיה של סקיי (איב לינדלי), טרנסג'נדרית נאוה, שנמצאת בזוגיות פתוחה עם פפה השרירי. הסיפור לא מאוד מורכב, אך עיקר ההנאה נובעת מההיכרות עם קהילה כפרית יוצאת דופן ועם זאת כל כך אמריקאית. הכוכב העולה פלאמר מספק הופעה כובשת בתפקיד הקאובוי הצעיר שנפתח לחיים, ואף מגלה את כשרונו כאמן דראג, וכמה מהסצנות היותר מקסימות שייכות לאחיו הצעיר קאסידי (ג'ואי דהלאון).

דיס המלצה // גאות // High Tide

על פניו, זה אחד הסרטים האטרקטיביים בפסטיבל. יש לו כוכבים, פרסים ואפילו ביקורות טובות למדי. לכן אני חשה צורך לציין שמדובר בסרט שטחי ביותר, שנע מקלישאה לקלישאה, ובסיום מותיר את הצופים בלתי מסופקים מכל בחינה. זה סיפורו של לורנצו, רואה חשבון מברזיל, שהגיע לקהילה הלהטב"קית בעיירת החוף פרובינסטאון, עובד שם בניקיונות ושואף להישאר בארה"ב. ויזת התייר שלו עומדת לפוג אך הוא לא עושה שום דבר אקטיבי כדי להשיג אשרה חדשה. מרקו פיגוסי החתיך פלגמטי בתפקיד הראשי, ומריסה טומיי מבוזבזת לחלוטין בתפקיד שולי (נראה שעשתה טובה לבמאי). פה ושם יש צילומי נוף יפים.

>> TLVFest, פסטיבל הקולנוע הגאה הבינלאומי ה-19, 10.11-31.10,פרטים וכרטיסים כאן

• המסך
• קולנוע גאה
• פסטיבל הקולנוע הגאה
• TLVFest
• להטב"ק
• סרטים מומלצים

עמוס גוטמן ז"ל היה יוצר פורץ דרך, במאי הקולנוע החתום על סרטים איקוניים כמו "נגוע", "בר 51" ו"חסד מופלא", שנפטר ב-1993 ממחלת האיידס והוא בן 39 בלבד. אתמול עלה ברשת בתי קולנוע לב הסרט התיעודי "טאבו: עמוס גוטמן" בבימוי שאולי מלמד, החוקר לעומק את סרטיו ואת חייו הסוערים של אחד הבמאים החשובים בתולדות הקולנוע הישראלי.

גוטמן נתפס כקולנוען יפה תואר ומוכשר בעל פוטנציאל לכבוש את העולם, ובאמצעות יצירתו ניסח עמדה קווירית, חתרנית, אנטי-הירואית ואנטי-קונפורמיסטית הקוראת תיגר על ישראל המאצ'ואיסטית, השמרנית והמיליטריסטית. הוא יצר קולנוע צבעוני וגרנדיוזי שחגג את חיי השוליים בתל אביב והפך למבשרו של הקולנוע הגאה הישראלי. והעיר מתגעעת אליו מאוד. את הטור שלפניכם כתבו יחדיו במאי הסרט, שאולי מלמד, וענת דותן שהייתה חברתו הקרובה של גוטמן.עוד פרטים וכרטיסים כאן(הסרט ישודר גם ב-HOT8 בחודש נובמבר).

1. קולנוע פריז

קולנוע פריזהיה בית הקולנוע האהוב ביותר על עמוס גוטמן ז"ל, מי שהיה במאי הקולנוע ההומוסקסואל הישראלי הראשון, והחלוץ שהעז ליצור סרטים קווירים בישראל. מדובר בקולנוע קטן שהיה חלק מעולם בתי הקולנוע המיתולוגיים של תל אביב; אופיר, אוריון, אלנבי, אסתר, ארמון דוד, מגדלור, מוגרבי, מקסים, מתמיד, פאר, ועוד – לכל אחד היה אופי משלו, כל אחד בחר את הסרטים אותם הוא רוצה להציג והקהל פקד את בתי הקולנוע לפי לטעמם האישי. כולם נהרסו עד היסוד, ובמקומם הגיעו העירה רשתות הקולנוע ששינו את הרגלי הצפייה של התל אביביים.

קולנוע פריז היה ברחוב הירקון פינת פרישמן, והיה ידוע ככזה שמציג סרטים אומנותיים ואיכותיים (כיום החליף אותו בתפקיד קולנוע לב). על כן אהב גוטמן להיעלם בתוך האולם החשוך לשעות רבות, כדי לצפות בסרטים של אנטוניוני, ויסקונטי, פזוליני ושאר הבמאים שהשפיעו עליו. מגיל צעיר הוא נהג להגיע לקולנוע פריז כצופה, אך עם יציאת הסרט הראשון שלו "נגוע" ב-1983 הוא סגר את המעגל והגיע לשם כבמאי. "נגוע" עורר את חמתם של הקהילה הגאה הצעירה בישראל, שטענה כי עמוס מציג את דמותם באור שלילי. על כן הם ארגנו הפגנה אל מול קולנוע פריז נגד הסרט ונגד עמוס עצמו. למען האמת, הוא לא התרגש מדי, ומי שהכיר את אופיו החתרני מעיד כי אולי הוא אפילו הוחמא מזה.

2. גן העצמאות

לאחר שיצא מקולנוע פריז אהב עמוס להתהלך על רחוב הירקון אל עבר גן העצמאות. רבות כבר דובר על הלב הפועם של תרבות הקרוזינג ההומואי של תל אביב. לשם הגיעו כל ההומואים, בארון ומחוצה לו, כדי לפרוק את המאווים שלהם. למי שעדיין לא מבין במה מדובר, תארו לכם גריינדר גרסת המציאות: אתה נכנס לגן חשוך, מתהלך בין גברים שונים עד שאחד מהם נענה לחיזור שלך ואתם נכנסים יחד לשיחים. כמו כולם, גם גוטמן נהג לפקוד את הגן, אמנם לא בתדירות מאוד גבוהה אבל בהחלט הסתובב שם. בסרטו "נגוע", הגיבור רובי (יונתן סגל) הולך לגן על מנת לחפש שחקנים לסרט אותו הוא חולם לביים. תהליך הליהוק המיני ותהליך הליהוק של הסרט הפנימי מתאחדים והוא מכיר את עזרי, אותו הוא לוקח להתייחד מאחורי הפסל המפורסם שניצב במרכז הגן.

אין הרבה תיעוד של גן העצמאות מאותה התקופה, על כן הסצנה מ"נגוע" הפכה לתיעוד המוכר ביותר שלו. אך לא הרבה יודעים כי מרבית הסצנה בכלל לא צולמה בגן העצמאות, אלא בחצר ביתו של מפיק הסרט אנריקה רוטנברג.זאת הייתה התקופה שבה השמועות על מחלת האיידס (שכונתה אז מחלת ההומואים), שפרצה בארצות הברית, הגיעו לישראל. עוד בטרם אובחנו חולים כאן, הפחד החל לחלחל גם לתוך הסט של הסרט.האגדה מספרת כי בחצר של המפיק רוטנברג היו עצי תפוזים, ועל מנת להידמות ללוקיישן המקורי (בו לא היו תפוזים כלל וכלל) הורה גוטמן לצוות ההפקה לקטוף את כל התפוזים. כנראה שזה עבד לו, כי מאז ועד היום הסצנה מהסרט "נגוע" משולבת בכל כתבה או סרט שמוזכר בו גן העצמאות, ואיש לא שם לב כי לא מדובר בגן עצמו, אלא חצר ביתית בהרצליה.

3. בר 51

סרטו השני של גוטמן, שנקרא במקור "יתומי הסערה", מספר על קשר סימביוטי מדי בין שני אחים, שמוביל לגילוי עריות. עדנה מזי"א, שהייתה התסריטאית השותפה של עמוס וחברתו הטובה, כתבה איתו את הסרט (כמו גם את הסרט שלפניו ואחריו). הם נהגו לבלות יחד עם המפיק אנריקה רוטנברג ברחבי תל אביב, ובמיוחד במקום אחד מפוקפק בשםבר 51. עוד בטרם נודע שמו למרחקים, זה היה בר שאירח במיוחד הופעות סטריפטיז, גברים סטרייטים מעוררים מינית, ועוברי אורח שהגיעו לדאון טאון של תל אביב. נדמה כי גוטמן, מזי"א ורוטנברג הלכו לשם בקטע היפסטרי. גוטמן התאהב במקום והחליט לשלבו בסרט החדש, ואם לא די בכך הוא גם קרא לסרט על שמו – וכך הגיעו יתומי הסערה אל בר 51.

ערב אחד, עדנה ועמוס הגיעו לבר וחזו בהופעה בלתי נשכחת: זאת הייתה עדה ולרי טל, שהקסימה אותם ברגע שעלתה על הבמה. הם החליטו לכתוב לעדה את אחד התפקידים המרכזיים בסרט, אפולוניה גולדשטיין, ובכך העניקו לה את ההופעה הראשונה שלה כשחקנית קולנוע (אך לא האחרונה)ואת ההופעה הראשונה של שחקנית טרנסית בקולנוע הישראלי. הסרט זכה להצלחה רבה, ובעקבותיו "בר 51 הפך ל-IN", כך הכריזו העיתונים. עמוס הצליח להעביר בסרט את האווירה המיוחדת במקום, שלפי עדויות הייתה מלא בקרינג' קסום; המוזיקה, ההופעות, הצבעוניות וגם המשקאות הפשוטים או כמה שאומרת אפולוניה בסרט: "כאן אף אחד לא שמע על קוקטיילים, קליינטורה מאוד פשוטה". שנים רבות לאחר מכן,כשעמד המקום בסכנת סגירה, החליט אנריקה רוטנברג (שכאמור הפיק את הסרט) לרכוש את הבניין ולפתוח את מסעדה הנושאת את אותו השם. כיום בר 51 היא אחת המסעדות הנחשבות בתל אביב (בה גם צולמו חלקים מהסדרה "הטבח"). מעניין מה היה קורה אם עמוס היה יודע שהמקום הזה הפך ממועדון חשפנות למסעדה שמגישה סביצ'ה.

4. קפה תמר

שיא הפעילות של גוטמן הייתה בשנות ה-80 ותחילת ה-90, בדיוק בתקופה שרחוב שינקין החל לפרוח ולהפוך להיות הסמל של תל אביב החדשה. בסוף שנות ה-70 תל אביב לא דומה למה שהיא היום. היא עיר רפאים, מזדקנת, שמנסה להשתקם מהגירה שלילית, תוך כדי משבר זהות. בשנות השמונים דירה בשינקין עולה בערך כמו ארטיק ב-AM:PM, ואט אט צעירים מתחילים לעצב מחדש את העיר והרחוב: חזי לסקלי, חברו של עמוס, כותב בעיתון "העיר" את המדור "שישי בגינת שינקין" ומסקר את התרבות החדשה שנוצרת בה, האמן דני זקהיים מקים מפלגה פיקטיבית בשם "בבל" ויוצר שם אירועים אקסטרווגנטים שמדוברים עד היום, ומאוחר יותר הקהילה הגאה ציינה שם את הפנינג הגאווה הראשון שיהפוך להיות מצעד הגאווה שאנחנו מכירים היום.

אך אם מדברים על שינקין, יש מוסד אחד שמזוהה עם הרחוב במיוחד – קפה תמר, בניהולה של שרה שטרן, שהוקם עשרות שנים לפני כן אך הפך למקום המפגש הרשמי של הבוהמה התל אביבית של שנות ה-80 ועד סגירתו בשנת 2015. עמוס גוטמן היה מפוקדי הקפה הידועים. על פי בן זוגו, אהרון מיטשל, גוטמן אהב לבוא לקפה בבקרים כדי לאכול את הטוסט המפורסם יחד עם כוס קפה. מיטשל מעיד כי לא היה ניתן להתעלם מהבחור יפה התואר שנכנס למקום, רבים ניגשו לדבר איתו על סרטיו או על קולנוע בכלל, היו כאלה שהתחילו איתו, הייתה גם קצת רכילות ובדיחות על העוברים ושבים ברחוב, והוא גם נהג לערוך שם פגישות עבודה. שינקין הפך להיות הרחוב האהוב על עמוס בתל אביב, והוא גם צילם לא רחוק משם את סרטו הרביעי והאחרון "חסד מופלא".

5. האוזן השלישית

מי שביקר בביתו של גוטמן, ראה את ספריית הסרטים הענקית שהייתה לו. קלטות וידאו רבות מסודרות אחת ליד השניה, ובמרכז החדר טלוויזיה שמנה ומכשיר VHS. כדי לאסוף את הסרטים היה נוהג להגיע לאוזן השלישית שכבר אז נחשבה למכה של אספני הסרטים והמוזיקה. אותה האוזן השלישית שאנחנו מכירים היום הייתה אז, איך לא – בשינקין. גוטמן היה מגיע מדי שבוע, משוטט בין מדפי הסרטים וגם בין מדפי התקליטים. אמנם קולנוע היה כל חייו, אך הוא גם אהב מאוד מוזיקה ורכש לעצמו את התקליטים של דייויד בואי, נינה סימון, ארית'ה פרנקלין, קלאוס נומי ועוד. "אני אוהב שירים שאפשר לבכות איתם" הגדיר זאת באחד הראיונות. את מחלת האיידס שלקה בה גוטמן הסתיר, אך השמועה נפוצה בעיר. אט אט גוטמן החל להיחלש והעדיף להתרחק ממרכז תל אביב אל עבר בית הוריו ברמת גן. חודשים לא רבים לאחר מכן, ב-1993, גוטמן נפטר. הוא לא הספיק לחזות במעבר בין VHS ל-DVD, במיקום החדש של האוזן שלישית בקינג ג'ורג', וגם לא בפריחה של הקולנוע הגאה הישראלי – שבתקופתו הוא פעל בו לבדו.

מקום לא אהוב בעיר

עמוס אהב להסתובב בתל אביב, אבל יש מקום אחד שממנו נמנע. זה לא קשור לארכיטקטורה, למיקום, או לאוכלוסיה. זה קשור למהות. עמוס לא התחבר לתיאטרון – על כן "הבימה", מקום שהוא גם תיאטרון וגם לאומי, לא היה בשביל עמוס. כששאלו אותו בראיונות מדוע הוא לא אוהב תיאטרון, הוא הסביר כי זה לא אישי נגד יוצרי התיאטרון, וגם לא מתוך שנאה למדיום – אלא מתוך אהבה לקלוז אפים. היה לו קשה לשבת באולם מרוחק מהשחקנים, הוא אהב לראות את תווי הפנים שלהם מקרוב, את העין הנרטבת, את החיוך הרועד. אך יותר מהכול הוא אהב לאהוב קולנוע, והעדיף אותו בקנאות על פני כל אמנות אחרת. אמנם הוא מאוד אהב גם דרמה, תפאורה ותלבושות – אבל את אלה היה צורך בצפייה בקולנוע ההוליוודי הקלאסי, שהושפע ממנו לא פחות מאשר הקולנוע האירופאי אליו נוהגים לשייך אותו. "החיים זה סלט. זה אופרה, טרגדיה, קומדיה וכולי וכולי. אני אוהב לעשות את הסלט הזה", הוא אומר בראיון נדיר שנחשף בסרט החדש "טאבו: עמוס גוטמן" שחוקר את סרטיו ואת חייו ועלה אתמול (31.7) לאקרנים.

• העיר שלי
• קולנוע ישראלי
• קולנוע גאה
• בר 51
• להט"ב
• שינקין
• קפה תמר
• גן העצמאות
• האוזן השלישית

בשבת הקרובה (1.6) ייערך בבית המכולות שבנמל יפו אירוע "לסבית קטלנית", שיפתח את חודש הגאווה. זה יהיה האירוע ה-17 במספר, מאז בכורתו ב-2008. יש בר, יש מוזיקה, יש דוכני מוצרים, אבל אני כאן בשביל לכתוב על הסרטים. התכנית השנה כוללת חמישה סרטים קצרים של יוצרות ישראליות – כולן כתבו וביימו, וחלקן גם ערכו. הם עוסקים במגוון נושאים – סטוצים, החשש מהתחייבות למערכות יחסים ארוכות, וגם היחסים עם אמא וסבתא. השחקניות הצעירות לא מאוד מוכרות, אך כולן טובות. איכויות הבימוי משתנות.

>> דגל הגאווה החדש ועוד אירועים רשמיים של שבוע הגאווה 2024

מבחינה זו, המרשים ביותר הוא "דז'ה וו" של גל זיגמונד (13 דק'), שנוצר במסגרת לימודיה בסמינר הקיבוצים. אישה בהריון (סיוון מסט) מתנדנדת ברוגע על כיסא נדנדה בחדר ילדים זך מלובן, שנחשף בהדרגה כחנות גדולה למוצרי תינוקות (הסרט צולם בבייביסטאר ראשון לציון). האישה, שבהמשך נגלה ששמה הוא גפן, קמה והמצלמה עוקבת אחריה בשוט אלגנטי עד שהמבט החולמני על פניה משתנה בתגובה למראה אמה (אסתי קוסוביצקי) עם עגלת קניות בין המדפים.

נראה שהאם דחתה אותה מתישהו בעברה בשל בחירתה לחיות עם אישה, ועכשיו היא באה לקנות מוצרים עבור בתה השנייה, שגם היא בהריון. בתום הפגישה המתוחה הן נפרדות ונפגשות שוב בין מדפים אחרים, אך גפן הפגועה מסרבת לסלוח. אתר ההתרחשות מקבל משמעות סמלית לא רק בשל סוגי המוצרים – תנועת השחקניות והמצלמה (שבחים לצלמת אמילי שיר סגל) הופכות אותו למעין מבוך, המדמה את הבלבול הרגשי של הגיבורה. בסיום יש אפילו שיר נושא שנכתב במיוחד לסרט.

מערכת יחסים אוהבת עם סבתא (אורה מאירסון) מתוארת בפתיחה של "ראי" של יאלי ויס, אך בהמשך מתברר שהסרט בעצם עוסק בעקיפין ביחסיה של הנכדה (בגילומה של הבמאית) עם בת זוגה הבלתי נראית. התסריט המחוכם מייצר סיטואציה מתעתעת שלא ארחיב עליה כאן. אציין רק שהפער בין הנראה לבין דברים שמתגלים בשיחות טלפון מייצר רצף של תגובות ותובנות מתחלפות במהלך עשר הדקות שהסרט נפרש עליהן. הסרט מוקדש לסבתה של הבמאית.

הארוך בסרטי התכנית (28 דק') הוא "השכנה מלמטה" של בר מגן. גל יעקובוביץ' פאר מגלמת ברמנית נערית וחצופה שאתמול פתחה פה על השכנה מלמטה (אמילי שבס) סתם כי היתה עייפה. עכשיו היא באה לבקש ביצים כדרך להתנצל, ובין שתי הנשים המאוד שונות האלה מתחיל משהו. לא השתגעתי על הצילום החלבי, אבל הדיאלוגים רעננים ושתי השחקניות מקסימות, ומתפתח וייב של קומדיה רומנטית שובת לב.

הכי קצר בתכנית הוא "חברות?" של נועה קרן (שבע דק'), ובמקרה זה הרגשתי שהוא קצר מדי. רומי (מור אלוש), לבד כבר חצי שנה, קופצת לביקור קצרצר אצל זוג חברות (היא באה לקחת קסדה לאופניים), ובזמן שהיא שם החברה של החברה מפתה אותה. זה מעלה על פני השטח דברים מהעבר, והתחושה היא שהסרט הדחוס הזה נזקק לעוד זמן כדי לטפל בהם. צבע החולצה שלובשת מור הוא ורוד דהוי, בדיוק כמו חולצתה של השכנה מלמטה ב"השכנה מלמטה" – שתיהן מאופיינות כנשים סגורות שנותנות לדברים לקרות להן, ואינן יוזמות בעצמן. מסוג דברים שמבחינים בהם כשצופים בסרטים ברצף.

האחרון, "לא נפתח לי" של נועה אנקרי (כמעט שמונה דקות), מתאר דייט לא מאוד מוצלח בין שתי נשים (נטלי סלובו ונוגה אור). הוא נראה כמו שחזור של חוויה מתסכלת מהחיים, וככזה עשוי לדבר אל הצופות, אבל הוא לא מתפתח למשהו מעבר לזה.
"לסבית קטלנית", בית המכולות, נמל יפו. 1.6, החל מ-16:00.לפרטים נוספים ורכישת כרטיסים

• המסך
• לסביות
• קולנוע גאה
• בית המכולות נמל יפו