יותם ג'ונתן רבינו הוא הראפר/מפיק וודו דאדי, בן 25, תל אביבי מלידה. הוא החל לפרסם מוזיקה לפני כעשור בסאונדקלאוד, ומאז הפך לאחד הראפרים הייחודיים ביותר בארץ עם שירים על טהרת סימפולים ישראלים, שפה ונושאים תל אביבית למהדרין (למשל,"(לא) שיר על צה"ל"). אלבומו השלישי קרוי בשם המצוין "כל הפרחים בתל אביב יפרחו גם בלעדיי", ומציע 7 שירים שעוסקים בחיים העירוניים שלאחר המלחמה, לרבות תחושת הצפרדע במים רותחים שכולנו חווים, והמשפט המכעיס והכל כך צודק "למה אני עושה מוזיקה במדינה הזו שלא מחזירה חטופים?". אולי ראיתם אותו גם ב"רוקדים עם כוכבים" בתור בן זוגה התומך של אלונה סער, אירוע אליו הוא מרפרר בשיר "רוקד עם כוכבים".
>>האוכל הביתי הטעים ביקום ומדיטציה בהליכה. העיר של שרון גבריאלוב
>>בית שאין לו בית ובורקס כעמוד תווך. העיר של איתמר ברנשטיין

1. ג'רה

במשך הרבה שנים זה היה בית הקפה השכונתי שלי, עם החברים שלי. זה נכון שלא כיף לשבת על סיפו של שביל האופניים המפגר באבן גבירול, אבל בית זה בית. הקפה ספשיילטי שם מהטעימים בתל אביב, וגם המאפים שם פצצה, למרות שאני לא חזק במתוקים (חוץ מגלידה).
אבן גבירול 54, תל אביב

2. שונרא את כלבא

המרפאה הווטרינרית בפלורנטין, מקום שהיה בשבילי ובשביל הבת זוג שלי בית. מריאנה, ריטה וכל הצוות הן הכי נחמדות מקצועיות ומושלמות בעולם. לא מתבייש להגיד שנכנסתי לשם גם בלי שום כלב חולה רק כדי לפגוש כלבים מתוקים. בנוסף, הן ליוו אותנו שאיבדנו מאד בטרם עת את הכלבה הקודמת שלנו, סטלה. למיטבות לכת, תפסו שם את הברכה הממסוגרת.
פלורנטין 11, תל אביב

תכשיטי הוד והדר

החנות של משה והמשפחה שלו היא הגו-טו שלי בכל שנוגע לתכשיטים. כל התכשיטים שלי או מסבתות שלי, או משם. יש להם אחלה קולקציה של וינטג', וגם הרבה תכשיטים חדשים. את הטבעת ברקת שלי עשיתי אצלו.
בן גוריון 105 תל אביב

הג'אנק

חדר החזרות של יניב הוא כבר מזמן המקום היחיד שאני הולך אליו לחזרות. קוקטייל טוב של מקצועיות ושכונה. החלון שמשקיף על קריית המלאה והחלונות שצריכים להישאר סגורים, כי זה עושה רעש לנרגילה בר למטה. בית זה בית.
המרץ 5, תל אביב

"מסעדה סודנית" בתחנה המרכזית הישנה

לא רציתי לתת את ההמלצה הזו, כי אני מאמין גדול בגייטקיפינג, אבל כבר גיליתי את כל שאר ההמלצות באינסטגרם. חבר שלי צגאיי לקח אותי לאכול שם, מאז אני חוזר כל כמה חודשים. עוף, שעועית וכל מיני תבשילים שאנחנו לא מכירים במחיר באמת זול. מסעדת פועלים – אבל באמת. אני חושב שהם אפילו לא מופיעים בגוגל מאפס.
סולומון 4, תל אביב

מקום לא אהוב בעיר

כל חנויות היד שניה בעיר. כל הז'אנר נהיה גן עדן לסוחרים. כמי שגדל ביד שניה ועבד בתחום, זה נהיה שוק של פראיירים. כל מי שפעם קנה יד שניה כבר לא יכול לקנות היום. הולכים לרומא עם 3 מזוודות, קונים אדידס ביורו, ומוכרים לנו אותו ב-250 שקל כ-"אדידס וינטג Y2K". בגדול, יש לי אולי 2 דוגמאות חיוביות, וזהו.

השאלון

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
ההצגה "נשמות" בתאטרון גשר.הצגה מרגשת עד מעבר לדמעות. בנוסף, זו הצגה שמתאימה גם למי שעוד לא התאים את עצמו לתאטרון. חובה נוספת: 'ריצ'רד השלישי' בגשר.

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
זה אומר שאני דפקט אם אגיד שאת האלבום החדש שלי? הוא לא בהכרח יוצא מן הכלל. אף על פי כן, היצירה שלו הוכיחה לי שאפשר לחיות בכאוס המאורגן והרשע הזה, ועדיין לעשות אומנות רלוונטית. ותכלס, הוא מאוד יוצא מן הכלל.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל ארגון שלא מפחד להצביע על המציאות שלנו. אנחנו חיים באם-אמא של המלך הוא עירום. חיים עם כיסוי עיניים, ובמקום להודות במציאות מעדיפים להתעסק בנהג מונית בהולנד שלא דיבר יפה לישראלית. אני ממליץ לתרום ל"בצלם", ול"עומדים ביחד", שני ארגונים שמשמרים את טיפת האופטימיות שבי. אם יותר נוח לכם לחזק ארגונים "יותר מתונים",תזכרו שזה מתחיל מ'בצלם', ובפעם הבאה גם את מטה משפחות החטופים יסגרו.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
בת זוג שלי אלונה סער. אני לא אובייקטיבי, אבל אני לא הכרתי עוד מישהי כזו מוכשרת, יפה וחכמה. אוקי, אולי לא. זה נראה לי תיקו בינה לבין ירון לונדון.

מה יהיה?
אני לא חושב שיהיה פה טוב בהכרח. כוחות הפשיזם משחיתים ומרעילים אותנו. אני מאמין שראש הממשלה יחלוף, כי אין פתרון אחר, וגם שלום עם אחיי הפלסטינים בסוף יהיה, כי אין פתרון אחר. השאלה עד כמה הנפש של המדינה תתקלקל עד אז. אני מחזיק חזק בתל אביב, במבצר האחרון שלי.

• העיר שלי
• וודו
• ראפרים
• ראפ בעברית
• בתי קפה בתל אביב

אתמול אלבום ראפ הגיע לחדשות. היה זה האלבום "מחפש אהבה" של ענר שפירא ז"ל, שנהרג במהלך ה-7 באוקטובר תוך כדי מעשה גבורה בלתי נתפס, זורק החוצה רימון אחר רימון שהושלכו לתוך מיגונית המוות. אתמול אלבום הראפ שלו "מחפש אהבה" הגיע לחדשות, אבל זה לא המקום שמגיע לו. המוזיקה של ענר הגיעה למהדורה המרכזית – אבל היא נמצא שם בזכות גבורתו, לא בזכות אמנותו. והאמת היא שמגיע לה יותר מקום מאשר החדשות, כי האזנה לאלבום יוצא הדופן הזה מעידה יותר מהכל על איזה אוצר אנושי יוצא דופן איבדנו.

>>

לאורך הזמן שעבר מאז ה-7.10, ערוצי הטלוויזיה כאילו נרתמו למשימה שתכליתה להכיר לציבור הישראלי מעט מן האנשים שאיבדנו באותו היום ובמלחמה העוקבת מאז. אינספור סיפורי חדשות ניסו לגולל מחדש את חייהם של בני האדם שמאחורי ההותר לפרסום – שיחות עם בני משפחה, חברים, סיפורי גבורה וסיפורי רגש. יש לכך חשיבות ציבורית מהותית, וגם צד מגה טלוויזיוני שפונה אל הרגש של הקהל הישראלי, אבל גם הכתבות המרגשות ביותר מתקשות להפוך את הקלישאה שהיא "כל אחד עולם ומלואו" למציאות על המסך. אבל יצירה כמו זו של ענר שפירא ז"ל היא תיעוד נדיר – אדם המספר על עצמו, במילותיו, ומספק לנו הצצה חסרת פילטרים לאישיותו. לא לסיפור הגבורה של הסוף, אלא האופי והאנושיות הייחודית של האדם שגדל והיה, עוד לפני שנקלע למיגונית הארורה שתהפוך אותו לגיבור.

זו לא מוזיקה שמיועדת לחדשות. הטקסטים של ענר חכמים, מורכבים ומעמיקים. הוא לא אורז את שיריו לפזמון נוח לציטוט ולא מצמצם אותם למשפט שמתורגם לכותרת. 39 דקות של ראפ הארדקור מתוחכם, ששואב השראה מהצד המחוספס של הראפ הירושלמי והדעתנות של פינות ראפ ישראלי שלא מקבלות לרוב חשיפה במיינסטרים. לא בכדי משפחת שפירא פנתה למפיק אברי ג'י ("פלא אוזן") כדי להשלים את העבודה על האלבום – ענר נשמע כמעיין דור המשך לסביבה התרבותית של אברי, לצד השראות שנעות על ספקטרום רחב, כפי שמתבטא במנעד הסימפולים הרחב של האלבום, כמעט כולם על טהרת העברית.

המוזיקה אמנם תופסת מקום מרכזי ביצירת הטון האפלולי, אבל הספוטלייט מכוון בבירור למילותיו. זו לא הפעם האחרונה שתתפלאו מכך שענר היה רק בן 22, אבל הכתיבה שלו תתפוס אתכם בהפתעה – השפה העשירה, החזון היצירתי, היכולת לחלוף על פני נושאים בעלי משקל בקלילות ורצינות יחדיו, תוך כדי זריקת פאנץ' חד לנקודה. חלקם ירגישו מצמררים בדיעבד, כמו כל קול מהעבר שמדבר את העתיד שלו, אבל האמת היא שענר האמן לא חשש לגעת גם בנושאים כואבים כמו מלחמה, אובדן, אבל, וגם הרבה תקווה, כוח, אמונה בטוב האדם. לרגעים זה מדבק, ולרגעים זה דווקא שורט – כי אדם שכותב "אם נמות, לפחות יספרו שניסינו לקחת חלום ולכבוש אותו" עליו ועל חברו הרש גולדברג-פולין, מרגיש כאילו ידע משהו.

משפחתו מספרת שענר השאיר אחריו כ-60 שירים, שהוקלטו באולפן הביתי שבנה בחדרו. השיר הראשון שלו יצא רק 12 ימים אחרי מותו. אני מכיר אינספור ראפרים, אבל עוד לא הכרתי אחד שצבר כל כך הרבה מוזיקה איכותית, כמעט מוכנה לצאת, מבלי להוציא אפילו שיר אחד החוצה. זה לא רק אוצר מוזיקלי חבוי, זה אוצר אנושי בלתי רגיל שמתגלה לציבור אחר מותו, ויש כל כך הרבה משפטים, מחשבות ורגעי אנושיות קטנים שמסתתרים בתוך השירים האלו, רק מחכים שתגלו אותם.

בשנה שעברה, עם הוצאת ה-EP הראשון של ענר "מבוא לענרכיזם", אביו משה שפירא סיפר כי הם מצאו שיר בו כתב ענר "מעדכן את הצוואה שלי, אם אני מת, תוציאו לי את האלבום'". עכשיו עם הוצאתו, ברור למה התכוון – זו צוואה מוזיקלית מובהקת, גם אם לא נוצרה או נכתבה ככזו. הערכים, תפיסת המציאות, הרצונות והשאיפות של הבחור הצעיר הזה מזכיר שהוא לא רק גיבור מלחמה, אלא גם גיבור מוזיקלי. מעשה הגבורה שלו רק מאבן את אמירותיו במציאות שאי אפשר להכחיש. אדם שללא ספק היה ממשיך כאמן, ומגיע רחוק עם היצירה שלנו.

ב-27 לחודש יערך אירוע השקת האלבום הזה, במוסך סובארו שבשכונת תלפיות בירושלים, שעבר הסבה מיוחדת לכבוד האירוע. ברי סחרוף ושאנן סטריט יתארחו, ובמהלך האירוע גם תושק "עמותת ענר", שמטרתה להנציח את מורשתו של ענר ולהוביל למיזמים חברתיים וחינוכיים ברוח ערכיו. אפשר רק לקוות שמשפחתו תוכל להמשיך להוציא מהמוזיקה שלו, שכן עד כה יצאו רק 16 שירים, ונשמע שלענר היה הרבה מה להגיד. הוא כתב זאת בעצמו, "העולם הוא בר חלוף, וככה אנשים/ המוזיקה לנצח מרחפת על פני המים" – ואחרי ששמענו את המוזיקה שיצר, זה ברור שהוא הרוויח את הזכות לרחף על פני המים לנצח, ושלנו יש את הזכות לקבל הצצה קטנה ולא מספקת לאדם שהיה, ולאמן שאיבדנו מבלי להכיר.
פרטים נוספים ורכישת כרטיסים באתר

• ❤ תרבות
• מוזיקאים
• ראפרים
• ראפ בעברית
• שבעה באוקטובר
• טור אישי

אם מישהו עדיין מופתע שמופע מחצית הסופרבול של קנדריק לאמאר היה מפלג, הוא כנראה לא עוקב אחר השנה האחרונה בחייו של הראפר הגדול בעולם. לאורך כל עלייתו המטאורית, קונג פו קני היה ונותר דמות מפלגת בעולמות ההיפ הופ – כן, כולם יכולים להסכים על ראפר חיה, אבל כמות הנודניקים שלאורך השנים ניסו לפקפק ביכולותיו שוות ערך פחות או יותר לכמות מעריצי דרייק. ובשנה האחרונה, הוא החליט לאמץ את הפלגנות, ולייצר קו הפרדה ברור – הם מול אנחנו.

>>מתכון לאסון: נטפליקס נכנסת בתופעת המשפיענים ב-3,000 קמ"ש

זה לא מקריות שההופעה המפלגת הזו, על נושאים מפלגים, שבשיאה השיר הכי מפלג ("Not Like Us"), התבצעה דווקא עכשיו מול הנשיא הכי מפלג בתולדות ארה"ב. קנדריק תמיד ידע לשים את האצבע על הדופק האמריקאי, ואז לתאר את הקצב בפלואו ויכולות סיפור ששמורות רק לו. ולמרות שמדובר בהופעה הכי נצפית בעולם, היא בהחלט לא יועדה לכולו – כי קריאה בסימבוליזם שקנדריק מייצר (ובאופן עקבי לאורך כל הקריירה שלו) מלמדת שההופעה הזו לא נוצרה עבור כולם. למעשה, היא נולדה בשביל להבדיל בין מי שההופעה עבורו, ומי שלא. בין מי שאוהב אותה, למי ששונא. בין אמריקה של קנדריק, לכל השאר. הם לא אנחנו, ככה המשחק הולך.

מינימליזם על הסט

הדבר הראשון שניכר בהופעה, וכנראה גם הדבר שהכי חשוב להבין עליה, זה שהיא המשך ישיר לתקופת הביף עם דרייק, והאלבום GNX שיצא בעקבותיו. זה אומר שההופעה היא מאוד רחוב – מחוספסת, מינימליסטית, ביטים חזקים, ראפ חזק עוד יותר. האלמנט הזה מתבטא בכל אספקט על הסט: מגרש שחור-לבן, משורטט בקווים חדים, עם תאורה מינימליסטית ואפלה שמהדהדת את אווירת רחובות קומפטון בשעות לילה. פנסי הרחוב בפינות המגרש עשו את זה די ברור לטעמי. ממכונית ה-GNX שבפתיחה (שמתפקדת כמעיין מכונית ליצנים לכל הרקדנים) ועד למעגל הסייפרי שבסיום – הכל צועק אסתטיקה ומינימליזם של השכונה ממנה בא קני.

המשחק האמריקאי

אבל זה לא הדבר היחיד שהבמה הלא בימתית שמתוחה על המגרש מייצגת – בפינות המגרש מוארות פינות המעוצבות ככפתורי השליטה של שלט פלייסטיישן: ריבוע, משולש, עיגול ואיקס. לאורך ההופעה קנדריק נע בין הפינות בבמת המשחקים שיצר לו, מה שמגדיר את התמה הכי מובהקת של ההופעה, זו שסמואל אל. ג'קסון (בתפקיד הדוד סם) מציג כ"המשחק האמריקאי הגדול". התמה הזו מתפקדת, כהרגלו של קנדריק, במספר רבדים: גם בהתחייחסות למשחק הכה-אמריקאי פוטבול, אבל גם כמשחק שהאדם השחור צריך לשחק כדי להתקדם באמריקה, וגם כדימוי למשחק שהוא עצמו היה צריך לשחק בשנה האחרונה – הבאטל. ובעיקר, זו דרכו של קנדריק להציג את עצמו בתור האנטיתזה למשחק – הראפר האותנטי, הדבר האמיתי. הראפר הטהור ביותר שלא משחק את המשחק שאתם רוצים.

הסטליסט השערורייתי

הדרך הכי ברורה לראות זאת היא להסתכל על בחירת השירים, כמו גם הסדר שלהם. "המהפיכה עומדת להיות משודרת בטלוויזיה, בחרתם את הזמן הנכון אבל את האדם הלא נכון", הוא מכריז, רגע אחרי שפתח עם שיר שבכלל לא יצא (!). מהסטליסט שלו הושמטו להיטי ענק כמו "Swimming Pools" או "Alright", הפזמון המלודי הראשון מגיע רק בדקה השמינית. במקום זה קיבלתם אך ורק ראפ, אגרסיות, חספוס, ביטים חזקים, ראפ חזק יותר. אומרים שהופעת הסופרבול היא התרגיל השיווקי הגדול בעולם – האמנים לא מקבלים כסף על המופע (ולמעשה, בעיקר מוציאים על ההפקה), אבל הם מרוויחים בחזרה בקפיצת הסטרימינג. אם זה נכון (וזה נכון), זו לא דרך כל כך טובה לשווק את עצמך לעם האמריקאי. אבל זו כן דרך להעביר נקודה. והנקודה מתחילה להתבהר עם סמואל אל. ג'קסון בתפקיד חייו.

הדוד סם השחור

סמואל אל. ג'קסון הגדול קיבל את תפקיד מנחה המשחק האמריקאי הגדול, וצץ 4 פעמים לאורך ההופעה – בראשונה הוא מציג את קנדריק, בשניה הוא נוזף בו שהמופע "יותר מדי גטו", ודורש ממנו לשחק את המשחק. בהופעתו השלישית הוא מוריד לו 1 חיים (כי בכל זאת, משחק) על שימוש בצ'יט קוד (כי הוא הביא את החבר'ה מהשכונה להופיע איתו), וברביעי סוף סוף מחמיא לו על שנתן לאמריקה מה שהוא רוצה "משהו נחמד ורגוע", רגע לפני שהוא מזהיר אותו "לא לפשל את זה", כלומר את ההזדמנות לנצח במשחק.

אפילו מבלי להיכנס לסימליות של דמות הדוד סם, והבחירה לתת את התפקיד לאקטיביסט החתרני השחור שהוא גם במקרה השחקן הפופולרי סמואל אל. ג'קסון, ברור שהדמות הזו נועדה לייצג את הכללים למשחק – אל תעשה את זה יותר מדי גטו, תיזהר לא לעצבן את אמריקה הלבנה, תן לאמריקה איזה פזמון נחמד ורגוע. המשחק שאפרו-אמריקאים צריכים לשחק כדי להתקבל על ידי אמריקה, כדי לא להיחשב ת'אג, כדי שיספרו אותך כבן אדם. אני בספק אם טראמפ שישב בקהל הבין, אבל מי שחי את המשחק הזה כמו קנדריק, זיהה את המשפטים של הדוד סם בתור מה שאמריקה אומרת לו כל החיים.

הוא אשכרה עשה את השיר

טרום הסופרבול היו ספקולציות רבות שתהו אם קנדריק יבצע את הלהיט של השנה "Not Like Us", והוא עצמו התייחס לכך בקריצה לאורך ההופעה. "אני רוצה לבצע את השיר האהוב עליהם, אבל אתם יודעים שהם אוהבים לתבוע", הוא עוקץ את התביעה של דרייק, כך שברור שבסוף הוא יחזור לשיר עצמו דווקא כשהדוד סם אומר לו "אל תפשל את זה". אקט ההתרסה הזו אל מול ציפיות המשחק מלווה בהצהרה "40 אייקרים ופרד, זה גדול יותר ממוזיקה", שקורצת להבטחה שניתנה לעבדים משוחררים אחרי מלחמת השחרור, לספק להם שטח אדמה וכח עבודה. ההתרסה מול אמריקה לא באה סתם, מה שאתם רואים כרגע היא תוצאה של אותה הבטחה שהופרה. נוט לייק אס, שיר בדלני שמהלל את התרבות האפרו-אמריקאית ומבדל אותה מכל מי שעכשיו מתחנף אליה, הוא התוצאה של זה. זה ההקשר הרחב, ואל תנסו להגיד להם שזה יותר מדי גטו.

תכבו את הטלוויזיה

אחרי שאצטדיון פוטבול שלם לעג לדרייק, המהפיכה שודרה בטלוויזיה. תאהבו את זה או תשנאו את זה, זה מה שגידלתם. אקט ההתרסה האחרון מול אמריקה התאגידית שנתקעה במשחק רייטינג בלתי נגמר. זה רק הגיוני לסיים עם "TV Off", ולא רק בזכות צעקת המאסטרדדדדדדד, אלא כי זה מה שתקבלו – ראפ אגרסיבי, בוטה, מחוספס, אותנטי לייק א מאדרפאקר. תקבלו גם פזמונים של סזה, אבל הם לא עבורכם. הם עבורו, כי הוא האיש שעומד בגינה הנאה, שעבד כדי לטפח אותה. אם לא בא לכם לראות, תכבו את הטלוויזיה. הוא לא בא לשחק את המשחק שלכם ושל אף אחד. אין מנצחים, גיים אובר.

• המסך
• קנדריק לאמר
• ראפ
• ראפרים
• סופרבול

אם במהלך השנתיים האחרונות פספסתם במקרה את הראפר הנתנייתי העולה באלישג (הינוק דוויט), אתם כנראה לא בטיקטוק, לא בנתניה ולא בעניינים. וחבל, כי לנגד עיניכם מתפתח ראפר צעיר שמדבר את שפת הרחוב של ההיפ הופ כשפת אם, ומתאים אותה למוזיקה מחוספסת ששואבת השראה מטראמפ מאטלנטה, דריל משיקגו ולחם חביתה מנתניה. טוב, האחרון זה אולי הרצון הפרטי שלנו (תעשה כבר רימיקס!). עד שזה יקרה, הוא מתקדם לעבר מופע להקה ראשון (15.2, אליפלט 5) בהפקת המוזיקאי המוכשר אור גורפינקל, עם שורת אורחים מרשימה – פלד, כהן, קפה שחור חזק וגם חבריו מה-OY Crew – אל.סי.איי, וואן דאן ופוצ'ו. אתם רוציםלתפוס כרטיסים בזמן, ואנחנו רוצים לשמוע מהראפר עצמו מי היו ההשראות המוזיקליות שלו, אז שאלנו. מסתבר שזה פיפטי סנט, ועוד שישה ראפרים. שימו פליי ותתכוננו.

>>ראפ מלחמה: איך ההיפ הופ הישראלי הצליח להגיב לטראומה בזמן אמת

50 סנט

‏אף פעם לא נאלצתי לבחור את האמן שאני הכי מתחבר אליו, וזה לא פשוט, כי יש כל כך הרבה. אבל אם אני ממש חייב לבחור, זה יהיה פיפטי סנט. אני מעריך את פיפטי – את הצורה שבה גדל, הצורה שבה שמר על עצמו, ואת היכולת שלו לעלות אחרי כל נפילה. גם את הנאמנות לקבוצה ולמערך. פיפטי התחיל את חייו מנקודה מאוד נמוכה – יתום, עני וחלש. הוא נפל לפשע בגיל מאוד מאוד צעיר, וסחר בסמים כבר מגיל 12, אבל אותו ילד קטן החזיק את העסק הכי חזק באזור שלו, ידע להתחבר לאנשים הנכונים, ואם לא – הוא ידע איך לייצר אותם.

בצעירותו היו לו הרבה אויבים ושונאים, אבל הוא ידע תמיד איך לצאת (ולהיכנס) לכל סיטואציה בצורה הטובה ביותר, ועוד שמר על השם והכבוד שלו תוך כדי. המפגש עם אמינם ודוקטור דרה תרם לו המון, והקשר ביניהם קידם אותו באופן משמעותי, מה שהשאיר אותו מחויב למנטורים שלו. ופיפטי נשאר נאמן לאנשים שעזרו לו, כך שהמחויבות הזו מחזיקה עד היום. הוא נשאר נאמן גם לאנשים שגדלו איתו בשכונה – בשיא ההצלחה שלו הוא השקיע את כל הכסף, הזמן וההצלחה בלעלות את החברים שלו על הגל עם G-Unit, ולמרות שחבריו מהשכונה היו פחות רציניים ממנו ומשאר התעשייה, זה לא משנה – פיפטי נשאר איתם תמיד, גם עד היום. הכסף והתהילה לא שינו אותו, והשתן לא עלה לו לראש. פיפטי צלח כל אתגר קטן או גדול בקריירה שלו – כמו מפולת כלכלית שכמעט הובילה לפשיטת רגל ב-2013 – ובגלל זה אני מעריך אותו.

טופאק

ובמיוחד האלבום "Me Against the World", אלבום שיצא אחרי המאסר שלו. דווקא בתקופת שפל שלו, הצמיחה משם הייתה אגדית. חייב אלבום כזה בקריירה שלי.

ביגי

אין דבר כזה טופאק בלי ביגי. "Suicidal Thoughts" ו-"Ten Crack Commandments" הם האהובים עלי. היכולת שלו להחליף פלואו ולעניין לאורך זמן היא מהמרשימות ביותר. לא הצלחתי להקשיב לשום אלבום ברצף בחיים מההתחלה ועד הסוף, כמו לאלבום של ביגי.

צ׳יף קיף

האבא של הדריל. מוזיקה פלילית בלבד, הרבה מחיי היומיום שלנו ????️.

ליל דורק

בהתחלה לא התחברתי למוזיקה שלו, אלא יותר לסיפור שלו – בחור מהשכונה שהבטיח לצאת ממנה, ולהוציא אנשים איתו בכל מחיר. כרגע הוא עצור על חשד בהזמנת רצח נקמה על חברו קינג וון. דורק מאמין בנאמנות. גם אני.

T.I.

הראפר שממנו אני, וכל הגל הזה בעולם, לקחנו ממנו השראה. בדומה ל-50, אני אוהב את טי.איי בזכות ההתפתחות שלו, הבחירות שלקח בחיים והדרך שבה בחר לשמור על עצמו, ועל ההישגים שלו. בשונה מהרבה ראפרים, הוא מרפרפ בשפה גבוהה, ולא מתבייש להפגין אינטליגנציה בוורסים שלו.

בזי בי

בעיני הוא המלך פה בארץ. בזי הוא קצת מכל האנשים שלמעלה, רק שהוא מדבר בשפה שגדלנו ואהבנו, עברית. בדומה לראפרים אחרים, גם בזי עבר קושי בחייו – קושי שחור אתיופי ישראלי, בדומה יותר לשלי.

• מוזיקה
• מוזיקאים ישראלים
• ראפרים
• ראפ ישראלי
• ראפ בעברית